ביומה הראשון בבית הספר שלמדה בו מגיל 11 נדרשה רמה, כמו כל חברותיה לספסל הלימודים באנגליה, לכרוע ברך בתפילת הבוקר. היא התחלחלה וחמקה הצידה. "למחרת אבא שלי הודיע למנהלת שהבת שלו לא תעשה דבר כזה. כך קיבלתי אישור מיוחד לעמוד בזמן הכריעה. 600 בנות משתחוות, ורק אני עומדת. בעקבות זה שלוש בנות נוספות ביקשו אישור לעמוד. עד אז לא ידעתי שהן יהודיות".
היא נולדה באיסט־גרינסטד, עיירה אנגלית שזכתה לפרסום בזכות הרופא ארצ'יבלד מקינדו, מחלוצי ניתוחי הפלסטיקה, שטיפל בכוויות של טייסים במלחמת העולם השנייה. הטיפולים הרדיקליים של מקינדו – בן דודו של הרולד גיליס, גם הוא חלוץ ניתוחים פלסטיים שכיכב עם פתרונות משלו במלחמה – משכו למקום פצועים רבים, והאזור זכה לכינוי "מועדון חזירי הים". רומה זוכרת שבילדותה הנחתה אותה אמה לא להיבהל מ"אלה עם הפנים המוזרים".
הוריה, נתן וסופי בהריר, היו דור שני למהגרים מפולין ומרוסיה, עם שורשים שמגיעים עד רב שרירא גאון. כשעברו לאיסט־גרינסטד הם קנו בית בשכונה שיש בה בית כנסת, מתוך הנחה שיהודים רבים גרים באזור. "רק כשהגיעו גילו שאין שם כמעט יהודים, ושבית הכנסת הוא רפורמי. הייתה קהילה אורתודוקסית קטנה מאוד, ותפילות התקיימו רק פעם בחודש, בשבת. ההורים שלי החליטו שעדיף שתהיה בקהילה תפילה בכל שבת, ושלא ישאלו אנשים איך הם הגיעו לבית הכנסת. היינו מהבודדים שהגיעו לשם רגלית, מרחק של שעה הליכה". הקהילה גדלה וזכתה בסופו של דבר לבית כנסת משלה, אבל עד שהושלמה בנייתו, רוב בני גילה של רומה כבר עלו ארצה. למה? "זאת הארץ שלנו, מה למה?", עונה רומה במבטא אנגלי קסום.
מהנמל נסעו רומה ומלווין ישירות למרכז קליטה ב"הרדס־פנה", היא אומרת ומתגלגלת מצחוק, "אפילו לא ידענו להגיד את שם המקום". היה מרכז קליטה גם בנצרת־עילית, אבל רומה הבהירה למלווין שהיא לא באה לארץ ישראל כדי לגור במקום שנקרא נצרת: "אני עם ישו גמרתי"
שמה מנציח שני קרובי משפחה: "רו" לזכר סבתא רוז, "מה" על שם דוד מוריס. היא גדלה עם שני אחים שהיום אין לה קשר איתם ("אחד עזב את הבית כבר בגיל 17 והתבולל, ובכל מקרה מבחינת שניהם אני גרה במדינת אפרטהייד"). בנעוריה התבקשה לפתוח סניף בני עקיבא בעיירה שלה, "אבל זה היה יותר מדי מיליטריסטי בשבילי. לא אהבתי את כל ה'עמוד דום, עמוד נוח'". היא עצמה השתתפה כחניכה באחת מקבוצות הלימוד היהודיות שהוקמו אחרי מלחמת העולם השנייה לילדים שהוחבאו בבתי משפחות נוצריות. "היה רב שכתב בשבילם ספר לימוד, כדי שידעו מה זה להיות יהודי. הפעילות התרחבה לכלל הילדים היהודים, והיינו נפגשים בכל יום ראשון בבוקר, ופעמיים בשנה יוצאים למחנה – שבוע בחורף, שבועיים בקיץ. היו לנו מרצים ברמה הכי גבוהה, ואנחנו היינו צריכים להכין בעצמנו את תוכניות הערב. זה היה מוצלח מאוד. לא היה שם חינוך ציוני רשמי, אבל מהקבוצה ההיא הרבה עלו ארצה".
אביה היה מורה לפיזיקה ואמה עקרת בית. מנהלת בית הספר שבו למדה רומה קיוותה שתצא ממנה מורה, אבל היא רצתה ללמוד רפואת שיניים. היא התקבלה לאוניברסיטת שפילד שבדרום יורקשייר, ושם הכירה את מלווין ברוקס, סטודנט שלמד רפואת משפחה. הם נפגשו ב"הלל האוס", בית הלל בשבילכם, מעון סטודנטים יהודים. "הייתי הבת היחידה שם. אכלתי איתם אוכל כשר כל ערב, וכמובן ישנתי במקום אחר. כשמלווין ואני התארסנו, אמא שלו אמרה: 'איזה בזבוז!'. הוא היה הראשון במשפחה שהלך לאוניברסיטה, ואילו במשפחה שלי היו הרבה רופאים, ולכן היא הצטערה שהוא לא יבלוט אצלנו", צוחקת רומה בארשת פנים אדיבה ומלאת חיים, שמלווה אותנו לכל אורך השיחה.
מלווין גדל בבית מסורתי, "כזה שהולכים בו בבוקר שבת לבית הכנסת, ואחר הצהריים לספרייה". משפחתו התגוררה בצפון לונדון, ברובע האקני – אז אזור מוזנח ולא אמיד במיוחד. מלווין אסף כמויות עצומות של חומרים על המקום, וכולם שמורים על מדפים עמוסים בבית. "הוא לא רק ידע המון, הוא גם היה חייב לשתף את הפציינטים שלו במידע. באת לקבל כדור – קיבלת קודם כול נאום על ההיסטוריה של האקני".
ב־1961, במהלך לימודי רפואת השיניים, ביקרה רומה בישראל עם קבוצת סטודנטים. "לקחו אותנו לכל המקומות היפים, ליוו אותנו יפה, ואני אמרתי: זהו, אני רוצה לחיות בישראל". שמונה שנים אחר כך, כשהתחתנה עם מלווין, קבע החתן שבתוך חמש שנים הם עולים ארצה. "בהתחלה באנו לבקר את הדודים שלי בנהריה בחופשה, ופתאום היינו צריכים להסתדר בעצמנו".
זה כבר לא היה דומה לביקור המפנק של ראשית שנות השישים. לא רק התנאים היו קשים, אלא גם האווירה: "לא הבנתי איך אני יכולה לחיות בארץ הזאת, עם כל הצעקות פה". מלווין, היא נזכרת, דווקא התלהב מזה. "הכרנו שלושה רופאים שניסו לעלות וירדו מהארץ. כולם אמרו לנו: 'אתם לא תסתדרו במקום הזה, אתם אנגלים'. החלטנו לנסות לשישה חודשים, ואנחנו מנסים עד היום". שנים אחרי עלייתם עוד פגשו מכרים ששאלו בתימהון: "אתם עדיין פה?"
חצי שנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים הם הגיעו ארצה על סיפון המעבורת נילי, עם בכורתם רבקה "ועם שלוש מזוודות ושני זוגות אופניים". מהנמל נסעו ישירות למרכז קליטה ב"הרדס־פנה", אומרת רומה ומתגלגלת מצחוק, "אפילו לא ידענו להגיד את שם המקום". מלבד מרכזי הקליטה בפרדס־חנה ומבשרת־ציון היה אחד גם בנצרת־עילית, אבל רומה הבהירה למלווין שהיא לא באה לארץ ישראל כדי לגור במקום שנקרא נצרת: "אני עם ישו גמרתי".
"סיפרו לנו שבישראל יש שקט ביום כיפור. חזרתי הביתה באמצע התפילה, ופתאום אני שומעת אווירונים. זה הכעיס אותי, למה הם מתאמנים ביום כיפור? ואז נכנסה חברה וצעקה שיש מלחמה עם המצרים. אמרתי: יופי, שיילחמו ביניהם. חשבתי שזו מלחמה של סוריה ומצרים, לא קשור אלינו"
חודש לפני עלייתם, אמה של רומה הגיעה ארצה לבדוק את מרכזי הקליטה. "היא לא חשבה שבאמת נעלה, אז היא קנתה דירה קטנה בנהריה, ליד אחיה, שתהיה לנו בעצם דירת קיץ לחופשות. בסופו של דבר היא גרה שם בעצמה, עד שחלתה והצטרפה אלינו לכאן".
ממרכז הקליטה הם עברו לבית של שלושים מ"ר בקצה כרכור, ורומה הייתה מבסוטית. "אנשים אמרו לנו: 'מילא פרדס־חנה, אבל כרכור? מי הולך לגור בכרכור?' – אבל עבורנו זה היה גן עדן. באנגליה אין לך אפשרות להיות דתי ולגור בכפר". מלחמת יום כיפור תפסה אותה כשהייתה בהיריון שני. "סיפרו לנו שבישראל יש שקט גמור ביום כיפור, לא נשמע מכוניות ולא כלום. חזרתי הביתה באמצע התפילה, ופתאום אני שומעת אווירונים. זה הכעיס אותי, למה הם מתאמנים ביום כיפור? ואז נכנסה חברה וצעקה שיש מלחמה עם המצרים. אמרתי: יופי, שיילחמו ביניהם. חשבתי שזו מלחמה של סוריה ומצרים, לא קשור אלינו".
מלווין נסע מיד לבית החולים הלל יפה, אבל מלבד פצוע אחד שנפגע באצבעו, לא היה שם ביקוש לכישורי הרפואה שלו. "כל הפצועים היו בבתי חולים בצפת ובדרום", מסבירה רומה. היא זוכרת מאותם ימים את מזג האוויר הפנטסטי, ואת קולות הטנקים הנעים על כביש 65 הסמוך, "אבל לא ידענו מה קורה. העברית שלנו הייתה גרועה ביותר". פערי השפה הורגשו גם כשהגיעה למכולת עם סל פלסטיק, ומישהו ניסה לקחת אותו ממנה. "חשבתי שהוא רוצה לגנוב את הסל, ומשכתי חזק. הוא אמר: 'זו המלחמה הראשונה שלך, אני רוצה לעזור לך'. אנשים היו נחמדים מאוד, כל הזמן באו לראות אם הכול בסדר איתנו, איך אנחנו מתמודדים עם המתח. ואנחנו בכלל לא הבנו מה קורה. רק כשדיברתי עם אמא שלי בטלפון היא אמרה שזה נורא, מה שהולך בישראל".
כשמלאו שלוש שנים לעלייתם, החליט מלווין שהגיע הזמן להתגייס לצבא. הרבה משכניהם האנגלוסקסים שעלו ארצה ובנו את ביתם בכרכור עזבו בדיוק כשצה"ל קרא להם. מלווין לעומתם דווקא ביקש והתעקש להתגייס, ושירת כרופא צבאי בגולני ואחר כך בכלא מגידו. "ברגע שהמדים שלו היו תלויים על החבל, השכנים הישראלים הבינו שאנחנו בסדר, שבאנו כדי להישאר".
היא הופתעה מאוד כשמלווין חזר הביתה ביום הגיוס. "לא הבנתי מה זה. באנגליה מי שהולך לצבא זה לשנה־שנתיים, ומבקרים בבית פעם בכמה חודשים. אחר כך שלחו אותו לעזה, והוא היה חוזר בסופי שבוע". העברית של מלווין, היא מספרת, הייתה נוראית, והוא לא הצליח להבחין בלשונו בין ח' לכ' או ק'. "זה גרם הרבה בלגן", אומרת רומה. בואו נאמר שהמפקד לא התלהב במיוחד מהחייל שעונה לו בצייתנות "כן המפחד".
לבית הנוכחי הם עברו ב־75'. זה בית שנבנה עוד בשנת 36', ללא יסודות. האריחים במבואה ובפינת האוכל מקוריים, ועל הקירות תלויות שתי מפות של פלשתינה מראשית שנות השלושים. "אפילו נהריה לא מופיעה שם", מציינת רומה. הסלון, על וילונותיו וכורסאותיו, נראה כמו דגם מוקטן של אולמות הוגוורטס.
כל האמנים מגיעים לכאן, אנחנו מציינים. "כן, נהיה פה כל כך רוחני", היא מאשרת בציניות מחויכת. "אנחנו קוראים לזה candles and sandals", נרות וסנדלים. באנגלית זה כמובן נשמע הרבה יותר טוב. "אני לא כל כך רוחנית", היא מתנצלת
רומה עבדה במרפאת שיניים, ובהמשך פתחו בני הזוג קליניקה סמוך לביתם – מלווין עבד שם בבוקר ורומה בערב. כעבור זמן פתח מלווין מרפאה חדשה במקום אחר, אבל שלט העץ המכוון ל"מרפאה של ד"ר מלווין ברוקס" עוד עומד במקומו. מדוע השם של רומה לא מופיע בו? "מי שרצה, ידע למצוא אותי".
מלווין נפטר בפתאומיות לפני חמש שנים, במהלך שיט באלסקה לציון חמישים שנות נישואין. "זה היה בשבת. שתינו תה, והלכתי לחפש לנו מקום לשבת. מלווין היה עם הכוסות מאחוריי, חיכיתי לו אבל הוא לא בא. חשבתי שכרגיל הוא התחיל לדבר עם אנשים בדרך ולכן הוא מתעכב. כעסתי ונמאס לי לחכות, אז ירדתי לחדר. פתאום קראו לי לעלות למעלה, ואני רואה שעושים לו החייאה. זה לא עזר. אני לא יודעת ולא רוצה לדעת ממה זה קרה. הוא נפטר בין התאריך העברי של יום הנישואין שלנו לתאריך הלועזי. הספקנו לחגוג חמישים שנה, אבל לא fifty years. הוא היה איש מקסים".
סאגת השבת הגופה ארצה והנפקת תעודת הפטירה הייתה מסובכת ומעיקה. מלווין היה אזרח ישראלי שהלך לעולמו בעת ששהה על אונייה קנדית במים הטריטוריאליים של ארה"ב, ומשום מה תעודת הפטירה שלו נדרשה לנדוד מאלסקה דרך אירופה וטורקיה לפני שהגיעה ארצה. "באונייה אמרו לי שהבאת הגופה יכולה לקחת שלושה חודשים. בסופו של דבר, בעזרת משרד החוץ וחברה קדישא של ניו־יורק, ההלוויה הייתה שלושה ימים אחרי שחזרתי ארצה".
מאז שיצאה לפנסיה היא קוראת הרבה, ולא נמנעת מהרפתקאות. באפריל אשתקד, על סף גיל שמונים, יצאה עם קבוצה של אנגלוסקסים למסלול מחוף לחוף שנמשך חמישה ימים; לפני חצי שנה עלתה את שביל הנחש עם המשפחה, "והם ירדו חזרה ברכבל, אני לא"; ובפסח השנה התפנקה בצניחה חופשית. מה ששמעתם.
שלושה מארבעת ילדיה גרים בירושלים: רבקה מנהלת מחלקת ילדים בבית החולים הר הצופים, נתי איש מחשבים במשרד הבריאות, ודני עובד סוציאלי שמטפל בילדים בסיכון. יעלי גרה בפרדס־חנה ועובדת בחממה האקולוגית בעין־שמר, שזכתה השנה בפרס הנשיא לעמותה התנדבותית. "אלה הדברים שאני גאה בהם באמת", אומרת רומה ומציגה גם תעודת הצטיינות מרגשת של נכדתה אביה אנה ברוקס, נערה על הרצף האוטיסטי, שכותבת בערוץ "ראשונות" של אתר מקור ראשון.
מחצר הבית הירוקה משקיפה רומה כבר חמישים שנה על כרכור ועל המדינה. כשמלווין והיא הגיעו היו פה רק בתים קטנים, בלי מדרכות ועם מכולת מלוכלכת. "היו המון דונמים של משקים ביתיים ועצי תפוזים. אנשים עבדו קשה בפרדסים והיו מאוד נחמדים". היום, היא אומרת, בונים ובונים ובונים. כמו בכל מקום. "זה עצוב מצד אחד, אבל מצד שני אנשים צריכים לגור באיזה מקום. וכרכור עדיין שומרת משהו מהאווירה הכפרית ההיא". כל האמנים מגיעים לכאן, אנחנו מציינים. "כן, נהיה פה כל כך רוחני", היא מאשרת בציניות מחויכת. "אנחנו קוראים לזה candles and sandals", נרות וסנדלים. באנגלית זה כמובן נשמע הרבה יותר טוב. "אני לא כל כך רוחנית", היא מתנצלת.
המבטא שלה מצליח עדיין להטעות, וכששומעים אותה מדברת בעברית שקצת נתקעת מדי פעם, אנשים נוטים לענות לה באנגלית. "כעסו עלינו כשדיברנו אנגלית עם הילדים, אבל אנחנו רצינו שיוכלו לדבר עם סבתא שלהם. כשדיברנו עם החברים של הילדים, הם העדיפו שנדבר באנגלית, כי את העברית שלנו הם לא הכירו". אז רגע, ברצינות, אנחנו שואלים, איך זוג אנגלים אקדמאים הסתדרו עם המנטליות הישראלית? "במנטליות יש הבדלים עצומים, אני עדיין מעכלת אותם, אבל היה לנו טוב. אמרו לנו שיש לעולים נקודות שבירה, בדרך כלל בשנה השלישית לעלייה ובשנה השביעית. לנו לא היה משהו כזה. עם כל הבעיות, הרגשנו בגן עדן". ומה לגבי המצב החברתי הנוכחי? קשה לומר שהיא מתרגשת. "עברנו את פרעה, לא? זה מה שאנחנו אומרים תמיד".
לתגובות: orlygogo@gmail.com
