דוּן לנקרד מנהיג את ספינת הדיג הקורנת למפרץ סימפסון, ששמונה מצופים משכשכים בו באור השמש. המצופים המתנפחים, בצבע כתום בוהק, שמחוברים זה לזה בחבלים ומקיפים ארבעים דונם, הם הסימן היחיד לקיומה של חוות ענק של אצות המשתרעת מתחת לפני המים.
לנקרד (64) בילה עשורים בדיג בעודו מנהל את "נייטיב קונסרבנסי", ארגון ללא מטרות רווח ששימר מיליוני דונמים של אדמה בחלק הזה של אלסקה. אבל כעת הוא מגדל קלפ, סוג של אצות ים, כדרך להגן על הקהילה שלו ועל קהילות אחרות באזור מהנזק הכלכלי שגורמת התמעטותם של דגי הסלמון ומיני דגים אחרים באוקיינוס בחופי המדינה.
"כשהאקלים התחיל להשתנות, הבנתי שאין לנו פתרון להתחמצנות האוקיינוס, להתחממותו ולעליית המפלס שלו", אומר לנקרד, ששערו הארוך והמאפיר מעט קשור בבנדנה. "אנחנו צריכים להבין איך לגדל דברים ביבשה וגם בים".
חקלאות ימית של צמחי ים וצדפות תופסת תאוצה בכל העולם. בעבר היא התקיימה בעיקר באסיה, אך כעת התחום התרחב גם לאירופה ולארצות הברית. כולם, מחברת אמזון ועד האיחוד האירופי, שופכים כסף לתעשייה. יש מי שמכנים את האצות "חיטת ים": לאצות הים יש פליטות פחמן נמוכות בהרבה מאלו של המקבילה היבשתית, אך הן מזינות למדי: האצות עשירות בסיבים תזונתיים, בחומצות שומן אומגה 3, בחומצות אמינו חיוניות ובוויטמינים A, B, C ו־E. הן אינן דורשות דשן כמו רוב גידולי האדמה, וסופחות פחמן בשעה שהן גדלות.
באלסקה בולטת במיוחד הדחיפות בפיתוח תעשיית האצות – וכאן גם בולטת במיוחד התועלת שבה. הקהילות במדינה מאבדות את פרנסתן ומזונן מהר יותר מאשר במקומות רבים אחרים, וחקלאות אוקיינית יכולה לשרטט נתיב חדש לחקלאות המקומית. רבים מהעמים הילידים במדינה איבדו את אדמות אבותיהם וכבר אינם עוסקים בכריתת עצים, ולכן טיפוח צמחי הים שהם נהגו ללקט בטבע במשך מאות שנים עשוי להציע להם הזדמנות כלכלית.
בדרום קוריאה, חקלאים רבים בוחרים בגישה שיתופית: הם מאגדים ציוד ומשאבי שיווק, מה שעוזר להוזיל את עלות התפעול. אך המים באזור מתחממים והולכים, והמים הקרים של אלסקה הם מרחב תחרותי יותר לגידול קלפ. באירופה, האוקיינוס הסמוך לחופים צפוף מאוד, וחקלאות ימית הרחק מהחופים עלולה להיות מרתיעה בגלל הרוחות העזות והגלים הגבוהים. "השמיים הם הגבול", אומר מושל אלסקה מייק דאניליווי, "כי יש לנו יותר קו חוף מאשר לשאר 48 המדינות היבשתיות של אמריקה גם יחד".
אלסקה כבר מושכת חברות גדולות בתחום. "סיגרוֹב קלפ" היא חוות האצות הפעילה הגדולה ביותר במדינה. חברות מאלסקה, משאר מדינות ארה"ב ומחו"ל כבר הגישו עוד כתריסר בקשות תלויות ועומדות לפיתוח חוות אצות בשטח של 400 דונמים לפחות. "אפשר ליצור כאן כלכלת אצות חדשה", אומר דן לש, סגן מנהל סאות'איסטרן קונפרנס, קבוצת עסקים אזורית באלסקה שמסייעת בחלוקת עשרות מיליוני דולרים של הממשלה הפדרלית שנועדו לתמוך בפיתוח התעשייה. כדי לעורר את התעשייה במדינה המרוחקת, בשנה שעברה השקיע הממשל הפדרלי 49 מיליון דולר בהרחבת החקלאות הימית.
התפתחות מהסוג הזה חייבת להתרחש כדי שתעשיית החקלאות תשנה את פעילותה עתירת פליטות הפחמן. אולם תעשיית האצות המתהווה של אלסקה מראה גם שלא יהיה קל ליצור את התשתית והשוק ליבול החדש. כל המעורבים, כולל לש ולנקרד, מוצאים את דרכם תוך כדי תנועה. בזמן שזה קורה, עשויה להיות תחרות רבה יותר בין המקומיים, וגם בינם ובין זרים, על המים שמול החופים.
"זו אחת התעשיות המתחדשות הראשונות המבוססות על שיקום משאבים, שימורם והפחתת ניצולם, במקום מיצוים המרבי", אומר לנקרד, מבני שבט האיאק הילידי. "החשש שלנו לגבי החקלאות הימית הוא שאין לאלסקה, לאמריקה ולעולם שום תוכנית. והעולם בוער".
סלסת אצות
לג'וני אנטוני, שהשקיע 38 אלף דולר בהקמת חוות אצות במרחק 15 קילומטרים מג'ונו בירת אלסקה, יש חזון לחקלאות הימית – אם העוגנים המאבטחים את רשת החבלים מתחת לפני המים ישתפו פעולה. המערכת שפועלת בחוות הימיות היא פשוטה – לפחות בתיאוריה. אבל במרץ, כמה שבועות לפני שאנטוני ושותפיו תכננו לקצור את קלפ הסוכר וקלפ הבול שהם מגדלים, שני מצופים בקצה החווה נסחפו לאמצעה, וכמה חבלים הסתבכו. "זה היה בלגן גדול", נזכר אנטוני, בן 38. הם איבדו חמישית מהיבול שלהם. "היה לנו מעניין. הדרך לא הייתה סלולה".
בהתחשב בסביבת המחירים של אלסקה, הגעה לרווח בשנים הראשונות של ניהול חווה היא משימה כמעט בלתי אפשרית. לדברי אנתוני מאלוט, חקלאות אצות תצטרך לייצר הכנסות ומקומות עבודה בשעה שתעשיות כמו כריתת עצים, ששלטו באזור במשך עשרות שנים, מתפוגגות בהדרגה
אנטוני ושותפיו מקווים למכור מוצרי מזון בעלי ערך מוסף, כמו המבורגר שעשוי מאצות. אמריקנים לא אוכלים אצות ים רגילות בכמויות גדולות כמו צרכנים אסייתים, והחישובים הכלכליים מאתגרים. חלק זעיר מהקלפ שהם קוטפים הוא קלפ בול, שמתרבה באופן טבעי מול החוף הדרומי של אלסקה, אבל קשה הרבה יותר לגדל אותו בחווה. קלפ הסוכר, אצה ימית בצבע צהוב־חום, קל יותר לגידול. את הקלפ צריך להקפיא או לייבש זמן קצר לאחר הקצירה, אחרת הוא מתחיל להתכלות. חוות שסמוכות לג'ונו יכולות לעשות זאת, אבל חוות מרוחקות יותר באלסקה דורשת הקמת מפעלי עיבוד חדשים.
במהלך העונה האחרונה קטפה חברת סי קווסטר כ־4 טונות של אצות. את רוב היבול היא מכרה לברנקל פודס, עסק שהוקם בג'ונו וסייע לתמרץ את תעשיית האצות במדינה. ליה חפץ ובעלה, מאט קֶרְן, הקימו את ברנקל ב־2016. "אף אחד לא מידפק על הדלתות שלנו בניסיון לקנות אצות", אומרת חפץ. "לדעתי זה משום שהצרכנים הפשוטים, במדינה שלנו לפחות, לא רואים בהן מקור מזון מוכר". אז ברנקל ניסתה להנגיש את האצות באמצעות מוצרי "היכרות": היא עיבדה את האצות ושזרה אותן בחומרים אחרים כדי לייצר מוצרים כמו רוטב חריף, סלסה ושוקולד מריר.
לעת עתה סי קווסטר מוכרת רק קלפ סוכר, שנערם באריזות פלסטיק בצבעים בוהקים על הסירה של אנטוני עצמו, "פרנסס ג'י". היא סגרה כמה עסקאות קטנות כדי להמשיך לפעול בעוד מתאמצת להגדיל את הייצור. עם כל ההתלהבות בקרב חקלאי הקלפ באזור, "אין בזה הרבה כסף כדי לתמוך בכולם בשלב הזה", אמר אנטוני. "כנראה שהחלק הכי קשה הוא שהשקעתי בזה את כל החסכונות שלי. אני מקווה שיהיה לי איפה לנחות, כי אני מרגיש שקפצתי גבוה".
התחזית העולמית לחקלאות אצות הים אינה ודאית. ב־2022 הונפקו לציבור יותר חברות הזנק בתחום מאשר ב־2021, לפי פיקונומי, ניוזלטר בלגי שעוקב אחר התעשייה. אבל הסכום הכולל שהושקע בעסקאות בשוק ירד מ־160 מיליון דולר ל־120 מיליון דולר. "יש המון אתגרים בתחום. אנחנו מנסים להתגבר עליהם", אומר סטיבן הרמנס, עורך פיקונומי.
בעיית האי ודאות
בניו־אינגלנד, האזור שמוביל את ייצור האצות בארה"ב כרגע, לא מתמודדים עם אותם מכשולים בכל הנוגע להכנסת מוצרי אצות לשוק. "מיין מייצרת את רוב האצות באמריקה, ו־130 מיליון איש גרים במרחק 24 שעות הובלה משם", אומר ניק מנג'יני, מנכ"ל קודיאק איילנד סאסטיינבל סיוויד, שקיבלה את ההיתר השני באלסקה לגידול קלפ והחלה את הקציר הראשון שלה ב־2017. "זו תעשייה מלהיבה, עם המון אפשרויות. אבל אף אחד לא עושה את זה עדיין בקנה מידה משמעותי באלסקה".
בהתחשב בסביבת המחירים של אלסקה, הגעה לרווח בשנים הראשונות של ניהול חווה היא משימה כמעט בלתי אפשרית. לדברי אנתוני מאלוט, הנשיא והמנכ"ל של תאגיד סיאלסקה שמשקיע בברנקל פודס, חקלאות אצות תצטרך לייצר הכנסות ומקומות עבודה בשעה שתעשיות כמו כריתת עצים, ששלטו באזור במשך עשרות שנים, מתפוגגות בהדרגה. אבל הוא רוצה לוודא שיש בתחום עתיד כלכלי לפני שיותר מדי אנשים יתחילו לגדל אצות. "יש לי חשש: מה אם חוות קטנות לא יכולות להתקיים? אני מעדיף לדעת את זה עכשיו מאשר להקים מקבץ של חוות קטנות שיינטשו במהרה".
בשביל ילידי אלסקה במיוחד, ההימור הזה גורלי. השבט של לנקרד נאבק במדינה ובממשלה הפדרלית על אדמתו ומשאבי הטבע שלו כבר יותר מחצי מאה. לנקרד גדל בארץ שופעת, בין הדלתה של נהר קופר ובין מצרי הנסיך ויליאם. שם השבט שלו, איאק, פירושו "צוואר האגם": הכוונה היא למקום הטוב ביותר לדוג בו דגי סלמון כשהם נכנסים מהאוקיינוס כדי להשריץ ולמות. במשך מאות שנים הדגים סיפקו מזון לבעלי חיים ולבני אדם.
אמו של לנקרד, רוזי ססקה זילסנוף, נאבקה על זכותה של הקהילה שלה לשפע הזה. "כשהייתי בן עשר היא אמרה לי שאני אעזור להציל את אדמתנו, אנשינו, תרבותנו, הלשון שלנו, סלמון הבר שלנו ואורח החיים שלנו כבני איאק", לנקרד נזכר. "ואני אמרתי, אבל אני בן עשר. מה עם דבי, לינדה, דון, פאם, ברוס וג'ו? והיא אמרה, לא, אתה האחד, כי אני יודעת שלא תבגוד בנו".
לאחר שמכלית הנפט אקסון ואלדז עלתה על שרטון במצרי הנסיך ויליאם וזיהמה את המים בנפט גולמי, לנקרד עזר לחלק מיליארד דולר מתשלומי הפיצויים. ב־2003 הוא הקים קבוצת שימור משלו והתמקד בשמירה על השטחים הבתוליים של האזור בשלמותם. כעת הוא רואה בחקלאות האצות המשך של העבודה הזו, דרך שיקום בריאות האוקיינוס ואספקת ביטחון תזונתי לילידים.
עם כל ההתלהבות בקרב חקלאי הקלפ באזור, "אין בזה הרבה כסף כדי לתמוך בכולם בשלב הזה", אמר אנטוני. "כנראה שהחלק הכי קשה הוא שהשקעתי בזה את כל החסכונות שלי. אני מקווה שיהיה לי איפה לנחות, כי אני מרגיש שקפצתי גבוה"
לנקרד לא יכול לומר אם עשרת אתרי הבדיקה של הקבוצה שלו וחוות המחקר שהוא מפעיל יצליחו. אבל הוא מתכוון לשנות את שמה של ספינת הדייגים שקנה לאחרונה מאחד מחבריו הטובים ל"שיבה לים". הוא שתל קלפ קרוב לאחד מאתרי הכפרים של אבותיו, ליד מפרץ ששמו "חור בחומה", שבני האיאק הסתתרו בו לפני יותר ממאה שנה כדי להימנע מהשמדה.
"אם לא נתחיל להתפתח ולהסתגל עכשיו, אין לנו סיכוי", אמר, בעודו מכוון את הספינה לעבר המפרץ. "לפחות אנחנו עושים משהו. עוד לא ברור מה יהיה עם התחום הזה. זה עניין של תקווה, יותר מכל דבר אחר".
