בני דור החורבן מצאו את האשמים בחורבן בית שני. "ועדת החקירה" של חז"ל, שפעלה זמן קצר אחרי שרפת בית המקדש וממצאיה פזורים בגמרא ובמדרשים, הטילה את האחריות על קמצא ובר קמצא, על זכריה בן אבקולס, על קנאים שורפי אסמים. "דו"ח המבקר" של יוסף בן מתתיהו ציין את הפילוג בקרב המורדים היהודים, את קיצוניותם של מנהיגי כיתות וצאן מרעיתם, ואת הגאווה הלאומית שמנעה הכרה במציאות הגיאופוליטית המורכבת של עם ישראל בימי הבית השני.
1,953 שנה אחרי האירועים ההם, החלטנו להושיב ועדת חקירה נוספת, שתבחן מחדש את הממצאים ותרחיב את היריעה כדי לגלות מה הוביל את ירושלים למצבה הקשה ערב החורבן. בעזרתו של נתנאל אלינסון, יוזם "תנ"ך ישראלי" ומחבר הספר "קיצור תולדות הישראליות", זימנו עדים מתקופה מוקדמת יותר – לפני 2,090 שנה. על הדוכן יעלו האנשים שהריבונות היהודית השנייה בארץ ישראל אבדה בימיהם: שני נסיכים־אחים מסוכסכים, מלך זועם ומלכה פשרנית, שופט ונביא. כל אחד יציג את הסיפור מהזווית שלו.
מסקנות ועדת החקירה – שנסיק בעזרתו של אלינסון – מעוררות מחשבות גם על מדינת ישראל שלנו. "טוב ללמוד על התקופות המקבילות אלינו", אומר אלינסון. "בדרך כלל כשלומדים על חורבן בית שני, מתחילים מהמרד הגדול. אבל לדעתי, אם רוצים לחפש את התקופה שמקבילה ממש לימים שלנו, את השורש להידרדרות, צריך לחזור עוד 150 שנה לפני החורבן. זו הייתה תקופה של שפע גדול, בשנות השבעים של המדינה, שבסיומה פרצה מלחמת האחים שהביאה לקץ הריבונות היהודית בארץ ישראל".
הממלכה העצמאית האחרונה שהתקיימה כאן עד מדינת ישראל הוקמה אחרי מרד החשמונאים, שפרץ ב־167 לפני הספירה. "בשנת 140 לפני הספירה, חבר היהודים – שהוא המקבילה להסתדרות הציונית, מעין טרום־כנסת – הכתיר את שמעון החשמונאי למלך, ומאותו הרגע קמה דה־פקטו הממלכה החשמונאית", מסביר אלינסון. "שמעון הוא הדור הראשון שלה, ויחד עם המלך הבא, יוחנן הורקנוס, הם הדור המייסד. הם מקבילים לדוד בן־גוריון שלנו. בדור השני מושלים אלכסנדר ינאי ושלומציון, שנולדה ממש בשנת הקמת הממלכה. הדור שמחריב ומפרק את כל העסק הם הורקנוס ואריסטובולוס, הדור השלישי".
בעקבות מלחמת האחים, הרומאים נכנסו לארץ והביאו לקץ קיומה של המדינה היהודית העצמאית. בהמשך הגיעו גם הנציבים הרומיים ששלטו פה, והאכזריות שלהם דרדרה את מצב היישוב בארץ עד לחורבן בית המקדש. אנחנו נתחיל את פרוטוקול ועדת החקירה שלנו, לפיכך, בעדויותיהם של שני הנסיכים שבגללם תמה הריבונות היהודית בארץ ישראל למשך כמעט אלפיים שנה.
עדויות ומסמכים מוועדת החקירה
העד: אריסטובולוס השני
בן המלך אלכסנדר ינאי ושלומציון המלכה.
תפקיד: מלך יהודה וכוהן גדול במשך ארבע שנים, בין 67 ל־63 לפני הספירה.
החשד: אחריות ישירה לפירוק הריבונות היהודית
אחי הורקנוס וכת הפרושים התנגדו לשלטוני כל הימים. הורקנוס היה הכוהן הגדול בימי אמי, המלכה שלומציון. עם מותה הוא לא הסתפק בזה: הוא רצה להיות גם מלך. בתחילה הכנעתי אותו והפכתי אני למלך ולכוהן הגדול במקומו. כדי להילחם בי הוא גייס בעלי ברית זרים – אנטיפטרוס האדומי, אביו של הורדוס, וחרתת מלך הנבטים. הם וצבאותיהם עלו על ירושלים וצרו עליה, ואסון איום ונורא אירע במהלך המצור.
כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובולוס מבפנים. בכל יום היו משלשלין [הנצורים] דינרים בקופה ו[הצרים] מעלים להם תמידים [לקורבן]. היה שם זקן אחד… אמר להם [לאנשי הורקנוס]: "כל זמן שעוסקים בעבודה [הקרבת קורבנות] אינם נמסרים בידכם". למחרת שלשלו להם דינרים בקופה – והעלו להם חזיר. כיוון שהגיע לחצי החומה נעץ ציפורניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה.
(עיבוד לפי מנחות ס"ד ע"ב וספר האגדה)
היום שבו עלה חזיר בחומת ירושלים היה י"ז בתמוז, וביטול קורבן התמיד היה אחת הסיבות לקביעת צום בתאריך הזה. בעקבות המצור הלכנו שנינו – כל אחד בנפרד – לבקש תמיכה מהמצביא הרומאי פומפיוס, והפנייה שלנו הסתיימה בכך שהוא לקח את העניינים לידיו. בשנת 63 לפני הספירה עלה פומפיוס לירושלים עם לגיונותיו. ניסיתי להיכנע בפניו באופן מסודר, אולם הוא שבה אותי.
נאמניי בתוך העיר ביקשו להמשיך להגן עליה, אך העם המבוהל פתח בפני פומפיוס את השערים, והוא רדף את אנשיי אל תוך המקדש, חילל את קודש הקודשים ומינה את אחי לכוהן גדול ולנשיא – פחות ממלך. אותי הוא לקח לרומא לתהלוכת ניצחון. בשנים הבאות ניסיתי לשוב ולהשתלט מחדש על ממלכתי, בין השאר על רקע מלחמת האזרחים ברומא בין פומפיוס לגאיוס יוליוס קיסר. מתּי בהרעלה בשנת 49 לפני הספירה, במהלך המלחמה.
אתה מאשים את אחיך הורקנוס בביטול התמיד, ובכך שבגללו חרבה ירושלים. לך לא הייתה אחריות למלחמה ולמה שאירע בעקבותיה?
ממש לא. בסך הכול נאבקתי לקבל את מה ששלי.
העד: הורקנוס השני
בן המלך אלכסנדר ינאי ושלומציון המלכה.
תפקיד: כוהן גדול ואחר כך גם מלך יהודה.
החשד: אחריות ישירה לפירוק הריבונות היהודית
אחי אריסטובולוס גזל ממני את הכתר. אחרי מות אמנו שלומציון הוא עלה עם צבאו לירושלים, והכריח אותי להעניק לו את המלוכה, בעוד אני אמשיך לשרת בכהונה. אבל יועצי הקרוב, אנטיפטרוס האדומי, זעם: הוא אמר שמגיע לי להיות כמו אבי, מלך וכוהן גם יחד. יחד עם אנשיו ועם בן בריתנו חרתת מלך הנבטים, יצאתי להכניע את אריסטובולוס בירושלים, והטלתי עליו מצור.
לא אכחיש שבגלל סירובי להעלות שה בחומת ירושלים בי"ז בתמוז בטל התמיד. אך אבהיר: אין בעיניי שום משמעות להקרבת קורבנות תחת שלטונו של אריסטובולוס. הוא אינו מלך ואינו כוהן גדול. המקדש תחת שלטונו אינו מקדש. עדיף שלא יעלה קורבן התמיד מאשר שיעלה אותו אריסטובולוס.
לא נתתם הזדמנות להידברות.
בוודאי! כל הצדדים – אריסטובולוס, אני ומנהיגי הסנהדרין – יצאו לדמשק, להידבר בחסותו של פומפיוס. אבל המצביא הרומאי ניצל את ההזדמנות, כבש את ירושלים, שבה את אריסטובולוס והעניק לי את הכהונה הגדולה ואת התואר "אתנארך", ראש העם, בחסות רומא.
פחות ממלך.
כן, אבל לא היה ביהודה איש גדול ממני. קיבלתי את מה ששלי: כמו אבי אלכסנדר ינאי, הייתי הגדול שביהודים – בכהונה ובשלטון.
העד: אלכסנדר ינאי
בן יוחנן הורקנוס הראשון.
תפקיד: מלך יהודה וכוהן גדול.
החשד: יצירת מודל ריכוזי של כוח בלתי מוגבל, שגם בניו הנסיכים שאפו אליו
כל חיי חשבתי שזהו תפקידו הראוי של המנהיג: לאחוז בכל המושכות. הייתי מלך וכבשתי עמים וארצות, והייתי כוהן גדול – הנציג הראשי של העם בפני הא־לוהים. גם תפקיד בית הדין, הפוסק והמכריע במשפט, היה צריך להינתן בידי. אבל מנהיגי עדת הפרושים סירבו להעניק לי את השליטה בסנהדרין. חמור מכך: הם דרשו להעמיד אותי לדין.
מלך לא דן ולא דנין אותו – אמר רב יוסף: לא שנו אלא מלכי ישראל, אבל מלכי בית דוד דנים, ודנים אותם…
עבדו של ינאי המלך הרג נפש. אמר שמעון בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו ונדון אותו. שלחו לינאי המלך: עבדך הרג נפש. שלח אותו להם. שלחו לו: בוא אף אתה לכאן – "והועד בבעליו" אמרה תורה, יבוא בעל השור ויעמוד על שורו. בא ונתנו לו כיסא אצל שמעון בן שטח וישב.
אמר לו שמעון בן שטח: ינאי המלך, עמוד על רגליך ויעידו בך, שנאמר: "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב". אמר לו: לא כשתאמר אתה, אלא כמו שיאמרו חבריך. נפנה לימינו – כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו – כבשו פניהם בקרקע.
אמר להם שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם, יבוא בעל מחשבות וייפרע מכם. מיד בא גבריאל וחבטם בקרקע ומתו. באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו.
(עיבוד לפי סנהדרין י"ט ע"א וספר האגדה)
המשפט הזה היה הצלחה חלקית שלי. לא הצלחתי להשתלט על הסנהדרין, אבל הצלחתי לגרום לאב בית הדין, שמעון בן שטח, לשנות את ההלכה: הוא הבין שאי אפשר להעמיד את המלך לדין, כי עימות בין המלך ובין בית המשפט מסוכן, ויגרום לשופטים לכבוש את פניהם בקרקע ולאבד את כוחם. מצד שני, כאמור, הוחלט גם שמלך לא דן – ואני לא יכול לשלוט ברשות השופטת בעצמי.
לא בדיוק ויתרת על השליטה המוחלטת הזאת.
לא. כמעט בכל שנות מלכותי נאבקתי בפרושים עזי הפנים, שראו עצמם נעלים על מלכם. הם מרדו בי ואני נלחמתי בהם. הייתי חוזר ממלחמותיי בארצות השכנות, אחרי ניצחון או אחרי תבוסה, ומגיע להתמודד עם מורדים סוררים, שאפילו קשרו קשר עם מלך סוריה נגדי. השבתי להם ביד חזקה ובזרוע נטויה, והרגתי רבים מהם. שנאת העם אליי, בעקבות מעשיי, הייתה גדולה עד כדי כך שפעם אחת רגמו אותי באתרוגים במקדש.
ובני עמו של אלכסנדרוס עוררו מהומה נגדו, שכן התקוממה האומה עליו בשעה שנעשה חג וכשעמד על יד המזבח להקריב, וזרקו בו אתרוגים, שכן חוק הוא אצל היהודים שיהיו לכל אחד בחג הסוכות לולבים של תמרים ואתרוגים… ונוסף על כך עלבו אותו שנולד כביכול משבויה ואינו ראוי למשרת הכבוד שלו ולהקריב. על כך נתכעס והרג מהם כששת אלפים איש והקים גדר של עץ סביב המזבח והמקדש עד הסורג, שבו מותר היה להיכנס רק לכוהנים בלבד, ובזה חסם את הכניסה אליו בפני ההמון.
(יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים י"ג)
בגלל האסון אשר המיט על העם – הֵעיר את שנאת הרבים הישנה אליו, עד אשר קם מרד גלוי. גם הפעם הייתה ידו על העליונה ובמלחמותיו הרצופות עִם העַם המית לא פחות מחמישים אלף איש מן היהודים בשש שנים, אבל לא יכול לשמוח בניצחונותיו, אשר כילה בהם את שנות מלכותו. שווא ניסה להפסיק את המלחמה ולדבר שלום אל נתיניו הסוררים, אבל אלה הוסיפו עוד לשנוא אותו על שרירות ליבו ועל תהפוכותיו, וכאשר שאל אותם מה היא סיבת הדבר ובאיזה מעשה יוכל לשוך את חמתם, ענוהו האנשים כי רק עם נבלתו יכרתו שלום, אף כי קשה לסלוח לעושה תועבות כאלה גם אחרי מותו.
(יוספוס פלביוס, מלחמת היהודים א', ד')
ובניך הלכו בדרכך, וביקשו לרכז בידם את הכוח.
כל אחד מהם רצה להיות גם מלך וגם כוהן גדול. אבל בסוף ימיי סירבתי לתת להם את מבוקשם – לא להורקנוס ולא לאריסטובולוס. במקום להוריש לאחד מהם את הממלכה, נתתי את הכס לאשתי, שלומציון.
לפני מותי אמרתי לה: מלחמתי עם הפרושים אינה עקרונית, אלא תוצאה של נסיבות חיי; גם את יריביהם הצדוקים העדפתי רק בגלל המצב שנקלעתי אליו. שתי הכיתות, פרושים וצדוקים, אינן פסולות. מי שמסוכנים לך, לממלכה ולעם הם מי שמעמידים פנים שהם צדיקים שנצמדים לדין, אבל פועלים לטובתם שלהם; הם מרמים ומזייפים; הם פושעים אך מבקשים לעצמם פרס כאילו עשו מצווה. כאלה, למרבה הצער, היו בניי.
אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס.
(סוטה כ"ב ע"ב)
העדה: שלומציון המלכה
אשת ינאי, אם הורקנוס ואריסטובולוס, אחות שמעון בן שטח.
תפקיד: מלכת יהודה במשך תשע שנים.
החשד: במותה ניצבו שני בניה על מסלול התנגשות
הלכתי בעקבות דבורה הנביאה, בעקבות מלכת יהודה עתליה בת אחאב, ובעקבות אסתר, מלכת פרס ומדי. כמוני לא היו עוד מנהיגות לעם היהודי.
להתפארות הזאת יש על מה להסתמך?
בוודאי. בכל תולדותיו לא שכן ישראל לבטח במולדתו כבתקופת שלטוני, למעט בימי שלמה המלך. מלחמות לא היו, ואיומי מלחמה נגדעו בטרם הכתה החרב. היו לי קשרים חזקים עם בת בריתנו הגדולה ביותר, רומא, וכשמלך ארמניה ניסה לפלוש לארץ הסגתי אותו לאחור בדיפלומטיה. אלה היו שנים רגועות.
גם בתוך העם פנימה השכנתי שלום. ינאי העדיף בימיו את הצדוקים, ועורר מתח בארץ. יריביהם הפרושים מרדו והותקפו, והעם נקרע מבפנים. אני קירבתי את הפרושים בחזרה לשלטון, ואיזנתי את ההטיה שקדמה לימי שלטוני. את הכוח פיזרתי וחילקתי. עדיין היו זעזועים מעת לעת, בקרב אנשי הצבא ובין בניי, אבל בכולם טיפלתי ביד בוטחת, בשאיפה להשיב רוגע לעם הסוער.
והכלכלה – אני הייתי גברת כלכלה. גשמי ברכה ונדבה ירדו בזמנים הטובים ביותר, אחרי שבוע של עבודת האדמה, ובשעת לילה, כשכולם יושבים בבית והגשם אינו מפריע להם. התבואה צמחה בלי הרף. אסמי המזון התמלאו כמו שלא התמלאו מעולם, וכך גם אוצרות הממלכה. אלה היו שנות שפע.
בימי שלומציון המלכה היו גשמים יורדים בלילי שבת, עד שנעשו חיטים ככליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב. וצברו מהם חכמים והניחום לדורות הבאים.
(ויקרא רבה ל"ה, י')
איך קיימת את צוואתו של ינאי המלך?
בימי מלכותו הוא פיתח את הממלכה והושיב אותה על מכונה, גאה וחזקה. עימותיו עם הפרושים ומלחמות הכיבוש שלו חיזקו את בית המלוכה, גם אם עוררו את זעם העם. בסוף ימיו הוא הבין שיש להשכין שלום פנימי, וגם ניסה לעשות זאת בעצמו, אבל לא הצליח. הוא ידע שאני אוכל לעשות את זה, אבל הזהיר אותי מסכנות – ובעיקר מהאיום שהציבו שני בנינו, שלא היו מסוגלים לא להיאבק ביניהם על כוח והשפעה. לכן מיניתי את החלש שבהם לכוהן גדול, ואת החזק והשאפתן הותרתי בלי תפקיד.
הוא השאיר את מלכותו ביד אלכסנדרה [שלומציון] אשתו, בבוטחו בה כי יישמעו לה היהודים על נקלה, יען אשר רחקו דרכיה מדרכי אכזריותו וגם התנגדה למעשי תועבותיו, ובזה קנתה את לב העם לאהבה אותה. ותקוות המלך לא נכזבה. כי האישה הרפה השכילה להחזיק בידיה את השלטון, וזכתה לתהילת מושלת ביראת א־לוהים. היא נזהרה מאוד בחוקי מסורת האבות והרחיקה מן השררה את הבועטים במצוות הקדושות. ומשני בניה אשר ילדה לאלכסנדרוס הקימה את הורקנוס, הוא הבכור, לכוהן גדול, כי לו היה משפט הבכורה, ומלבד זאת היה רפה ידיים, ולא נועז לתבוע ממנה את הממשלה. ואת הצעיר, אריסטובולוס, אשר הייתה לו נפש לוהטת, השאירה הדיוט.
(יוספוס פלביוס, מלחמת היהודים א', ה')
אבל מה חשבת שיקרה אחרי תום מלכותך? הרי המלחמה ביניהם תפרוץ מיד!
ידעתי זאת. ניסיתי ככל יכולתי למנוע את המלחמה. את אריסטובולוס המרדן ביקשתי להחליש, ומנעתי ממנו לפתוח בהתקוממות נגדי. את הורקנוס החלש ניסיתי להזהיר: יש לנו אוצרות גדולים, פירות של שלטון רגוע ומיטיב, ועלינו לשמור עליהם יחד במקום להילחם על השליטה בהם, כי עצם השליטה תפגע באוצרות הללו. לפני מותי נתתי את צוואתי, והותרתי את העתיד בידי שניהם. והם בחרו.
וימי חייה כולם שבעים ושלוש שנה… וקיימה את העם בשלום ושלווה. וזקני היהודים והורקנוס נכנסו אצל המלכה… אז ציוותה אותם לעשות מה שיחשבו למועיל, באומרה שאוצרות גדולים נשארו בידם: העם שעשה חיל, הצבא, והכסף שבבתי האוצר. דברים אלה דיברה וכעבור זמן לא רב מתה לאחר שמלכה תשע שנים.
(יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים י"ג, ט"ז)
העד: שמעון בן שטח
אחיה של שלומציון המלכה.
תפקיד: אב בית הדין של הסנהדרין.
החשד: ליבוי סכסוך בין הסנהדרין למלכות
אני ונשיא הסנהדרין יהודה בן טבאי היינו הזוג השלישי ב"תקופת הזוגות". הנהגנו את עם ישראל מבחינה הלכתית בימי סוף הממלכה. תיקנתי חוק חינוך חובה כדי שההשכלה תתפשט בישראל; נאבקתי בכישוף; ניצחתי את הצדוקים וקידמתי ככל האפשר את הלכות הפרושים הנכונות, כל עוד המלך ינאי לא הפריע לי.
שמענו על המשפט שזימנת אליו את ינאי. איך שרדת את זעמו של המלך?
אחותי הסתירה אותי מפניו, ולבסוף גם פייסה בינינו. אבל זה לא היה שלום של ממש – הוא עדיין כעס עליי, אני עדיין כעסתי עליו, והסכסוך המשיך להתקיים. המלך לא הסכים לקבל את מרות הסנהדרין, והרג את חכמי הפרושים כי רצו להחיל עליו את הדין. איך אפשר לקיים מדינה כשלא כולם שווים בפני החוק?
אני מאמין בחוק עד המילה האחרונה שלו. תאמינו או לא, ראיתי אדם שרץ אחר חברו לחורבה, רצתי אחריו, וכשנכנסתי ראיתי: סיף בידו, ודמו של חברו מטפטף ממנו, והחבר – הרוג. אמרתי לו: רשע, מי הרג את האיש הזה? או אני או אתה. אבל מה אעשה שאני לא יכול לשפוט אותך, שהרי אמרה תורה: על פי שניים עדים או שלשה עדים יומת המת. אמרתי: היודע מחשבות ייפרע מאותו האיש שהרג את חברו. אגב, מיד בא נחש והכיש אותו, והוא מת. זה לא כישוף, כן? רק דין שמיים.
הושיב ינאי את שמעון בן שטח בינו ובין המלכה שלומציון ואמר לו: ראה, כמה כבוד אני עושה לך. אמר לו: לא אתה מכבד אותי אלא התורה. אמר ינאי למלכה: רואה את, שאינו מקבל מָרוּת.
(מעובד לפי ברכות מ"ח ע"א וספר האגדה)
עדות חוני המעגל
תפקיד: אין.
החשד: לא תמך בשום צד במלחמת האחים
שמי חוניו. אתם יכולים לקרוא לי חוני. התפקיד שלי לא חשוב, אבל אני יכול לומר לכם דבר אחד: כששלומציון המלכה מתה, הפסיקו לרדת הגשמים הטובים שירדו בימי מלכותה. בארמונות ירושלים ובמצדות יהודה והבקעה נאבקו שני האחים, הורקנוס ואריסטובולוס, אבל העם בשדות סבל מן הבצורת.
אתם מכירים את הסיפור. ביקשתי וביקשתי, ושוב ושוב לא נעניתי. זאת אומרת, גשמים קיבלתי, אבל אפילו פעם אחת לא קיבלתי את הגשמים הטובים של ימי שלומציון, שירדו בלילי שבת, והשקו את השדות, בזמן הכי טוב בשבוע – בלי להזיק לעוברי דרכים, לחקלאים ולתבואה, רק גשמי ברכה.
מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: התפלל שירדו גשמים. אמר להם: צאו והכניסו תנורי פסחים, בשביל שלא יימוקו. התפלל, ולא ירדו גשמים. מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה, ואמר: ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עליי, שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול, שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך.
התחילו גשמים מנטפין. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. התחילו לירד בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה. ירדו כתקנן, עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל שילכו להן. אמר להם: צאו וראו אם נמחית אבן הטועים.
שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נידוי; אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו.
(תענית ג', ח')
אתם מבינים, אב בית הדין של הסנהדרין שמעון בן שטח – שבעצמו "זימן" מדי פעם מלאכים ונחשים בשם ה' – כעס עליי שאני עושה מעשים דמויי כשפים, אבל לא היה יכול לנהוג בי במידת הדין. כי יש גם חסד בעולם. כי גם כשהימים רעים והמלחמה קשה והעימות הפנימי חריף, יש חיים לחיות ויש אנשים לדאוג להם. אי אפשר שהכול ישתעבד לסכסוכים ומריבות.
באמת? בשום שלב לא הצליחו לגרור אותך למלחמת האחים?
לא. ניסו ולא הצליחו. בשעת המצור של הורקנוס על אריסטובולוס בירושלים – ממש אחרי שעלה החזיר בחומה – דרשו ממני אנשי הורקנוס להתפלל נגד אריסטובולוס והכוהנים שהתבצרו בעיר. אם אב בית הדין של הסנהדרין צודק, ה' היה נענה לתפילתי. אבל סירבתי בכל תוקף, וגם שילמתי על זה ביוקר.
בעיניי, כשאנחנו לא חברים זה של זה, הדבר שקול למוות; את הסכסוכים מוכרחים לסלק, וגם אם יש מחלוקות – אסור לתת להן להשתלט על הכול. יש לנו אמירה במשפחה, אולי אתם מכירים: "או חברותא או מיתותא".
וצדיק אחד חביב א־לוהים, חוניו שמו, שהתפלל פעם לא־לוהים בשעת עצירת גשמים שיסיר את הבצורת וא־לוהים שמע לקולו והמטיר, התחבא בראותו שהמהומה עומדת בתוקפה.
הוא הובא למחנה היהודים והם דרשו ממנו שכשם שהתפלל והפסיק את הבצורת – כך יערוך תפילות נגד אריסטובולוס ובני סיעתו המורדים. וכשהתנגד וסירב, הכריחו ההמון.
אז עמד בתוכם ואמר: א־לוהינו מלך העולם, מאחר שאלה העומדים איתי הם עמך והנצורים כוהניך, בבקשה ממך שלא תשמע את אלו נגד אלו ולא תקיים מה שמבקשים אלו נגד אלו…
הקיפו אותו הרשעים שביהודים והרגוהו בסקילה. מיד נפרע מהם הא־לוהים על אכזריותם והטיל עליהם עונש על רצח חוניו… שלח רוח גדולה וחזקה והשמיד את כל תבואת הארץ.
(יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים י"ד, ב')
דין וחשבון
"בשנת 67 לפני הספירה מתה המלכה שלומציון", מסכם אלינסון את הקריאה בפרוטוקולים שהותירו לנו חז"ל וההיסטוריון יוסף בן מתתיהו. "ארבע שנים אחר כך נכנס המצביא הרומאי פומפיוס לארץ וכבש אותה, והרומאים לא יצאו מכאן למשך 700 שנה. ומי מביא את פומפיוס לארץ? הילדים של שלומציון. אחרי תשע שנות מלכותה, שהיו הטובות בתולדות ישראל מימי שלמה המלך ועד ימינו, אנחנו מזמינים את הרומאים לארץ כדי שיעזרו לנו בסכסוך הפנימי, במלחמת האחים, והם נשארים פה".
במלחמת האחים של סוף ימי ממלכת חשמונאי, בניגוד אולי לסכסוכים בתוך המרד הגדול של חורבן בית שני, אין שום מחלוקת אידיאולוגית נוקבת. "לשני בניה שלומציון נותנת את המשרות הכי בכירות בממלכה", מסביר אלינסון. "יאללה קייטנה: הורקנוס כוהן גדול, אריסטובולוס המלך. ואז קורה דבר מדהים: לא הספיק להם הכבוד, והם פתחו במלחמת האחים הכי מטומטמת בהיסטוריה היהודית. מלחמה על כבוד, לא על משהו מהותי.
"זה בדיוק מה שאמר ינאי בצוואה שלו לשלומציון: אל תפחדי מבעלי האידיאלים, אלא מהאופורטוניסטים – הצבועים, שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. אני לא נבהל לא מימין ולא משמאל, אני נבהל מאנשים שבשביל קצת כוח מוכנים לצאת למלחמת אחים של ארבע שנים. ויותר מזה: במהלך המלחמה הזאת, מלחמת אחים קשה, כואבת ונוראית, כשאח צר על אחיו, עדיין נשאר דבר אחד קטן אחרון שאנחנו מוכנים להסכים סביבו. משהו שנמצא מעל כל המחלוקות: קורבן התמיד. אבל בתוך המלחמה הקשה הזאת, גם הדברים הקדושים האלה נפגעים".
חוני המעגל הוא הדמות הכי טרגית בסיפור הזה, קובע אלינסון, כי הוא היחיד שנשאר שפוי. "הוא מבין את הטירוף שמתרחש, ומזהה ש'אלה העומדים איתי הם עמך, והנצורים כוהניך', ומבקש את הדבר היחיד שאפשר לבקש: שלא ייענו תפילותיו של אף אחד מהצדדים. אחרי תפילה כזאת מרגשת, היית חושב שיבואו אליו, יחבקו אותו ויגידו לו: חוני, אתה צודק, סטינו לגמרי מהדרך. במקום זאת, את האיש שעוד ניסה לפשר, שצעק 'המלך הוא עירום, תראו לאן הגעתם', אותו הרגו בסקילה".
הסיפור הזה של יוסף בן מתתיהו מתכתב באופן פואטי, לדברי אלינסון, עם סופו של הסיפור החז"לי על חוני, שאחרי מותו אומרים עליו: או חברותא או מיתותא. "פרופ' מיכאל הר־סגור אמר שהרגע שבו היה ברור שהמהפכה הצרפתית נכשלה, היה כשרובספייר, מנהיג המהפכה, הכריז: 'בצרפת יש שתי מפלגות בלבד: העם ואויבי העם. עלינו להשמיד את המנוולים האומללים הזוממים כל העת מזימות נגד זכויות האדם… עלינו להשמיד את כל אויבינו'. קרבות בין ימין לשמאל תמיד היו, אבל כשלא מסתפקים באמירה 'אני חולק עליכם' אלא עוברים ל'אתם לא לגיטימיים', המחלוקת הופכת לשלילת האחר. זה הרגע שממוטט את העצמאות היהודית".
