עזר כנגדו: הסודות של הנשיא השביעי נחשפים

לפני שבועות אחדים הגיע אריה שוּמר לבית הנשיא, כדי להשתתף בטקס הענקת "אות הנשיא למתנדב". הוא הוזמן לשם מתוקף תפקידו כיו"ר המועצה הישראלית להתנדבות. "אתה יודע מה אמרו לי עובדי הבית?", מספר שומר בחיוך. "הם אמרו 'אריה, עד היום הקירות כאן קוראים בשמך כל הזמן'".

מי שמכיר את שומר יודע שמאחורי הצחוק יש קורטוב של אמת צרופה. עד היום הוא זכור כמנכ"ל הכול־יכול של בית הנשיא בתקופת עזר ויצמן. למעשה, התואר "מנכ"ל" רק מפחית מהעוצמה האמיתית שהייתה לו: באותם הימים הוא נחשב למוציא והמביא במשכן, ולזה שמחליט מה יהיה סדר יומו של האזרח מספר אחת ומי יזכה לראות את פניו. בתקשורת אף החלו לכנות אותו "סגן הנשיא".

"בזמנו כעסתי על אמנון אברמוביץ' שכינה אותי בשם זה", מספר שומר. "אמרתי לו שהכינוי הזה אינו פוגע בי, אלא במוסד הנשיאות. מצד שני, הבנתי למה הוא מתכוון. ההבנה ביני לבין עזר הייתה כה גדולה, שלא נזקקנו לדבר שיתווך בינינו.

"היום אני מתגעגע אל עזר – לאופיו, ליכולת ההקשבה שלו. הוא נתן יד חופשית לאנשיו, בידיעה שהדברים מתבצעים מתוך נאמנות מוחלטת. נפשי נקשרה בנפשו, במיוחד כשראיתי איך הוא עושה דברים שאיש מקודמיו לא עשה. הייתה לי זכות גדולה לעבוד אצלו".

מאז שעזב את בית הנשיא מילא שומר שורה ארוכה של תפקידים, וגם היום, בגיל 75, הוא מוכן בכל רגע להתחיל קריירה ציבורית חדשה. לשאלה באיזו מפלגה היה מוצא את מקומו, הוא עונה: "איני יכול לירוק לבאר שממנה שתיתי. כבוגר כפר־הרא"ה וישיבת עזתה, וכמרכז סניפי בני עקיבא בתל־אביב, באלישיב, באליכין, בגאולי־תימן ובכפר־הרא"ה – אני לא יכול שלא להיות במפד"ל".

אתה דווקא ידוע כשמאלן.
"זה ביטוי קשה מדי. אני לא שמאלן ולא חונכתי על ברכי השמאל, גם אם לא רואים את זה בהתנהלותי. שיניתי את עמדותיי במשך השנים. באופיי אני במרכז, ויחד עם זאת לא אלך למפלגה כמו 'יש עתיד'. אני יציר כפיו של דור הכיפות הסרוגות. הייתי מוצא את מקומי בבית היהודי, אבל נפתלי בנט לא קרא לי. אני חושב שיכולתי לעזור לו. כדתי שמכיר גם את העולם החילוני, יכולתי להוות גשר בין שני העולמות. אבל אני מבין את בנט – הוא רצה להביא לא־דתיים, ואני דתי, מה לעשות".

מתי התחלת להימין?
"לאורך השנים ראיתי שמי שיודע לעשות שלום, ולא רק מלחמה, זה הימין. אני מאוכזב מאוד מהפלסטינים. הם לא מראים שום רצון לשלום, במיוחד היום, עם עפיפוני התבערה שהם שולחים. בעבר אפילו הצבעתי לנתניהו, אבל בבחירות האחרונות לא".

למי הצבעת? לבית היהודי?
שומר מושך בכתפיו.

לנצח במלחמה מהבית

שומר הוא היום סב לשבעה נכדים משלושה ילדים – אחד מהם מתגורר בפנמה, השני טייס כאן בארץ, והבת עובדת במכון ויצמן. ב־2015 התאלמן מאשתו, שולמית לבית סוקניק, שלה היה נשוי במשך 52 שנה. לפני פחות משנה הכיר בקונצרט חזנות את אילנה כהן, מנכ"לית בית חולים סיעודי בנתניה, אלמנה גם היא. השניים פתחו פרק ב' משותף, ושומר עבר לגור במושב של אילנה, בני־רא"ם.

הוא יליד תל־אביב ובוגר ישיבת כפר־הרא"ה. "הרב משה צבי נריה נהג לומר שהוא רוצה שכבוגרים ניתן ביטוי בציבור הישראלי לרוח החינוכית של הישיבה – כעורכי דין, כרואי חשבון, כקצינים בצה"ל וכפוליטיקאים", מספר שומר. בצה"ל שירת כקצין בחיל החינוך וכראש לשכתו של הרב הצבאי הראשי דאז, הרב שלמה גורן. אחר כך עבר לחיל האוויר, שם פיקד על טייסת מנהלה והיה מפקדו האחרון של שדה אופיר בסיני.

מהצבא השתחרר בשנת 83' בדרגת סגן־אלוף. זמן לא רב לאחר מכן קיבל שיחת טלפון מאלוף במיל' מוטי הוד, שהזמין אותו לפגישה עם עזר ויצמן. באותה תקופה כבר נחשב ויצמן לפוליטיקאי־לשעבר: עם פרישתו מצה"ל בשנת 69' הוא מונה מיד לשר התחבורה מטעם גח"ל (גלגולו הקודם של הליכוד), ולאחר המהפך הפוליטי אף שימש כשר הביטחון, אך ב־1980 יחסיו עם מנחם בגין התערערו והוא פרש מהממשלה ופנה לעסקים פרטיים. "באתי לפגישה ברחוב המסגר בתל־אביב, שבה נכחו גם אברשה טמיר, פואד בן־אליעזר, מוטי הוד, רמי אונגר ועזר ויצמן עצמו", מספר שומר. "הם סיפר על המפלגה החדשה שהם מקימים, 'יחד', והציעו לי תפקיד בכיר במטה שלה – לשמש כעוזרו האישי של יו"ר המפלגה ויצמן, ולהיות אחראי על כל ענייני המנהלה. זה היה המפגש האישי הראשון שלי איתו, אף שראיתי אותו עוד קודם, במסגרת תפקידיי בחיל האוויר. נעניתי לפנייה מיד".

מדוע לא דרשת מקום ברשימה לכנסת?
"אומר את האמת – אם יש משהו שאני מצר עליו עד היום, זה הדבר. אולי עשיתי שגיאה. פואד עמד על כך שיקבל את המקום השני: הוא בא מתמ"י והביא איתו אנשים רבים. נכח שם גם שלמה עמר, שהיה יו"ר אגד, ואני לא רציתי להידחף. פחדתי מהמעמד. לו ידעתי אז מה שאני יודע היום, אחרי כל התפקידים שמילאתי, לא הייתי מתבייש לדרוש מקום בכנסת".

מפלגת יחד התמודדה בבחירות לכנסת פעם אחת – בשנת 84'. היא זכתה בשלושה מנדטים והיוותה לשון מאזניים בתיקו הפוליטי שנוצר בין המערך לליכוד. סירובו של ויצמן לתמוך ביצחק שמיר הביא להקמת ממשלת הרוטציה, שבה שימש יו"ר "יחד" כשר בלי תיק. במהלך הקדנציה התמזגה המפלגה הקטנה עם המערך. כל אותה עת המשיך שומר לעבוד עם ויצמן, ונודע כאיש הביצוע שלו. בהמשך שימש מנכ"ל משרד המדע והטכנולוגיה. בשנת 90', לאחר התפטרותם של שרי המערך מממשלת האחדות בראשות שמיר, עזב את הסביבה הפוליטית לזמן מה ועבר לתפקיד יו"ר מערך ההסברה של אוניברסיטת בר־אילן. עם ניצחונו של רבין בבחירות 92' הוא נקרא לשמש כמנכ"ל משרד ראש הממשלה. שנה לאחר מכן, כשוויצמן נבחר לנשיאות, חזר לעבוד לצידו כמנכ"ל בית הנשיא.

"עזר וראומה התנהלו בבית הנשיא כמו מלך ומלכה", הוא מספר. "זו הייתה תקופה מצוינת עבורם. בזוגיות שלהם, הם ייפו את מוסד הנשיאות והעלו אותו לגבהים עצומים. כשהגיעו לביקור נשיאותי באנגליה, הם זכו לקבלת פנים ממלכתית כולל נסיעה בחוצות לונדון במרכבה רתומה לסוסים – דבר שהמלכה לא נוהגת לעשות אלא פעמיים בשנה".

במהלך שנותיו במשכן התוודע שומר לצדדים באישיותו של ויצמן שלא היו מוכרים לציבור הרחב, ושמע ממנו כמה מסודותיו הכמוסים. בין השאר ראה מקרוב את מערכת היחסים הסבוכה בין הנשיא לבין יצחק רבין, שראשיתה עוד בתקופתם המשותפת בצמרת צה"ל – הראשון כמפקד חיל האוויר וכראש אג"ם, השני כרמטכ"ל. בספרו "לך שמים לך ארץ" מספר ויצמן על פגישה דרמטית בביתו של רבין, ערב מלחמת ששת הימים. "סיבכתי את מדינת ישראל בגלל סדרת טעויות שעשיתי, האם תקבל עליך את תפקיד הרמטכ"ל?", שאל רבין. ויצמן סירב להצעה, והמליץ לרבין להסתפק במנוחה. "אמנם לא הייתי איתו באותם הימים, אך הוא סיפר לי על מה שקרה שם", אומר שומר. "עזר אמר לרבין, 'נביא את קצין הרפואה הראשי, ד"ר אליהו גילון. הוא יעזור לך עם הניקוטין, ואתה תהיה המנצח של המלחמה'".

לזכות ויצמן עצמו רשום חלק נכבד בניצחונה של ישראל, כמי שהכין את חיל האוויר להנחתת מהלומה על שדות התעופה במדינות ערב. ביומיים שלאחר אותה פגישה הוא פיקד בפועל על צה"ל, בהיערכות הסופית למלחמה. הפקודות שהוציא אושרו בדיעבד על ידי ראש הממשלה לוי אשכול עצמו, ולא עברו דרך רבין. שמעון חפץ, מי ששימש כמזכיר הצבאי של ויצמן בתקופת הנשיאות, מספר בספרו "הסודות מבפנים" כי ויצמן אמר לו פעם: "אתה יודע מה ההבדל ביני לבין רבין? יש אנשים שקמים בבוקר וחושבים – את מי אני אדפוק היום? זה אני, ויצמן. ויש אנשים שקמים בבוקר וחושבים – מי ידפוק אותי היום? זה רבין".

כאשר הושג הסכם השלום בין ישראל לירדן, ביקש ויצמן להיות נוכח בטקס החתימה בערבה. בסביבתו של ראש הממשלה רבין דווקא לא התלהבו. "עזר אמר לי שהוא רוצה לנסוע לטקס, וביקש ממני לבדוק את המצב", מספר שומר. "עד אותו יום הוא לא נפגש מעולם עם המלך חוסיין. זיכרונות מלחמת ששת הימים עדיין לא נמחו אצל השניים. ידעתי שאני צריך לנהוג בדיפלומטיות ובזהירות רבה. הרמתי טלפון לאיתן הבר, מנהל לשכת ראש הממשלה, ושאלתי אם הנשיא מוזמן לטקס. הבר ענה שאינו בטוח, והוא צריך לדבר על כך עם רבין. צלצלתי ישירות לרבין ואמרתי לו: 'אדוני ראש הממשלה, אני מבקש את התערבותך שכן הנשיא הביע את רצונו להשתתף בטקס חתימת השלום'. רבין השיב: 'מי אמר שיש בעיות? תקבל טלפון מדני יתום'" – מחקה שומר את דיבורו האיטי של ראש הממשלה דאז.

"אחרי כמה שעות הודיע לי יתום (מזכירו הצבאי של רבין – מ"ט) כי עומד לרשותנו מסוק להגעה לטקס. עזר לא התכוון לגנוב לרבין את ההצגה, ונתן לו את מלוא הקרדיט על המהלך המדיני. בסופו של דבר ראש הממשלה נהג בחוכמה, כי אם עזר לא היה מוזמן, זה היה עוול גדול. עזר עצמו תמיד ידע לפרגן לאחרים. עוד בשנות השישים, כשרבין התלבט את מי למנות למפקד חיל האוויר, ויצמן המליץ על מוטי הוד: 'הוא לא יודע לנגן בכינור, אבל הוא יודע להרוג ערבים'".

קיר הברזל נשבר

כהונתו של ויצמן כנשיא הייתה רצופה התבטאויות בלתי דיפלומטיות והתנצחויות עם פוליטיקאים מכל המפלגות. יחד עם זאת הוא הרבה לצאת ולהיפגש מקרוב עם האזרחים, ולא הסתגר מאחורי הגדרות הגבוהות של המשכן בירושלים. "פעם אמר לי: 'אריה, אם זכיתי להיות נשיא מדינת ישראל, אני מבקש להרים את המשכן הזה לגבהים שאליהם הבאנו את חיל האוויר, כולל בנייתו והכשרתו למה שהוא היום ולמה שיהיה בעתיד'. הוא ראה את עצמו כקצין פניות הציבור. למשכן הנשיא הגיעו מאות שיחות טלפון, ובסוף היום עזר היה מבקש ממנהלת הלשכה את הרשימה, ויושב ליד הטלפון לענות לפונים. אנשים לא האמינו שהוא מתקשר אליהם.

"בתקופת הפיגועים הגדולה, כשהתפוצצו אוטובוסים, עזר היה מתייצב במקום בתוך דקות. אחרי אסון המסוקים הוא ביקר אצל כל 73 המשפחות כשישבו שבעה. זה היה בנפשו. במהלך אחד מביקורי התנחומים האלה הוא דרש ממני לדאוג לספרי תורה על שם הבנים, ולעשות זאת בתוך יום אחד. השגתי תקציבים מהאפוטרופוס הכללי ודאגנו לתקן ספרי תורה פסולים שהובאו מאירופה והיו מונחים בגנזי 'היכל שלמה'. הוא רצה שאזרחי ישראל ידעו שאפשר לפנות אליו כדי לקבל פתרונות לא ממוסדים, שעוקפים את הבירוקרטיה המשלתית".

עם נשיא מצרים חוסני מובארכ הייתה לוויצמן ידידות אמיצה. שומר נזכר כי באחת מפגישותיהם של השניים בקהיר, ביקש ויצמן ממארחו להקל בעונשו של עזאם עזאם, שנכלא באשמת ריגול לטובת ישראל. מובארכ ענה כי ידיו כבולות, אך ביקש שאחרי שוויצמן ייסע הביתה, מנכ"ל בית הנשיא יישאר "כי יש כאן משהו עבורו". "מובארכ שלח רכב לקחת אותי ל'מוזיאון מלחמת אוקטובר' (מלחמת יום הכיפורים – מ"ט). כשהגעתי לשם חיכתה לי הפתעה: קצין מצרי הגיש לי את ספר התורה שנלקח עם השבויים ממוצב המזח, ביומה הראשון של המלחמה. התרגשתי מאוד. מה שניתן לי היה למעשה חצי ספר בלבד; אין לי מושג היכן החצי השני. הבאתי את הספר לירושלים, ועזר העניק אותו לרמטכ"ל דאז שאול מופז".

כמו עם רבין גם עם שמעון פרס ניהל ויצמן מערכת יחסים טובה, אך עם כניסתו של בנימין נתניהו ללשכת ראש הממשלה החלו החריקות. ויצמן התייחס אליו כצעיר וחסר ניסיון; "אנחנו נחנוך את נתניהו", אמר הנשיא לאנשיו, על פי עדותו של שמעון חפץ. אבל בפיו של שומר יש גילוי מפתיע: "בוא ואגלה לך סוד, בזהירות רבה", הוא מחייך. "עזר עצמו הצביע עבור נתניהו בבחירות 96'".

בתקופת כהונתו של נתניהו לא חשש ויצמן ליזום מהלכים בעלי אופי מדיני מובהק. באחת מפגישותיו עם ביל קלינטון בבית הלבן, העיר שגריר ישראל בוושינגטון אליהו בן־אלישר כי דבריו של הנשיא הישראלי אינם תואמים את מדיניות הממשלה. ויצמן מצידו הודה לו ואמר כי שירותיו אינם נחוצים עוד בחדר. גם פגישותיו של ויצמן עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת עוררו זעם בסביבתו של נתניהו, שם האשימו את הנשיא כי הוא חורג מסמכותו. ויצמן מצידו טען שהממשלה נוהגת כלפי ערפאת בהתנשאות, וכי צריך לקדם את מימוש הסכמי אוסלו. "אני עושה מה שאני צריך לעשות", הצהיר.

"עזר אמר לי 'הגיע הזמן לפגוש את ערפאת'", מספר שומר. "שאלתי אותו היכן הוא מתכוון לעשות זאת, והוא ענה: 'כאן בבית הנשיא'. אמרתי לו: 'השתגעת? זה לא יעבור. אינני מתנגד לפגישה עצמה, אבל אל תעשה זאת כאן. פגוש אותו במקום אחר'. עזר לא עשה את זה ב'שלוף'. הוא התייעץ עם ראש השב"כ, עם ראש המוסד, עם שמעון פרס ועם כמה מהשרים. אחרי אחת מארוחות הבוקר השבועיות שלהם, הוא סיפר לי: 'אמרתי לראש הממשלה שאני מתכוון לפגוש את ערפאת, והוא נתן לי להבין שאינו מרוצה. איך נעביר את זה?'. כדי להקהות את המכה, הצעתי שהפגישה תהיה בביתו של ויצמן בקיסריה, ופניתי לצבא כדי לקבל אישור להביא לשם את ערפאת במסוק".

בסופו של דבר נאלץ נתניהו להסכים לקיומה של הפגישה, וערפאת הוטס מעזה לקיסריה. "ישבתי בטיסה איתו ועם מוחמד דחלאן וג'יבריל רג'וב", מספר שומר. "ערפאת היה די נרגש לטוס במסוק צה"לי. הוא נשא אקדח, וכשהגענו לביתו של הנשיא והשניים לחצו ידיים, אמר לו ויצמן: 'מיסטר ערפאת, אינך יכול להיכנס לכאן עם אקדח'. בלי לומר מילה, ערפאת הוציא את הנשק ונתן אותו לאחד מעוזריו.

"השיחות ביניהם היו פתוחות מאוד, והנשיא הצליח לנווט אותן כראוי. ערפאת ידע בדיוק מי עומד מולו. צריך להבין שנושא השלום היה חשוב לעזר מאוד. כולם זוכרים את האמירה שלו, שיש להטיח את ראשיהם של ערפאת ונתניהו זה בזה עד שיאמרו 'רוצה אני'. נתניהו לא רב איתו, כי הוא פחד ממנו וכיבד אותו כאחד".

האם הנשיא הרשה לעצמו להתנהל כך משום שחש שהציבור תומך בו?
"עזר נהג לומר 'בוא נלך לראות אם הציבור אוהב אותי'. הוא היה מתיישב במכונית ונוסע ברחובות ירושלים כדי לראות את הנהגים מנופפים לעברו".

מה הביא למהפך בדעותיו, מנץ שבניצים ליונת שלום צחורה?
"היו שתלו את זה בפציעתו של בנו שאולי, שלחם בתעלה, ולימים נהרג בתאונת אופנוע. אני לא מקבל זאת. הגעגועים של עזר לשאולי היו גדולים מאוד, אבל המהפך חל בעקבות השלום עם מצרים. הוא ראה בכך שבירת קיר ברזל, וחשב שניתן להשלים את המהלך. 'נועדנו לחיות עם הפלסטינים', הוא חזר ואמר. עזר הרי היה זה שידע לפשר בין בגין וסאדאת בקמפ־דיוויד. מטרת קיומו בהנהגה הייתה מבחינתו קידום השלום. ויצמן גם נהג לחמוק מבית הנשיא לפגישות חשאיות עם ישעיהו ליבוביץ. הוא אהב לשמוע וללמוד, ותמיד שאף לרכוש ידע לפני שיחליט.

"עם כל הרצון שלו בשלום, עזר גם חיפש חיזוק אצל המתנחלים. הוא אהב מאוד את הרב יהודה עמיטל, את הרב אהרן ליכטנשטיין ואת הרב יואל בן־נון – שאותו הוא כינה 'הנביא ירמיהו', לא בגלל נבואות הפורענות שלו אלא בשל זקנו והדרת פניו".

כששמעון פרס אמר שישראל לא צריכה לתקוף באיראן, אתה קראת לו להתפטר מתפקידו כנשיא. אני לא מבין – מותר לנשיא לחלוק על הממשלה או לא?
"פרס היה האחרון שיכול לקבל עצות ממישהו, אבל הוא טעה. מי שחושב שתפקיד הנשיא הוא לשבת בבית ולדחוף את האף לממחטה, כמו שאמר חיים ויצמן, טועה. הנשיאים הם אנשים שהגיעו מהפוליטיקה. הם לא יכולים לשתוק כאשר מרביצים לילדים בפעוטון, או כאשר חלילה מפנים אנשים מגוש קטיף".

שומר נזכר שב־2005, כאשר ויצמן שכב על ערש דווי, הגיע ראש הממשלה דאז אריאל שרון לבקרו בבית החולים. היו אלה הימים שבהם קידם שרון את תוכנית ההתנתקות. "עזר שאל את ראש הממשלה: אינני מבין, אתה מתכוון למסור את חבל עזה ללא כל תמורה?", מגלה שומר. "הוא לא תמך בהתנתקות כרעיון של 'קחו ועזבו אותנו', ללא קבלת ויתור כלשהו או תמורה מצד הפלסטינים. אבל שרון היה נתון ללחצים כבירים, מסובך בעסקי מרטין שלאף והאי היווני, ורצה 'להתאתרג' בתקשורת. הביטוי 'כעומק החקירה כך עומק העקירה' היה תיאור נכון של המציאות".

ויצמן נפגש לדברי שומר גם עם ראשי המתנחלים והתוודע למצוקתם. "צביקה הנדל (ראש המועצה האזורית חוף עזה – מ"ט) היה אצלנו בן בית. ויצמן אמנם לא יכול היה לצאת בקריאה פומבית לעצור את ההתנתקות, אבל הוא היה נגד. חד וחלק. הוא ושרון היו שני אנשים בעלי עוצמה שהעריכו מאוד זה את זה. עזר נהג לסנוט בו ולומר, 'אתם הצנחנים יכולים לראות מקסימום למרחק 300 מטר, אנחנו בחיל האוויר רואים למרחקים'".

בעיה של יועצים

לאחר חמש שנים בבית הנשיא ביקש ויצמן להמשיך לקדנציה נוספת, כפי שאפשר אז החוק. אלא שבלשכת ראש הממשלה נתניהו החלו לתכנן את החלפתו, והריצו את ח"כ שאול עמור, איש הליכוד. המצב שבו נשיא מכהן נאלץ לפעול כאחרון השתדלנים אצל חברי הכנסת כדי להיבחר שנית, נתפס כביזוי מוסד הנשיאות. בעקבות ההתמודדות הזו שונה החוק, ונקבע כי הנשיא ייבחר לקדנציה אחת בלבד, שתימשך שבע שנים.

בסוף 99', שנה וחצי לאחר שהחלה כהונתו השנייה של ויצמן, חשף העיתונאי יואב יצחק כי הנשיא קיבל במשך תקופה ארוכה מתנות אסורות מאיש העסקים אדוארד סרוסי, בהיקף של כ־453 אלף דולר. הידידות בין השניים החלה ב־84', כשוויצמן שלח אנשי ביטחון ישראלים לחלץ את סרוסי מקוסטה־ריקה, שם היה נתון לאיום התנקשות. בהמשך סייע סרוסי לוויצמן ולבן־אליעזר לייסד את "יחד", והזרים למפלגה 5 מיליוני דולרים. על מערכת הכספים של התנועה פיקדו שומר ואיש העסקים רמי אונגר.

בתגובה ראשונה לחשיפה הסביר ויצמן כי העברות הכספים אושרו על ידי עורך דינו חנינא ברנדס, ואולם במערכת הפוליטית גברה הדרישה להתפטרותו. במשך שבועות ארוכים נכנסו חוקרי המשטרה בסתר לבית הנשיא, כדי לגבות עדות תחת אזהרה. לבסוף המליצה המשטרה לסגור את התיק, והיועץ המשפטי לממשלה הסתפק ב"חוות דעת ציבורית" שמתחה ביקורת על התנהלותו של הנשיא. ויצמן הבין כי אינו יכול להמשיך בתפקידו תחת עננה כה כבדה, והגיש מכתב התפטרות.

"מעשיו של עזר לאורך השנים הקנו לו כבוד שלא יילקח ממנו למרות הכתם הקטן של פרשת סרוסי", אומר שומר. "זה לא הגיע לו, אחרי מה שעשה בתעצומות נפש גדולות".

כתם קטן? הרי בעטיו נאלץ לוותר על תפקיד הנשיא, דבר חסר תקדים.
"טוב, אני מוכן למחוק את המילה 'קטן'. אני יכול לספר לך שהיו לעזר נקיפות מצפון. הוא אמר 'מה עשיתי? זה היה מיותר, מיותר'. אבל אז הוא כבר נכנס אל תוך המערכה המשפטית, והתייעץ עם עורכי הדין יעקב ויינרוט ויהודה וינשטיין. הם ראו בזה מעידה בלבד, כתם, והמליצו לו להמשיך בתפקיד. זה לקח עוד שנה תמימה, אבל בסופו של דבר עזר היה זה שהוביל את המהלך. הוא אמר 'לא אוכל להמשיך' והתפטר".

שומר נשלח אל יו"ר הכנסת אברום בורג, כשבידיו מכתב ההתפטרות של ויצמן. כשאני שואל מה הייתה תחושתו באותם רגעים, הוא משיב: "כבודו של אברום בורג במקומו מונח, אבל הרגשתי שהייתה דחיפה מצד גורמים פוליטיים מסוימים, לנצל את יו"ר הכנסת כדי לזרז את מהלך ההתפטרות. באותו מעמד בורג רמז לי: 'אריה, למה הנשיא היה צריך שבכנסת ידרשו את התפטרותו? תגיש את המכתב ונגמור עם זה'. היה לי צער גדול מאוד באותם ימים. גם לעזר היה צער גדול. לא ראיתי אותו בוכה, הוא היה אדם ששלט ברגשותיו, אבל אני יודע שהתרגש".

שומר נשאר בבית הנשיא גם בחודשים הראשונים לכהונתו של משה קצב. האם חשד במתרחש מאחורי הדלתות הסגורות? "לא ידעתי, אבל ברקע כבר החלו רחשים ושמועות. כשסיפרתי לעזר, הוא אמר 'לא יכול להיות, זה לא הוא'. השתדלתי לעזור לקצב ולמשפחתו בהתחלה. עד היום אני מתפלל עם אחיו בבני־רא"ם ומוסר לו דרישות שלום. הוא חזר למקורותיו אחרי שקיבל את עונשו".

מה אתה חושב על פרשת המתנות שקיבל נתניהו מארנון מילצ'ן? מטבע הדברים, היא מזכירה את קשריו של ויצמן עם סרוסי.
"לראש ממשלה או נשיא יש ידידים, וטבעי שידיד קרוב יאמר לך 'אתה רוצה סיגרים? כמה אתה צריך, אחד ליום? נקנה לך'. אבל הבוס שלי לא עישן סיגרים, וגם לא זכור לי שהוא קיבל מתנה כלשהי. כל מתנה הייתה מאופסנת, נרשמת ומתועדת.

"לדעתי הבעיה של נתניהו היא שהעוזרים שלו אינם נותנים לו כתף, ולא טיפלו כראוי בדברים שהוא ורעייתו צריכים להתמודד איתם. אם הוא היה קורא לי לסייע במערכה הציבורית שלו או לייעץ לו, הייתי עוזב הכול ומתייצב בלי להסס. גם לא הייתי בוגד בו כמו אחרים. לא מקובל עליי שראש המוסד או ראש השב"כ יוצאים לציבור ומפטפטים דברים שלא אמרו כשהיו בפנים. המערכת עושה לנתניהו עוול".

איזו מערכת? המשפטית, המשטרתית, התקשורתית?
"המערכות שהמידע מגיע אליהן, והעיתונות חוגגת עליהן. אני ניהלתי את מעון ראש הממשלה (כמשנה למנכ"ל משרד ראש הממשלה – מ"ט) בתקופת פרס ובתקופת שמיר. מעולם לא נתקלתי בבעיות מהסוג שבו נתקלים כעת. גם בבית הנשיא, עם עזר וראומה, לא פגשתי סיפורים בממדים הקשים שאנו רואים היום. תחושתי היא שהמערכת סביב הזוג נתניהו לא הייתה מספיק נאמנה להם. איך קרה שכל הסיפורים האלה דלפו החוצה?"

אתה מתכוון לומר שגם אצל ויצמן, שמיר או פרס היו סיפורים לא מחמיאים, אבל אנשי הסוד דאגו שהדברים יישארו בבית פנימה וסתמו את הפה?
"מה פתאום? לא, באל"ף רבתי. ויצמן אמנם נהג לומר לי 'כל מה שאני מקלקל בערב, תתקן אתה בבוקר' – אבל הוא התכוון לנושאים הציבוריים והמדיניים, או לקשר עם הציבור. דברים כאלה לא היו. לדעתי משהו בבית ראש הממשלה אינו מנוהל כראוי. אולי איזה יועץ או מישהו שאחראי שם לא נתן את העצה הנכונה. אינני מאמין ששרה נתניהו עשתה דברים יוצאי דופן, אבל ברור שההתנהלות בתוך הבית נוצלה על ידי אנשים חורשי רעתה. אני, אחרי חמישים שנות שירות, תולה את האשם בהיעדר נאמנות של העוזרים סביב הזוג נתניהו. אני מקווה שהפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה יבהירו את הדברים. איני חושב שאנחנו כה מושחתים".

אתה רואה היום מישהו שיכול להחליף את נתניהו בראשות הממשלה?
"לכולם יש מחליפים. האדם עושה את התפקיד. ישראל כץ או גדעון סער יכולים לעשות זאת. גם צחי הנגבי, למרות כל הבעיות איתו. לדעתי נתניהו אמנם קורץ מחומר של מנהיגות, אבל הוא היה צריך בעצמו לאפשר למישהו להיכנס במקומו, ואולי לא לרוץ שוב".

בלי משחקי כבוד

אחרי פרישתו מבית הנשיא כיהן שומר כמנכ"ל משרד התרבות. השר מתן וילנאי, כך הוא אומר, לא אהב את שיטות הפעולה העצמאיות שהביא עמו. "וילנאי גם ביקש ממני לעזור לו בגיוס תורמים מחו"ל למערכת הבחירות. משסירבתי אמר לי שהוא נאלץ להיפרד ממני".

מהיכרותך עם המשרד הזה, מה דעתך על אופן טיפולה של השרה מירי רגב בענייני התרבות במדינה?
"אוי, אתה מתקיל אותי. היא כנראה בחורה מוכשרת, לא סתם הגיעה לאן שהגיעה. היא הייתה מהעבר השני של השולחן והפכה למובילה ולבעלת השפעה גדולה על ראש הממשלה, אבל זה עלה לה לראש. לאחרונה היא התפטרה מהוועדה האחראית על מתווה הכותל, ובעיניי זה לא גילוי של אומץ לב מיוחד. להפך, היא פחדה. אם היה לה אומץ, הייתה צריכה לומר את מה שהיא מאמינה בו. גם איילת שקד, שפרשה מהוועדה, לא אמיצה. ראש הממשלה הטיל עליכן משימה – בצעו אותה.

"לגבי התרבות – רגב הציגה בכנסת מפה והתפארה שהיא הראשונה שדואגת לפריפריה לעומת תל־אביב, ואני חולק על דבריה בגדול. היא אמנם הציפה את הנושא, אבל היא לא הראשונה שנתנה כסף לאנסמבל האנדלוסי של ד"ר לסרי באשדוד. מתן וילנאי העביר הרבה תקציבים עם דגש לפריפריה – לכל התיאטראות הערביים בחיפה וביפו, ל'תמונע', לאתיופים. הוא עשה את כל זה ללא השתלחויות או משחקי כבוד. רגב נותנת לזה את הסגנון והביטוי שלה, ואותם אני לא אוהב. אם רגב רוצה להצליח, שלא תעשה זאת על חשבון התיאטראות או הכדורגל. היא לא צריכה לעלות על כל במה ולהתווכח למי כן ללחוץ את היד ולמי לא, או ללמד את יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לקח. אני עבדתי עם נשיא שידע לתת כבוד לכולם. עזר היה אוהב אדם. כמפקד חיל האוויר, הוא לא ויתר על משחק שש־בש עם הנהגים בכל ביקור שלו בבסיס. גם עם רבין, למרות המתחים והמשקעים, היו לו יחסי הערכה".

מצד שני, גם הוא לא שמר על הפה יותר מדי. את בגין, אחרי שלקה בהתקף לב, הוא כינה "המנוח". לאליס מילר שרצתה לשרת בחיל האוויר הוא קרא "מיידלע", שולמית אלוני הייתה בפיו "זקנה בלה", ולח"כיות דליה איציק וענת מאור הוא הציע לחטוף סטירה.
"עזר הכיר את הגבולות, אבל כשהיה צריך לענות – הוא ידע מה לענות. מה שחשוב הוא שהאנושיות שלו עלתה על הכול. עזר פשוט שאל את אליס מילר אם התמודדה עם גברים בריצת מאה מטר. מאז כבר יש בנות רציניות שסיימו קורס טיס, אבל אפשר למנות אותן על כף יד אחת. גם בצבא האמריקני אין בנות במספר גדול. נכון, לא כולם אהבו לשמוע את מה שהיה לו לומר, אבל הוא אהב לדבר, והמילים הללו באו ממקום של התייחסות לאנשים בגובה העיניים".

גם הנאום שנשא בלוויה של רבין – "אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים" – לא הביך אותך?
"ממש לא. אנשים אולי ציפו לשמעו דברים נשגבים בלוויה, אבל הוא לא היה חנפן. רבין היה מגיע אליו לעיתים קרובות. הוא נהג לומר: יש לי חבר בבית הזה, ונעים לי לשוחח איתו ולשמוע לעצותיו המצוינות. הם ישבו שעות, אכלו, שתו ודיברו. לזה עזר התכוון ולא למשהו אחר".

קונסול בחובות

לקראת הבחירות לרשויות המקומיות ב־2003 שקל שומר לרוץ לראשות עיריית באר־שבע, ולבסוף נכנס למועצת העיר תל־אביב לקדנציה אחת כנציג סיעת הגמלאים. כשהתקרבו הבחירות של 2008 דווח כי הוא החליט להעמיד את כישוריו לרשות איל ההון ארקדי גיידמאק, שהתמודד על ראשות עיריית ירושלים. "שטויות", אומר על כך שומר. "ב־2003 הייתי ראש המטה של אורי לופוליאנסקי, וסייעתי לו להיבחר (בשל פרישתו של אהוד אולמרט מראשות עיריית ירושלים, הבחירות בבירה התקיימו חודשים אחדים לפני הבחירות המוניציפליות בשאר הארץ – מ"ט). גיידמאק ידע על זה, ולכן ביקש שנשוחח. נפגשנו פעם אחת ולא יצא מזה כלום, אבל בינתיים כבר הופיעו הכותרות שלפיהן הוצע לי לעמוד בראש המטה שלו".

באותה תקופה ניסה שומר את כוחו בעסקים, במיוחד עם דרום־קוריאה, אך הסתבך בחובות שהגיעו ל־1.2 מיליוני שקלים. "עשיתי ייעוץ בפרוייקטים. לא הלך לי, אבל יצאתי מזה", הוא מספר. "באותם ימים גם עזרתי לשלושת ילדיי, וזה מה שהכניס אותי לחובות גדולים. מכרתי את דירתי והחזרתי הכול. כשאתה שומע במה הסתבכו האנשים שעבדתי במחיצתם בפוליטיקה, אני יכול לומר שידיי נקיות ולא נגעו בשום דבר כזה".

בעקבות קשריו במזרח הוענק לו תואר קונסול כבוד של דרום־קוריאה בישראל. "במסגרת תפקידיי השונים הכרתי את השגרירים הקוריאנים והתחברתי אליהם. סייעתי להם ביצירת קשרים, בקידום פרויקטים שונים ובמצעדים בירושלים. אחד מהם מונה ברבות הימים לשר החוץ, והוא העניק לי את התואר".

מה השאיפות שלך כיום?
"כבר מילאתי תפקידים וזכיתי לתודות וברכות. עבדתי עם ראשי ממשלה ונשיאים. אני נמנה עם חבורת אנשים שעזרה למנהיגות המובילה של מדינת ישראל. אבל כאמור, אני קצת מאוכזב מכך שבנט לא קרא לי. למה שלא ייקח מישהו בעל ניסיון כמוני? אני עוד רוצה לעזור במשהו למדינת ישראל, וכולם יודעים שאני נותן את הנשמה למי שלוקח אותי".