שלי ואילן ארליך, כלה וחתן, תפסו את מקומם בראש השולחן. האוכל כבר התחמם במטבח, ובני הדודים שמחו במפגש השני באותו שבוע, אחרי המפגש הראשון בחתונה. בכלל היו אלה ימי שמחה, שכן פורים חל בערב למחרת. סעודת שבע הברכות עמדה כבר להתחיל, אבל מסלון הדירה בפתח־תקווה עלה רחש מודאג. שעה קלה לפני כן נסע הזוג הצעיר יחד עם אם הכלה ואחותה הקטנה הלל כדי לאסוף את האח יהונתן, שהיה אמור להגיע מהישיבה בגוש עציון. הם ידעו שהוא נסע בטרמפ לצומת אלעד, אבל כשהגיעו לנקודה שבה קבעו לפגוש אותו, יהונתן לא היה שם. שוב ושוב ניסו לצלצל אליו, אך לא הייתה תשובה. לבסוף החליטו לא לחכות עוד, ולהתחיל את האירוע בלעדיו. "חשבנו שהטלפון שלו נפל או נעלם ולכן אנחנו לא מצליחים לתפוס אותו", מספרת שלי. "אמרנו לעצמנו שאולי הוא פשוט החליט לצעוד משם ולהגיע עצמאית".
הדקות נקפו, עיני כל הנוכחים היו נשואות אל הדלת, ויהונתן לא הופיע. "בואו נתחיל לשיר", הציע אחד הדודים, אבל ההמהומים לא התלכדו לידי שירה קולחת. אליענה, אחותה הצעירה של שלי, עשתה הכול כדי שהדאגה לא תקלקל את השמחה. "אמרתי: יש פה חתן וכלה, סבים וסבתות, בואו נשדר עסקים כרגיל", היא מספרת. "ההורים שלנו היו לחוצים, ואני כל הזמן ניסיתי להרגיע את כולם. אמרתי להם שהם הורסים את האירוע".
כשראו במבזק חדשות דיווח על בחור כבן עשרים שנהרג בצומת אלעד, הם כבר לא יכלו להדחיק את החרדה. ההורים עזבו את המקום ונסעו לבית החולים בילינסון. הדוד המארח עוד ניסה לומר דבר תורה, אבל איש לא הקשיב. "הייתה תחושת מועקה", נזכרת אליענה. "לאט־לאט כל המבוגרים זלגו החוצה, ומצאתי את עצמי המבוגר היחיד בשולחן עם הקטנים. עומר בעלי היה זה שבישר לי לבסוף את החדשות הנוראיות: יהונתן נהרג בתאונת דרכים. משמחה גדולה כל כך הגיעה התרסקות. התחלנו לפנות את השולחן".
שלי ארליך: "בתור כלה קיבלתי הדרכה מיוחדת איך לקיים את מנהגי האבלות, למשל לקרוע קריעה רק בתום ימי שבע הברכות. העובדה שפורים חל ביממה לאחר הלוויה הגבירה את הערבוביה. קראנו מגילה בבית האבלים ושלחנו בינינו משלוחי מנות. אנשים אמרו לי 'אנחנו מצטערים לשמוע, אבל מזל טוב'"
כלת השמחה קיבלה את הבשורה הקשה מאחד הדודים. "אילן, חתני הטרי, הציע שניסע לבית החולים, אבל הבנו שאין כבר מה לעשות", מספרת שלי.
האחות הרביעית, מעיין, לא הייתה במסיבה. כשהיא מקשיבה ממרחק 11 שנים לתיאור הערב הדרמטי הזה, תחושת האשמה עדיין מבצבצת אצלה. "אמא ביקשה שאבוא לשבע ברכות, אבל גרנו אז בירושלים, זוג צעיר עם תינוקת. רבנו על כך באותו הבוקר ריב מלא בכי. בדיעבד, אם הייתי באה לאירוע, גם הייתי אוספת את יהונתן בדרך". על מותו של אחיה סיפרו לה בשיחת טלפון, בעת שהייתה בבית. "הגבתי בצרחות. הבת שלי, שהייתה אז בת חצי שנה, נפלה לי מהידיים למיטה".
כך הפכו ימי המשתה לימי אבל, הבגדים החגיגיים הוחלפו בחולצות קרועות, ואת מקומן של דמעות השמחה והאושר תפסו דמעות כאב. "בתור כלה קיבלתי הדרכה מיוחדת איך לקיים את מנהגי האבלות", אומרת שלי. "אני למשל קרעתי קריעה רק בתום ימי שבע הברכות. העובדה שפורים חל ביממה לאחר הלוויה הגבירה את הערבוביה. קראנו מגילה בבית האבלים ושלחנו בינינו משלוחי מנות. עשו לנו גם שבע ברכות בתוך השבעה. שבעה ימי חגיגה נקטעו בשבעה ימי אבל. אנשים נכנסו לבית ואמרו לי 'אנחנו מצטערים לשמוע, אבל מזל טוב'".
הנסיך
יהונתן צוקרמן, בן 17 במותו, נהרג מפגיעת מכונית בשעה שחצה את הצומת שלא במקום מוסדר. מתוך התהליך הממושך של עיבוד האבל, ארבע אחיותיו מעלות כעת את ההצגה "תעשי מקום", העוסקת בהתמודדות עם אובדן ושכול מול החיים וההמשכיות. בתוך כך הן ממחיזות על הבמה שאלות קיומיות – וגם תקווה.
שלי ארליך, בת 37, תושבת שקד ואם לארבעה, עובדת בעמותת "מסע שחרור", המלווה יוצאי יחידות קרביות בעיבוד החוויות שנצרבו בהם מהשירות. מעיין אפרתי (34) מחריש, אם לארבעה, היא מנחה למיניות בריאה, שחקנית ויוצרת. גם לאליענה רחמים (31) מנופי־נחמיה יש ארבעה ילדים, והיא עוסקת בחינוך. אחותם הקטנה הלל פלג־צוקרמן (24), תושבת נתיבות, היא עובדת סוציאלית בעמותת "גוונים".
אביהן של הארבע, ד"ר ג'יי צוקרמן, עלה לארץ בגפו בגיל 22 מארצות הברית, והאם לורן עלתה עם משפחתה מדרום־אפריקה בגיל 15. השניים נפגשו בצפת כשלורן הייתה מורה־חיילת וג'יי סטודנט לרפואה. לאחר נישואיהם קבעו את ביתם בירושלים, שם למדה לורן עבודה סוציאלית. אחר כך עברה המשפחה לפתח־תקווה, ואז לאורנית. ג'יי הוא כיום רופא ילדים, נוירולוג מומחה בהתפתחות הילד, לורן היא מורה לאנגלית. "גדלנו בבית ציוני מאוד, עם הרבה שירה ושמחה", אומרת מעיין. "אבא אוהב להציג ולשיר, והיצירתיות והרצון לעמוד על במה מגיעים ממנו. בשבתות תמיד היינו יושבים סביב השולחן ושרים יחד. קראו לנו המשפחה המזמרת, אנשים היו עוברים ליד הבית בערב שבת כדי לשמוע אותנו שרים. החלום של אבא שלי היה להעלות מחזמר משפחתי, אבל מאז מה שקרה, המנגינה הזו חדלה. אנחנו עדיין שרים, אבל זה לא מה שהיה. לא הצלחנו להחזיר את השירה, זה לא אותו שולחן שבת".
כל אחת מהאחיות זוכרת את יהונתן בדרכה. "תמיד היו אומרים לי שהוא כמו אחי הגדול", אומרת אליענה, שיהונתן היה קטן ממנה בשלוש שנים. "היה לנו קשר קרוב, וקיבלתי ממנו השראה. הוא למד בישיבת מקור חיים בגוש עציון, אבל היה לו חשוב לשלב בחייו את הסניף ואת היישוב שלנו ואת הקהילה. להשקיע בלימוד תורה, ומצד שני להשקיע בבית. הוא אהב לטייל והיה טוטאלי בכל מה שהוא נגע בו". כשיצאה לשירות לאומי, הקשר ביניהם נשמר באמצעות חברותא יומית בטלפון: "קבענו ללמוד שמירת הלשון, ובתשע בערב היינו מתקשרים. לא בכל פעם באמת למדנו, אבל כך החזקנו את הקשר. זה משהו שאני מוקירה עד היום".
מעיין: "אני זוכרת שהקשבתי לנאומים בבר המצווה שלו, כולם דיברו עליו טובות, ואני אמרתי לעצמי: זה קצת נשמע כמו הספד, רק שלא יקרה לו משהו. יהונתן היה ילד מצחיק מאוד, בן טיפוחים. אבא השקיע בו, למד איתו, טייל איתו. הוא התנדב בגמ"ח באורנית, והיה חכם וחרוץ בכל מה שעשה".
שלי: "אני חושבת שלכל אחת מאיתנו יש פרספקטיבה שונה. בתור הבכורה כבר הייתי מחוץ לבית כשיהונתן גדל והתבגר, אבל אני זוכרת שכילד לא תמיד היה קל איתו. הוא סבל מבעיות ויסות חושי, וזה התבטא אצלו בתסכול מכל מיני קונפליקטים, פערים בין אידיאלים גדולים לחיים על פני האדמה, מתח בין בית המדרש לעולם שבחוץ. הוא התפלסף על הרבה דברים. הוא גם היה שובב, ילד מאתגר, ואולי מעל לכול, נסיך: היה לו מקום ייחודי במשפחה, כי כולנו בנות והוא היה הבן היחיד. היה בו משהו שהביא הרבה אנרגיות, תשוקה ליצירה. הוא התעניין במדע, וגם את זה הוא לקח על עצמו עד הסוף. פעם ביקש ממני עזרה בעבודת חקר בגנטיקה, ולצורך העבודה הוא גם הלך לבית החולים שניידר".
הלל, הקטנה שבאחיות, חייתה עם יהונתן כל חייה עד גיל 13. "הייתי אז בדיוק בתפר בין הילדות לנעורים. חוויתי אותו כאחי הגדול, ואני רוצה להגיד שהוא היה אח מעצבן לפעמים", היא מעיזה. "הייתה בינינו תחרותיות, הוא היה מרביץ לי, ריבים של ילדים. אחד הזיכרונות המתוקים שלי הוא תיאטרון הבובות שיהונתן היה עושה לי בחלון בקיר שבין שני החדרים שלנו".
מעיין ואליענה נישאו לפני אחותן הגדולה. "אמא תמיד אמרה שאת כל התפילות היא התפללה כדי שכבר אתחתן", מספרת שלי בחיוך. החתונה שלה עם אילן, בן טירת־צבי, התקיימה בקיבוץ שלו. יהונתן היה באותה תקופה בארצות הברית במסגרת חילופי תלמידים, וחזר לרגל המאורע המשמח. המשפחה עוד הספיקה לבקר יחד בכותל יום לפני החתונה, להתפלל וכמובן לשיר. זה הזיכרון החזק האחרון שלהם יחד. החתונה התקיימה ביום חמישי והתחברה אל שבת שבע ברכות בקיבוץ, אבל יהונתן מיהר לחזור אל הישיבה, לאירועי חודש אדר.
הלל פלג־צוקרמן: "באופן פרדוקסלי, בתור נערה הייתי בכוונה חוצה את הכביש לא במעבר חצייה. כשחברות היו מעירות לי, הייתי אומרת: מותר לי כי אח שלי מת. אם מישהו אמר שהוא מפחד ממשהו, הייתי אומרת לו: יש סיכוי גדול יותר שתמות בכביש"
מהשבעה זוכרות האחיות את הצער מתערבב באדי השמחה ששככה מהר מדי. "בכלל, אנשים לא יודעים מה לומר בשבעה", מספרת שלי. "אנחנו מדברות על זה בהצגה. למשל המשפט 'שלא תדעו עוד צער'. מה עם הצער של עכשיו? מה לגבי לתת מקום למה שעובר עלינו ברגע זה? תמיד גם שואלים מה שלום ההורים, מדלגים על איך מרגישים האחים השכולים או החברים. כי הם כאילו אמורים להסתדר".
מה כן הייתן רוצות שיגידו?
אליענה: "הרב יאיר דרייפוס אמר לנו בשבעה: אל תקשיבו לאמירות של אנשים, כי לא תמיד הם יודעים מה לומר. פשוט תסתכלו על העיניים שלהם, ותראו שהם רוצים להביע טוב".
החרדה מוכפלת
כשקמו מהשבעה הן ניקו וקרצפו את הבית, ואז הגיע השקט. לורן עלתה בדממה לקומה העליונה, ובנותיה חשבו: זהו, אלה יהיו החיים מעכשיו. "אמא הפסיקה לענות לטלפונים", משחזרת הלל. "אולי שנה היא לא ענתה כשהתקשרו אליה. היא גם לא יצאה מהבית. אני זוכרת אותה יושבת על הספה ובוכה. ברחתי משם. אני גם זוכרת שביקשתי מההורים: תהיו נורמליים. בואו נהיה משפחה שעושה דברים נורמליים".
שנה אחרי האסון הגיע יום הולדתה החמישים של לורן, אבל היא סירבה לחגוג. הלל כתבה לה מכתב זועם בעט אדום. "אמא סיפרה לי שזה הרים אותה בחזרה. בסופו של דבר הייתה לה בבית נערה מתבגרת שדרשה את שלה".
אל ההצגה הן אספו חוויות וזיכרונות מ־11 שנים של תנועה דואלית בין שמחה ליגון. "בשמחות במשפחה, למשל לידות הנכדים, תמיד מציפים אותנו רגשות", אומרת שלי. "אם אני שמחה, אולי זה אומר שאני לא זוכרת את יהונתן? באירועים משפחתיים צריך להיזהר לא להעכיר את האווירה, ומצד שני חשוב להזכיר אותו. אז מה נעשה? נאמר משהו? נתעלם? זו שאלה שמרחפת מעל כל חוויה או התכנסות".
אליענה: "האזכרה מתקיימת בכל שנה בערב פורים. בבוקר אנחנו מלבישות את הילדים בתחפושות ומכינות משלוחי מנות, ואחר הצהריים מתכנסים לאזכרה. ילדתי את בני הבכור מיד אחרי שסיימנו אזכרה. יהונתן נהרג אור לי"ג באדר, ובני אלקנה־אחיה נולד בפורים. זה ערבוב חזק".
בחברה הישראלית, כך גילו, יש "דירוג" לשכול: משפחותיהם של המתים בתאונות או ממחלות ממוקמות נמוך יותר ממשפחות חללי צה"ל וקורבנות הטרור. "הייתה לי חברה שאמרה לי בפנים: אחי נהרג על קידוש השם", אומרת אליענה. "זה נוכח. אני יכולה לעמוד בצפירה ביום הזיכרון, המחשבות נודדות אל יהונתן, ואני אומרת לעצמי: למה אני חושבת עליו? זה לא קשור".
שלי: "ובכל זאת, כל השירים והטקסים של היום הזה מציפים את הכאב. 'הנעורים שבאו פתע אל סופם'. כשמדברים על מוות במדינת ישראל זה בהקשר של מוות פטריוטי והרואי, מוות עם משמעות, לא לחינם. אבל יש גם המון מוות סתמי, והשכול שקשור אליו שקוף. אם הבן שלך נסע לחו"ל ונהרג שם, או אם הבת שלך טבעה באמבטיה, גם אצלך נותר חלל, אבל בחברה הישראלית אין מקום לשכול האזרחי.
"יצוין לטובה פיני רבינוביץ', אבא של דסי רבינוביץ', שמתה מסרטן בגיל 19. הוא יזם את פרויקט 'היום השמיני' לתמיכה במשפחות כמונו. זה חלק ממה שאנחנו רוצות להביע בהצגה. להגיד: אנחנו רואות אתכם, אנשים שחווים בדידות ואשמה, קונפליקט בין עצב לשמחה. על הבמה אנחנו מעלות את הנושא הזה ורוצות שאנשים יזדהו, גם מי שחוו שכול או אובדן, וגם מי שעבר גירושין או פיטורין".
אתן חרדתיות יותר מאז התאונה?
הלל: "לי עדיין אין ילדים, אבל תמיד קיימת המחשבה שהגרוע מכול יכול לקרות. אנשים מטבעם חושבים 'לי זה לא יקרה, הכול יהיה בסדר', אבל אני – בכל פעם שמישהו לא עונה לטלפון, מבחינתי יש סיכוי גבוה שהוא מת או שקרה לו משהו. זה לא מגיע לחרדות של ממש, אבל הפחד הזה לא רציונלי".
מעיין: "התאונה קרתה כשהייתי אמא צעירה לתינוקת בת חצי שנה, אז אני לא יודעת מה הייתי יכולה להיות לולא האירוע הזה, אבל הוא בהחלט משפיע. יש לילות שמתגנבים אליי פחדים גדולים ודמיונות מפחידים בקשר לילדים. יש קושי לשחרר, וזה בוודאי משפיע עליהם ומעביר אליהם את החרדה.
"לפני כמעט שנתיים הבת הבכורה שלי הייתה מעורבת בתאונת דרכים קשה, שהיו בה גם הרוגים. היא נפצעה קל, אבל זה הציף בעוצמה את המקרה של יהונתן, וטלטל גם אותה בהקשר הזה. אחרי התאונה היא התחילה יותר להתחבר לדמות שלו ולשירים שהוא כתב".
אליענה: "אני חרדתית יותר, חד משמעית. ביום שיהונתן נהרג עוד הייתי במקום תמים וכנראה בריא יותר. חשבתי: מה הבעיה, הוא שביעיסט, הוא יגיע, אולי נגמרה לו הסוללה. היום אני מיד חושבת על הדבר הכי נורא שיכול לקרות, ובטוחה שזה מה שקרה. לעומר בעלי יש עבודה אינטנסיבית שיכולה להימשך עד שעות מאוחרות, ואינספור פעמים חשבתי שקרה לו משהו כשהוא לא ענה לי לטלפון.
"יש לי גם חרדה מהאפשרות שאני אפגע בהולך רגל. אתמול חגגנו בת מצווה לבת של מעיין, ובדרך חזרה, כשנסענו בכביש 6, פתאום התפרץ הולך רגל לאמצע הכביש. זה היה נורא, לא ראינו אותו לפני כן, ודפיקות הלב שלי לא נרגעו עוד הרבה זמן אחר כך. המחשבות מיד הולכות לכיוון של 'שוב יצאנו מאירוע משפחתי משמח, ומשהו קורה'. בתור אמא אני מרגישה שהרבה יותר קשה לי לשחרר בדברים מסוימים, וברור לי שזה משפיע על הילדים. בהצגה אנחנו דנות גם בזה – כמה צריך לשחרר, איך משחררים".
מעיין: "אין פעם שאני נוהגת וזה לא עובר לי בראש. הפחד הכי גדול שלי בכביש הוא לדרוס מישהו. אולי כי אני יודעת שדברים כאלה באמת יכולים לקרות. זה כבר לא סיפור רחוק שקורה לאנשים אחרים. זה קרה לאח שלי".
הלל: "באופן פרדוקסלי, כנערה הייתי בכוונה חוצה את הכביש לא במעבר חצייה. כשחברות היו מעירות לי, הייתי אומרת: מותר לי כי אח שלי מת. אם מישהו אמר שהוא מפחד ממשהו, הייתי אומרת לו: יש סיכוי גדול יותר שתמות בכביש. לפני שנתיים הלכתי עם בעלי ברחוב בשבת, חצינו לא במעבר חצייה, ושוטר עצר אותנו ונתן לנו דו"ח. לקחתי את זה קשה וממש בכיתי. מצד אחד אמרתי – זאת שכונה דתית, למה שיקרה משהו? כולם עושים את זה בשבת. מצד שני היה הכעס על עצמי אחרי הטפת המוסר של השוטר, שאמר שיכולתי לפגוע בעצמי. היה לי ברור שלקחתי את זה קשה בגלל יהונתן. היום אני מנסה להיות זהירה יותר".
הנהג שפגע ביהונתן לא נענש בעקבות התאונה, שכן הוא נסע בהתאם להוראות החוק. "ההורים שלי החליטו שהם לא מתעסקים בזה בכלל אחרי החקירה הראשונית", אומרת אליענה. "כשהייתי בקבוצת תמיכה עם מעיין, ראינו כמה הדבר הזה שואב מאנשים כוחות נפש. ההתעסקות במשפט של הנהג לוקחת את כל האנרגיה ממשפחה שעוברת תהליך קשה של אבל. אני חושבת שההחלטה של ההורים שלי הייתה נכונה. אין לנו שום דבר כלפי הנהג, הם הרגישו שמה שהוא עשה מספיק נורא בשבילו, ולא התעסקו עם זה מאז".
דם על הבמה
האחיות ניסו לחבר הצגה משותפת כבר לפני שבע שנים, רק ארבע שנים אחרי מותו של יהונתן, אבל הבימאית שליוותה אותן העירה שהן "מדממות על הבמה", והמליצה להן לצבור עוד מרחק מהאירוע. "חיכינו, ועם השנים גם הבנו שזה באמת חייב להיות משהו שנעשה יחד", אומרת שלי. בשנה האחרונה החליטו להתמסר לעניין ברצינות, ובמשך שנה הן נפגשו מדי שבוע ליום של כתיבה. הן ישבו בכל פעם במקום אחר ("ותודה לחמותה של אליענה, שנתנה לנו ברוחב לב את הבית"), רק לא בבית ההורים, שם הפצעים עדיין כואבים.
עברתן טיפול עוד לפני הכתיבה?
שלי: "ניסיתי לעשות עיבוד בלימודים שלי בבית הספר מעלה. אספתי עוד אחיות שכולות ועשינו וידאו־תרפיה".
מעיין: "לא הלכנו לטיפול משפחתי. ההורים ניסו בהתחלה טיפול פסיכולוגי לעצמם, הם גם השתתפו בקבוצת תמיכה של הורים שהילדים שלהם נהרגו בתאונות דרכים, ואליענה ואני הלכנו לסדנת תמיכה לאחים. בזמן התאונה למדתי משחק ותיאטרון במכללת אמונה בירושלים, ומרגע שקרתה התאונה – כל הגשה והצגה שלי היו קשורות לזה. הפרויקט שלי בשנה לאחר מכן, שנה ד', עסק כמובן בשכול ובאובדן. כשהראיתי אותו לאנשי מקצוע במכללה הם קטלו אותי, ואני לקחתי את זה קשה ובכיתי. חשבתי לעצמי: אתם לא רואים שאני לא מציגה פה, אלא מדממת? ואז הבנתי שזו הייתה טעות. הכול היה עדיין טרי, ולא יכולתי ליצור על זה. גם אז הייתי צריכה מרחק, תהליך".
כל הארבע כותבות טקסטים, ולחלקן יש כאמור נגיעה גם לתחום התיאטרון, אך היה חשוב להן לקבל ליווי מקצועי ביצירת ההצגה. לשם כך הן חברו לדניאלה בוקריס־ליברמן – בימאית, שחקנית ויוצרת, שעברה איתן יחד את התהליך. על המוזיקה הופקד המנהל המוזיקלי גלעד חן, וכדי לממן את הפרויקט הן פתחו גיוס באתר הדסטארט. "זו הצגה על אובדן ושכול, אבל היה חשוב לנו להכניס גם פן קומי", מספרת בוקריס־ליברמן. "ההצגה נותנת מקום לשכול האזרחי ומדברת על תקווה והמשך. היא שילוב של דרמה עם קומדיה שחורה. כן, יש סצנות דרמטיות קשות להכלה, ולקח זמן להפוך את זה לקומי יותר. העבודה עם בנות צוקרמן הייתה מרגשת, הן מגובשות והחיבור ביניהן חריג לטובה. הייתם חושבים שכל חזרה איתן תסתיים בקושי ובתסכול, אבל תמיד יצאתי מהחזרות עם אור ושמחה".
לאמונה, אומרת שלי, יש תפקיד חשוב בהתמודדות עם אסון מעין זה. "אם את מאמינה שדברים לא קורים לחינם, ושיש תוכנית מעל הכול, זה נותן משמעות ומטרה. המוות הוא לא 'סתם'. אחרת זה באמת חור שחור ללא תחתית. לי אישית זה נתן אנרגיות ומוטיבציה לעשות דבר שיוצא מאזור הנוחות שלי: אני ובעלי נסענו לשליחות ציונית של שנתיים בחו"ל, וזה היה בהחלט בהשראת יהונתן".
הבימאית דניאלה בוקריס־ליברמן: "זו הצגה על אובדן ושכול, אבל היה חשוב לנו להכניס גם פן קומי. הייתם חושבים שכל חזרה איתן תסתיים בקושי ובתסכול, אבל תמיד יצאתי מהחזרות עם אור ושמחה. ההצגה נותנת מקום לשכול האזרחי ומדברת על תקווה והמשך"
אליענה: "בתור אישה מאמינה, האירוע הזה מציב אותי מול הרבה מאוד שאלות ובמורכבות גדולה מאוד. המוות של יהונתן הוא כביכול מוות סתמי, תאונת דרכים שאין בה משמעות. 'נחמה' היא אולי לא המילה הנכונה, אבל הידיעה שיש כאן מהלך גדול מאיתנו, שאנחנו לא מבינים, ושיש לו משמעות מעבר לחיים שלנו – זה כן עוזר לי ונותן לי מקום בעולם".
הלל: "אני חושבת שהאמונה ממש החזיקה אותי בתקופה ההיא. אני מבינה שלא הכול קורה לפי איך שאנחנו רוצים, והכול לטובה, ולא יכול להיות טוב בלי רע. היום זה מורכב יותר, אבל בשנים הראשונות זה עזר לי מאוד".
מאז מותו של יהונתן התחזקה האחווה והתהדק הקשר בין האחיות. "ההורים שלנו הנחילו בנו משפחתיות, והיא הייתה חשובה להם גם לפני התאונה", אומרת אליענה. "עכשיו, בהצגה שיצרנו יחד, אני רואה כמה הערך הזה משמעותי לנו. ביצירת הצגה יש הרבה מורכבויות ואתגרים, אבל לנגד עינינו עמד תמיד הקשר שלנו, ושיהיה לנו טוב בעבודה המשותפת, גם אם זה אומר שצריך להתפשר.
"ההצגה הזאת רק העצימה את הקשר בינינו. אחת התגובות שקיבלנו הייתה שרואים בהצגה את הכוח של ארבע אחיות על במה. יש לזה נוכחות. אלה לא רק ארבע שחקניות, אלא ארבע אחיות, שמביאות משהו אותנטי ואנרגיה אחרת. הקשר הזה הוא אחת המתנות הכי יקרות שקיבלתי בחיים, ואני מודה עליו מאוד. אני יודעת להעריך את הדבר המופלא הזה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
