"הנה הוא! הנה הוא!", צועקים שני מורי הדרך שלי בהתלהבות ששמורה לילדים בימים כתיקונם. הם שולפים במהירות את המשקפות והטלסקופ, ועל פניהם נפרש חיוך של מנצחים. לא לשווא נסענו עד לפאתי היישוב איבי־הנחל: זכינו לראות את העיט הזהוב דואה אל מול הצוקים הגבוהים, מלאי ההוד.
"אנחנו בטופ של הטופ", מסביר לי אוהד בנימיני מעפרה, סטודנט לביולוגיה ומדריך ותיק בחברה להגנת הטבע, את הייחודיות של המיקום שלנו, במזרח גוש עציון. "שמורת נחל ערוגות עליון היא מאתרי הטבע החשובים ביותר ביהודה ושומרון. נחל ערוגות נמשך עד מדבר יהודה ונשפך לים המלח, ורכס הכנוב נמצא בחלק העליון של הנחל. הרכס הזה מתנשא לגובה של יותר מ־900 מטרים, ומכיל בתי גידול של בתות־ספר ונופים מצוקיים".
השמורה שבנימיני מדבר עליה איננה שמורה מוכרזת. הטבע משגשג כאן בזכות השילוב של סביבה גבוהה שהיא גם מזרחית ויבשה יחסית. "ספר־מדברית", כך מגדירים זאת בנימיני ושותפו לסיור שלנו, יותם בשן – צפר בכיר במרכז הצפרות הישראלי של החברה להגנת הטבע, ומנהל התחנה לחקר ציפורי ירושלים ע"ש נילי ודוד. דרכיהם הצטלבו כשהדריכו בבתי ספר שדה – בנימיני בעפרה ובשן בכפר־עציון – ומאז הפכו לחברים טובים שיוצאים יחד לתצפיות על בסיס שבועי כמעט.
בשנת 2020, בתקופת הקורונה, הם החלו לתור את הנקודה הזו, וכך גילו את האוצרות הנדירים שלה. "יותם אמר לי שזה מקום מזרחי וגבוה מאוד שאף אחד לא מסתובב בו, וחייבות להיות פה מציאות", אומר בנימיני. "והוא צדק כמובן".
תחילה גילו את העיט הזהוב, שמשך אותם לביקורים נוספים ותכופים באתר. "זה העיט הגדול בישראל, ופה נמצא אחד הקינים הספורים שלו בארץ. השנה היו עשרה קינונים שלו בישראל – שלושה ביו"ש, ואחד מהם ליד מגרש המשאיות הכי מסריח בשכם", אומר בנימיני. "עיטים זהובים נמצאים בסכנה חמורה בישראל, ולכן זה ערך טבע עליון. תביני כמה משקיעים בזה: בעונת הקינון יש פה בדואי משבט הראשידה שיושב על מצוק ומקבל כסף מרשות הטבע והגנים כדי לשמור על הקן. אם תבואי לכאן הוא ישאל אותך מה את עושה פה".
אבל השומר הבדואי לא יכול להגן על משפחת העיטים מכל איום. לפני שבועיים הגוזל התחשמל – "בגלל התשתיות שלא מתוכננות כמו שצריך, קווי מתח שלא חשבו עליהם עד הסוף". הגוזל שבקע כאן בשנה שעברה נחמס בידי פלסטינים. תודה לא־ל, לפחות הגוזל שגדל בקן הזה לפני שלוש שנים הצליח לשרוד. "עקבנו אחריו שבוע־שבוע, מגיל ימים ספורים ועד שהוא פרח ועזב את הקן", אומר בשן.
בביקוריהם בנקודה הזו, בנימיני ובשן חקרו גם את הבתה – תצורת צומח המורכבת משיחים ועשבים נמוכים. כך גילו צמח נדיר שאיש לא ידע שגדל פה: ציפורנית מרשל. "עבדו שנתיים כדי להגדיר אותה", מספר בשן. "אחר כך גילינו עוד צמח נדיר במיוחד – כלך שומרוני, שעד אז הכרנו רק בשומרון. שני הצמחים האלה נדירים, אבל יודעים איפה למצוא אותם, בניגוד למציאה הגדולה והמרגשת שגילינו אחר כך: אפורה. זה צמח מצוקים נדיר מאוד. הבאנו לכאן קבוצה של בוטנאים, ובהם אבי שמידע ועפרה פרידמן, כדי להראות את מה שמצאנו. כשהגענו איתם גילינו עוד צמח – בר־דורבן הסירה. צמח קטנטן אבל יפהפה, שלא הכרנו בכלל מישראל אלא רק מירדן. זו הנקודה היחידה בארץ שהוא גדל בה. אבל זה לא המקום הכי נחקר ונסקר בארץ, ומחר בבוקר החבר'ה האלה", מצביע בשן על בתי חווה חדשים שמרוחקים מאיתנו עשרים מטרים בלבד, "מסוגלים להמשיך לבנות".
אוהד בנימיני, מדריך בחברה להגנת הטבע: "עיטים זהובים נמצאים בסכנה חמורה בישראל, ולכן זה ערך טבע עליון. בעונת הקינון יש פה בדואי משבט הראשידה שיושב על מצוק ומקבל כסף מרשות הטבע והגנים כדי לשמור על הקן. אם תבואי לכאן הוא ישאל אותך מה את עושה פה"
לוקח לי זמן לגלות את יופיו של בר־דורבן הסירה, אבל במבט מקרוב אני רואה כמה הוא מיוחד. ובינתיים מאחורינו טרקטור כתום מטרטר, והאבסורד ממחיז את עצמו: פיסת הטבע היחידה שהצמח הזה גדל בה בארץ ישראל עלולה להימחק בשרירותיות מקוממת, בהינף כף טרקטור אחת, אולי זו שאנחנו רואים ממש עכשיו. "לבתות יש ערכיות גבוהה מבחינת שמירת טבע, אבל לא מכירים אותן, אז פוגעים בהן", אומר בנימיני.
גם טרטורי הטרקטור לא גורמים לסבלנותם של בשן ובנימיני לפקוע ולא גורעים מהתלהבותם הכנה והמידבקת. הם ממשיכים לשפוך עליי כמויות של ידע, על הרגלי הטרף של העיט הזהוב, על טפריו החזקים שמסוגלים לאחוז צבי או חזיר בר, ועל מומחיותו בציד צבים ופיצוח שריונם באמצעות הטלתם ממעל.
כשמסתובבים בשמורה הזאת ומתוודעים לממצאי הטבע הייחודיים שלה, קשה להישאר אדישים כלפיהם. ואז, כשמביטים ימה וקדמה ורואים את הבנייה הפלסטינית הבלתי חוקית הזרועה במרחב, הייאוש משתלט. כל מה שנעשה כדי להגן ולשמר הוא בקושי טיפה בים. מה בכל זאת אפשר לעשות? "ביו"ש יש ערכי טבע בכל שטח פתוח", אומר בשן. "חלק מהשטחים הפתוחים מוגדרים סטטוטורית, אבל אי אפשר לתכנן בהם. וזאת אחת הבעיות המרכזיות ביו"ש – אין תכנון. אם יהיה תכנון, יהיה אפשר לתעדף אזורים כאלו על פני אחרים ולקבוע איפה רצוי וכדאי לבנות והיכן לא".
"הבסיס של הבסיס הוא לעשות סקר קרקע לפני תכנון של שטח בנוי חדש", אומר בנימיני. "כך מקבלים מידע על איכות השטח מבחינות רבות, לעיתים בהיבט הארכיאולוגי ולעיתים בהיבט הזואולוגי והבוטני. פה אף אחד לא עשה סקר כזה".
שיטת הפלנגות
בנימיני ובשן מודעים ליתרונות של תופעת החוות שהתרחבה בשנים האחרונות, אבל לא מהססים למתוח עליה ביקורת. "מלבד זו שנמצאת כאן, בשנים האחרונות נבנתה ברכס כנוב חווה נוספת, סמוך ליישוב מיצד", אומר בנימיני. "אני עצמי עזרתי בלא מעט חוות כאלו. המתיישבים עושים בסך הכול מעשה חיובי והגיוני, אבל המשמעות של הקמת החוות נוגדת את שמירת הטבע".
בשן: "גם אני ביליתי הרבה זמן בחוות, אבל מלכתחילה יש פה משהו דפוק לגמרי. זו הליכה עיוורת בשיטת 'עוד בית, עוד עז', בלי תכנון מסודר. אם מאמינים שהשטח הזה שייך למדינת ישראל, חייבת להיות פה ראייה למרחק שמתחשבת בשטח ושומרת על הערכיות שלו. אנחנו דורשים, מצפים ורוצים שהתכנון שקיים בישראל הקטנה יחול גם פה, כי גם זו מדינת ישראל.
"החוות הן בסופו של דבר מעין פלנגות. מטרתן היא לאו דווקא לשמור על הטבע, אלא לשמור על השטח, וזה הבדל גדול. הקמת חוות יכולה להיות פעולה נכונה באופן נקודתי, לשנה־שנתיים־שלוש, אבל מי שחושב שהוא הריבון ביו"ש צריך לחתור להקמת שמורות טבע".
יותם בשן, צפר בכיר בחברה להגנת הטבע: "צריך תיירות, להביא לרמת המדבר אנשים כדי שיכירו ויבינו שיש אזור מדהים ויפהפה עם ערכי טבע בינלאומיים ממש מתחת לאף שלנו. האזור הזה ייראה אחרת אם אנשים יבואו לתייר פה יותר, ואז גם יתחברו למקום ויקימו קול צעקה: יש פה שטח שלנו שאנחנו צריכים לשמור עליו"
ציונות סביבתית, כך קורא לזה בשן. "ציונות זה להגיע לציון ולשמור עליה כמו שהיא צריכה להיראות. אם אנחנו פורשים שלמת בטון ומלט, אנחנו מאבדים את ארץ ישראל ואת המורשת שלנו כעם ישראל. מאז ימי אבותינו, כל מי שהסתובב פה קטף אזוב ולענה והכיר את הצמחים, ובדיוק כמונו גם הוא התפעל מהעיט הזהוב. כדי לשמור על יו"ש באמת, צריך לתכנן איך להגן על השטח מפני סיכונים מכל מקור שהוא – פלסטיני או יהודי. ושטח שיש בו ערכי טבע, נכון להפוך אותו לשמורת טבע. הציונות של ימינו, אחרי שכבשנו את הארץ ואנו הריבונים בה, צריכה להיות שמירה על הנוף הטבעי בשילוב עם פיתוח שיודע להכיל את האדמה. פיתוח שמכיר את הלכות שמיטה ואת כתבי דוד המלך, את דברי הנביאים ואת מאמרי חכמינו המחוברים לטבע".
אבל אם החלופה היא בנייה פלסטינית שזולגת לכל פינה, אולי אין ברירה אלא לבנות חוות ויישובים?
"המשמעות של המלחמה הזו היא שלא נישאר עם פיסת קרקע טבעית, וכך גם אנחנו מפסידים באותה מלחמה. בסוף לא יהיה בכלל מקום להקים חוות, ואנחנו כבר היום קרובים למצב הזה. יש מעט מאוד שלוחות טבעיות ריקות מחוות ומחקלאות ביו"ש. אנחנו לא עיוורים למציאות, אנחנו מכירים אותה היטב. אנחנו יודעים שהחוות האלה קמות בגלל החלל התכנוני ובגלל הצורך היומיומי לשמור על השטח. חוות תקוע ה' אפילו הוקמה במטרה ברורה לשמור על הטבע, כדי שלא תהיה בנייה פלסטינית לתוך הנחל. אבל בשורה התחתונה, הקמה של שמורות טבע היא ציונות אמיתית גדולה פי מאה מהקמת יישוב חדש", אומר בשן. הוא עצמו, אגב, גר בקדם־ערבה, יישוב חדש שקם בשנים האחרונות בצפון ים המלח, וכן, הוא מודע לדיסוננס.
בנימיני מזכיר את המאבק לשימור שדה הבורות הקרסטיים בעפרה. "זה אתר מערות חשוב ביותר. מצאו שם מאובנים של קרנפים ואיילים, ומערות הנטיפים שם הן היפות ביותר בארץ. היום רוצים לבנות על השטח הזה, ובין אנשי שמירת הטבע ליזם מתחוללת מלחמה ענקית. בכל פרויקט עולה השאלה מה משמרים ומה לא, אבל כשיש ערכי טבע ייחודיים כל כך, יש מעשים שהם בלתי מתקבלים על הדעת".
אני לא בטוחה שהמתנחל הממוצע שיסתכל לימינו ולשמאלו, באמת ישתכנע שהשטחים הפתוחים אוזלים לנו מול העיניים.
"מי שבאמת יפקח את עיניו יראה שזאת המציאות", אומר בשן. "כשאנחנו מדברים על שטחים פתוחים, אנחנו מתכוונים למערכת אקולוגית מתפקדת. זה קיים בשטחי בתה טבעיים. שטחי חקלאות, גם אם זו חקלאות מסורתית – אלו לא שטחים טבעיים. מי שמטייל למשל בגוש עציון רואה שאין כמעט שטחים פתוחים טבעיים. נשארה ח'ירבת ג'ומג'ום, והוואדיות שנמצאים מתחת לבית שלך בשדה־בעז. נחל הפירים כולו חקלאות, ואותו הסיפור בנחל המעיינות ובוואדי פוכין. יש מעט מאוד שטחי בתה באזור גוש עציון. נשארו כאלה בעיקר במזרח הגוש, מזרח השומרון, מזרח בנימין, וגם שם הם הולכים ונעלמים.
"נחל המעיינות וואדי פוכין, שמורת הסנסן ואזור עמק ברכה צריכים להפוך לשמורות טבע. אם ניצור שמורות טבע שיש להן פקח – אנחנו מנצחים במלחמה. אם נמשיך במלחמה הזאת ונקים עוד חוות, ומנגד הערבים ימשיכו לבנות עוד ועוד – כולנו נפסיד בשלב מסוים. אין ברירה אלא להתחיל לתכנן איך רוצים ששטחי יו"ש ייראו בעוד שלושים שנה, ומה צריך לעשות כדי שיישאר משהו: להקים עוד שמורות טבע, לבנות פחות בשטחים טבעיים ויותר בשטחי חקלאות או תעשייה, ולבנות לגובה. אחרת לא יהיו לנו שטחים פתוחים, אלא רק גוש התיישבות ערבי־יהודי גדול".
בארץ לעולם לא
אנחנו יוצאים מאיבי־הנחל ונוסעים לרמת המדבר. "לא מזמן נסענו פה, ועל הכביש, בלי בושה ובלי להסתתר, עמד צייד שבא לצוד חוחיות ובזבוזים. הוא לכד כבר שלושים ציפורים", מספר לי בנימיני.
"אוהד תפס ג'ננה, יצא בלי נשק ובלי כלום, אמר לו 'מוחרם' ושחררנו אותן", משלים בשן.
בנימיני: "יש ביו"ש תת־דיווח ותת־ידע. המקום הזה נמצא בתחתית סדר העדיפויות מכל בחינה, ובכלל זה הזווית הסביבתית. אם התושבים יכירו וידעו לדווח ולפקח, אפשר יהיה למנוע עשרות אירועים כאלו".
אני תוהה אם לנגד עיניי מתגלה דמותו של "המתנחל החדש", שידו האחת אוחזת בערכי ההתיישבות וידו האחרת אוחזת בשמירת הטבע. "כן, אפשר לומר שאנחנו דור חדש של מתנחלים", אומר בשן. "זה לא הדור המייסד. מי שבא לגור היום בהתיישבות הצעירה עושה את זה בגלל הפסטורליה, הטבע. גם בגלל ציונות, אבל ערך הקרבה לטבע נפוץ מאוד אצל הצעירים, ויש הבנה שאם רוצים לגור במקום יפה כל כך, צריך לשמור עליו. אם משווים לציונות הדתית של לפני עשור, אפשר לראות את השינוי. שמירת הטבע והסביבה הולכת ותופסת תאוצה במגזר שלנו. כשמסתובבים בארגונים של שמירת הטבע, רואים שבני הציונות הדתית מתחילים לכבוש גם את התחום הזה".
הכביש המשובש שאנו נוסעים בו מוביל אל שני בסיסי אימונים של צה"ל, חצצון ותקוע, שננטשו בשנות התשעים. "רמת המדבר היא מעבר להרי החושך של הרי החושך. ארץ לעולם לא", אומר בשן. "כל אחד עושה פה מה שהוא רוצה. אין חוק, אין סדר ובטח שאין אכיפה". לאורך הכביש ניצבים שלדי בטון טריים, ובנימיני מספר שהם מתרבים בקצב מסחרר – "בכל פעם שנוסעים פה, רואים שנולדו בתים פלסטיניים חדשים. יש גם מחצבה שקמה בחודשים האחרונים. המחצבות הולכות וחוצבות לכיוון המדבר, זה מתקדם בקצב שאי אפשר לתאר. מציאות הזויה". בעיה סביבתית אחרת מגיעה מהכלבים המשוטטים, שטורפים צבאים. "זו בעיה קשה שאנשים לא מתחילים להבין אותה. רוב הזאבים פה הם כבר לא זאבים אמיתיים, כי הם התרבו עם כלבים".
תוך כדי קינה על הרס הטבע, המכונית נעצרת אחת לכמה דקות בחריקת בלמים: הנה סלעית לבנת כנף על רקע המחצבה! תראו את החוויאי! וואי וואי! קטות! מה זו הכמות הזו? אנשים נוסעים חצי מדינה, עד ניצנה, כדי לראות קטות גדולות, ותראי מה הולך פה על הכביש! "זו לא ציפור שרואים בכל יום", מסביר לי בנימיני על המהומה, ואז מוסיף בסרקזם: "עד שציידים יגלו אותן מחר בבוקר ויבואו לכסח אותן".
"הניגוד בין העושר העצום של הטבע כאן ובין הזוהמה ההולכת וגדלה הוא בלתי נתפס", מוסיף בשן בצער. "מה שקורה ברמת המדבר עצוב ביותר. קצב ההרס גבוה מאוד, וערכי הטבע האמיתיים הולכים ומתכלים. בכל פעם שאני מגיע לאזור אני חוזר הביתה בדיכאון. הצרות מתחלפות, אבל המצב תמיד הולך ומחמיר: בנייה לא מבוקרת, זיהומים, שפוכת, חציבות ושרפת זבל. באופן עקרוני אפשר לעשות פה סדר מחר בבוקר. רוב השטחים הם שטחי אש, יש פקחים של רשות הטבע והגנים במדבר יהודה, יש מנהל אזרחי שיכול וצריך להתערב במה שקורה פה. צריך כמובן לחשוב איך עושים את זה, כי המציאות פה מורכבת מאוד.
"אחד הדברים שצריך לעשות ברמת המדבר הוא תיירות. להביא לפה אנשים, שיכירו ויבינו שיש אזור מדהים ויפהפה עם ערכי טבע בינלאומיים ממש מתחת לאף שלנו. עשרים דקות מירושלים אתה באיבי־הנחל, עולם אחר. האזור הזה ייראה אחרת אם אנשים יבואו לתייר פה יותר, ואז גם יתחברו למקום ויקימו קול צעקה: יש פה שטח שלנו שאנחנו צריכים לשמור עליו".
אדמה כקלף מיקוח
המתח בין אדם לטבע, בין פיתוח לשימור, מלווה את החיים המודרניים במאות האחרונות. אז מה בכל זאת מחדשת השאלה כשהיא עולה ביהודה ושומרון? "הבעיה הגדולה היא המצב החוקי והסטטוטורי כאן, ששונה מכל שאר חלקי הארץ", אומר מתן נחום, רכז שמירת טבע במחוז ירושלים ויו"ש של החברה להגנת הטבע. "הקרקע משמשת היום גם ככלי פוליטי־מדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית, משתמשים בה כקלף מיקוח ולא מתייחסים אליה כדבר בפני עצמו. אפשר לראות את זה בבנייה הפלסטינית ובשמורה ההסכמית (קטע ממדבר יהודה שהועבר לידי הרשות הפלסטינית בהסכם וואי במעמד של שטח B, והוגדר כשמורת טבע, אך בפועל הפלסטינים בונים בו – ב"ק), ואפשר לראות את זה כשישראל אומרת ש'טרור ייענה בבנייה'. האדמה היא חלק מהמשחק בין שתי הישויות. אנחנו אומרים שלפני הכול צריך להתייחס לשטח, לטבע. זו הארץ שאנחנו אוהבים, ואסור לנו לראות בה רק כלי.
"יש אבסורד בכך ששני הצדדים נלחמים על הקרקע, והקרקע היא שמפסידה. כל אחד אומר 'זה שלי!', ובסוף אין טבע. אני במשחק הזה תופס את הצד של הטבע. יש מקומות רגישים וערכיים שצריך לשמור ששום צד לא יבנה בהם. מה שקורה בשטחי השמורה ההסכמית הוא מטורף, אבל לנו כארגון אזרחי אין אפשרות להגיד משהו בנושא, כי זה לא בשליטה שלנו".
והחוות שמוקמות ביו"ש כדי למנוע השתלטות עוינת על השטח? הן מצילות את הסביבה או פוגעות בה?
"אני חושב שצריך דיון רוחב אמיתי בנושא הזה. השמירה על השטחים הפתוחים ביו"ש היא נושא מורכב, ויש דילמה אמיתית. בשיחות עם פקחים הם אומרים שהחווה פוגעת בטבע, ומצד שני החוואי עוזר בשמירה על הטבע. אבל המצב כיום הוא שבונים חוות בכל מקום.
"יש מקרים ספציפיים של תוכניות בנייה במקומות לא מתאימים, כמו נחל רבה", מוסיף נחום, ומתכוון לפרויקט גדול שעומד בימים אלו על הפרק – בניית אזור התעשייה "שער השומרון" סמוך לאורנית. השטח עצמו נמצא ביו"ש, הוא מסביר, אבל זהו חלק ממסדרון אקולוגי שמקשר בין שטחי הטבע בצפון ישראל ובדרומה. "המילה 'מסדרון' קצת מטעה, כי היא גורמת לנו לחשוב על אזור צר וארוך. למעשה זה צריך להיות אזור רחב שמחבר בין שמורות טבע גדולות. נחל רבה הוא שטח פתוח שעובר את כל התהליכים התכנוניים במועצת התכנון העליונה ביו"ש, אבל מבחינה גיאוגרפית הוא חלק מהמסדרון האקולוגי במחוז המרכז; החשש הוא שאזור התעשייה, בגלל המיקום הספציפי שלו, יקטע לחלוטין מסדרון אקולוגי בנקודה סופר־קריטית לתפקוד הטבע של כל מרכז ישראל".
מתן נחום, רכז שמירת טבע: "תוכנית בנייה בישראל כוללת הרבה נספחים, ובהם נספח הידרולוגי ונספח סביבתי, שבודקים כיצד המים והטבע יושפעו מהתוכנית. אבל בעוד התכנון בישראל משתפר ומתייעל, ונוספות עוד בדיקות כאלו ואחרות, ביו"ש כל הנושאים האלה נדחקו לאחור בגלל המורכבות הפוליטית והמדינית"
משה פרלמוטר, רכז שמירת טבע של החברה להגנת הטבע במחוז מרכז, אומר ש"השטח המיועד לאזור התעשייה שער השומרון הוא בעל ערכיות גבוהה ביותר בהיבטים של טבע ונוף. יש בו אוכלוסיית צבאים גדולה ומפותחת במיוחד, ומגוון גדול של יונקים, ציפורים ובעלי חיים נוספים.
"שטח התוכנית הכלול בתחום יו"ש, בין הקו הירוק לגדר ההפרדה, כולל פיתוח 2,500 דונם שטחים טבעיים, ובהם גבעות טבעיות שמאפשרות את רצף המסדרון האקולוגי הארצי. קידום התוכנית יגרום לחסימת המסדרון. זו תוכנית הפיתוח ההרסנית והמסוכנת ביותר לשטחים הטבעיים ולמערכת האקולוגית כיום, והיא תגרום לפגיעה קשה ואנושה ברמה הארצית".
הליכי התכנון ביהודה ושומרון שונים מההליכים הרשמיים של מדינת ישראל, מסביר מתן נחום. "חוק התכנון והבנייה הישראלי לא חל במלואו ביו"ש. לקחו את החוק, ומחילים אותו בצו אלוף. אבל מעבר לאופן ההחלה, יש תקני תכנון ותכנון סביבתי שהתפתחו בישראל עם השנים, והם כמעט אינם קיימים ביו"ש. כשמכינים תוכנית בנייה סטנדרטית בישראל, היא כוללת הרבה מסמכי רקע ונספחים – נספח מים, נספח ביוב, נספח ניקוז, נספח תחבורה, נספח שעוסק בצרכים הציבוריים של השכונה, וגם נספח הידרולוגי ונספח סביבתי, שבודקים כיצד המים והטבע בסביבה יושפעו מהתוכנית. חלק מהמסמכים האלה מחויבים בחוק, ואחרים נקבעו בנהלים של לשכות התכנון במחוזות עם השתכללות התהליכים. אבל בעוד התכנון בישראל ניסה להשתפר ולהתייעל, ונוספו עוד בדיקות כאלו ואחרות, ביו"ש כל הנושאים האלה נדחקו לאחור בגלל המורכבות הפוליטית והמדינית. יש אנשים שהיו רוצים לראות סטנדרטים דומים גם בלשכת התכנון של יו"ש, אבל בפועל זה לא קורה".
בתור דוגמה הוא מביא תוכנית להרחבה של הר־גילה, במערב גוש עציון. "זה אזור רגיש מבחינה הידרולוגית וסביבתית, אבל לתוכנית שהוגשה לא צורף נספח סביבתי. הגשתי התנגדות והבאתי כדוגמה את רכס לבן – ההר ממול (בתוך תחומי הקו הירוק – ב"ק), שבו ערכו את כל הבדיקות הסביבתיות האפשריות. כנ"ל בתוכנית להרחבה בצור־הדסה, עם מספר יחידות דומה. שלחתי את הסוקרים שלנו לשטח, ובסקר של יומיים הם גילו ממצאים מדהימים. אילו הכינו את הנספחים כמקובל בשאר המחוזות בארץ, ברור שהממצאים היו מרשימים עוד יותר.
ירון רוזנטל, לשעבר מנהל בית ספר שדה גוש עציון: "צריך למנוע פגיעה אנושה בטבע, אבל חייבים לדעת – מקום שיש בו טבע ביו"ש הוא מקום שיש בו יישובים יהודיים. בגלל הציד הפלסטיני, הצבאים כבר הבינו היכן הם יכולים לשרוד, ולכן הם יסתובבו ליד בת־עין וגבעות ולא ליד צוריף וג'בע. מבחינה מעשית, בנייה יהודית שומרת על אוצרות הטבע"
"אמות המידה של התכנון ביו"ש לוקות בחסר, בלשון המעטה, וזה לא משהו שנוגע רק לסביבה. גם לתושבים ביו"ש מגיע אותו תקן תכנון כמו זה של שאר המחוזות בישראל. למה שלא יכינו להם את הנספחים ברמה הגבוהה ביותר? למה להם מגיע פחות?"
אולי משום שההתיישבות נתפסת כערך עליון, וגם ככה מערימים על הבנייה ביו"ש אינספור קשיים.
"אם התוכניות ממילא שוכבות על המדף שנים רבות כל כך, אפשר לנצל את הזמן הזה לבדיקות מקיפות".
יש מספיק צרות
"בניגוד לבנייה בשרון או בכל אזור אחר שאין בו סכנה לאומית, ביו"ש יש גם חשיבות ציונית לבנייה, ולפעמים חייבים לפגוע בטבע כדי להבטיח את המשך קיומנו כאן", אומר מנגד ירון רוזנטל, מנהל בית ספר שדה כפר־עציון לשעבר, וכיום מועמד לראשות המועצה האזורית גוש עציון. "אי אפשר לקבל את הכול בבת אחת – גם הציונות, גם הימניות וגם אהבת הטבע. האחד בא על חשבון האחר.
"בישראל הקטנה, אחד מעקרונות המדיניות של גורמי התכנון הוא להתנגד להקמת יישובים חדשים. הטענה היא שיש מספיק יישובים, ואין ערך ציוני גדול בהרחבת מספרם. למה צריך להקים עוד יישוב יהודי בין מעלה־גלבוע לבית־אלפא? בכל מקרה הקרקע תישאר בשליטתנו. אבל ביו"ש, אם בין נווה־דניאל להר־גילה לא היו מקימים את שדה־בעז, היה לכך מחיר ציוני לאומי, כי העיירה אל־ח'אדר הייתה מתחברת לחוסאן, לבתיר או לנחלין. לכן, לקחת עקרונות תכנון מישראל הקטנה ולהקפיד עליהם ביו"ש זה להתעלם מהסיפור של המאבק על הארץ. ביו"ש, וכך גם בנגב, הקמת יישובים היא צעד נדרש מבחינה ציונית, למרות הפגיעה בטבע. יש פה מחיר ותמורה, זה לא רק כי אנחנו 'חפיפניקים'. לא צריך לזלזל במדיניות התכנון בישראל הקטנה, אבל אם נחיל אותה ביו"ש לא תהיה בנייה יהודית, וגם לא יהיה טבע.
"ככל שעוברות השנים, תוכניות ביו"ש נדרשות לתסקירים סביבתיים שלא היו בעבר. בכפר־עציון למשל הייתי צריך להביא תסקיר הידרולוגי עם תוכנית ההרחבה. בכל מה שקשור לתכנון בכלל, לא רק בהיבט הסביבתי, ביו"ש מקילים יותר, ואחת הסיבות היא שיש מספיק צרות גם ככה. בנייה ביו"ש היא עניין מסובך מאוד מסיבות משפטיות ומדיניות, ואם נוסיף להערים גם קשיים תכנוניים, נגיע לעצירת בנייה מוחלטת. ומאחר שאין חלל, יהיה מי שיבנה שם שלא כדין".
רוזנטל מציג עוד זווית מורכבת בסוגיה. "ודאי שצריך למנוע פגיעה אנושה בטבע, ואסור לבנות במקומות כמו שמורת נחל תקוע או שמורת נחל קלט. אבל חייבים לדעת: מקום שיש בו טבע ביו"ש, זה מקום שיש בו יישובים יהודיים. בגלל הציד הפלסטיני, אם אתה רואה עדר צבאים, זה רק בסביבות יישובים יהודיים. הצבאים כבר הבינו היכן הם יכולים לשרוד, ולכן הם יסתובבו ליד בת־עין וגבעות ולא ליד צוריף וג'בע. גם עופות דורסים ומיני ציפורים אחרות שיהיו בסביבת בנייה ערבית ייפלו קורבן לציד. אם איבי־הנחל ומעלה־עמוס לא היו קיימים, היו שם כבר אוהלים של בדואים, ומצב הטבע באזור היה הרבה יותר גרוע. מבחינה מעשית, בנייה יהודית שומרת על אוצרות הטבע ביו"ש. אם פתאום הרשות הפלסטינית תחזור בתשובה, ובמקום לממן רוצחים היא תממן שמירה על בעלי חיים, יכול להיות שנצטרך חשיבה מחודשת".
אנשי החברה להגנת הטבע חושבים שהפתרון הוא הכרזה על שמורות חדשות.
"הכרזה על שמורת טבע בכל מקום בארץ, ובוודאי ביו"ש, היא תהליך סטטוטורי מורכב שאורך עשרות שנים, וכמעט אף פעם לא מגיע לסיומו. השאלה שצריך לשאול היא איך הטבע יפסיד פחות, לא בעולם אידיאלי אלא בעולם מעשי. כרגע התשובה ברורה: גם מי שרוממות הסביבה בפיו מבין שהדרך היחידה לשמור על הטבע ביו"ש היא שההתיישבות היהודית תגדל ותשגשג. זאת הפרקטיקה של החיים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
