עמנואל מתקרב עם רכבו אל שני החקלאים ובוחן אותם בדריכות. המוח המבצעי שלו פועל במצב חירום, מחליף מחשבות בקצב בלתי נתפס. לגשת בדרכי שלום, לתקוף, לברוח. אבל בטרם הייתה לו הזדמנות לפעול, צרור יריות מפלח את השקט. הפגיעה קטלנית.
(מתוך הספר "עמנואל מורנו – המעט שאפשר לספר")
משפט הפתיחה לכתבה הזו, כפי שנוסח בתחילה, סיפר שבשבוע הקרוב ימלאו 17 שנים לעלייתו בסערה השמימה של הלוחם עז הנפש שתמונת פניו אסורה לפרסום עד היום, סגן־אלוף עמנואל מורנו מסיירת מטכ"ל. זה קרה בכ"ה באב, שחל אז כמו עכשיו בערב שבת. אבל במחשבה שנייה, אפשר אולי לוותר על הדרמה של "בסערה השמימה". להתמקד בעובדות. מורנו נפל בקרב יריות קצר, בתום מבצע צבאי מסווג באזור בעלבכ בלבנון, ימים ספורים לאחר סיומה של מלחמת לבנון השנייה. כי בסופו של דבר, ההיצמדות לעובדות הייתה גם מטרתם של טל דנינו ויוני רוטנברג, מחברי הספר "עמנואל מורנו, המעט שניתן לספר", שראה אור השבוע (הוצאה עצמית, בסיוע העמותות "בדרכי עמנואל מורנו" ו"דרך עמ"י").
צעד אחר צעד, מרואיין אחר מרואיין – והיו כשמונים כאלו, ובהם ראשי ממשלה, שרי ביטחון ולוחמי עבר רבים – ניסו השניים לפענח את דמותו של מורנו ולספר מי הוא היה בכל שלב בחייו. הפעוט שעלה מפריז, הילד שגדל בשכונת עולים ירושלמית, אחד מחמשת בניהם הפעלתנים של אילן וסילביה, הנער שעמד על עקרונותיו כבר בשנותיו כתלמיד, הלוחם היצירתי בסיירת מטכ"ל, איש השב"כ, היהודי המאמין, הבעל של מאיה, האבא של אביה, נריה ונעם.
רוטנברג: "הדבר שהכי הרתיע מרואיינים הוא מה שהם מכנים הפסטיבל. כלומר, סיפורי האגדות המוגזמים שהפכו את עמנואל לרמבו שקופץ ממסוק, מפיל בתים בעזרת השיניים, או משמיע דרשות במסגדים. הסתובבה אפילו שמועה על כך שהייתה לו אישה בסוריה. כל מיני אגדות שבכלל לא קשורות למקצוע הצבאי שלו"
דנינו (52), סא"ל במיל', למד עם מורנו במחזור ב' של המכינה הקדם־צבאית בני דוד בעלי. "נוצרו פה שני תחומי פעולה", הוא מתאר לנו את העבודה על הספר. "הראשון הוא לצמצם את הפייק, כי במשך השנים צמחו כל מיני סיפורים מזויפים והזויים. לדוגמה, טייס בחיל האוויר, אדם עם פנים ושם ומדים ודרגות, סיפר למשפחת מורנו איך טייס אחר, חבר שלו, לקח פעם את עמנואל במסוק לקרחת יער בסוריה, הוריד אותו שם לבד עם תיק ענקי, ואחרי שבועיים חזר לאותה הנקודה, אסף את עמנואל והחזיר אותו לישראל. זה סיפור שלא היה ולא נברא. אפילו בתוך המשפחה יש אנשים שהוזנו באירועים שלא קרו, אבל חשבו שהסיפורים האלה נכונים".
איך אתה יודע בוודאות שדבר כזה לא קרה?
"כי את מה שכן קרה שמעתי מחמישה אנשים שונים, כל אחד מהזווית שלו, ומתוך הדברים אתה כבר מבין מה עמנואל כן עשה.
"בנוסף לצמצום הפייק, אספנו המון סיפורים שלא היו מוכרים קודם. אחד האחים, שקיבל את הספר לקריאה בשלב ביניים, אמר לי שבכה הרבה והרגיש כאילו עמנואל קם לתחייה. הוא אמר: 'אחי דיבר אליי מתוך הספר, ואני לא קורא עדיין את שני הפרקים האחרונים, כדי שהוא לא יעזוב אותי שוב'. כך הבנתי שמלבד פרסום ספר על עמנואל, יש לנו מטרה נוספת: לתת למשפחה זיכרון".
הידיעה על נפילתו של מורנו תפסה את דנינו בעת ששירת בצאלים. "זה זעזע אותי, כמו את כל המחזור שלנו בעלי. במשך כל השנים היה לי קשר חם עם אחיו הגדול, שמואל. ההחלטה לכתוב ספר הגיעה לפני שמונה־תשע שנים, כשהשתחררתי מהצבא. פתאום הייתה לי הארה, שזה פספוס שעד היום לא כתבו על עמנואל כך. לפני שנתיים וחצי אחד האחים שלו אמר לי שהם ישמחו מאוד אם יהיה ספר, וגם ישמחו שאני אקח זאת על עצמי, אבל בתנאי שמשלימים את המשימה ולא נעצרים בדרך. כי במהלך השנים היו כמה שפנו אליהם ורצו לכתוב, ואף אחד לא היה רציני מספיק. אני אוהב פרויקטים שצריך 'להתאבד' עליהם, אז לקחתי את זה בשתי ידיים. והיו באמת דברים מטורפים בדרך".
למלאכת הכתיבה עצמה גייס דנינו את יוני רוטנברג, תלמיד כולל לדיינות ועיתונאי בשבע. "קודם כול ישבנו עם המשפחה והבנו מה הם רוצים, על מה מדברים ועל מה לא", ממשיך דנינו. "יש סוגיות נפיצות. ברור שעם ישראל רוצה יותר את הדברים הנוצצים: פרטים על מבצעים סודיים, שיטות פעולה, התמונה המטושטשת. אבל המשפחה לא רצתה להילחם בצנזורה ולא בצבא ולא באמ"ן. היה ברור שהם ואנחנו לא מעוניינים לגרום נזק למדינה. אנחנו רוצים לדבר על הדמות של עמנואל, להביא אותה. מי שקורא את הספר רואה את האדם הזה. יוני הצליח לצייר את העוצמות שלו".
ובאמת לא היו ויכוחים עם הצנזורה?
רוטנברג: "זה לא שהכול היה אידילי, רחוק מזה. היה תהליך ארוך, לפעמים טוב יותר ולפעמים פחות. אבל בשום מקום לא הוסבר עד היום מה עמנואל עשה, ובספר הזה אפשר לראשונה להבין מה היה מיוחד כל כך ביכולת שהוא פיתח.
"בהתחלה היינו בתוך ערפל, לא ידענו בכלל מה נדע, ומה מתוך זה יהיה מותר לנו לכתוב. אולי בסוף יגידו לנו שצריך לזרוק הכול לפח, ומכל העבודה שלנו לא יצא כלום? תוך כדי תנועה שרטטנו לעצמנו את הקו, איך אפשר לספר בלי לפגוע במה שאסור לפגוע. הנוסחה שהגענו אליה היא לספר את החוויה של עמנואל בתוך אירוע. גם אם אסור לפרט איפה האירוע התרחש, מה המשימה שהייתה לו שם, איזה כוח היה איתו, מה הוא לבש, איך התנייד בשטח ומה היו הכוחות ההיקפיים.
"אמרנו – בואו נעשה זום־אין, נשתמש במצלמה שמצלמת רק את עמנואל ומראה מה עובר עליו באותם רגעים. מה הוא חושב, מה מניע אותו. לצנזורה הייתה בהתחלה בעיה עם הדבר החדש הזה, כי מבחינתם, אם אמרת 'עמנואל מורנו' אמרת 'אסור לפרסם'. אבל תוך כדי עבודה גם הם הבינו את הנוסחה שלנו, וראו שאפשר לתאר מה עבר על עמנואל במבצע הזה והזה בלי לתת מידע מודיעיני לאויב. ככה נוצר סיפור שלם. הגענו בסוף לעמק השווה כמעט בכול. נמחקו כמה קטעים, אבל לגבי הרוב הסתדרנו".
לחצוב תו"ל מסלע
עשרה מטרים מהם, מחוץ לדלת ביתה, אישה מקומית מזהה אותם ומתחילה לצרוח. הרצי רואה ועיניו כלות: בעוד כמה שניות הצרחות יגיעו לרחובות הסמוכים, ועשרות קנים יכוונו אליהם. עמנואל לא משאיר לו זמן רב להתלבט. בצעד בוטח הוא מתקרב אל האישה, רוכן לעברה ולוחש על אוזנה בערבית מושלמת: "גברתי, את יכולה להיות רגועה". עיניה מבולבלות, היא עוד לא משוכנעת עד תום. והוא ממשיך: "הייתה כאן איזו בעיה, אבל טיפלנו בה. את יכולה לחזור לישון". האזעקה האנושית שכמעט החריבה את כל המבצע, מסתובבת על עקביה וצועדת בדממה חזרה אל הבית.
הצעדים הראשונים בבניית סיפור חייו של עמנואל, מתאר רוטנברג, היו מהוססים מעט. "כשיצאנו לדרך, ידענו שיש אחים שאפשר לדבר איתם, הורים, אלמנה. יש גם כמה חברים קרובים ובהם שמות שכולם מכירים, כמו נפתלי בנט. אגב, הוא שוחח איתנו באחד הימים הפוליטיים הכי עמוסים שלו, בתחילת כנס הקיץ והצבעות האי אמון נגד הממשלה בראשותו. ביום כזה הוא ישב איתנו והשקיע, וזה היה חשוב לו. העוזרת שלו פתחה כל רגע את הדלת – 'ראש הממשלה, רוצים אותך', והוא אמר 'תדחי אותם'.
"אחד המכשולים היה השיחות עם אנשי מודיעין, שהם אנשי דממה מטבעם, לא רוצים לדבר. אבל למען עמנואל הם פתחו את הלב ושיתפו איתנו פעולה, וזה נדיר מאוד. הבאנו סיפורים מאנשים שאף פעם לא דיברו קודם, וגם לא היו יכולים לדבר או להיחשף בפניהם ובקולם. בתור עיתונאי, אלו מרואיינים שאתה משתגע מהם. אתה שולח ואטסאפ, מקבל תשובה אחרי שבועיים, מתקשר שוב ושוב, ואין מענה. אין עם מי לדבר, כי ככה הם. וגם טל מנסה, והוא באמת טיפוס שמתאבד על דברים – עושה עשרים שיחות טלפון ולפעמים פשוט מודיע 'אני בא אליך עכשיו'. גם זה לא הלך בהתחלה, הם פשוט לא רצו לדבר. רק אחרי שהקפנו את כל החבילה מסביב, וראיינו את ראשי היחידה לדורותיהם ואת ראשי אמ"ן, הלוחמים ששירתו עם עמנואל קיבלו ביטחון. ראינו ממש איך המידע עובר בצינורות המודיעין הפנימיים שלהם, ויש אישור שאנחנו בסדר. שאנחנו באים בטוב, לא מנסים לעשות פסטיבל".
דנינו: "אין שום אמת בטענות שנשמעו בשנים האחרונות כאילו המשפחה היא שמתנגדת עדיין לפרסום התמונה. הרבה לוחמים אמרו לנו שגם אם המשפחה הייתה מוכנה לפרסום, הם לא היו מסכימים. הם היו נעמדים על הרגליים ומסבירים למקבלי ההחלטות מדוע אסור גם היום להראות את פניו של מורנו"
למה הכוונה?
"מה שהכי הרתיע מרואיינים הוא מה שהם מכנים הפסטיבל. כלומר, סיפורי האגדות המוגזמים שהפכו את עמנואל לרמבו שקופץ ממסוק, מפיל בתים בעזרת השיניים, או משמיע דרשות במסגדים. הסתובבה אפילו שמועה מרושעת על כך שהייתה לו אישה בסוריה. כל מיני אגדות שבכלל לא קשורות למקצוע הצבאי שלו, זה ממש לא מה שעושים שם. הרבה מהאנשים שהכירו אותו התעצבנו על זה, ונרתעו כל השנים מלדבר. והיה גם העניין של פערי הזמן: כשהתחלנו את הראיונות, חלפו כבר 15 שנה מנפילתו של עמנואל, ומטבע הדברים אנשים לא זוכרים הכול. היה הרבה אבק שצריך לנער והרבה אמון שצריך לרכוש. אבל בסופו של דבר זה החל להיפתח, והם הסכימו להיפגש.
"ואז, גם תוך כדי שיחה, בהתחלה הם לא אומרים כלום. עובר זמן עד שהם מרגישים קצת יותר בנוח ומתחילים לספר ולהיזכר. מהאנשים האלה נבנתה הייחודיות של הספר. כי חומרים על עמנואל יש לא מעט, אבל כאן בפעם הראשונה דיברו החבר'ה שהיו לצידו בתקופה שהפכה אותו לאגדה. לא בתחילת הדרך, בטירונות, אלא בהמשך, במקומות שבהם הוא בלט ונצץ. אני מודה שמכל שיחה כזו יצאתי בתחושה של – וואו, פגשתי עכשיו אדם שהוא באמת מלח הארץ. אלה אנשים צנועים, רבים מהם בחרו להתגורר ביישובים קטנים ומרוחקים, ואתה שומע מהם פרטים על מבצעים מטורפים, דברים כמעט בלתי נתפסים שהם עשו למען ביטחונה של מדינת ישראל, ואתה פשוט נפעם. אבל בסוף, כשמו של הספר, זה באמת המעט שניתן לספר. ברור לי שאני יודע רק אפס קצהו, ושאותם מרואיינים לא סיפרו את כל מה שהם עשו, וגם מה שכן סיפרו – לא הכול אפשר לכתוב".
מלבד תיאור דמותו של עמנואל מורנו, ספרם מספק גם פרטים שטרם נחשפו על פעולות מבצעיות, "למשל על החטיפה של מוסטפא דיראני. כבר סופר שעמנואל כיסה את אשתו של דיראני כדי לשמור על צניעותה, אבל יש אצלנו הרבה פרטים חדשים על התכנון, על הכניסה שלהם לשם. יש גם פרטים על הלילה האחרון לחייו".
דנינו: "הצנזורה התירה לנו לכתוב מושגים שעד עכשיו לא נכתבו".
לגבי הלילה האחרון ההוא – באתר הזיכרון הרשמי נאמר שבפעולה השתתף כוח של כמאה לוחמים, ואילו אתם כתבתם שהם נעו בשני כלי רכב. איך זה מסתדר?
רוטנברג: "אממ, בואי נשאיר את זה ככה".
אילן מורנו אמר פעם שהיה לו חלום – כאשר הוא יהיה על ערש דווי, הוא יבקש מעמנואל ללחוש לו באוזן מה באמת היה, מה באמת הוא עשה. אתם חושבים שעניתם על הצורך הזה?
דנינו: "במידה רבה. אילן נמצא היום במקום אחר לגמרי. אני לא יודע הכול וגם ההורים לא יודעים הכול, אבל לעומת מה שהיה לפני כמה שנים, היום הם מבינים הרבה יותר. ונעצור פה".
רוטנברג: "כשהבן שלהם נפל, הם באמת התחילו מאפס".
רוטנברג (למטה): "במובן מסוים, השירות בסיירת מטכ"ל לא העניק לו תחושת גאווה, אלא אפילו להפך. היו לו רגשי נחיתות מול הגולנצ'יקים. במלחמת לבנון השנייה הפריע לו שהוא ישן במיטה בבסיס בסירקין, והם בשק"ש בבינת־ג'בייל. או כהגדרתו, 'גולני מקיזים שם את הדם, ואנחנו יושבים פה כמו נסיכות'"
רשימת המרואיינים המפוארת של דנינו ורוטנברג כוללת את ראשי הממשלה לשעבר בנט, ברק ואולמרט, את ראשי השב"כ לשעבר אבי דיכטר ויובל דיסקין, את הרמטכ"ל לשעבר משה יעלון ואת הרמטכ"ל הנוכחי הרצי הלוי – ששירת יחד עם מורנו בסיירת מטכ"ל. בריאיון לסדרה שיצרו עמרי אסנהיים וגלעד טוקטלי על היחידה, אומר הלוי שמורנו היה מסוגל, אילו נדרש לכך, לגזור ציפורניים לאריה, בתוך כלוב מסוגר, בגן חיות שממוקם עמוק בארץ אויב. "לא היה וכנראה גם לא יהיה אדם שיצא לכל כך הרבה מבצעים כמו עמנואל מורנו", אומר דנינו. "הוא עשה הרבה מעבר לתפקיד שלו, כי לכל דבר הוא קפץ ודחף את עצמו וידע איך לנעוץ את עצמו במקום הכי רגיש, הכי מאתגר, עם הסכנות הכי גדולות. הוא השתתף במאות מבצעים".
רוטנברג: "זה לא רק העניין המספרי. הוא המציא מאפס יכולת ייחודית שלא הייתה קיימת לפניו, וכן קיימת אחריו – בזכותו. עוד בחייו התחילה להתרקם סביבו מערכת שעסקה בכך. זו יכולת שתרמה המון ליחידה, שאין לה תו"ל (תורת לחימה – הכ"ח), לא לומדים אותה בשום מקום, לא יודעים מה סדר הכוחות שלה, היא לא חלק מהשגרה הצבאית. עמנואל עצמו היה התו"ל. הוא לקח טורייה, חצב בסלע הזה ופיתח את היכולת, מול צבא שלא תמיד מתחבר ליזמות כזו".
דנינו: "עד היום גופי הביטחון של מדינת ישראל משתמשים בדברים שהוא פיתח".
ציר פדיון השבויים
לפי המתואר בספר, ראש אמ"ן בימי מלחמת לבנון השנייה, אלוף עמוס ידלין, סבר בתחילה שצריך להימנע אפילו מפרסום דבר מותו של מורנו, כדי לא לפגוע במעטפת החיסיון והצללים שנלוותה לפעולותיו. מנגד, דוברת צה"ל דאז מירי רגב אמרה שאיפול כזה אינו ריאלי: בני משפחתו של החלל הרי ישבו שבעה, חבריו הרבים ידעו גם הם על נפילתו, והסוד ממילא לא יישמר. לבסוף הותר לכלי התקשורת לדווח כי קצין ששמו עמנואל מורנו נהרג, אולם תמונתו נותרה עלומה עד היום.
"אין שום אמת בטענות שנשמעו בשנים האחרונות כאילו המשפחה היא שמתנגדת עדיין לפרסום התמונה", אומר דנינו. "למעשה, אין למשפחה הרבה השפעה על ההחלטה הזו. יש המון גורמים אחרים שקשורים בה. הרבה לוחמים אמרו לנו שגם אם המשפחה הייתה מוכנה לפרסום, הם לא היו מסכימים. הם היו נעמדים על הרגליים ומסבירים למקבלי ההחלטות מדוע אסור גם היום להראות את פניו של מורנו".
רוטנברג: "עבדנו במשך שנתיים בדממה מוחלטת, ובינתיים שמעתי דברים שגרמו לי לרצות להשתגע. בחלק מהמקרים גם הבנתי למה הם מודלפים ובידי מי. זיהיתי דברים לא תמימים, אבל הייתי חייב לשתוק".
אתה מדבר על מניעים פוליטיים?
"לא אכנס לזה. אבל לייחס אפילו בדל של אינטרסים למשפחה, להגיד אמירות בסגנון 'טוב להם שהתמונה לא מתפרסמת' – זה מופרך. צריך פשוט למחוק ולהוריד את זה מהשולחן. מדובר במשפחה שבמשך כל 17 השנים מאז נפילתו על עמנואל מעולם לא ניצלה אותו לשום אמירה פוליטית. ואלה אנשים שיש להם דעות פוליטיות. כשאילן נשא דברים ביום הזיכרון השנה, הוא דיבר רק על אחדות. המשפחה לא הביעה דעה גם כשבראש הממשלה עמד חברו של עמנואל מהצוות ביחידה. הם קנאים לכך שדמותו של עמנואל תישאר מעל הפוליטיקה".
אתם כן עושים לו מעין חשיפה פוליטית. הספר מתאר איך הוא התנדב לסייע בארגון לוגיסטי של הפגנות נגד העקירה מגוש קטיף, תוך השתדלות לא לעבור על חוקי הצבא. הוא אפילו לבש מדים ועבר במחסום כיסופים כדי להביא אספקת מזון לאחיו שגר בנווה־דקלים.
"אנחנו מביאים את הדברים כפי שקרו. כמו שסיפרנו על תכונות האופי שלו, או על הצלחות וכישלונות שלו, אנחנו מספרים גם על זה".
הם משתדלים לחמוק מכל קישור למציאות הישראלית הנוכחית, הסוערת, אבל אפשר למצוא לה הד בתיאור המבוכה של מורנו מהאליטיזם־לכאורה שהיה מנת חלקו בצבא. רוטנברג: "הוא נולד בצרפת למשפחה יוצאת מרוקו וגדל בשכונת עולים. במובן מסוים, השירות בסיירת מטכ"ל לא העניק לו תחושת גאווה, אלא אפילו להפך. כל חייו, ממש עד סופה של מלחמת לבנון השנייה – וזה עניין שהוצלב שוב ושוב עם עשרות מרואיינים – הוא נשא רגשי נחיתות מול הגולנצ'יקים. כי האחים הגדולים שלו שירתו בגולני, עשו 'צבא אמיתי' כהגדרתו, ואילו הוא מצא את עצמו אוכל בחדר אוכל טוב, יוצא למבצעים שסטטיסטית הסיכוי להיהרג בהם נמוך מאוד, מקבל את הציוד הכי טוב והמודיעין הכי טוב, ועטוף בכל מבצע במעטפת מדהימה – אפילו חיל האוויר קופץ בשבילו בתוך רגע. הוא הרגיש שגולני הם אלה שנלחמים באמת. בשבועות של מלחמת לבנון השנייה הפריע לו שהוא ישן במיטה בבסיס בסירקין, והם בשק"ש בבינת־ג'בייל. או כהגדרתו, 'גולני מקיזים שם את הדם, ואנחנו יושבים פה כמו נסיכות'. הוא אמר לקמ"ן שלו: 'אתה יודע למה הם נופלים שם כמו זבובים? רק כי הם לא מקבלים תנאים כמו שלנו – מטוסים באוויר, כוחות חילוץ בהמתנה, ציוד משוכלל. הם לוחמים מצוינים, לא פחות טובים מאיתנו'. זו לא הייתה הצגה ולא ענווה כלפי חוץ, זו באמת ובתמים הייתה התחושה שליוותה אותו תמיד".
מעבר לכל הראיונות והסיפורים, ביקשתם גם להיכנס לראש שלו. לתאר את המחשבות, את הלבטים הפנימיים.
רוטנברג: "ומילא טל, שהכיר אותו, אבל אני לא פגשתי אותו בחיים".
אז איך עושים את זה?
"קודם כול, זה באמת מפחיד. כי אתה לא רק יושב לבד בחדר וכותב לעצמך; אחר כך אתה פוגש את ההורים שלו, את האחים, את האנשים שכתבת עליהם, ואתה מקווה שקלעת".
ביום ראשון השבוע, רגע לפני הוצאתו של הספר לציבור הרחב, הציגו השניים את המוצר המוגמר לבני משפחת מורנו, בארוחת ערב חגיגית שהתקיימה בבית ההורים. "קיבלנו מהם חיבוק נרגש, וזה היה בשבילי אישור סופי שעשיתי את זה", אומר רוטנברג. "אספר לך משהו לגבי מאיה, אלמנתו של עמנואל. כשראיינתי אותה כבר היה לי בראש הקו של הספר, שמתחיל בחטיפה של נחשון וקסמן ומסתיים בחטיפה אחרת. הכול רץ על ציר הרצון שהיה לעמנואל להגיע לתיקון בנוגע לפדיון שבויים. העניין הזה הוא ניחוש שלי, אבל ניחוש שמבוסס על שמונים ראיונות ועל הרבה חשיבה ושיח. על סיפור חילוצו של נהג המונית אליהו גוראל שנחטף לרמאללה – אירוע שמבחינת עמנואל היה משמעותי מאוד, והוא עצמו הושיט יד אל הבור כדי להוציא את החטוף. על מה קרה אחרי שהוא שמע שגלעד שליט נחטף. אז זו לא המצאה גמורה, אבל בסופו של דבר זה ניחוש.
"ישבתי עם מאיה לריאיון. דיברנו שעתיים־שלוש, היה מרגש מאוד. היא סיפרה על ההיכרות, על המאמצים שלהם להקים משפחה, על תינוקות שנולדו להם ונפטרו. היא בכתה ואני בכיתי. ואז אזרתי אומץ, אני זוכר שהיו לי ממש דפיקות לב כשסיפרתי לה על הקונספט. הסברתי שהספר יתחיל בסיפור חטיפתו של נחשון וקסמן, ניסיון החילוץ וההחמצה שעמנואל חש אז. המשכתי לתאר את הציר הזה, והרגשתי כמו מישהו שעומד מול כיתת יורים: או שהיא תאמר שפגעתי בול, או שהיא תתהה מה החרטוט שהמצאתי. מאיה הקשיבה, ואז אמרה 'אני חייבת לספר לך משהו', והתחילה לשחזר אירוע שקרה שבועיים לפני שעמנואל נפל".
באותו ערב ישבה מאיה בחדר השינה וסירקה את שערה של אביה אחרי המקלחת. משם היא ראתה את עמנואל פוסע הלוך ושוב במסדרון בצעדים עצבניים – דפוס התנהגות שהוא התאמץ בדרך כלל להשאיר מחוץ לבית. ביד ימין החזיק את מכשיר המירס, וניסה באובססיביות ליצור קשר שוב ושוב. "דקות ארוכות עוברות. עמנואל נעמד בפתח החדר, שתי ידיו מטפסות אל מעל הכתפיים, ואז בעוצמה אדירה שלא הכירה – מכות על שתי מזוזות הפתח. 'הם שוב עושים לי וקסמן', צעק על סף בכי", כך מתואר בספר.
"מאיה לא סיפרה את זה קודם", אומר רוטנברג. "לאורך שעות הריאיון היא לא זכרה את הסיפור, והוא גם לא נראה לה חשוב. ואז היא סיפרה לי אותו ואמרה – פגעת בול. זה היה בשבילי מעמד כמעט מיסטי. הרבה דברים משוגעים התחוללו סביב הספר הזה, לא ממש לפי חוקי הטבע. למשל, אני ממש לא ירושלמי, גדלתי בפתח־תקווה ואני בוודאי לא מכיר את ירושלים של שנות השבעים, אבל תיארתי בספר את שכונת סנהדריה שבה גדלו בני משפחת מורנו. אתמול בלילה אחד האחים, דן, כתב לי – 'התחלתי לקרוא, ואני בוכה. אלה הריחות של סנהדריה. החזרת אותי לשכונה'. גם זה היה הימור מושכל, ונראה שהוא הצליח".
דנינו: "השקענו לא מעט בתיאורים הללו. עשינו עבודת תחקיר מטורפת כדי למפות ולמצוא באילו דירות עמנואל התגורר לאורך השנים. ההורים שלו היו תקופה בשליחות בחו"ל, ובזמן הזה הוא גר פעם עם שותף ופעם לבד ופעם בהרצליה ופעם בירושלים. היו לנו ממש תרשימים וגרסאות, כי גם המשפחה לא הייתה סגורה על הפרטים. וכשכותבים, הדברים בסוף מתכנסים, וגם מתוך הפרטים האלו עולה הדמות שלו, העוצמות המיוחדות שהיו לו. כי זה די מפליא איך אדם כזה, לוחם ביחידה, יוצא הביתה ולפעמים הוא זרוק בדירה כזו ולפעמים באחרת. ואיך בכל דירה שגר בה, הוא היה מגיע מרוט וגמור לפני שבת, ובכל זאת דוחק בחברים להרים את הרהיטים, עומד ושוטף את הרצפה ומעמיד סירים לכבוד שבת".
רוטנברג: "בניית ציר הזמן של פרטי החיים הייתה מורכבת מאוד. מתי עבר דירה, מתי התחיל ללמוד. זו הייתה עבודת פענוח שארכה חודשים".
טל דנינו: "כשההורים שלו היו בשליחות בחו"ל, הוא גר פעם עם שותף ופעם לבד ופעם בהרצליה ופעם בירושלים. עשינו עבודת תחקיר מטורפת, ומתוך הפרטים האלו עולה הדמות שלו. זה די מפליא איך לוחם ביחידה מגיע מרוט וגמור לפני שבת, ובכל זאת דוחק בחברים להרים את הרהיטים, עומד ושוטף את הרצפה ומעמיד סירים"
המדריך לעמנואלים
בספר יש כמה ציטוטים של דברים שכתב מורנו עצמו: מכתב לחברים המטיילים במזרח, ונאומים קצרים ממסיבת הודיה לאחר הולדת בתו ומטקס קבלת דרגות סגן־אלוף. דנינו ורוטנברג מביאים גם מסמך חזון שניסח מורנו כחלק מרעיון שהעלה – להקים מכינה לשירות משמעותי בצבא. מכיוון שהקליד את המסמך במחשב שלו ביחידה, מתנוסס בראש הדף הכיתוב "סודי ביותר", אף שאין שם סודות צבאיים אלא מחשבות שצפן בליבו. "בצבא אדם דתי הוא מראה, שגריר המייצג את עולם היהדות", כתב מורנו. "אין אפשרות להישאר פסיבי, נדרשים לתת תשובה – קודם כול לעצמך. אם עד היום יכולת לזרום במורד הנהר עם חבריך, עכשיו אתה לבד. נשאל ללא הרף, וכשאין לך תשובה אתה מתחיל להרהר בינך לבין עצמך האם אתה באמת מאמין במה שאתה עושה".
כשאני שואלת אם בתחקיר נמצאו דפים נוספים פרי עטו של מורנו, רוטנברג משיב: "יש עוד כמה, אבל מבחינתנו זה הספיק. לא רצינו להוציא ספר מכתבים".
דנינו: "יש הרבה דברים שלא נכנסו. למשל סיפור מטורף על טיול ליוון לפני הצבא, שרק נרמז מתוך אחת התמונות מאותה תקופה". בכיתוב לתמונה המופיעה בספר נאמר שהחברים מחזיקים בידיהם שטרות שהם צריכים להעביר לחברת האופנועים, בשל קנס שקיבלו.
"ברור לי שעמנואל היה הורג אותי בגלל הספר הזה", אומר דנינו. "כתיבת ספר עליו נוגדת את כל מה שהוא היה. אחד הסיפורים שהשאירו עליי באופן אישי רושם אדיר הוא על מפקד ביחידה – בספר קראנו לו יובל – שהיו ביניהם ויכוחים אדירים. לאחר שעמנואל נהרג, הבן של אותו מפקד נקרא על שמו. עמנואל בשעתו אמר לו 'אתה לא מפקד טוב', ובכל זאת יובל בחר להנציח אותו באופן הזה, מתוך הערכה גדולה אליו".
רוטנברג מזכיר סיפור אחר – איך עמנואל התגנב פעם לבקר את אחיו הצעיר, שהשתתף בגיבוש לסיירת מטכ"ל, ומצא אותו על סף שבירה ופרישה. "אם התחלת משהו, אתה חייב לסיים", אמר האח הגדול. "לא בשבילם, בשבילך. בסוף, לא מעניין אותם לראות כמה קוביות יש לך בבטן. הם רוצים לראות איך אתה מתמודד עם קשיים. שאתה לא מוותר לעצמך בשום מצב. שתדע שעשית את זה, עד הסוף". "אפשר לומר שהשליחות שהטילו עלינו ההורים של עמנואל לא הייתה לכתוב ספר מתח שיימכר בהרבה עותקים", מסכם רוטנברג. "הם רצו ספר שייתן השראה לבני נוער ולקצינים, כדי שיהיו עוד הרבה עמנואלים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
