מתנ"ס קריית־עקרון. בתוך כיתה קטנה מתכנסת חבורת תושבים מקומיים, בני העדה האתיופית. בין כותלי החדר הצפוף אפשר להרגיש מעט מבוכה ודריכות. המנחה מחלקת את חברי הקבוצה לזוגות, ומבקשת מהם לבחור סיפור אחד משלל הזיכרונות שמציפים אותם. בזה אחר זה הם עולים ומספרים. חלקם מדגישים את הדרך לסודן, אחרים נזכרים בקרובים שהשאירו בצד השביל. ד', שהייתה רק בת שמונה כשמשפחתה מכרה את כל רכושה והחלה לנדוד, מספרת למשל שהיא עדיין זוכרת את פני סבתה, שאותה ראתה בפעם האחרונה לפני היציאה למסע.
בעוד כמה שבועות יסתיים הקורס המתקיים כאן. אז יתחילו חלק מהחניכים לעבור ברחבי הארץ, להתארח בסלון בתיהם של ישראלים בני כל העדות, ולשתף אותם בסיפור העלייה ארצה. ברוכים הבאים ל"סיפור על הדרך", אם תרצו – הגרסה האתיופית לפרויקט "זיכרון בסלון". המיזם שנולד לפני שלוש שנים מובל כעת על ידי החברה למתנ"סים, ותפס תאוצה עד כדי כך שלאחרונה החליטו מייסדיו להתרחב ולהכשיר בו גם בני עדות אחרות.
"אנחנו כל הזמן מספרים סיפורים", אומרת לחניכים המנחה לילך צור. "הרעיון הוא להעלות מודעות לדברים שאנחנו עושים באופן אינטואיטיבי. זה כמו להפעיל פרוז'קטור ולראות מה קורה לנו כשאנחנו מספרות סיפור לבעל, או לחברות בבית קפה. צריך לשאול את עצמנו איך אפשר ליצור את אותו כיף כשיושבים מול אנשים זרים".
בחצר המתנ"ס אני נפגשת עם עו"ד דוד (דרסלי) אבטה, יוזם הפרויקט, אחד מוותיקי המספרים. "הרעיון נולד אחרי מחאת האתיופים בתל־אביב", הוא נזכר. "יצאתי משם עם תובנות לא פשוטות. ראיתי הרבה תסכול וייאוש. גרתי אז במזכרת־בתיה, ובערב יום ירושלים החלטתי לחבר את הקהילה המקומית לסיפור של יהדות אתיופיה. נוכחתי לדעת שלא כל האנשים גזענים, אבל יש בורות. הבנתי שצריך לעשות שינוי תודעתי ולמצב את הסיפור של יהדות אתיופיה כסיפור ציוני־ישראלי".
מדורת השבט
אבטה עלה לארץ ב־1991, בגיל תשע. משפחתו המורחבת עלתה כבר ב־1984. "כשאני מתארח בסלון אני בדרך כלל פותח בסיפור על סבא רבא שלי, שלא שרד את הדרך", הוא אומר. "אני שם על השולחן את הדילמה שמלווה משפחה לפני שהיא יוצאת בדרכה להגשמת החלום: מה עושים עם מבוגר בן 90? משאירים אותו בבית? לוקחים אותו, בידיעה שסיכוייו להגיע בשלום הם אפסיים? זה גם מה ששאלתי את סבי: למה לקחתם אותו, אם ידעתם שלא יצליח לשרוד? הוא אמר שכאשר שאלו את סבא רבא שלי, התשובה הייתה: אני מעדיף למצוא את מותי בדרך לירושלים מאשר להישאר כאן מאחור. הסיפור הזה מבטא את הכמיהה הגדולה שהרגישו רבים.
"סבא רבא שלי נפטר לבסוף במחנה פליטים בסודן. הוא קרס מהמלריה שהתפשטה שם. רוב האנשים שמתו במסע, נפטרו במחנות ההמתנה בגלל המחלות".
אבטה הוא בן בכור במשפחתו, "וגם נכד זכר ראשון. מגיל שש וחצי עד שמונה הייתי מופקד על הצאן שלנו. באחד הימים, כשחזרתי עם הצאן לקראת הערב, ראיתי פתאום שלושה קרטונים במרכז הבית. נדיר היה לראות בכפר שלנו קרטונים. אלו היו חבילות מירושלים, מסבא וסבתא שלי, שהגיעו לשם אחרי שש שנים. בתוך החבילות היו בגדים ומכתב שמבשר לנו שכל המשפחה הגיעה לארץ, למעט סבא רבא. כך שמענו לראשונה שהם הגיעו בשלום, אחרי שבמשך שש שנים אמא שלי ניזונה משמועות שאמרו שכל המשפחה מתה בדרך. המידע היה מגיע לכפרים מאנשים שהתברברו בדרך וחזרו חזרה, או מכאלה שקרוביהם נרצחו ולכן לא יכלו להמשיך. רוב המידע שנתקלנו בו העיד על כישלונות".
"סיפור על הדרך" נחנך לפני כשלוש שנים, והספיק להכשיר כבר למעלה מ־300 מספרי סיפורים. הקורס בקריית־עקרון הוא המחזור ה־36. בתום פגישת ההיכרות אני מכנסת לדיון עוד ארבעה משותפיו של אבטה: מרב שבירו ממודיעין, מנחת תוכניות בחברה למתנ"סים; לילך צור מקיבוץ בית־ניר, שחקנית ומספרת סיפורים; קס מולא, מנהיג רוחני בעדה מקריית־עקרון; ובני גושן, עד לפני ארבעה חודשים רב־סרן בחיל האוויר וכיום רכז הפרויקט.
אילו תגובות אתם מקבלים מהקהל?
גושן: "התגובות מדהימות. לפני שבועיים הייתי במפגש בהוד־השרון, של קבוצה מאוד אליטיסטית, והאנשים שם היו בשוק. חלק מהם הסכימו שאלו סיפורים חזקים וטובים, אבל התקשו להאמין שהם אמיתיים. יום למחרת המפגש קיבלתי הודעות בטלפון כמו 'וואו, לא ישנתי בלילה. אני מודה לך על ששמעתי ממך את הסיפור'. אנשים שבעבר הסתכלו עלינו כעל זרים שבאו לקחת להם את מקום העבודה, מתבוננים בנו פתאום בעיניים אחרות".
"האפקט של התוכנית מורגש בכמה רמות", מוסיף אבטה. "קודם כול ברמה האישית – כשאתה שם את הסיפור שלך על השולחן יחד עם כולם, זה מעצים. בהיבט הרחב יותר, אנשים מתחילים להבין שאנחנו באותו צד של המטבע. זה יוצר מיקוד במכנה המשותף, ולא בשונה ובנבדל".
צור החלה את דרכה בפרויקט כמאזינה מן הקהל. "בקיבוץ שלי התקיים מפגש של 'סיפור על הדרך'. כששמעתי את המספרת אמרתי לעצמי: הייתי מסדרת לה את זה אחרת. לכן כשקיבלתי הצעה להעביר קורס לעדה האתיופית, מיד אמרתי כן". היכולת לספר, סבורה צור, היא מיומנות נרכשת. "סיפור הוא כמו פלסטלינה. רק צריך לנווט כדי ליצור את הבום שייכנס ישר לתוך הלב. הכלי הזה פשוט וזמין. הרבה לפני שהייתה טלוויזיה, היו יושבים מול המדורה ומספרים".
הטקטיקה הראשונה שנלמדת בקורס היא כיצד להציף את הזיכרונות החזקים ביותר. "שמענו סיפור מדהים של בחור מרמלה, על אבא שלו שנפטר באתיופיה. הוא סיפר איך בתור ילד הוא הלך אחרי הארון וצעק 'תוציאו אותו! הוא חי!'. הילד בג'ננה, אז אמרו – בואו נפתח את הארון ונראה לו שהבן־אדם מת. פתחו את הארון וראו שהוא חי. זה היה מטלטל. עכשיו כשאני שומעת עוד סיפורים, מתברר שהרבה אנשים נקברו בעודם בחיים".
שד עם כבוד
חובבי הסדרה "נבסו" בוודאי זוכרים את הסצנה המפורסמת שבה המחותנת האתיופית מתווכחת עם המחותנת האשכנזייה מי מהן סבלה יותר בדרך לארץ. "זה קטע מאוד חזק, אבל אני לא נבהל מההשוואות", אומר אבטה. "לנגד עיניי עומדת העובדה שאנשים לא מכירים את הסיפור של העדה, וככל שנרחיב את הידע – נצמצם את הסטיגמות. מעבר לכך, 'נבסו' היא אחד לאחד המשפחה שלי. גם אני נשוי לאשכנזייה, והסדרה מאוד הזכירה אותנו".
ומה עם הדמיון בין "סיפור על הדרך" ל"זיכרון בסלון", מיזם של שיחה ודיון עם ניצולי שואה?
גושן: "גם חיילים שבפניהם אני מרצה, תמיד מעלים את הדמיון בין הפרויקטים. אבל זה לא ניתן להשוואה, כי כל סיפור, כבודו במקומו מונח. המיזם שלנו יצר הבנה דווקא אצל ניצולי שואה, שיש עוד סיפורים שצריכים להישמע".
אבטה: "יש לנו מין תסמונת כזו של יהודים, להתחרות על הסבל. אני לא פועל ממקום שזועק 'תראו, גם אני סבלתי', אלא מבקש להאיר בזרקור על מה שאנשים עשו כדי לחזור הביתה, ולהראות איזו מסירות נפש הייתה להם".
בקורס ההכשרה מנחים את המספרים לא להתמקד רק בייסורים ובקשיים, אלא לתאר גם את האווירה בכפרים, את הנוף ואת המנהגים. צור: "אני מבקשת שיספרו על חיי היומיום והשגרה באתיופיה. על הישיבה בלילה ללא תאורה, על החתונות והטקסים, על גידול הילדים. יש למשל סיפורים על ה'זאר', מעין שד שהיה נכנס באנשים, כמו מחלות הנפש שאנחנו מכירים. אצלנו נותנים כדורים, סוגרים את האנשים הללו בבית משוגעים וממדרים אותם לגמרי. שם זה בדיוק הפוך: אם נכנס לאדם ה'זאר', יש לו כוחות. הוא יודע לתקשר עם אחרים, לרפא. אדם כזה מקבל מקום של כבוד בתוך הקהילה".
שבירו: "השתתפתי בהרבה מפגשי סלון, ובכל פעם אני מתרגשת. יש אנשים ששמעתי יותר מפעם אחת, ואני מגלה עוד רבדים בסיפור שלהם. אני מתביישת לחשוף כמה מעט ידעתי על עליית יהודי אתיופיה. לא ידעתי שזו עלייה ציונית שמאחוריה אלפי שנות כיסופים. הכרתי את הסיפור ברובד הבסיסי שמלמדים בבתי הספר. אני זוכרת את המפגש הראשון של הסדנה למספרי סיפורים בחולון. בשבילי, לשמוע על החיים היהודיים באתיופיה, על איך שהכפר בנוי, על כל הסבל שאנשים עברו בדרך – זו הייתה חוויה מחדשת".
אבטה: "בסופו של דבר הבמה שיצרנו משלבת שלושה רבדים: ההבנה שיהדות אתיופיה היא לא מסע שמתחיל במבצע משה ומסתיים במבצע שלמה, אלא סיפור יהודי־ציוני של אלפיים שנה; החיבור לחיים באתיופיה; ולבסוף, הפגישה עם סיפור המסע עצמו ועם המציאות שלנו כשהגענו לארץ".
עוד מעט, עוד קצת
לפי הערכות, כ־18 אלף עולים צעדו במסעות מאתיופיה ארצה, וכ־2,000 מהם נספו בדרך. "המספרים האמיתיים גבוהים בהרבה", טוען גושן. "הוותיקים יותר אומרים שלא מנו את החללים מבין אלה שיצאו לדרך לפני מבצעי העלייה. ההערכה היום קרובה יותר ל־4,500".
גושן ומשפחתו לא הגיעו לכאן באחד מהמבצעים. "באנו, מה שנקרא, במחיר המלא", הוא צוחק. "היינו בין הראשונים שעלו דרך סודן. התחלנו את המסע בסוף 1979, ולקח לנו שלושה חודשים וחצי להגיע. יצאנו כל המשפחה יחד, שבעה ילדים קטנים עם הורים די מבוגרים. שניהם חלו בקדחת המדבר, מחלה שכמעט לא החלימו ממנה. את החולים היו משאירים למות. לא הסכמנו לעזוב את ההורים, ומכיוון שהיינו משפחה גדולה ועשינו רעש, זה הצליח".
הם הגיעו לסודן בדרכים עקלקלות, אבל מספר העולים הידלדל בדרך. "הקבוצה שלנו התחילה מ־470 איש, ולארץ הגיעו 250. המון משפחות כמעט נמחקו. דוד שלי איבד את רוב בני משפחתו. מתוך 14 הגיעו לארץ רק ארבעה".
גם קס מולא מעיד על דרך ארוכה ומייגעת. "הגעתי לכאן דרך סודן ב־1984. הייתי רק בן 15 וראיתי דברים נוראים בדרך. שמו אותנו בשטח שהיו בו ערימות של אבנים. כששאלנו מה הן, אמרו לנו שאלו קברים של אנשים שמתו בקרבות בין הסודנים לאתיופים והמורדים.
"היינו במחנה סגור, ומי שיצא היו הורגים אותו או שהיה חוטף מכות קשות. הבאנו אוכל יבש שלא מתקלקל, ואכלנו אותו במשך חודש עד שנגמר. אחר כך הגיע הצלב האדום ונתן לנו לחמניות, שעברו טלטלות בחום נוראי. כשפתחנו אותן, ראינו בהן תולעים. לא הייתה ברירה אלא לאכול, וזה גרם לנו לקלקולי קיבה קשים. אנשים נדבקו במחלות ומתו, בעיקר תינוקות וזקנים. הייתי רק נער, וכבר עזרתי לקבור תינוקות. היו ימים שקברנו 25 נפשות ביום, ולא היו מספיק אבנים כדי לכסות את הקבר. לפעמים חיות טרף היו באות ומוציאות אותם".
אבטה: "יש כאן גם נימה של ביקורת. המבצעים של המדינה לקחו יותר מדי זמן. אנשים נאלצו להישאר בתוך המיטה החולה הזאת תקופה ארוכה, והרבה נפטרו במחנות, כשהם חיכו לצה"ל או למוסד כדי לעלות. זאת הייתה טבלת ייאוש שלא נגמרת".
גושן: "אנשים הלכו בחום, במדבר, בלי תזונה נורמלית, וכשהגיעו למחנות הפליטים לא היה שם 'טף', הדגן שאנחנו רגילים לאכול ושממנו עושים את האינג'רה. כשהסודנים ראו שמביאים לאתיופים קמח טוב, הם היו מחליפים אותו לקמח הישן שלהם ובעצם הרעילו את היהודים. לא רק אותם: כל האזור היה מלא בפליטים מסומליה ומאריתריאה, ורובם מתו מבעיות מעיים ודיזנטריה, כי הסודנים היו עושים את הצרכים שלהם במקורות של מי השתייה".
מולא: "גם אני חליתי במחלה, וכמעט התייאשו ממני שם. כבר נחשבתי לאחד המתים. הייתה מרפאה עשויה קש, שניהלו התגרים. הם השתמשו בתרופות שהגיעו דרך הצלב האדום. השמועה הייתה שהם מרעילים את החולים, מזריקים תרופות שהורגות. אמרתי לעצמי: עדיף שירעילו אותי, אני לא מוכן למות פה. אספתי כוחות והלכתי לשם. פגשתי מישהי ואמרתי לה: 'אני לא רוצה למות פה, בבקשה תצילי אותי. אפסו לי הכוחות'. היא נתנה לי קופסה עם דבש מתוק ובתוך שבוע עמדתי על הרגליים".
גושן: "הייתי בן חמש. היינו הולכים בלילה ומסתתרים ביום. בשלב מסוים הרגליים שלי קרסו ולא יכולתי ללכת יותר. שמו אותי על חמור בכוח, ואמרו לאחי הגדול שידאג להוביל אותו. היו כמה ימים שלא שתינו, על אחת כמה וכמה הבהמות שהיו במסע. בשלב מסוים, כשהייתי על החמור, הבהמות הרגישו שמתקרבים למקור מים והחלו לשעוט לכיוונו. בדרך היו עצי שיטה מדברית והחמור פשוט נכנס לתוכם כשאני עליו. נשארתי על העץ מדמם, איבדתי את ההכרה וחשבו שאני מת. הם סחבו אותי עד למקור המים, ולפני שבאו לקבור אותי אחד הדודים אמר: 'רגע, בואו נשטוף אותו'. המגע עם המים גרם לי להשמיע קולות של חיים וככה ניצלתי".
לא לנטוש את חיים יבין
תהליך הקליטה בארץ לא היה פשוט. "אחת מבוגרות הקורס בבנימינה סיפרה שכשהגיעה לארץ היא הייתה בהיריון ולקחו אותה ישר לחדר הלידה", מספר גושן. "היא ילדה שם תינוקת ואשפזו אותה בגלל משקל נמוך. בלי מדריך או מתורגמן, היא הייתה לבד לגמרי. נתנו לה כורסה להיניק את התינוקת, אבל היא עצמה לא אכלה. לא באו להציע לה, לא חשבו כנראה שהיא צריכה לאכול. אחרי יומיים שלא אכלה היא התחילה לדבר בשפת סימנים, ואחת האחיות הביאה לה מלפפון, גבינות ותותים. היא בחיים לא פגשה את זה קודם – מבחינתה, מלפפונים הם בכלל מאכל לחמורים. היא אכלה את התותים והתחילה להקיא ולשלשל. רק אחרי שבוע הגיע מתורגמן והתחילו להבין אותה".
פערי התרבות הביאו איתם גם לא מעט רגעים משעשעים. אבטה: "כשהגענו למרכז הקליטה הייתה לנו טלוויזיה בתוך הבית. אני והאחים הקטנים היינו מסתכלים על המסך ולא מבינים איך האישה יושבת בפנים כל כך הרבה זמן. חלק מהאנשים לא התלבשו בסלון של הבית כי הם היו בטוחים שהיא רואה אותם".
גושן: "אצלנו חיים יבין היה על המסך כל היום. הבית היה מלא באנשים וכולנו ישבנו מול הטלוויזיה. עד שראינו את מסך השלג לא היינו זזים מתוך נימוס, כי אסור לעזוב את האנשים בטלוויזיה, זה לא מכובד. צריך לחכות שיסיימו לדבר.
"במרכז הקליטה בבאר־שבע היינו בין העולים ראשונים. קבוצה יחסית גדולה, ולא היה מדריך לכל בית. הגענו לבית מאובזר אבל לא היינו מסוגלים לעשות צרכים בשירותים. היינו יוצאים החוצה להרים ועושים שם. כך בכל יום, בכל בוקר. גם אם הסבירו לנו, לא הבנו איך אפשר לאכול ולשתות בבית שיש בו אסלה".
קס מולא לובש במפגש בגדים מסורתיים, ובידו קישוט משיער פרה שנחשב לאות כבוד בעדה. הוא מספר על תקופת הכשרה ארוכה שעבר באתיופיה כדי לשמש כמנהיג קהילה: "היה לי מורה שלימד אותי, והיינו מסתובבים מכפר לכפר והוא היה דואג לי לאוכל. הוא ממש היה דמות אב בשבילי. לארץ עליתי ללא ההורים".
במה שונה תפיסת הרבנות האתיופית?
"לגבי התורה שבעל פה – במקומות אחרים כתבו אותה כדי שלא תישכח, אבל אצלנו אומרים שמה שנשכח משאירים לקב"ה, וזורמים עם מה שנשאר. האמונה היא שהקב"ה ישלח משיח להשלים את מה שנשכח, כמו שעזרא ונחמיה הקימו את הסיגד לאחר ששכחו המון דברים בגלות. הם לא בנו סוכה במשך שבעים שנה, וכשהגיעו לארץ היה צריך להתייעץ איך עושים אותה".
כמנהיג רוחני בעדה, אתה מרגיש שאתה מקבל את הכבוד הראוי לך?
"בקהילה שלי מכבדים אותי מאוד, אבל בקהילות של ישראלים ותיקים – לא כל כך. כשיש כנסים דתיים לא משתפים אותי. בעלוני בתי הכנסת, אם צריך לראיין רב לא פונים אליי, למרות שאני מייצג קהילה גדולה".
אבטה מספר איך בקניות שערך לפני המפגש הוא בדק את כל המוצרים שקנה כדי לוודא שאינם נושאים חותמות כשרות של בד"ץ העדה החרדית. זאת בעקבות הדיווח לפני כחודש על החלפת עובדים יוצאי העדה ביקבי ברקן, מחשש ליהדותם.
איך הרגשת אחרי הפרסומים האלה?
"אענה לך בסיפור קצר. לפני חודש התפללתי בבית כנסת של חב"ד במנהטן. בסוף התפילה ניגש אליי חסיד סאטמר ושאל אם הוא יכול להצטלם איתי. כששאלתי למה, הוא ענה: 'אני רוצה לספר לילדים שלי שהתפללתי עם אדם שחור'. השבתי לו: 'יהודי שחור'. והוא אמר: 'תראה, אנחנו יודעים שהיהודים הם לבנים'".
נעלבת?
"הבן אדם הגיע מבועת חסידות סגורה. מבחינתו אדם שחום עור הוא גר או גוי. אמרתי לו: 'שמע, אני מכיר גמרא שתוהה לגבי צבעו של היהודי, וחכמים אומרים שהוא לא לבן ולא שחור, אלא צבע ביניים. אני מסתכל עליך – שיער לבן, עיניים כחולות – אתה לא נראה בדיוק כמו הטייפקאסט. אבל אני דווקא קצת יותר קרוב לתיאור'. משם התחילה שיחה בגובה העיניים, סיפור על הדרך. בסוף שיחה של 40 דקות הוא אמר לי: 'מה דעתך לבוא לשבת בחסידות, ולספר על יהדות אתיופיה?'
"אם נתחיל לפשפש בציציות של כל קהילה, אני בספק גדול אם יהודי אשכנזי שהגיע מאירופה יצליח להוכיח שהוא זך ונקי לאורך כל הדורות כמו שהוא מבקש ממני להוכיח, לצורך העניין. לכן האירוע של בד"ץ מייצג צד קיצוני ביהדות, שאנחנו לא יכולים לאפשר שהוא יהיה המיינסטרים".
יהודים עם זנב
לדברי מולא, אבטה וגושן, גם באתיופיה חוו היהודים אנטישמיות ברורה, גם אם לא בעוצמות האירופיות. "אני בא מתיגראי ואשתי מגיעה מגונדר", מספר גושן. "אלה שני האזורים המרכזיים שקהילות יהודיות חיו בהם. בגונדר ממש סבלו. הייתה פעילות מיסיונרית ענפה, והמירו הרבה ילדים לנצרות. הייתה מלחמה מאוד גדולה של הקסים, לשמור על היהדות. אצלנו בתיגראי הגבולות היו ברורים: חיינו כמו בגטו. אבל האנטישמיות לא הייתה מסודרת כמו באירופה".
אבטה: "לי יש צלקת באמצע המצח. כרועה היינו מגיעים לבארות להשקות את הצאן כמו בתקופת התנ"ך. באחת הפעמים הגיעו חמישה רועי צאן שאינם יהודים וביקשו שנזוז. הודענו שנסיים להשקות ואחר כך נפנה להם את המקום. הם התחילו להתנפל עלינו בכל מיני כינויי גנאי, 'אוכלי אדם', 'יהודים עם זנב', ופשוט המטירו עלינו אבנים. אחת מהן פגעה לי במצח. חזרתי הביתה בוכה ומדמם, וחטפתי גם מאבא שלי. הוא אמר לי: 'אתה רוצה שבכל פעם יכו אותך? אתה חייב להתמודד ולהילחם בחזרה'".
אילו עוד דברים משותפים גיליתם דרך הסיפורים?
צור: "שלא היה פורים באתיופיה". אבטה: "דווקא את החלק השמח לקחו מאיתנו. יש תענית, אבל אין חג. גם בחגים חווינו קיפוח".
מולא: "הכרנו את הסיפור שהיה בשושן, ואת הניסים והנפלאות, אבל אצלנו היו מקיימים שלושה ימי צום לזכר תענית אסתר, ולא התחפשו. אנחנו מסתייגים עד היום מהתחפושות, במיוחד כי בנים הופכים לבנות ובנות הופכות לבנים".
כשאתם מסתכלים על החיים כעדה פה בארץ, מה הטעויות שעשו איתכם?
אבטה: "הייתי שואל את השאלה אחרת: לא מהן הטעויות שעשו 'איתנו', אלא מהן הטעויות שאנחנו עושים, כחברה ישראלית. בסוף יש פה חברה שצריכה לדעת לחיות יחד, והדעות הקדומות מובילות לקבלת החלטות שנובעת מהתנשאות של 'אני יודע מה טוב לך'".
איפה זה בא לידי ביטוי?
"למשל בנושא מסגרות החינוך. בהתחלה הייתה קביעה חד־משמעית שהילדים צריכים לצאת לפנימיות. אף אחד לא שאל את המשפחות. זו הייתה החלטה גורפת: צריך להרחיק את הילדים מהמעגל המשפחתי, שנמצא במצב הישרדותי. היום, במבט לאחור, אני מבין שאם היו מקיימים תהליך של שיתוף זה היה נראה אחרת. דוגמה נוספת אפשר לראות בעליות האחרונות מאתיופיה. הרי מי יודע טוב יותר מהקהילה עצמה מי שייך לחיק היהדות? אבל הקהילה לא שותפה בתהליך קבלת ההחלטות. היא בכלל לא בתמונה".
עד כמה מיזם הסיפורים מביא לשינוי התפיסה?
"אני נמצא בפרויקט מנהיגות של מנהלים בכירים בחברה הישראלית. כחלק ממסעות החקר החלטתי לקחת את הקבוצה להר הרצל בירושלים, ולספר שם את הסיפור שלי. יום למחרת אחת מחברות הקבוצה, מנהלת בכירה בהייטק, הודיעה לשלוש בנותיה שהיום הן לא הולכות לבית הספר. היא לקחה אותם לאנדרטה בהר הרצל, הושיבה אותן וסיפרה להן את הסיפור שלי. היא ממש הפכה את זה לאירוע חינוכי ואמרה להן: זה סיפור שלצערי לא הכרתי, ואני רוצה שאתן, הבנות שלי, תיחשפו לו".
