שני אירועים מתקופת ההתנתקות טרדו את מנוחתו של נתנאל רייש במשך שנים. הראשון התרחש ימים ספורים אחרי שתמה רשמית העקירה מגוש קטיף. אז, אחרי כל המאבק והכתום והוויכוחים והבכי והאוטובוסים שהסיעו החוצה והלב שנקרע, משפחתו חזרה לעצמונה כדי לארוז את הבית. כל החפצים עוד עמדו במקומם. רייש זוכר במיוחד את בובות החרסינה של אחיותיו הצעירות על המדפים, ואת הכלים בכיור שחיכו בסבלנות למישהו שידיח אותם.
יחד עם התושבים של עצמונה ושאר יישובי גוש קטיף הגיעו מאות שהתנדבו לסייע להם לארוז. ולכאורה הכול היה שם כבימים עברו – הבית שהוא גדל בו, בני המשפחה, השכנים, החולות. רק כוחות הפינוי כבר עזבו את השטח. "היו חיילים שהגנו, אבל המאסה של לובשי המדים השחורים כבר לא הייתה. תיאורטית יכולנו להודיע שאנחנו נשארים בבית, ואם ירצו שנעזוב, יצטרכו לבוא שוב לפנות אותנו. בפועל לא עשינו את זה, וכך גם אף לא אחד ממאות תושבי הגוש שנכנסו כדי לארוז. הבידוק במחסום כיסופים היה דליל. אני זוכר אנשים נכנסים ויוצאים, אוטובוסים שלמים של מתנדבים עוברים במחסום, ובניגוד לשבועות שלפני הפינוי, הפעם לא שאלו אף אחד לאן הוא הולך ומה הוא מתכוון לעשות. כלום. ובכל זאת, איש לא נשאר. כולם אמרו 'זהו, נגמר הסיפור'".
תמונה דומה, אומר רייש, הוא ראה גם קודם לכן, בכפר־מימון. בהפגנה שהייתה לסמל המחאה נגד ההתנתקות, החל באוטובוסים שנעצרו בדרך לנתיבות ועד למפגינים ששהו במשך יומיים ביישוב הנצור, אך נשמעו למנהיגי יש"ע ולרבנים ולא התעמתו עם השוטרים. "גם שם, עשר דקות אחרי שהודיעו שזה הסתיים, כולם התקפלו הביתה. היו שם אלפי אנשים שלכאורה היו בדרכם לגוש, אבל כשזה נגמר הם לא המשיכו ללכת. את שני הרגעים האלה לקח לי הרבה שנים לפתור, להבין למה הם קרו".
ומה אתה מבין היום? שאנשי גוש קטיף ותומכיהם היו ממלכתיים, או שהם היו מותשים?
"אני חושב שהם היו ממלכתיים. היישובים בגוש הוקמו כחלק ממשימה לאומית, החיים בהם היו שליחות. כשהמשימה הלאומית הסתיימה התושבים השלימו עם זה, גם אם מאוד לא רצו שהיא תיגמר. הם לא נלחמו על הבית שלהם, אף שזו תחושה מאוד לא טובה כשעוקרים אותך מהבית שלך; הם נלחמו על השליחות שלהם. כל היישובים בגוש עלו לקרקע בידי ממשלות, נבנו בידי ממשלות, היו שליחים של ממשלות".
נתנאל רייש, 40, הוא המנכ"ל של "לשתות", חברת סטארט־אפ שעוסקת במוצרים לבדיקת איכות מים. הוריו, דודי ונעה, התראיינו למוסף זה לפני 18 שנה, למדור שהביא מדי שבוע את סיפורה של משפחה שביתה עומד להיחרב. הם וילדיהם כחולי העין ובהירי המבט הסבירו כבר אז שהמאבק יהיה נחוש, אבל לא ישבור כלים. היום ההורים מתגוררים בשומריה, ואילו נתנאל עזב לפני קצת יותר מחמש שנים את היישוב פסגות ועבר עם רעייתו נעמי וחמשת ילדיו לבני־דקלים.
שלטי הרחוב ביישוב המוקף בכרמים ירוקים, שהקימו עקורי הגוש, נושאים שמות שמזכירים את מה שהיה. כדי להגיע לבית משפחת רייש, למשל, צריך לפנות משדרות נווה־דקלים אל רחוב כיסופים. נדמה שעוצמתם של השמות הללו מכה בעיקר באורחים לרגע; מי שגר כאן כבר רגיל. רייש מכיר רבים מהתושבים מילדות, ובכל זאת בני־דקלים שונה מהיישוב השיתופי מאוד והדתי מאוד שגדל בו, עצמונה. בספר שהוציא לאור השנה, "בן החולות", הוא לא חוסך נוסטלגיה, אבל גם לא ביקורת. "מאז שהספר יצא אני מקבל הודעות מאנשים שאומרים 'מיד אחרי שקראתי נתתי לילדים לקרוא'", הוא מספר. "דרך הספר הילדים יכולים להבין איך נראתה הילדות שלנו שם".
"לפני שלוש־ארבע שנים מישהו פרסם בוואטסאפ כמה תמונות, והראשונה הראתה את הבית שלנו בזמן ההרס. השופל פתח כבר את הקיר החיצוני, והיה אפשר לראות את הקיר הפנימי של החדר שלי. זה היה טריגר חזק מאוד, אבל אני יודע שמה שיש שם היום הוא לא עצמונה שאני זוכר. היישוב ההוא כבר לא קיים"
הוא נמנע במשך שנים מלהתרפק על שנות הילדות. הדיר את רגליו מטקסי זיכרון, מעצרות או מכל אירוע אחר לזכר יישובי חבל הארץ שבו גדל. בחר להתנתק מההתנתקות. כשאני שואלת אם ההחלטה לחזור אל השנים ההן הייתה מקבילה למעבר לבני־דקלים, הוא משיב: "לא, היא הייתה מקבילה לקורונה. היה לי זמן לשבת בבית, זמן לחשוב. במשך שנים עמעמתי את הזיכרונות, ופתאום הם התחילו לעלות. אז ישבתי בלילות וכתבתי. כתבתי בשביל עצמי, בשביל הילדים שלי, וגם בשביל אוֹרי, החבר הכי טוב שלי, שלא יכול לקרוא אותו כי הוא סובל מפגיעת ראש קשה כתוצאה מאבן שעפה לעברו בטיול לפני הרבה שנים.
"כתבתי את הספר כרצף אסוציאציות, ואחר כך כיוונתי אותו לילדים. אני חושב שבסופו של דבר הוא מכוון לאנשים שרוצים להכיר את ההתיישבות הזאת מנקודת מבט אמיתית. כי בדרך כלל מציגים את הגוש בשני מישורים, או חול־ים־חממות או ההתנתקות, ולדעתי זה פספוס. בעיניי, הסיפור של הגוש הוא המורכבות האנושית, המורכבות של החיים שם, המורכבות של אנשים שרובם לא הגיעו כדי להיות 'מתנחלים'. לכל יישוב שם היה סיפור אחר, אופי אחר. היו מי שבאו כי רצו משק חקלאי, היו שרצו קהילה, ולאחרים התאים מקום שבו בילוי סביר הוא להעמיס עשרה מילדי השכנים לסובארו ג'סטי חבוטה ולנסוע לים. בסופו של דבר כולם הפכו לגיבורים בעל כורחם".
גם חמאס יתהפך
בגוש קטיף, אומר רייש, לא היה הרבה היגיון. "זה מתחיל בדברים הקטנים. מי שתכנן את הבתים שם לא עבד בהיגיון. מי שתכנן את הרחובות של עצמונה לא הפעיל היגיון. גם מי שהחליט להקים את הגוש איך שהוא הוקם, לא ההיגיון הניע אותו. ומתוך חוסר ההיגיון המורכב הזה יצא דבר שהוא מעבר לחשיבה רציונלית. כי גם לגור במקום שפצמ"רים נוחתים בו בלי התרעה, ושציר היציאה היחיד שלו נחסם לפעמים למשך שעות, זה לא הגיוני".
הוא כותב על חוויות ילדות ייחודיות לגוש קטיף, כמו טקס יומיומי של ניעור החול שהצטבר על המיטה לפני השינה, או צפייה במטוסים הנוחתים בשדה התעופה שהוקם ברפיח אחרי הסכמי אוסלו. "במשך כמה שנים היו טיסות בינלאומיות סדירות ל'פלסטין'", הוא נזכר. "זה היה חלק מהמזרח התיכון החדש. המטוסים היו מנמיכים מעל עצמונה לקראת הנחיתה. בתור ילד שאף פעם לא טס לחו"ל, לצפות במטוסים האלו היה עבורי הדבר הכי קרוב לחוויית שדה תעופה".
גם על שנותיו כלוחם בסיירת גבעתי, הוא כותב. אז יצא לפעילות ברחבי רצועת עזה וזכה למבט מחודש על מקומות שהכיר כילד. כך למשל ראה מקרוב, במסגרת סיור צבאי, את מסלולי ההמראה הסגורים של שדה התעופה בדהנייה. כחייל הוא שב אפילו אל גוש קטיף המפונה, במהלך מבצעים שכללו כניסה קרקעית לרצועה, ובימי עופרת יצוקה הגיע לנצרים. אבל לעצמונה, ששכנה דרומית למרבית יישובי הגוש, הוא לא שב מעולם.
במסגרת ההדחקה שאחרי ההתנתקות, מספר רייש, הוא סירב אפילו לראות תמונות של בתים הרוסים – "עד שלפני שלוש־ארבע שנים מישהו פרסם בקבוצת ואטסאפ של נוער עצמונה כמה תמונות, והראשונה שהוצגה שם, גם בלי שפתחתי את כולן, הראתה את הבית שלנו בזמן שהורסים אותו. היא צולמה אחרי שהשופל פתח כבר את הקיר החיצוני, והיה אפשר ממש לראות את הקיר הפנימי של החדר שלי. זה היה טריגר חזק מאוד, שנוגע ברגש בצורה עמוקה. במובן מסוים מעניין אותי לראות מה קורה היום בעצמונה, אבל אני יודע שכל מה שיש שם הם קירות נפולים, מכוסים בחול. זה לא עצמונה שאני זוכר, היישוב ההוא לא קיים. אפשר גם לראות את המקום בצילומי הלוויין של גוגל, אבל אני לא חושב יותר מדי על מה שיש שם כרגע. מצד שני, הייתי רוצה לקחת לשם את הילדים שלי, לראות את נוף הילדות. אני רואה גם אצל החברים שלי, בני גוש קטיף, שזה חסר להם מאוד. אני חושב שזה חלק מהעניין של הספר: אם אי אפשר לנסוע, לפחות שיהיו הסיפורים".
רייש וחברו אורי הכינו כרזות הדורשות מתושבי המואסי, בעקבות מעשי הרצח, לצאת בתוך שבוע מבתיהם ולעבור לחאן־יונס. "צילמנו כמה מאות עותקים, לקחנו נשק וקצת מים, וחבר הסיע אותנו לתחילת ציר התנועה בכפר הגדול שבמרכז המואסי. התחלנו ללכת, וליד כל בית זרקנו את אחד הכרוזים"
אתה חושב שעוד תגיע לשם?
"התחושה שלי היא שנגיע, אבל כמבקרים".
באמת?
"כן. כוחות השוק חזקים יותר מכל תוכנית ממשלה. לרוב המדינות הערביות כבר לא אכפת מהפלסטינים, ולרוב הפלסטינים כבר לא אכפת מהמאבק הלאומי הזה. כשמנהיגי חמאס ברצועת עזה מתנהגים כמו שהם מתנהגים, זה לא כי הם באמת חושבים שיש להם יכולת להעיף את מדינת ישראל, אלא כי מבחינה טקטית נראה להם שכך יצליחו להשיג יותר. ברגע שיהיה להם תמריץ להתנהג בצורה הפוכה, הכול ישתנה. כמו שאריק שרון, להבדיל, התהפך בן לילה, ומ'דין נצרים כדין תל־אביב' הפך למוביל ההתנתקות. או כמו סאדאת, שאחרי סדרת מלחמות החליט לעשות שלום, והיום אפשר לנסוע לסיני. אני מאמין שככה יהיה גם בעזה".
יזמות עטופה בחול
ההתבגרות של רייש בחבל קטיף הייתה אינטנסיבית: בשנות נעוריו הוא הספיק להקים יישוב־מאחז שנקרא כרם־עצמונה. סיפורו של המקום משקף משהו מהיזמות העטופה בחול שהתפתחה אצלו בימים ההם.
המאחז הוקם בשטח שלפני כן צמחו בו כרם ומטע מנגו, ששתלו אנשי היישוב. "המטע נכרת על ידי ערבים בעודו צעיר, ואת הכרם ייבשו מסיבות כלכליות. כשהגעתי לשם עם אורי, בשנת 2000, נשארו רק שורות של בזנ"טים וגדמי עצים. המקום נראה קצת כמו שילוב של חניון גרוטאות, מזבלה ומגורים של פלאח. אחרי הרבה מאוד טיולים בדיונות החלטנו שצריך 'לעלות לקרקע'. לקחנו מלגזה של היישוב והשתדלנו מאוד לא לשקוע איתה בחול, מה שקרה לא פעם. הפכנו כבר למומחים בחילוץ כלי רכב מהחולות".
בהתחלה הם היו רק שני חבר'ה שלנו בשקי שינה לצד כמה ציליות ומדורה. בקיץ נוער עצמונה הצטרף למאמץ, ותגבר את הנקודה בכמה אוהלי טיולים, ספות וכורסאות. "זה היה נראה כמו שילוב של מחנה קיץ ופסטיבל. בשלב מסוים אורי הצליח לשכנע מישהו מתנועת אמנה לתת לנו שתי מכולות מגורים שפונו מהשומרון". הם אפילו מצאו זוגות צעירים שהסכימו לגור במכולות הללו. בהמשך הגיעו גם קרוואנים, ונתנאל ואורי עברו להתגורר באחד מהם. "מבפנים הוא נראה כמו בית מפנק, ותמיד היינו מוכנים לאירוח חברים. עד היום כשאני רואה תה ירוק בגרגרים אני נזכר בקרוואן, כי שתינו שם תה כזה. ארגנו בדרכים־לא־דרכים גם שולחנות קמפינג, גדרות עץ וסככה". וכשהוא התחתן, שבת החתן שלו התקיימה בכרם־עצמונה.
"שרון הגה את הקמת היישובים שיחצצו בין הערים הפלסטיניות ברצועה במקרה שצבא מצרים ינסה לפלוש. כשהמצב השתנה, ויש רקטות על היישובים ויש מנהרות – שרון סבר שמבחינה ביטחונית נכון לצאת משם"
אתה כותב בפתח הספר שבין כל החוויות יש גם כאלו שאתה לא גאה בהן, אפילו מצטער עליהן.
"לפעמים חשבנו שאם המדינה לא עושה מה שצריך, אנחנו נעשה. אחרי הרצח של רוני צלח, למשל, כעסנו מאוד". צלח, תושב כפר־ים, נרצח בתחילת 2001 בידי פלסטינים שזממו לחטוף אותו לחאן־יונס. "הכרנו טוב את רוני ואת משפחתו. היינו שותים יחד בירות במרפסת שלהם בכפר־ים. הוא נרצח ב'מואסי', שטח שהיה בתוך הגדר של הגוש, והתגוררו בו ערבים שעסקו בחקלאות. הרעיון שיהודי יכול להירצח שם היה מטריד במיוחד, ואחרי ההלוויה הסתובבנו בתחושה שחייבים לעשות משהו".
לבסוף החליטו רייש ואורי להודיע לתושבי המואסי שעליהם לעזוב את המקום. "בדיעבד אני יודע שלא הייתה בכך טיפת היגיון – לא ברעיון, לא בביצוע ולא בסיכוי המימוש, ואני גם מבין עד כמה זה היה מסוכן. אבל זה מה שעשינו". השניים ביקשו ממורה דובר ערבית לנסח עבורם פלאיירים שמכריזים כי בעקבות מעשי הרצח האחרונים, אנשי המואסי נדרשים לצאת בתוך שבוע מבתיהם ולעבור לחאן־יונס. "ההודעה נכתבה בכתב יד על דף לבן, וצילמנו אותו בכמה מאות עותקים במכונת הצילום שהייתה במשתלה בעצמונה. באותו לילה לקחנו תיקים מלאים בפלאיירים, קצת מים ואת הנשק של אורי. חבר הסיע אותנו לתחילת ציר התנועה בכפר הגדול שבמרכז המואסי. זה היה לילה די חשוך. התחלנו ללכת, וליד כל בית זרקנו לחצר את אחד הכרוזים או הנחנו כרוז סמוך לדלת.
"אחרי שעה בערך, החבר שהוריד אותנו שם התקשר ואמר שיש התרעה חמה על חמושים שמסתובבים במואסי. הכנסנו כדור לקנה למקרה שניתקל במחבלים, והמשכנו ללכת. ככל שהתקדמנו ראינו עוד ועוד כלי רכב צבאיים נוסעים על הצירים הסמוכים, חלקם כיוונו פרוז'קטורים למואסי. ידענו שאנחנו עושים מעשה לא חוקי ועלולים להיעצר, ולכן חמקנו בין השיחים, מסתכלים לכל הכיוונים לראות שאנחנו לא נתקלים במחבלים. הגענו לנקודה שבה החבר היה אמור לאסוף אותנו, אבל הבנו שהוא לא יוכל להגיע בגלל ההתרעה. שכבנו מתחת לעץ שיטה וחיכינו. שמענו מזל"ט חג מעלינו, ראינו כוחות צבא נעים בכל מקום, עד שבשלב מסוים נפל לנו האסימון: אנחנו החמושים שצה"ל מחפש. ואז הבנו שאנחנו בבעיה גדולה באמת, כי אם מישהו יבחין בנו, הוא לא יעצור אותנו, אלא יירה בנו".
בסופו של דבר החבר הצליח להגיע עם המכונית, אסף אותם ונסע במהירות לתוך עצמונה. "התחבאנו בחממות, כי לא ידענו אם מחפשים אותנו. מישהו סיפר אחר כך שהתצפיתניות הצבאיות נשבעו שהן ראו חמושים במואסי. בבוקר ירדה רמת הכוננות. זה היה מעשה טיפשי מאוד מצידנו".
חיים ללא עצים
כשאני שואלת על הפער בין יחס המשטרה למחאה נגד הרפורמה המשפטית ובין היד הקשה שננקטה כלפי המפגינים הכתומים, רייש מעדיף לייחס את ההבדלים להתפתחויות טכנולוגיות, ולא רק לאכיפה בררנית. "כמי שעוסק בטכנולוגיה, זאת התחושה שלי. המשטרה לא יכולה להתנהג היום כמו שהתנהגה אז, כי עכשיו יש מצלמות בכל מקום, יש רחפנים, יש ואטסאפ שיכול לקרוא לאנשים בתוך שנייה להגיע. פעם היה לוקח המון זמן לתכנן הפגנה, היום פשוט שולחים הודעה בקבוצות. אם ב־2005 היו לנו רשתות חברתיות שיכולות לחבר בין אנשים, זה היה אחרת. כי כלי התקשורת בוודאי היו בעד ההתנתקות, הם עבדו בשביל ההתנתקות, כמו שחלק מהם עובדים היום למען המחאה. אני חושב שבמכוון לא דיווחו על המחאה שהתרחשה בימי הפינוי עצמו. ישבנו בפנים, בגוש, ולא היה לנו מושג אם למישהו ברחבי הארץ אכפת מאיתנו. הרגשנו שאנחנו נלחמים לבד. אם היה ואטסאפ, פייסבוק, טוויטר, היינו יודעים מה קורה.
"אני זוכר שביום הפינוי הכעיסה אותי הבורות. חלק מהחיילים שבאו לפנות את התושבים חשבו שתושבי גוש קטיף לא עובדים, לא משלמים מיסים, חיים על חשבון המדינה. האכילו אותם סרטים. הכינו גם בתי חולים שדה, לקראת אירועים רבי־נפגעים. אמרו להם לומר לנו שלכל אחד מחכה בית. שאלנו איפה, וכמובן לא ידעו לענות. הייתה שלומיאליות. אם אתם רוצים לפנות אנשים מהבית, לפחות תעשו את זה כמו שצריך. החייל בקצה לא אשם, אבל כל המערכת עבדה בצורה גרועה ומטופשת".
אתה לא מרחיב בספר על הימים האחרונים האלו, של הגירוש עצמו.
"נכון. כי אני אומנם זוכר אותם היטב, אבל אני לא חושב שזה הסיפור של גוש קטיף. מבחינתי, כשהוציאו אותנו מהבית זה היה יום עצוב, אבל ימים שנהרגו בהם חברים היו הרבה יותר עצובים. לכן גם מפריע לי שאנשים, נניח פה ביישוב, מוסיפים בתשעה באב קינה לזכר יישובי הגוש. בעיניי זה עוול עצום להיסטוריה היהודית לדורותיה. עם כל הצער על זה שפינו אותנו מהבית, יש אלף אירועים עצובים יותר שהתרחשו מאז חורבן בית שני ועד היום, ואנחנו לא אומרים עליהם קינות. היו פרעות וגזרות ומה לא.
"אף אחד לא מת באופן ישיר בהתנתקות. נכון, היו תושבים שזה גרם להם לחלות ולמות, אנשים איבדו פרנסה ובית, משפחות התפרקו אחרי חודשים בבית מלון. ועדיין, על מה אתם כותבים קינה? במבחן התוצאה, אני חושב שלהרבה אנשים פרטיים ההתנתקות לא הזיקה. אף אחד לא יגיד 'וואי, איזה יופי שהוציאו אותי מהבית', ואם היו נותנים לתושבים את הבחירה בין להישאר בגוש עם המצב הביטחוני שהיה שם או לבנות פה בית, רובם המוחלט היו נשארים שם – ובכל זאת, צריך להסתכל על זה בפרופורציות. גם כל אלה שאומרים היום שהם רוצים לחזור, לא רוצים לחזור לפצמ"רים, לירי על כיסופים, לכלי הרכב הממוגנים".
זה שיח שאתה מנהל עם חברים אחרים שנולדו בגוש?
"אממ, באחד על אחד, כן. בקבוצה לא. יש כאלה שזה יכאיב להם מאוד".
"את רואה את כל העצים בחצר? אני אוהב עצים, נטעתי פה המון. בגוש לא היו הרבה עצים. בגלל החול, הם לא היו יכולים להחזיק מעמד יותר מדי"
בעיניי הסיפור הגדול של ההתנתקות הוא פניית פרסה שעשתה הציונות. היה איום ביטחוני, ומדינת ישראל החליטה שהמענה לאיום הזה לא יהיה לבנות ולנטוע ולהתיישב, אלא להימלט ממנו – מה שגם הרחיב אותו.
"אני לא מסכים עם האמירה לגבי הציונות. נכון שבאותו הרגע חשבנו שזה סוף הציונות, ושאם המדינה מתקפלת שם היא תתקפל בכל מקום. אבל במבט לאחור אני חושב שזו הייתה החלטה טקטית, לא אסטרטגית. בכפר־דרום של 1948, כשקיבלו פקודת נסיגה, זו הייתה פניית פרסה? לא. הייתה החלטה טקטית שעדיף לצאת משם. כך גם הנסיגה מסיני. תוכנית ההתנתקות הייתה פקודת נסיגה בקרב, ונסיגה היא תמיד החלטה קשה. שרון בא ואמר, 'מבחינת ארצות הברית אני מבצר את מעמדי'. הוא גם אמר שאם יתקפו, נתקוף חזק יותר כי תהיה לנו לגיטימציה – מה שלא קרה בפועל. אגב, אנחנו מדברים כל הזמן על אריק שרון, אבל חלק גדול ממי שיושבים היום בקואליציה תמכו בהתנתקות, ושלא יבלבלו את השכל.
"בכלל, אני חושב שציר כיסופים היה תחילת ההתנתקות. כלומר, כבר כשנסלל ב־1993, כשיצאו מעזה וממרכזי הערים ביהודה ושומרון, המדינה בעצם אמרה: 'יהודים וערבים לא יכולים לחיות פה ביחד, אנחנו נעשה הפרדה מוחלטת, גם לא ייסעו באותם כבישים'. ואז יש לך צוואר ארוך ופגיע, שמתישהו יחנקו לך אותו. זה רק עניין של זמן, וזה בדיוק מה שקרה. אני גם לא מסכים עם אלו שחושבים ששרון עשה את זה בגלל החקירות והאי היווני וכו'".
מה הייתה הסיבה לדעתך?
"אני חושב שהוא פעל מסיבות הגיוניות, מבחינתו. שרון הגה את הרעיון של הקמת היישובים כך שיחצצו בין הערים הפלסטיניות ברצועה. המחשבה שלו הייתה שאם צבא מצרים ינסה לפלוש, כדאי שתהיה הפרדה כזו. בעיניו מטרת ההתיישבות הייתה ביטחונית, והוא הסתכל על האזרחים בגוש כמעין כוח צבאי פוטנציאלי. כשהמצב השתנה – כלומר, כבר אין חשש שמצרים תתקוף משם, ויש רקטות על היישובים ויש מנהרות – שרון סבר שמבחינה ביטחונית נכון יותר לצאת משם".
הוא מביט מהחלון החוצה. "את רואה את כל העצים בחצר? אני אוהב עצים, נטעתי פה המון. בגוש לא היו הרבה עצים. בגלל החול, הם לא היו יכולים להחזיק מעמד יותר מדי". אבל לא רק תנאי הקרקע היו אחראים לכך; רייש מתאר כיצד האיום הביטחוני השפיע על תוואי הנוף של גוש קטיף. ומזכיר את שיטת "החישוף", שבה דחפורים צה"ליים יישרו עוד ועוד שטחים סביב היישובים ולצד צירי התנועה כדי למנוע ממחבלים לארוב שם. כך הפך האזור לצחיח עוד יותר. "הנוף הלך והשתנה בצורה אפוקליפטית. הסיפור של גוש קטיף הוא גם סיפור על הורים שהקפידו לא לנסוע יחד באותה מכונית, כדי שאם יהיה פיגוע, לפחות יישאר לילדים הורה אחד. זה לא מצב שאזרחים במדינה נורמלית אמורים לחוות.
"אחרי שכבר סיימתי לכתוב את הספר שלי, מצאתי ליד פח אשפה את הספר 'המפקדים הגדולים', שנכתב אחרי מלחמת ששת הימים. על שרון נאמר שם שבניגוד ליהודה ושומרון, שהם ערש הולדתנו, לסיני אין לו שום סנטימנטים. רצועת עזה הייתה למעשה חלק מסיני, אבל אותה המצרים לא רצו בחזרה. על טאבה הם נלחמו ועל עזה ויתרו, והם ידעו למה. שרון עשה את ההתנתקות בצורה מאוד לא דמוקרטית, אין ספק. אם הוא היה למשל הולך לבחירות ואומר שהוא מתכוון לפנות אנשים שהתיישבו ברצועה כחוק, או אם היה עושה משאל והעם היה מחליט שצריך לעזוב את גוש קטיף, היינו מקבלים את הכרעת הרוב".
בששת החודשים אחרי העקירה התגוררה משפחת רייש ב"עיר האמונה", שהקימו תושבי עצמונה לעצמם. מעין האנגר ליד נתיבות שמשפחות רבות גרו בו זו לצד זו, כשרק יריעות מפרידות ביניהן. היום, יש לו פרספקטיבה אחרת גם על הקשיים הבלתי נסבלים של התקופה ההיא. "ההתנתקות, מכל זווית שלה, לא הייתה חוויה טובה, ואין ספק שהיא השאירה סוג של פוסט־טראומה. אבל לפעמים צריך את מרחק הזמן כדי להבין שהדברים החשובים באמת מהגוש הם לא השרשרת האנושית ולא תפילת הנערות, אלא שלושים שנה של חיים אמיתיים שהיו שם לפני כן.
"אני לא תומך בהתנתקות בשום צורה, אבל אם היינו נשארים בגוש – אני באמת לא יודע להגיד אם היינו מנצחים את הטרור, או שהיינו מתקפלים חמש שנים אחר כך, עם עוד עשרות הרוגים. לתושבי הגוש היה חוסן, הייתה עמידות גבוהה מאוד, אבל אם מנהרות היו מתפוצצות מתחת לבתים זה לא היה מחזיק מעמד".
את הרוח של גוש קטיף הוא מוצא גם במיקום שבחרו המפונים ליישוב החדש. "פה במזרח לכיש אנחנו 'מתנחלים של 1948'. לפי תוכנית החלוקה, השטח הזה אמור להיות ערבי. תנועות השמאל לא רצו בתחילה להקים יישובים באזור, ורק תנועת בית"ר ועולים חדשים היו אלה שיישבו אותו. אז עכשיו זו השליחות שלנו, ואנחנו כאן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
