לעצור הכול ולהתחיל מחדש – זאת המסקנה שהגיע אליה יורם לוי, יוצר ופרסומאי בכיר. בגיל חמישים, אחרי שנים של מאמצים להחיות את הזוגיות שלו, הוא התגרש, וכמעט במקביל הלך ללמוד ב"רימון" כדי להפוך את תחביב הנגינה שלו למשהו רציני יותר. את שני המהפכים האלה בחייו הוא ישלב בעוד ימים אחדים, בט"ו באב, במופע אישי מאוד: שירים מקוריים שכתב, קאברים וגם קצת סטנדאפ שייתן הצצה לעולם שלו – הילדות בבני עקיבא, הפרסים שגרף בפסטיבל קאן על קמפיינים שהגה, הנישואין לאהבת נעוריו, וגם הטקס ברבנות ששם קץ לזוגיות ארוכת שנים. "ט"ו באב לגרושים הוא כמו פסח למצרים", הוא אומר. "אנחנו טבענו בים, ואתם חוגגים".
את רוני, חילונית מבית, הוא פגש בצבא. הם היו נשואים במשך יותר מ־25 שנה, ולפני שנתיים נפרדו. "היינו 12 שנה בטיפול זוגי, אפשר לומר שחצי מהחיים התגרשנו", מספר לוי. "אין זוגיות מושלמת, וצריך לטפל בשחיקה לפני שהמצב נהיה טוטאל־לוס, אבל גם זה לא תמיד עוזר".
בדיעבד, מה עשיתם לא נכון?
"לא השקענו, לא השקינו ולא טיפחנו את הנישואין, שהם הבסיס למשפחה ולילדים. רוני עבדה במשרה תובענית, אני עבדתי המון שעות, וכשיש ילדים שנינו מתמקדים בהם, והזוגיות נדחקת. כשאני נותן צ'ק בחתונה, אני כותב בברכה לזוג: תשקו ותשקיעו. אנשים משקיעים כל כך הרבה בחתונה עצמה, ושוכחים להשקיע בנישואין.
גם בבית הדין הוא לא הצליח לצאת מהראש של פרסומאי. "את הדיו של כתיבת הגט הם מחזיקים בקופסת שימורים של טונה סטארקיסט. כשמפרסמים בערוץ 11 את טונה סטארקיסט, זה מגיע לארבעה אחוזי רייטינג. אבל אם כל זוג שני מתגרש, יש בבית הדין חשיפה של חמישים אחוז"
"שיעורי הגירושין היום פסיכיים. בתל־אביב מדובר על זוג אחד מכל שניים. בדור של ההורים שלנו זה היה טאבו, ודאי אצל סבא וסבתא. היה ברור שלא משנה מה – לא מתגרשים. גם מבחינתי גירושין היו חורבן הבית. במשך עשר שנים לא עשיתי את זה כי לא היה לי נעים מהקדוש ברוך הוא. כתוב שהוא יושב ומזיל דמעות על מי שמתגרש. אמרתי לעצמי כל השנים 'אני חי"רניק, אני פייטר, אני לא אוותר', אבל בסוף הבנו יחד שצריך לפרק את החבילה".
אחרי שנפלה ההחלטה הסופית, הגיע הזמן לשתף בה את שלושת הבנים. "דחינו את השיחה בשנה, כי שנינו היינו מבועתים מהשלב הזה. בסופו של דבר זה היה אולי הרגע הכי רומנטי בכל התהליך – רוני ואני אחזנו ידיים, וסיפרנו להם. כולם אומרים שילדים מרגישים כשלהורים לא טוב יחד, אבל אצלנו זה לא היה ככה. התאמנו על זה אצל המטפלת, ובסוף כשדיברנו עם הבנים, הם אמרו לנו 'עזבו שטויות' ולא האמינו. אז שאלנו אותם אם הם ראו חום ואהבה בקשר בינינו בשנים האחרונות, והם ענו: 'לא, אבל גם בעבר לא ראינו את זה'. אמרנו להם שזה לא אמור להיות ככה".
הפערים הדתיים תרמו להחלטה שלכם להיפרד?
"היו קשיים בזוגיות, ועליהם נוספו הפערים הדתיים. אני לא חפיפניק, אני מקפיד על שלוש תפילות ביום. כתוב ש'איש ואישה – זכו, שכינה ביניהם'. אני חושב שפערים דתיים זה לא שהיא שולחת ואטסאפ בשבת ואתה לא, או שאת אוכלת כשר והוא לא. הפער נמצא בכך שלבן הזוג הדתי יש משהו מעליו, יש לו אלוקים, ולבן הזוג השני לא. בדיעבד אני חושב שאפשר לעבוד את השכינה גם בזוגיות כזאת. אני מאמין שאם היינו אומרים 'הזוגיות היא הדבר הכי חשוב בחיים שלנו', והיינו מסלקים את כל הדברים שהפריעו ועובדים עליה, זה היה מצליח".
מעל הכול, הוא אומר, ריחפה תחושת הכישלון. "המילה 'גרוש' בעייתית. ניסינו, רצינו, זה לא עבד – אבל אף אחד לא גירש את האחר. זה היה נורא, לקבל את הספח של תעודת הזהות עם המילה הזאת. לא נכשלתי כמעט במהלך החיים שלי, אני עובד קשה כדי לא להיכשל, וגם כשהחלטנו להיפרד, המשכנו לנסות למנוע את זה. היום אני מבין שדווקא להישאר בזוגיות לא טובה, זה כישלון. לא סתם מסכת גיטין מופיעה בש"ס לפני מסכת קידושין. לא הייתה נכתבת מסכת כזו אם זו לא הייתה אופציה. ברור שצריך לעשות הכול כדי שיהיה טוב יותר, אבל אם עשיתם הכול וזה לא הצליח, אין ברירה".
את תהליך הגירושין מחלק לוי לשלושה שלבים: "רגע ההודעה לילדים, למשפחה ולחברים; שלב המעבר הפיזי מהבית, כשאתה אורז את עצמך ויוצא; והטקס ברבנות". אגב רבנות, אפילו שם הוא לא הצליח לצאת מהראש של פרסומאי: "ראיתי שאת הדיו של כתיבת הגט הם מחזיקים בקופסת שימורים של טונה סטארקיסט. הכי לואו־טק. בהתחלה חשבתי כמה זה הזוי, אבל אז הבנתי שהם הרבה יותר חכמים ממני: זה בעצם תוכן שיווקי. כשמפרסמים בערוץ 11 את טונה סטארקיסט, זה מגיע לארבעה אחוזי רייטינג. אבל אם כל זוג שני מתגרש, יש בבית הדין חשיפה של חמישים אחוז", הוא מחייך.
הרגע הקשה ביותר מבחינתו הגיע שבועיים אחרי שעזב את ביתם המשותף במודיעין. זה היה חג השבועות, ומכיוון שלוי כבר התחייב להעביר שיעור בליל החג, הוא הגיע למודיעין ושהה אצל חברים. בשלב מסוים נזקק למשהו מביתו הקודם, אך כשהגיע לשם, הוא לא השתמש במפתח שהיה בכיסו. "זה כבר לא היה הבית שלי. דפקתי, וכשרוני פתחה התחלתי לבכות. בכלל, כל השנה הראשונה הייתה קשה מאוד".
עכשיו, כשאתה בקהילת הגרושים, אתה חושב שאנשים מוותרים מהר מדי?
"אני אישית מאמין בזוגיות ומאמין בנישואין. במשך הרבה שנים לא התגרשתי, עברתי עוד ועוד מטפלים כי לא רציתי שזה יהיה אימפולסיבי. כן, יש לי תחושה שאנשים ממהרים לפרק את הבית, אבל אני לא שופט. אף פעם אי אפשר לדעת מה קורה מאחורי הקלעים".
כאיש שיווק ופרסום, יש לך רעיון לקמפיין או תכנים שיביאו להפחתת שיעור הגירושין?
"נדמה לי שלפני קמפיין נגד גירושים, צריך להשקיע בחינוך לזוגיות מדויקת וטובה יותר. טלי, המטפלת הזוגית הנהדרת שלנו, העניקה לי פרספקטיבה חדשה על הנושא, שונה ממה שרוב האנשים תופסים כקשר. למדתי ממנה עולם שלם של התקשרות בין בני זוג, ששאוב מההתקשרות הבסיסית בין ילדים לאמא. אולי כל זה צריך להיכנס לתוכנית הלימודים או למכינות קדם־צבאיות. יש לכאן 11 סדרה חדשה ונהדרת, 'שישה אפסים', על אנשים שזכו במיליונים בלוטו אבל הם חייבים לעבור סדנה כדי לקבל את הכסף, כי מה שנראה נוצץ טומן בחובו לא מעט מוקשים. נדמה לי שאפשר לאמץ רעיון דומה בהקשר שלנו, ולערוך סדנת זוגיות בכיתה י"ב או לזוגות שמגיעים להתחתן".
הרווק הופך לנדל"ן
כשנה אחרי הגירושין התחיל לוי להרהר במציאת זוגיות חדשה. "בחודשים הראשונים לא יכולתי בכלל לחשוב על זה, עברתי סוג של תקופת אבל. מי שמתגרש ואחרי שבועיים כבר מתחיל לחשוב על פרק ב', זה לא הגיוני. בפגישה הסופית־סופית אצל המטפלת הזוגית, רוני אמרה שהיא כל כך אוהבת אותי, שאם היא תראה אותי עם מישהי אחרת היא תשמח בשבילי. אני אמרתי שאני כל כך אוהב אותה, שאם אראה אותה עם מישהו אחר, אני אתחרפן. אלו תפיסות שונות, אבל שתיהן לגיטימיות".
לבסוף הוא נענה כשמישהי פנתה אליו דרך פייסבוק והציעה שיצאו. בהמשך, חברה מימי בני עקיבא המליצה לו להיכנס לקבוצות כמו "חבריא ג' – מפגשים, שיתוף ועזרה הדדית", המיועדות לדתיים שמחפשים פרק ב'. "אמרתי לה 'אני לא יכול להיכנס לטינדר, אני יורם לוי'. אולי זה היה אגו". בסוף הוא נכנס לאפליקציית היכרויות, ופרש מיד. "היה בזה משהו עצוב ומקומם. יצאתי אחרי עשר דקות, ושילמתי על חודש".
אתה מוצא דמיון בין עולם הפרסום והשיווק לעולם הדייטים?
"יצא לי לדבר לא מזמן עם חבר שעובד בתיווך, והגענו למסקנה שתעשיית הדייטים דומה קצת לתחום שלו. כשמדברים על רווק או רווקה מבוגרים, משתמשים בשפה כמו 'דירה שעומדת הרבה זמן בשוק, בטח יש איתה איזו בעיה'. אנשים מתייחסים לזה כסוג של השקעה, ובודקים אותה בהתאם.
"בעולם הדייטים אכן יש עבודת שיווק. אתה צריך להבין מי קהל היעד שלך – מבחינת גיל, רקע דתי וכדומה. הרבה ממשתמשי האפליקציות מעלים לשם תמונות מלפני חמש שנים, או את התמונה הכי טובה שלהם. אני חושב שזה לא חכם לשים את הכי טוב שלך; תראה את מי שאתה, תהיה אותנטי. יהודה עדר אמר לנו בקורס בבית הספר רימון: 'תהיו מכוערים כשאתם כותבים שירים'. כי לכתוב שיר בסגנון 'אני תותח, אני יפה', זה לא מעניין. זה טוב למגזין אופנה. כיוצר, אם אתה לא רוצה שיר פלקטי, אתה מחפש את החשוף והכואב שהוא גם יפה. כך גם כאן – אולי לא צריך להיות מכוער, לא לשים את התותים הרקובים למעלה, אבל גם לא להניח שם את היפים ביותר כשתחתיהם יש תותים לא אכילים. גם מבחינה הלכתית זה לא נכון. תהיה אתה, לא במשקל הכי טוב שלך בעשור האחרון, אבל כן בחודש האחרון. לגיטימי להתאפר, אם אתה גבר אז קצת פחות".
"הרבה ממשתמשי האפליקציות מעלים את התמונה הכי טובה שלהם. זה לא חכם. תראה את מי שאתה, תהיה אותנטי. לא צריך להיות מכוער, אבל גם לא להניח שם את התותים היפים כשמתחתיהם יש תותים רקובים. גם לפי ההלכה זה לא נכון"
החיפוש בפרק ב' קשה יותר?
"יש בו הרבה חששות, אחרי שבפרק א' היה משהו נאיבי, במובן הטוב של המילה. חשבת שזה לכל החיים, קרה מה שקרה, ועכשיו אתה מבין שלא תמיד זה לכל החיים. אנשים בשלב הזה נזהרים ממחויבות, אומרים: רגע, נעצור, נחשוב. אני מכיר לא מעט אנשים שנשואים פעם שנייה באושר, אז אפשר גם להיות אופטימיים".
חיפוש הזוגיות כבר הפך לבסיס לתוכניות ריאליטי, כמו "חתונה ממבט ראשון". עד כמה הן משקפות מציאות?
"המטרה של 'חתונה ממבט ראשון' היא להביא רייטינג, ובזה הוא מצליח מאוד. יש לי שכנה בת שמונים שחיה מפרק לפרק. הסדרה הזאת כנראה מספקת הצצה למקומות שקיימים אצל כולנו. אבל המצלמה הופכת את היחסים לשואו, וזה כמובן מייצר רגעים מבוימים ולא תמיד טבעיים".
לטשטש את ריח הבושם
יורם לוי הוא שם מוכר ומוערך בברנז'ת הפרסום בארץ. הוא שותף במשרד ברוקנר־יער־לוי, וידוע כישראלי שזכה ב"אריות הזהב" הרבים ביותר בפסטיבל קאן לפרסום – האוסקר של התחום. רבים מהמותגים שקידם לאורך השנים נכנסו היישר למזווה, לסלון ולארנק שלנו. בין השאר הוביל לוי את ההשקה של מפעילת הסלולר אורנג' בארץ, מיתג מחדש את הפרה של עלית, פרסם את השוקולד של מילקה, והביא למסכים את דמות "הקפטן" של קפה טורקי עלית ("הוט ווטר, סמול גלאס"), את היונים של "ביטוח ישיר" ואת קמפיין הבנק הבינלאומי עם עידו רוזנבלום.
כיום הוא מתגורר בזכרון־יעקב ("תמיד רציתי לעבור לצפון"). אנחנו נפגשים בבר שהוא חלק ממשרד הפרסום שלו, בלב תל־אביב, דקה מרוטשילד. בחוץ מתהלכת קבוצת מפגינות עטויות אדום. כשאני שואלת על התגייסות של משרדי הפרסום לטובת המחאה, לוי אומר שבעבודה היומיומית הוא לא חש בכך. "אין כמעט שיח פוליטי במשרד. אני לא יודע אם זה מתוך בגרות, אחריות או שטחיות. כמו שאר משרדי הפרסום, גם אנחנו מאפשרים לכל מי שמעוניין ללכת להפגנות ולהביע את דעתו. מטבע הדברים, ענף הפרסום הישראלי מרוכז בתל־אביב ויש לו אופי מסוים, אבל לא הייתה שום התגייסות מוצהרת או מעשית, לא של איגוד הפרסום ולא של איגוד השיווק. הבעלים של משרד פרסום אחד גדול מזוהה מאוד עם המחאה, אבל הוא עושה זאת באופן פרטי, ולא כנציג של הענף".
הוא נולד בירושלים, השני מארבעה ילדים במשפחה. אביו היה כתב ועורך בקול ישראל בצרפתית, ואמו עבדה כמורה לאנגלית ולצרפתית. לדבריו הוא היה ילד יצירתי, ומערכת החינוך לא ידעה להכיל את הפרעת הקשב שלו. בשנות התיכון נדד בין בתי הספר הימלפרב והרטמן, ולמד גם בתיכון לאמנויות, שאינו מוסד דתי. בקרוב יצא לאור ספר ילדים שכתב בהשראת זיכרונותיו מהשנים ההן, "עדי ה־ADHD מכפר גלעדי". "לעדי קופצות המחשבות בשיעור מתמטיקה, רעש עושה לו לא טוב. הוא קצת מזכיר אותי", מספר לוי, היום חבר הוועד המנהל של העמותה הישראלית להפרעות קשב. "לא הסתדרתי בלימודי התיכון ואין לי תעודת בגרות. לפני עשר שנים פגשתי את מי שהיה המחנך שלי בכיתה י"א. הוא שאל אותי מה אני עושה, ואמרתי לו שאני מנהל קריאייטיב. הוא היה בהלם: 'אתה? מנהל? מבחן הרי לא יכולת לעשות'. החזרתי לו בשאלה – 'איך אתם לא טיפלתם בי?'. כשאני הייתי בתיכון עוד לא המציאו ולא הכירו את הפרעות הקשב. בסופו של יום ניתבתי את ה־ADHD למקום חיובי".
אף שהפרעת הקשב לא נעלמה, הוא מסרב לקחת ריטלין: "אני מרגיש שהתרופה סוגרת אותך, אתה מפסיד רעיונות שיכולים לעלות. הפכתי לפרסומאי ובהמשך למוזיקאי, ששניהם מסתיימים ב'אי', כי יצירה באה מכאב. אז אני לוקח מזה את הדברים הטובים".
אחרי השירות הצבאי עבד כשומר בבית ספר. באותם ימים נתקל במקרה במודעה על קורס קופירייטינג, ונזכר שאחת מחברותיו לשבט אמרה לו פעם שמתאים לו להיות קופירייטר". בלי להבין מה זה, הוא נרשם לקורס "רק כהרפתקה, ועד היום אני בתוך ההרפתקה הזו".
לוי התחיל במשרד קטן, ומשם עבר לעבוד עם גדעון עמיחי בשלמור־אבנון־עמיחי. אחרי 13 שנה עבר לבאומן־בר־ריבנאי כמנהל קריאייטיב ראשי, ובהמשך הפך לשותף במשרד ברוקנר־יער־לוי. לצד מסעות הפרסום למוצרים ולשירותים, הוא הוביל גם קמפיינים פוליטיים. ב־2013 הגה עבור יש עתיד את הסיסמה "באנו לשנות", שליוותה את לפיד כל הדרך להצלחה. ב־2015 ניהל את הקריאייטיב של קמפיין הרצוג־לבני במחנה הציוני, וב־2021 קראו לו נפתלי בנט ואיילת שקד לעבוד עם מפלגת ימינה. "בנט הוא בחור טוב", שוקל לוי את מילותיו, "ויש לו אצלי נקודות זכות גם משום שהוא שירת בצוות עם חברי עמנואל מורנו. כשאיילת התקשרה אליי, בהתחלה אמרתי לה לא. שנתיים לפני כן היא הצטלמה בסרטון 'בושם פשיזם' של מפלגת הימין החדש, שהיה אחד הקמפיינים הנוראים שנעשו פה. אם הייתה תחרות של הקמפיין הפוליטי הכי גרוע, זה כנראה היה זוכה. הסברתי לשקד שאני לא עושה קמפיינים פוליטיים, אבל היא ובנט התקשרו אליי שניהם, חמש דקות לפני שבת, וביקשו ש'אבוא למילואים'. לא הייתי צריך לענות לטלפון הזה".
למה רצית להתרחק מפרויקטים כאלה?
"בקמפיין פוליטי מתעסקים כל הזמן בנגטיב, בהקטנת הצד השני. ראיתי שבכל פעם שאני נוגע בפוליטיקה, זה עושה לי לא טוב לנפש. הפוליטיקה בארץ עומדת בסתירה לערכים שאני מאמין בהם. גם אנשים טובים מתבלבלים בדרך, ומתחילים להגיד יותר את מה שהסקרים והיועצים האסטרטגיים רוצים שיגידו, ופחות את האמת שלהם. העיסוק בהשחרת המתחרים משותף לכולם. דווקא בקמפיינים מסחריים אין כמעט נגטיב. השנה יצרנו עבור מותג מילקה קמפיין שמפרגן לשוקולד פרה, שחזר למדפים אחרי היעדרות ארוכה בגלל סיפור הריקול של שטראוס. יצאנו עם שלט 'היי פרה, התגעגעתי'. איפה רואים פרגון כזה?"
"אין כמעט שיח פוליטי במשרד. אני לא יודע אם מתוך בגרות, אחריות או שטחיות. ענף הפרסום הישראלי מרוכז בתל־אביב ויש לו אופי מסוים, אבל לא הייתה התגייסות. הבעלים של משרד פרסום אחד גדול מזוהה עם המחאה, אבל הוא עושה זאת באופן פרטי"
את זמנו הפנוי משקיע לוי בעשיית טוב. הוא מתנדב בהוסטל של אנשים בתפקוד נמוך ומכין סנדוויצ'ים להומלסים. "אם אנשים משני הצדדים ייקחו את האנרגיות, הזמן והמשאבים שהם מקדישים לפוליטיקה, ויפנו אותם למעשים טובים ולהתנדבויות, העולם יהיה הרבה יותר טוב. כשחבר ביקש ממני לבוא להפגנה, אמרתי לו: בוא איתי לבית חולים. ההפגנה הכי משמעותית היא הפגנת אהבה ונתינה, כי באנרגיות של עשיית טוב הדברים ייפתרו. אנשים חושבים שאני משיחי כשאני אומר את זה".
כחלק מהעשייה החברתית שלו הקים לוי את מיזם "שומר מסך", פורום של אנשי תקשורת שפועלים להתמודדות עם תופעת ההתמכרות לטלפון החכם. הוא מרצה בנושא בפני גופים מובילים במשק, מנהלי בתי ספר, רופאים, חברות הייטק ועוד. "הסיפור שלי עם הסלולרי התחיל לפני כחמש שנים, בפסטיבל קאן. צפיתי בהרצאה של שריל סנדברג, אז סמנכ"לית פייסבוק, ובין השאר היא הראתה שאדם ממוצע בודק את הסלולרי שלו 150 פעם ביום. היא הציגה את זה בגאווה, מתוך רצון להראות לנו שכדאי לפרסם בפייסבוק. חשבתי כבר אז שבתור פרסומאי זה נתון מעניין וטוב, אבל בתור אבא, בעל, חבר, אני חייב לעשות עם זה משהו.
"למחרת התקיימה הרצאה של דן אריאלי, והוא שאל את הקהל: מי מכם מתעסק בטלפון בזמן נהיגה? 70 אחוז ענו שהם נוגעים בטלפון כשהם נוהגים. ואז הוא שאל: כמה מכם יודעים שאפשר למות מזה? והרוב הצביעו. חשבתי לעצמי, או שלאנשים ממש לא אכפת מהחיים שלהם – וזה לא נראה כך לפי הקוקטיילים שהם שותים כאן – או שהם טיפשים. חזרתי לארץ והתחלתי לפעול בתחום, להעביר הרצאות, נפגשתי עם נפתלי בנט שהיה אז שר החינוך. להגיד שנגמלתי לגמרי מהסלולרי? אני לא יכול לומר, אבל אני משתדל להפחית שימוש. הפסקתי גם לישון עם הטלפון, שזה דבר גדול".
דני דין חוזר לבית הספר
דקה לפני שהודענו לילדים / דקה לפני הרבנות והעדים / דקה לפני המזוודות והפחדים / דקה לפני שאנחנו… // אתה צריך ויסות רגשי, זה לא אישי, זה אנושי / אמרה לי טלי המטפלת הזוגית ביום שישי / יש לך זעם בכל פעם, אתה כמו חזיז ורעם / זה קצת מרגיש לי אובר דרמה / עדיף שלא תלך לשמה, / אם תוכל גם להקשיב, בלי כל רגע להגיב / אולי נצליח לעצור פה את הריב / קשר לא יוצרים עם עצמך. / אגב, זאת כאן לצידך, זאת אשתך / אם לא תראה פה רק אותך, / אולי תהיה גם הצלחה. / מה דעתך?
בשלוש השנים האחרונות ישב לוי על ספסל הלימודים ב"רימון", לצד חבר'ה בגיל של ילדיו, צעירים בני 22־23. "רציתי להפוך את המוזיקה ליותר מתחביב, וחשבתי שאקח שם קורס מקצועי אחד. חבר אמר לי שכדאי ללמוד כתיבה והלחנה אצל יהודה עדר. ניסיתי לעשות רק את הקורס הזה, אבל אמרו לי שאני צריך להירשם לתוכנית חלקית לפחות".
איך אתה מסכם את החוויה?
"חוויה מטורפת. נכנסתי למנהרת הזמן של טוני ודאג עם הפסים בשחור־לבן, התגלגלתי, ויצאתי שלושים שנה אחורה: מסביבי סטודנטים בני עשרים וקצת יושבים על הדשא ופורטים בגיטרה, מתופפים על כל מה שמוכן להכיל מכות של מקלות תופים. ליד הדלתות של הכיתות מצוינים שמות כמו מאיר אריאל ונעמי שמר, ואולם ההופעות נקרא על שם יוסי בנאי. הסתובבתי קצת ברחבי בית הספר, כמעין דני דין הרואה ואינו נראה. כי מה קשור בן החמישים הנ"ל למעיין הנעורים המופלא הזה? ומי בכלל רואה אותו?
"לאט־לאט השפעת השיקוי של פרופסור קתרוס התפוגגה, והתחילו לראות אותי. הפכתי לאחד מהשורה. האדם הוא תבנית נוף כיתתו, וכשכולם מסביבך בני 22, גם אתה מתחיל לחשוב, להתנהג ולהרגיש כמו בן 22. עם כל הכבוד לחברות הקוסמטיקה והאנטי־אייג'ינג, גיליתי את הנוסחה הבדוקה לחזור ולהרגיש צעיר".
אצל יהודה עדר הוא למד קורס בן שני סמסטרים, "ולכל שיעור היינו צריכים להביא שיר כתוב ומולחן לפי משימה מוגדרת. לפעמים המילים פשוט נשפכו ממני על הדף, כמו בשיר 'דקה לפני שהודענו לילדים'. נוסף על הקורס המאלף של עדר, זכיתי ללמוד במהלך שלוש השנים החוץ־טריטוריאליות האלה הרבה סדנאות וקורסים שהרחיבו לי את הנשמה ואת הנשימה. פרפורמנס, אלתור ווקלי, יסודות הגרוב, הפקה באולפן הביתי ועוד ועוד".
באחד התרגילים התבקשו התלמידים לעבוד בזוגות, ולוי חבר לגל, תלמידה בת 22 כמובן. "מכיוון שאין לה רכב והיא גרה אצל ההורים, אני הגעתי אליה. אבא שלה, בערך בן גילי, פתח לי את הדלת. אמרתי לו 'אני לגל', ואז דיברנו דברים של מבוגרים, ואחר כך הלכתי להכין עם הבת שלו שיעורי בית. לשבת בקפה ליד רימון ולשתות עם החבר'ה הצעירים, זו הייתה בשבילי ברכה. ומעל הכול הייתה וישנה המוזיקה. אני רוצה שהשירים שלי יגיעו רחוק וייגעו בשומעים. אני מקווה לחלוק אותם עם כמה שיותר אנשים". 0
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
