צבי נולד בברגן־בלזן. ככה, בעיצומה של מלחמת עולם איומה ושואה נוראית. הוריו, חיים ורומה שופ, נשלחו מגטו ורשה למחנה הזה יחד עם בנם הבכור, "לקראת עסקה של 'חילופי אזרחים' בעלי סרטיפיקטים זרים בתמורה לגרמנים שהוחזקו בארצות אחרות", אומר צבי. "זה קרה כנראה בזכות התערבות של בן משפחה. אני משער שהסילוק מגטו ורשה למחנה ברגן־בלזן היה בספטמבר 43', המועד השני מתוך שלוש העברות שהיו בין המקומות. זה היה השדרוג – מבְּרוֹךְ אחד לבְּרוֹךְ אחר". אמו אפילו לא ידעה שהיא בהיריון. "הם היו נפוחים מרעב, ומי חשב שזה בכלל אפשרי. רק בסוף היא הרגישה משהו", משלימה נילי, האישה שאיתו כבר מגיל 14. "את כל הסיפורים שמעתי מאמא שלו. היא התחילה לדבר רק כשאני נכנסתי למשפחה".
רומה פונתה לבית חולים בצלה (Celle), והוחזרה למחנה אחרי הלידה. "אמא ניסתה להבריח עשרות רבות של גלויות מהאסירים בברגן־בלזן כדי לשלוח לקרוביהם, אבל הגלויות נתפסו כנראה. אני לא יודע איזה מחיר היא שילמה על זה. נשאר מכתב בעניין, ואני עדיין מחפש הונגרי שיתרגם לי את כתב היד במלואו".
באפריל 45' שחררו הבריטים את המחנה, ומשפחת שופ הועברה למחנה עקורים קרוב. כמה חודשים מאוחר יותר הם הפליגו באונייה "מטרואה" ממרסיי לחיפה, ומשם נשלחו למעצר בעתלית. "השתחררנו אחרי כמה חודשים ועברנו לגור בבית משפחתו של דוד שלי, בשדרות רוטשילד בתל־אביב", מספר צבי. נילי מוסיפה בצער כי דווקא אחרי כל התלאות הללו, אחיו הגדול של צבי, שהיה מבוגר ממנו בעשור, נהרג בתאונה.
את נילי, בתם של שמואל וסוניה מלמן, הכיר צבי בתנועת הנוער של בית"ר. צברית, ילידת נווה־צדק, שאביה הוא לוחם אצ"ל מכובשי יפו – "מה שאומר שלא ראיתי את אבא מ־44' ועד 47'", היא מעירה. המדריך שלהם בתנועה היה יגאל כהן־אורגד, לימים שר האוצר, ומדריך שמופיע במערכה הראשונה עוד יפציע מחדש במערכה השלישית.
אחרי התיכון נילי למדה סיעוד באסותא ("אבל לא עבדתי בזה"), וצבי למד כימיה במשך שנה אחת בבר־אילן ואז התגייס לחיל הרגלים ("עשיתי את טעות חיי כשסירבתי לעתודה אקדמית"). השניים נישאו ב־63', כשהוא עדיין בשירות צבאי והיא עדיין לומדת. "להתחתן בגיל 19 לא היה אז דבר נדיר. עשרה זוגות מהגרעין שלנו בבית"ר התחתנו באותה שנה". הם גרו בכמה דירות בצפון תל־אביב, וזה לא מסעיר כמו שזה נשמע, הם מבהירים. "שכונת בבלי הייתה אז המקום הכי זול, מעבר לירקון. זו לא הייתה אטרקציה בזמנו".
במלחמת ששת הימים לחם צבי באום־כתף שבסיני. "הקימו אז יחידה חדשה שהצטרפה לכוח של אריק שרון. מאום־כתף עברנו לקרבות בעזה, ובזה פחות או יותר הסתיימה המלחמה עבורי". אבל לא עבור נילי: "עבדתי במשרד גדול, והבוס שלי היה במשטרה הצבאית. כבר בתקופת ההמתנה נכנסתי ללחץ, לא ידעתי איפה צבי בכלל נמצא. הבוס אמר 'נכנסים לאוטו ונוסעים אליו', וכך היה. אשתו של הבוס הצטרפה אלינו, ונסענו עם ארגזים של אוכל לחזית. זה היה מקובל אז. רצנו ממקום למקום, ובכל נקודה שהגענו אליה, אמרו לנו שהגדוד של צבי בדיוק היה שם ועבר הלאה. דרומית לניצנה עצרו אותנו ואמרו: 'עד כאן, מפה אתם לא יכולים להמשיך'. אפילו לבוס שלי, שהיה על מדים, לא נתנו לעבור. חילקנו את האוכל לגדוד שחנה שם, וחזרתי הביתה מאוכזבת".
צבי: "בקרבות באבו־רודס נשארנו בלי אוכל ומים. נתנו לשבויים מצרים את המימיות שלנו, ולא נשאר כלום. מצאנו ג'ריקנים ובהם נוזל שנראה כמו מים, וקופסאות שימורים עם כיתוב בסינית וציור של כלב. הסתדר לנו עם זה שסינים אוכלים כלבים. אמרתי: אני שותה מהג'ריקן, מה שיהיה יהיה"
צבי שב הביתה בשלום ממלחמת ששת הימים, וכעבור שש שנים גויס למלחמת יום כיפור. "שכן הקפיץ אותי לתחנה המרכזית, ומשם עליתי על אוטובוס לימ"ח, שהיה באזור רמלה". אלא שנהג האוטובוס סירב לעצור לו במקום הנדרש, כי "כאן אין תחנה". מלחמה או לא מלחמה, אין תחנה – אין עצירה. אז הוא צעד ברגל מהתחנה הרשמית לימ"ח, ומשם נשלח עם חבריו הלוחמים למרש"ל – מרחב שלמה בסיני. "ירדנו לשם באוטובוסים. נסיעה ארוכה, אף אחד לא יודע מה קורה ולאן הולכים, משהו מחריד. חלק מאוד לא רגועים, מדברים על סוף המדינה". נילי הלכה עם בנם לבית הוריה בתל־אביב, "והגיעו שמועות על קטסטרופה. בשכונה סיפרו שמכשירים את גן העצמאות לשמש בית קברות, ושזה לא המקום היחיד. פארק ענק שמחכה למתים. לא סיפרתי להורים שלי או לאמא שלו".
משימתם של צבי וחבריו הייתה לבלום את הכוחות המצריים שהתקרבו לשדות הנפט של אבו־רודס בדרום סיני. "הקומנדו המצרי נחת שם והתפתחו קרבות. נשארנו בלי אוכל ובלי מים. היו אצלנו שבויים מצרים ונתנו להם את המימיות שלנו, אז לא נשאר כלום. הצלחנו למצוא אצלם ציוד שהיה חסר לנו, כמו גרביים, וגם כל מיני מכלים מוזרים – אמפולות גדולות של 250 מ"ל, ג'ריקנים של שלושה ליטרים ובהם נוזל שנראה כמו מים, וקופסאות שימורים עם כיתוב בסינית וציור של כלב. הסתדר לנו עם זה שסינים אוכלים כלבים. היינו באמצע קרבות, לא היה את מי לשאול מה יש במכלים, ובסופו של דבר אמרתי: אני שותה מהג'ריקן, מה שיהיה יהיה. שתיתי ונשארתי בחיים, אז כולם התנפלו ושתו".
מהקרב באבו־רודס הוא יצא גם עם קלצ'ניקוב ורובה צלפים סיני. "בתור מפקד היה לי עוזי, אבל נגמרה לי התחמושת", הוא מסביר. "לקחתי נשק מהמצרים ומילאתי את הפק"ל במחסניות. הצבא לא היה מאורגן בכלל".
ובינתיים בתל־אביב, נילי חרדה לשלומו. "לא שמעתי ממנו בערך עשרה ימים. אשתו של בן דוד שלי הייתה ביחידה לאיתור חללים, ובדרך כלל היינו מדברות שוטף. פתאום היא התנתקה ממני, וזה העלה אצלי חשדות. אמא של צבי, אחרי מה שהיא עברה בשואה, לא הייתה אישה מאמינה, אבל בכל פעם ששמעה את הקול שלי בטלפון היא הייתה מודיעה: 'לא יקרה לו שום דבר'. זה נתן לי כוח להאמין שהכול יהיה בסדר". מה שנקרא, אין אתאיסטים בשוחות, אנחנו אומרים. צבי מרים גבה ועונה: "נו, שיהיה".
"זו הייתה מלחמה איומה ונוראה", ממשיכה נילי. "היה בלגן גדול. כשהיא נגמרה, היה לי ברור שאני לא מסוגלת לעבור עוד דבר כזה. עד היום אני רואה לנגד עיניי את הפרצוף של משה דיין שהופיע בטלוויזיה, וגם בלי לשמוע מה הוא אומר כולם הבינו שאנחנו בברוך גדול. אווירת 'חורבן הבית השלישי' הייתה מוחשית. הוא לא אמר בשידור את המשפט הזה, אבל הפנים שלו אמרו דבר גרוע יותר. אנשים לא יכלו להירגע מזה ימים ארוכים".
כשצבי יצא לחופשה ראשונה אחרי חודשים בחזית, הוא הופתע לראות אנשים יושבים בבתי הקפה בתל־אביב. "אני זוכרת אותו מסתכל ולא מאמין", מספרת נילי. "זה היה כאילו הגעתי למדינה אחרת", מאשר צבי, אבל ממהר להוסיף: "מצד שני, למה אנחנו נלחמים? בשביל שאנשים יוכלו לחיות, לשבת בבתי קפה".
כשהתקרב חג החירות וצבי היה עדיין בסיני, אביה של נילי רצה שתהיה בחג עם בעלה. הילד נשאר אצל סבתא וסבא, והיא הגיעה לסיני על מטוס תובלה צבאי, בטיסה דלתות פתוחות, יושבת על ארגז בצל. "לצערי זה היה הפסח האחרון של אבא שלי", היא אומרת.
נילי: "ישבנו אצל רון נחמן עד שתיים בלילה, הוא פרש את התוכניות, ואני נדלקתי. הייתה לנו גם דחיפה פנימית משום שההורים שלנו נפטרו. אמרתי לעצמי שהנה, אני ממשיכה את אבא שלי. הוא עזב את פולין בגיל 19 ועלה לארץ עם בגין, אני עולה עכשיו להתיישבות חדשה"
שנה אחר כך הם הצטרפו לגרעין התיישבות. "צבי עבד בתעשייה הצבאית, ועוד לפני המלחמה היו שם דיבורים על הקמת גרעין, אבל לא שום דבר ספציפי. השבר הזה של המלחמה עשה משהו. גמרנו לנגב את הדמעות, ובתחילת 75' התארגנו מחדש בתע"ש סביב רון נחמן, שהיה אז סמנכ"ל משאבי אנוש". הפעילות לא הייתה על דעת הנהלת התעשייה הצבאית, "אבל רון הצליח בכל זאת. כל מה שהוא עשה – הצליח. היה לו כישרון לפתוח דלתות שאי אפשר היה לפתוח".
נחמן חילק נייר עמדה שקרא לפתיחת מגעים מול הממשלה לצורך עלייה לקרקע, בלי לנקוב בנקודת ההתיישבות או בשם הגרעין שהוא עומד בראשו. "התפוצה וההיענות היו בלתי רגילות", אומרת נילי. "צבי דווקא לא התייחס לנייר, אבל אני התקשרתי מיד לרון". "לא חשבתי שיצא מזה משהו", מודה צבי, אבל נילי מעידה שהוא נתן לה יד חופשית להניע את המהלך עם שאר השותפים. "ישבנו אצל רון עד שתיים בלילה, חמישה־שישה אנשים, והוא הסביר ופרש את התוכניות", היא מספרת. "נדלקתי על הדבר הזה. הייתה לנו גם דחיפה פנימית משום ששנינו נפרדנו מההורים שלנו בתוך שנתיים. כולם נפטרו. הרגשתי שאני מוכרחה לעשות משהו משמעותי, וכשעלה הנושא של הגרעין אמרתי לעצמי שהנה, אני ממשיכה את אבא שלי. הוא עזב את פולין בגיל 19 ועלה לארץ עם בגין, אני עולה עכשיו להתיישבות חדשה. נרתמתי לגמרי". כמה לגמרי? היא הפכה למזכירה של רון נחמן, תפקיד שמילאה גם כשהוא כבר היה ראש מועצה. "הייתי בהיריון, אבל כלום לא היה חשוב – רק זה היה חשוב. ושם התחיל הסיפור של אריאל".
במפעלי תע"ש נשלחו ניירות עמדה נוספים, ולגרעין הצטרפו חברים מכל רחבי הארץ. קבוצה ראשונה עלתה על אוטובוסים ונסעה לבדוק שלוש נקודות התיישבות אפשריות שהקצתה הממשלה ("ממשלת המערך, אני מזכירה"), המקומות שהפכו לימים לברקן, אריאל ותפוח – "כולם באדמות מדינה". כביש 5 עוד לא היה קיים, כמובן, אבל התוואי העתידי היה ברור, "והיה ברור גם שיהיה פה צומת. מיקמו את נקודות ההתיישבות כך שיגנו על הצמתים". חברי הגרעין החליטו פה אחד על אריאל. למה דווקא כאן? "משהו במקום החשוף הזה, שלא היה בו גזע של עץ או אפילו עלה, משך אותנו אליו. הודענו לממשלה, והצבא בא לגדר את המקום כדי שהגברים ידעו איפה לשמור".
"שמרנו בתורנויות של שבוע", מספר צבי. "רצינו להפגין נוכחות, ועם זאת לא להפיל על הצבא את השמירה. תע"ש שיתפו פעולה בשלב הזה, כי הרבה שם התמסרו לעניין".
כשהרעיון כבר קרם עור וגידים, הגיע לביקור המדריך המיתולוגי יגאל כהן־אורגד. כשרעייתו שרה שמעה את החוויות של הזוג שופ, היא הפנתה אליו מבט והודיעה: "יגאל, אנחנו עוברים לאריאל". "שרה הפכה למנהלת בית הספר", מספרת נילי. "אני הייתי מזכירת הגרעין, וכשצוות ההקמה של משרד השיכון לקח אותנו תחת חסותו, הייתי העוזרת של ראש הצוות, מאיר ביבר. צבי המשיך לעבוד בתע"ש".
סוד הקסם של הגרעין, לדבריה, היה ניהול מסודר. "כבר בהקמה הבנו שחייבים ועדות כדי להריץ כמה שיותר מהר את העסק. צבי, לדוגמה, היה ראש ועדת חינוך. כשבממשלה ראו את הרצינות שלנו, לא היה מי שיעמוד בפנינו. וזו הייתה ממשלת מערך", היא מזכירה שוב.
"לא הייתה מספיק אדמה אפילו לערוגת גינה קטנה. הבאנו אדמה מלמטה ופיזרנו, שתהיה קצת הרגשה של בית", מספרת נילי. וכשהיא אומרת "למטה", היא מתכוונת לאזור השפלה. בוקר אחד מישהו שמע ציוץ וצעק: יש ציפור! "כולם יצאו מהמיטות בפיג'מות לראות את הפלא. התרגשנו כל כך"
מי שלא הצליח להבין את בחירת הנ"צ היו השכנים מהכפרים הערביים. "הם אמרו לנו: 'אתם השתגעתם? להר הזה קוראים הר המוות! לא תוכלו לעשות פה שום דבר, לא יגדל ולא יצמח פה כלום'", נזכרת נילי. "אבל אנחנו עלינו, ואז הבנו על מה הם מדברים. לא הייתה מספיק אדמה אפילו לערוגת גינה קטנה מחוץ לאשקוביות. אז הבאנו אדמה מלמטה ופיזרנו ליד האשקוביות, שתהיה קצת הרגשה של בית". וכשנילי אומרת "למטה", היא מתכוונת לאזור השפלה. היא עוד זוכרת איך בוקר אחד, שבועות ארוכים אחרי שעלו לקרקע, מישהו שמע ציוץ וצעק: יש ציפור! "כולם יצאו מהמיטות בפיג'מות לראות את הפלא. התרגשנו כל כך", היא צוחקת בהנאה. האשקוביות? עדיין קיימות. "היום זה דיור מוגן של עמידר להורי התושבים. זה גן עדן שם".
היחסים עם השכנים היו טובים עד האינתיפאדה הראשונה. "סלפית הייתה בשבילנו 'העיר', את כל הקניות עשינו שם, ונסענו חופשי. הספרית שלי למדה שם לספר גברים. היום? לא נכנסים לשם בשום צורה".
האמביציה של המתיישבים הייתה גדולה, אבל בתקופת ההקמה לא דיברו עדיין על מה זה יהיה בדיוק האריאל הזה. "מתברר שכל אחד דמיין את זה בצורה אחרת: אחד חשב על משק חי צמוד לבית, אחר על משתלה. לאט־לאט הבינו שהולכים על משהו גדול הרבה יותר, והתחילו לסלול את כביש 5". את הדחיפה האחרונה לסלילת הכביש נתנה אינתיפאדת הדמים השנייה. "המשכנו לנסוע דרך הכפרים, כי העבודות על הכביש כאן לא התקדמו. רון אמר שזו כבר נקודת משבר, ושהוא לא ייתן לתושבים לעבור במקומות שצולפים בהם מכל כיוון. הוא הוציא את כל היישוב לצומת וסגר את הכביש. באותו יום שלחו את הכלים עם האספלט, ותוך כמה ימים היה כביש מכפר־קאסם לאריאל".
כבר ב־82' קמה באריאל "המכללה האקדמית יהודה ושומרון", שפעלה בחסותה של אוניברסיטת בר־אילן, וב־2005 יצאה לעצמאות תחת השם "המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון". בקיץ 2012 החליטה המל"ג להכיר בה כאוניברסיטה. עשרות אלפי סטודנטים לומדים שם היום במסלולים של שלושה תארים, ובכלל זה הנדסה, רפואה ועוד. "אמרו על רון נחמן שיש לו פנטזיות גרנדיוזיות. שנתיים אחרי שעלינו הוא כבר דיבר על אוניברסיטה באריאל, וצחקו עליו. הוא הספיק לראות את המקום צומח, ונפטר בזמן שהתנהל המאבק במל"ג על הפיכת המכללה לאוניברסיטה". יגאל כהן־אורגד, אגב, עמד בראש הוועד המנהל של המכללה ושל האוניברסיטה, ובהמשך שימש נגיד האוניברסיטה עד לפטירתו לפני ארבע שנים.
בן אחד של צבי ונילי גר באריאל, אחר בעץ־אפרים, והבכור, בוגר חיל הים, בקיבוץ שדה־יואב. ב־2012, שנה לפני שנחמן הלך לעולמו ממחלה קשה, הוכרזה אריאל כעיר. הרחוב הראשי שלה נקרא רון נחמן, על שמו ראש המועצה הראשון וראש העיר הראשון, האיש שחלם בגדול.
