קיבלנו אותה כגורה בתחילת שנת 2020. אני הצעתי מיד לקרוא לה "קורונה", מילה חדשה שצצה אז בחדשות ונראתה כהולמת את אופייה של החתולה, את מוצאה הלא ברור ואת הבלגן האקספוננציאלי שהיא מיהרה לייצר. הילדות העדיפו את השם גולדי, לטענתן בגלל צבע זהוב שהן זיהו בפרוותה. כלומר, בסמ"רים הבודדים שאינם לבנים או שחורים או מקריחים. נו טוב, אמרתי לעצמי, ניאלץ ללמוד לחיות לצד המגפה הזו.
כך גולדי נכנסה לחיינו, "והביאה לנו הרבה אור הביתה", כפי שגברת קניג הבגירה נוהגת להגיד בעיניים מצועפות. ואכן, מאז ועד היום אני נזהר לא להשאיר את הבית חשוך, כי מי יודע מהיכן תבוא השריטה. לא מדובר בפחדנות גרידא או בשונרופוביה חסרת בסיס: כשהושטתי יד אל החתולה באחד הימים הראשונים לשהותה אצלנו, היא שלפה בתגובה את סט סכיני הארקוס המכונה בטעות ציפורניים, ופשוט שיספה לי אצבע. על התחבושת שכרכתי מיהרו הילדות לכתוב הקדשות ואיחולים. לא לי, לרוצחת הפרוותית. "היא רק רצתה לשחק איתך", הסבירו לי בלי להסתיר את קנאתן על הזכות שנפלה בחלקי.
זו הבעיה עם חסידיו של החתול. הם יהיו מוכנים לספר לעצמם כל אגדה כדי להאדיר אותו ולהוציא אותו מכל סיטואציה כשטלפו על העליונה
כי זו הבעיה עם חסידיו של החתול. הם יספרו לעצמם כל אגדה כדי להאדיר אותו ולהוציא אותו מכל סיטואציה כשטלפו על העליונה. לרגל יום החתול הבינלאומי, אנצל את השורות הבאות כדי לבחון כמה מהמיתוסים שדבקו בחיית המחמד הזו, ומשום מה פסחו על בעלי חיים סימפטיים ממנה בהרבה.
חתולים כמהים לאהבה מבני האדם.
לא. הם כמהים לאוכל. או שהם פשוט נודניקים שלא מבינים רמזים.
ככל שאני מתאמץ להתעלם מגולדי, כך גוברת נחישותה לחלוב ממני יחס. כשאני מנסה לשבת מול המחשב, היא מיד צצה לידי, דורכת את קפיצי רגליה ומזנקת אל השולחן. היא פוסעת בצעדים זריזים על מקשי המקלדת, ואז מתיישבת ביני ובין המסך. כשאני מנסה להדוף אותה בעדינות, היא מתכווצת ומסרבת לזוז מילימטר. בהתחלה, מכיוון שהבנות הסבירו לי שגולדי היא בסך הכול מעין ילד קטן שרוצה תשומת לב, נהגתי בה בדיוק כמו בילד קטן: נופפתי מולה מסך טלפון עם סרטוני חתולים ביוטיוב כדי שתעזוב את אבא במנוחה. משזה לא עזר, נמצא פתרון אחר. אני מניע קלות את העכבר – כן, עכבר, חיחיחי, בואו נשים על זה וי – והיא מיד מנסה לתפוס את הסמן שזז על המסך. עוד תנועה קטנה, והיא מנסה גם לנשוך. אני משלח את הסמן ימינה ושמאלה בעוד היא משסה בו את כפותיה, ואז מגיע הרגע הגדול: העכבר נע במהירות לרוחב עד שהוא חורג מגבולות המסך – וגולדי פשוט מזנקת ומתעופפת מהשולחן בעקבותיו, משאירה עוד דריכה אחרונה למזכרת על המקרכשים.
אבל עמוק בפנים הם כן מלאים אהבה.
ובכן, לצערי אני יודע בדיוק מה יש לגולדי עמוק בפנים, כי לעיתים קרובות היא מקיאה. הלאה.
חתולים הם חיה נקייה ואצילית.
עקבתי אחרי ריטואל הרחצה של ליידי ג'י. היא מלקקת ככל שלשונה מגעת, ואז מרטיבה את כפותיה ו"מנקה" בעזרתן גם את העורף. אמורנה לי בנותיי, פניתי אליהן לאחר סיום התצפית, אם מישהו מבני המשפחה היה מנקה את עצמו בשיטה הזו, האם הייתן – תודה רבה, איי רסט מיי קאטס.
לחתולים יש יכולות מיסטיות.
לא הכלבים, לא העיזים, לא הזבובים ולא מומחי השיווק הרשתי: מכל צורות החיים שמתקיימות בקרבת האדם, דווקא סביב החתולים נרקמו בכל דור ודור אגדות על־טבעיות. המצרים ראו בהם אלים, האסלאם מייחס להם סגולות דתיות, וכולנו מכירים את האגדה על תשע הנשמות. גם גולדי זוכה משום מה להילה דומה. לאחרונה פיתחה מנהג – להגיח ממחבואה ולחוג סביבנו בדיוק כשאנחנו נעמדים לקידוש של ערב שבת. "איזו צדיקה היא", אומרת בעלת הבית, והבנות מוסיפות: "היא בטח גלגול של יהודי". בטוחות? אני אומר להן. אם היא גלגול של יהודי שמגיע רק לפני קידוש, שישי ישראלי כזה, אני מצפה לראות אותה מחר בצהריים נוסעת לים.
גם אם אתם לא מאמינים בגלגול כלשהו שאינו קשור לכדור צמר, אתם ודאי מכירים יכולת מופלאה אחרת שמיוחסת לחתולים: הם יודעים לנבא רעידות אדמה, וממהרים לנוס מאזור הסכנה. וזו, בעיניי, הסיבה הכי גרועה להעריץ אותם: מעולם לא שמעתי על חתול שניסה לגרור את בעליו למקום מבטחים. הו לא, הם ממלטים רק את נפשם, מתוך כוונה לחזור זמן קצר אחר כך ולנשנש את השאריות.
אז יום־החתול־הבינלאומי־שמח למי שחוגג. תהיו בטוחים שאם זה היה תלוי בהם, החתולים לא היו טורחים להזמין אתכם לחגיגות.
