"אהרן מקנא בי על הצלקת שנותרה, כי לפחות לי יש מזכרת מאבא"

מתתיהו שוורץ הכהן היה סוציאליסט שהאמין בערכי השוויון אבל תמך גם בקפיטליזם, ובעיקר היה יהודי. עד למלחמת העולם השנייה הוא הספיק להתגייס לצבא האוסטרו־הונגרי, לשבת בשבי בסיביר, להינשא, להתאלמן, ואז לשאת לאישה את רבקה, אלמנה בעצמה. הוא הגיע לזוגיות הזו עם שני בנים – בנדי וג'ורי (יוסף ורפאל), היא עם בת אחת – בבט (חנה).

שנה אחרי נישואיהם, כשגרו בעיירה היידובסרמן שבמזרח הונגריה, נולד בנם ישראל. הזיכרונות שנותרו לו מאביו מועטים למדי. "הייתה להורים מכולת שאמא הפעילה, ואבא היה שר החוץ שלה, שעובד מול הסוחרים. כשהתחילו תקנות נגד היהודים, אבא נלקח למחנות כפייה בגלל כל מיני עלילות כלכליות. הוא הגיע לביקור בבית באוקטובר 42', חגג איתנו את יום הולדת שנתיים שלי, ולא ראינו אותו מאז". או כמו שרבקה נהגה לספר את זה: "הלכתי לבקר אותו במהלך המשפט, דאגתי שישתחרר לחופשה קצרה, ותשעה חודשים מאוחר יותר אהרן נולד".

אהרן לא זכה להכיר את אביו כלל, וישראל מלקט לאורך השנים פיסות עבר משפחתי עבור שניהם; הוא מספר ואהרן מצייר את הזיכרונות ביד עדינה ומרגשת. מיקי ואוצ'י, זהו כינוים המשפחתי. כמו על פרויקטים רבים אחרים, השניים חתומים יחד על ספר זיכרון שעתיד לצאת. בדף אחד נראים הורים וארבעה ילדים יושבים סביב שולחן שבת, ואבא שר את "י־ה ריבון"; בדף אחר אבא מתקן אופניים, ובנו הפעוט מכניס אצבע לגלגל ונפצע. "אהרן מקנא בי על הצלקת שנותרה, כי לפחות לי יש מזכרת מאבא", אומר ישראל.

ישראל: "הייתי כמעט במצב חידלון. רופא אמר לאמא 'תני לו סוכר והוא יתאושש', אבל מאיפה היא תביא סוכר?". למחרת ביקשה אחותו ממריה, אישה אוסטרית שהיטיבה עמה, שתגניב לה מעט סוכר עבור אחיה. "אחותי רצה בין ההפצצות. היא אומרת שאני עושה מזה סיפור יותר מדי הרואי. אבל מגיע לה תיאור הרואי"

המלחמה הגיעה להונגריה ב־44'. בזה אחר זה היהודים מהשכונה נעלמו – נמלטו או נלקחו למחנות. את מקומם תפסו משפחות גויות. "היה לנו בית גדול עם משק חי בחצר. השלטונות שמו אצלנו גוי, כנראה חסר בית שהיו לו זכויות מפני שהשתתף במלחמת העולם הראשונה", מספר ישראל. הוא זוכר גם שכאשר רבקה הכינה תערובת עבור העז שלהם, החזיר של השכן היה זולל ממנה. "אמא גירשה את החזיר, והשכן הגוי כיוון קלשון לבטן ההריונית שלה ואיים עליה. אבל אמא הייתה ג'דעית, לא ויתרה. הבחורים מהשכונה התחשבנו איתו כשחזרו מהמלחמה".

בעיירה הוקם גטו, וערב אחד הם פונו משם ברגל לתחנת הרכבת. ישראל זוכר אנשים מותשים מהליכה, מותירים צרורות בדרך מחוסר כוח לסחוב. "הגענו למחוז דברצן, שם רוכזו היהודים, והועלינו לרכבות של הובלת בהמות. בבט הייתה אז בת 13, אני הייתי בן 4 ואהרן בן תשעה חודשים. ג'ורי ובנדי, שהיו בגיל 14 בערך, נלקחו עוד קודם לעבודות כפייה". מה ידעו רבקה וילדיה על יעד הנסיעה? כלום. לא היה להם מושג לאן הם נלקחים. בקרון המשא היה אשנב שדרכו נכנסה אלומת אור, ואפשר היה לראות בחוץ שלטים שעליהם המילה אושוויץ. "לא כולם הבינו את המשמעות של מחנות השמדה, לא האמינו לשמועות".

ארבע יממות דהרה הרכבת לאושוויץ. עד היום ישראל יכול לשמוע את צליל חריקת הדלת, שנפתחה פעם ביום לטובת פינוי גופות המתים מהקרונות. "יש לי הבזקי זיכרון, ואת השאר השלימה אמא". בכל בוקר הכניסו השומרים דלי מים, ורוקנו את חבית ההפרשות. "הייתה פינה לגברים ופינה לנשים, וכשהן היו צריכות להתפנות, שתי נשים החזיקו שמיכה כדי להסתיר. היו ברכבת בעיקר זקנים, נשים ותינוקות, כי את הגברים והבחורים לקחו לעבודות כפייה בנפרד".

בשלב מסוים עצרה הרכבת והפסיקה לנוע למשך שעות ארוכות, אבל הדלתות לא נפתחו. "התברר שהמסילות הופצצו על ידי בעלות הברית. לבסוף הרכבת פנתה למסילה אחרת, והגענו לווינה". הם מוקמו בבית ספר שפונה מתלמידיו, ושם עברו עליהם תשעת החודשים הבאים. הנערים והנערות שגדלו קצת, ובתוכם אחותו של ישראל, נלקחו לעבוד ב"קינדרגרופן". במהלך הצעידה שלה לעבודה הבחינה בבט באישה אוסטרית צעירה שנועצת בה מבטים מדי יום ביומו. "יום אחד האישה התקרבה אליה ודחפה לה חבילה ליד. בבט הציצה וראתה סנדוויץ'. היא טרפה חצי, וחצי הביאה אלינו".

הקינדרגרופן נשלחו לעבודות של פינוי שלג, חפירות בבתי עלמין ופינוי הריסות מההפצצות שהלכו והתקרבו לווינה. "במרתף שאליו ירדנו בזמן האזעקות היו אשנבים שפונים למדרכה. דרכם ראיתי את הזרקורים שמחפשים מטוסים, ואת שובלי הירי. בשבילי זו הייתה הצגה". מה אהרן זוכר משם? "רק הנקה", אומר ישראל. "בכל פעם שנשמעו קולות הירי, אמא הייתה חולצת שד. כשהיה צבע אדום בדרום, וכולם רצו למרחב המוגן, אהרן עמד במקום וחייך. מבחינתו סירנה זה דבר מתוק". מה אכלו השאר? בעיקר קליפות תפוחי אדמה, "שאמא הכינה מהן מרק מזין מאוד".

כנראה לא מספיק מזין, כפי שהתברר כשישראל ואהרן חטפו דיפתריה. בעוד הבן הצעיר יותר החלים בקלות, ישראל פיתח דלקת ריאות ומצבו הידרדר. "הייתי כמעט במצב חידלון. היה רופא בין האסירים, והוא אמר לאמא: 'הילד פשוט זקוק למזון. תני לו סוכר, הוא יתאושש'. אבל מאיפה היא תביא סוכר?". למחרת בדרך לעבודה ביקשה בבט ממריה, האישה האוסטרית שהיטיבה עמה, שתגניב לה מעט סוכר עבור אחיה הגוסס. "אחותי רצה בין ההפצצות, ככה אני זוכר את זה. בבט אומרת שאני מגזים, ושאני עושה מזה סיפור יותר מדי הרואי. אבל מגיע לה תיאור הרואי". אחרי המלחמה הם איתרו את מריה, ושמרו איתה על קשר לאורך השנים.

פנינה: "רק שתי משפחות יהודיות נשארו בעיירה – שלזינגר ואנחנו. ואז יום אחד ההורים שמו אותי ואת אחי על עגלה רתומה לסוס, והתחלנו לנסוע לכיוון ההרים. אח של השכנים עשה איתנו את כל המסע הזה במקום לחזור למשפחתו. עד כדי כך זה היה פתאומי"

"ב־13 באפריל 1945 פתאום לא היו סביבנו שומרים. הפכנו חופשיים, ואז התחיל מסע נדודים הביתה". הם עלו על כביש בודפשט־וינה, מובילים איתם עגלת עץ. עריק של אחד הצבאות הציע לדחוף עבורם את העגלה בתמורה לנשיאת החבילות שלו בתוכה, וכך הם צעדו יחד איתו. "אמא הייתה חולת ניקיון. היא הצליחה לעבור את כל המלחמה בלי שיהיו לאף אחד מאיתנו כינים – לא כינת הראש ולא כינת הבגד. כשעברנו ליד הדנובה היא הורתה לחייל לעצור, ועשתה לנו מקלחות. את הבגדים היא כיבסה ותלתה שם לייבוש". גם את המראה הזה הנציח אהרן בתמונה שובת לב. "אני זוכר אוניות טבועות בדנובה, ומשאיות, עגלות סוסים וטנקים זרוקים לאורך הדרך", ממשיך ישראל. "היה שם גם סוס שנדרס, ואנשים רצו אליו לקחת ממנו חתיכות בשר. אחרי שנה שלא אכלנו בשר, גם אני לקחתי. אבל זה לא היה מוצלח. אמא בישלה ובישלה וזה לא התרכך. לסוס יש עור קשה מאוד".

כבר אז, בגיל ארבע וחצי, הוא יצא לפרנס את המשפחה בעזרת בדלי סיגריות. מה עושים עם בדלי סיגריות? "מרוקנים את הטבק, אוספים אותו ומוכרים לחיילים". הם הסתייעו גם בחבילות שהאמריקנים השליכו מהאוויר עבור הפליטים, ובהמשך נכנס הג'וינט לתמונה וסיפק ליהודים מזון וביגוד. "חזרנו לעיירה והתחלנו ללקק את הפצעים, לבדוק מי חזר ומי לא". אחיו הגדולים ג'ורי ובנדי, כך התברר, מצאו זה את זה באורח פלא. "ההדף של איזו הפצצה גדולה העיף אחד מהם, והוא מצא את עצמו שוכב ליד אחיו. מאז הם לא נפרדו עד שחזרו הביתה".

לאט־לאט התחילו יהודי העיירה להבין את ממדי האסון, וגם במשפחת שוורץ הפנימו שאבא לא יחזור. "לא ידוע מה קרה לו, אבל מישהו העיד שראה אותו במצב מוזלמן – עור ועצמות, על סף מוות". כשמצב הדברים התבהר, אמו של ישראל אמרה לו: "אבא לא חוזר, שמור על אחיך הקטן. תזכור את זה כל החיים". ישראל זוכר, ועוד איך.

בעיירה הקימו מחדש את מוסד השחיטה, בנו בית כנסת, והחיים התחילו לחזור למסלולם. גם המכולת המשפחתית שבה ונפתחה, "אבל לא היו אנשים. חזרו בקושי עשרה אחוזים מהיהודים – מאה משפחות מתוך אלף".

 

ישראל למד בבית ספר כללי בבקרים ובחיידר אחר הצהריים, והקפיד להסתובב עם אולר להגנה עצמית ("האנטישמיות לא נגמרה עם השואה"). ג'ורי היגר לארה"ב, ובהמשך בכורו מתתיהו עלה לישראל והקים כאן את ביתו. בנדי עלה ארצה ב־47', אחרי שישב במעצר בקפריסין. "הוא הספיק אפילו להתחתן שם, ואז להגיע לארץ ולתפוס את קצה מלחמת השחרור".

רבקה לא חיפשה הרפתקאות ולא ניסתה להבריח גבולות, אלא המתינה בסבלנות עד שקיבלה אשרת יציאה מהונגריה הקומוניסטית. "היא מכרה את הבית ומסרה אותו לרוכש ב־1 באוקטובר 1950. את תקופת ההמתנה ליום העלייה המיוחל – 17 באוקטובר, יום ההולדת העשירי שלי – עשינו אצל אחיותיה". אלא שלפתע נעצרה העלייה, והם נתקעו עם בגדי קיץ בחורף שהלך והתקרב. "בינואר קיבלנו סוף־סוף היתר, ויצאנו דרך אוסטריה ואיטליה. בוונציה עלינו לאונייה גלילה". את הימים הראשונים בארץ הם עשו בשער עלייה בחיפה, ואז הוסעו במשאית לבית עולים בפרדס־חנה. "קיבלנו 'מיטות סוכנות' – מיטות ברזל עם קפיצים שהיו נוחים מאוד למגורי פשפשים. הדרך היחידה להוציא אותם הייתה חשיפה לשמש". ישראל, אז בן 10 וחצי, שב ויצא לעבוד לפרנסת המשפחה. הפעם מכר גרעינים בתחנת האוטובוס. "אמא המליחה אותם, ואני הייתי מודד ללקוחות בכוס דורלקס ומוכר בחמישה גרוש".

מפרדס־חנה הם הצפינו למחנה דוד – מעברת עולים מכל העדות. ישראל זוכר במיוחד את השכן העיראקי שהיה יוצא מהצריף לבוש בחליפה, בדרכו לעבודה בבנק. "קראנו לו 'אדון בַּקָּשָׁה', כי על כל דבר היה אומר 'בבקשה' במבטא עיראקי כבד. סבאח, הבן שלו, היה מסתובב ב'פיג'מה' ותסרוקת גבוהה. איתו עשיתי צעדים ראשונים בעולם הצילום והקולנוע. הוא לימד אותי לבנות פנס קסם מקופסת נעליים. היה קולנוע במעברה, והמכונאי העצבני היה חותך את הפילם בכל פעם שהסרט היה נתקע. כך סבאח ואני אספנו חלקים חתוכים מתוך 'הגנב מבגדד', 'שמשון הגיבור' ועוד". השניים הפכו את הצריף שלהם לאולם קולנוע, ותמורת שני גרוש לכרטיס העלו הקרנה של חלקי הסרטים האבודים.

בתקופת המגורים במעברה פתחה רבקה מכבסה ועבדה גם במשק בית. "טענו שאנשי המעברה מצפים שהממשלה תפרנס אותם, ולא רוצים לעבוד. זה לא נכון. מהמעברה שלנו יצאו אנשי שם, למשל פרופ' שאול שאשא שניהל את בית החולים בנהריה, פרופ' נחום פינגר שהיה סגן ראש המל"ג וממקימי אוניברסיטת בן־גוריון, ועוד שורה של אנשים רציניים".

במהלך החורף של שנת 51' הגיע למעברה רב מירושלים. "הוא אסף ילדים שהאמין בהם, והבטיח לתת להם חינוך טוב יותר, חרדי. עברתי לישיבת קמניץ, שעוד הייתה בהקמה. אמא שלי שלפה אותי משם ושמה אותי בישיבה יותר מזרוחניקית בחיפה. גם זה לא היה המקום הנכון בשבילי, ועברתי לעליית הנוער. שם נפתח פרק חדש בחיי".

הפרק הזה התחיל במחנה מעבר ומיון ברמת־הדסה, שם ישראל חטף גרענת. "זה וגזזת היו המחלות שהסתובבו אז. מישהו השתמש במגבת שלי ונדבקתי במחלה הזו, שגורמת לנפיחות בעיניים והפרשות. נלקחנו למחנה בידוד בשער עלייה ועברנו שם טיפולים קשים. כשנרפאנו עברנו ל'מוסד עלייה', היום אמי"ת פתח־תקווה, עם המנהל האגדי יואל שיפטן". בבית הספר החקלאי הוא למד גננות ושתלנות, והפך למנהל הגינון. כשמסר פעם למנהלת העבודה החביבה את סידור העבודה היומי, נפל מידיה צרור המפתחות של מחסן הכלים. "ברגע מתוזמן מלמעלה התכופפנו שנינו, וראשינו התנגשו זה בזה. כך התחולל המפץ הגדול שהמשכו בחמישה ילדים ועשרות נכדים ונינים".

פנינה נולדה בז'בוקראקי, סלובקיה, לאדית ולמשה פלדמר. היא הייתה בת שלוש כשהגרמנים פלשו. "לקחו את היהודים מהעיירה שלנו, אבל את אבא שלי השאירו כעובד חיוני בבית חרושת שהגרמנים היו צריכים", היא מספרת. "רק שתי משפחות יהודיות נשארו בעיירה – שלזינגר ואנחנו. ואז יום אחד ההורים שמו אותי ואת אחי על עגלה רתומה לסוס, והתחלנו לנסוע לכיוון ההרים. אח של השכנים, שבא לקחת מאיתנו משהו, עשה איתנו את כל המסע הזה במקום לחזור למשפחתו. עד כדי כך זה היה פתאומי".

המסע הזה הוביל אותם לעיירה רחוקה, שם מצאו מסתור בתוך אסם. "זה כבר סוף המלחמה, והפרטיזנים השאירו שם את כל האוכל שלהם, אבל אנשי העיירה לקחו הכול אליהם הביתה. לא היה אוכל לאף אחד. מלחמה". אביה הבחין בתושב אחד שנראה לו אמין, וביקש ממנו להסתיר אותם תמורת תשלום. "התברר שיש כבר יהודי שמתחבא אצלו, אז אותו תושב מקומי העביר אותו לגיס שלו והכניס אותנו".

שמונה חודשים הם הסתתרו שם, כשבעלי הבית מסכנים לשם כך את חייהם. "הם היו זוג צעיר, בלי ילדים עדיין, אז אחי ואני העמדנו פנים שאנחנו הילדים שלהם. בכל פעם שהגרמנים הגיעו למקום, האישה הייתה צועקת, וההורים שלי היו מתחבאים בחדר שהוסתר בעזרת שידה כבדה. כשהייתה סכנה רצינית, הם ברחו ליער דרך דלת חיצונית שהייתה לחדר הזה". אחרי המלחמה הוכרו בני הזוג כחסידי אומות העולם, והמשפחות שומרות על קשר ביניהן.

הוריה של אדית נפטרו עוד לפני השואה, ומתוך שמונת אחיה נצלה רק אחות אחת, שעלתה לארץ ישראל כבר ב־41'. בני משפחתו של משה – הורים ושלושה אחים – נרצחו כולם. אדית ומשה, אודים מוצלים, עלו ארצה ב־49' עם ילדיהם והתיישבו ביבנאל. "קצרו שם שדה של תירס והקימו במקומו אוהלים. לא היה מקום לשים את העולים". החום של יוני בלחות של אזור הכנרת היה קשה במיוחד. "אחותה של אמא ראתה את המצב, ולקחה את אחי ואותי לגור אצלה בשכונת התקווה בתל־אביב. משם עברנו לבית עולים בנוף־ים, ואחרי שנה לקחו את כולנו במשאית למושב שפיר".

העולים נדרשו לבנות את בתיהם במו ידיהם, "ואבא שלי היה בכלל מנהל חשבונות", מספרת פנינה. "חיינו בתנאים גרועים, בבוץ, והוא מעביר בלוקים ממקום למקום. הסוכנות נתנה פרה לכל משפחה, אבל זו תקופת הפדאיונים, והפרות נגנבו. להורים היה קשה, אבל לנו היה אחלה. רק לשתי משפחות היו ילדים בוגרים, אז לא היה בית ספר. מורה מרחובות באה במיוחד ללמד אותנו. היינו ילדים חופשיים".

כשהייתה בת 11 הגיעו מפקחים מעליית הנוער לבדוק מה קורה שם, וגילו שהילדים לא לומדים. "לקחו את אחי לישיבת היישוב החדש בתל־אביב, ואותי למוסד אורה בשכונת זיכרון־מאיר בבני־ברק. הגיעו לשם ילדי טהרן וניצולי שואה נוספים, אני הייתי כנראה היחידה שהיו לה שני הורים". את לימודי התיכון בחרה לעשות במוסד עלייה, וכך התנגשו ראשיהם וחייהם של פנינה וישראל. מה אמרו במשפחתה על הבחור? "הוא דובר הונגרית, אז הוא התאים לדרישות של השכנות בשפיר".

ישראל מספר, ואחיו אהרן מצייר את הזיכרונות ביד עדינה ומרגשת. בדף אחד נראים הורים וארבעה ילדים יושבים סביב שולחן שבת, ואבא שר את "י־ה ריבון"; בדף אחר אבא מתקן אופניים, ובנו הפעוט מכניס אצבע לגלגל ונפצע. "אהרן מקנא בי על הצלקת שנותרה, כי לפחות לי יש מזכרת מאבא", אומר ישראל

לאחר שמנהלת מוסד עלייה עודדה אותה להמשיך בלימודי הוראה ב"בית צעירות מזרחי" בתל־אביב, שבה פנינה לגור עם הדודה בשכונת התקווה. ב־62' היא וישראל נישאו. שוורץ הפך לשבו ("אנחנו הרי כוהנים, ושבו היא אחת מאבני החושן"), והזוג הצעיר קבע את ביתו בשכונת נווה־שאנן בחיפה, ליד אמו של ישראל.

את שירותו הצבאי עשה ישראל כחובש גדודי בצנחנים. לאחר מכן החל לעבוד במשרד פרסום, ופנינה מצאה משרה כמורה למלאכה. בחיפה נולדו חמשת ילדיהם, ואפשר היה לחשוב שבכך תמו הנדודים, אבל לא במקרה שלהם. "החלום של ישראל היה להתיישב במקום חדש ולבנות בו בית. אני כבר גרתי לפני כן בבית פרטי, ולא כל כך התלהבתי, אבל זה היה החלום שלו", אומרת פנינה. ישראל מאשר: "חיפשתי לשפר איכות חיים, לגור בקהילה טובה, ואם אפשר על הדרך ליישב את הגליל – זה בכלל נפלא".

כשבתם הבכורה תמי ובעלה הצטרפו לגרעין ההתיישבות "תקווה", ההורים התחילו גם הם לגלות עניין. "הגרעין יצא למחנה זמני בחוות יבור בסוכות 91'. אריק שרון, כשעוד היה בסדר, העלה משם גרעינים ליישובי קבע. במקביל קמו גרעינים של בני ארבעים ומעלה שחיפשו מקום יישוב. היה מפגש ייסוד בישיבת נתניה, והגיע רגע התכל'ס: מוכנים באמת לעזוב את העיר ולהקים יישוב, או שרק מדברים? הפיצו שאלון בין כולם, וכחמישים משפחות אמרו: יאללה. זה היה בסיס מספיק רחב לעלייה".

הגרעין הבוגר הצטרף לגרעין תקווה, "רק שהיו כל מיני פוליטיקות. העלו לפה גרעין של ש"ס, קראו למקום מורשת ונתנו לנו לחכות. מהר מאוד הם התחילו לעזוב, ואז הביאו אותנו".

אבן הפינה הונחה בסוכות 95'. באמצע שנות החמישים לחייהם הגיעו הזוג שבו ליישוב, וישראל נעשה פעיל במיוחד בכל הקשור למבנים ולתיעוד חבלי הבנייה והפריחה של המקום. "בית הכנסת שלנו נבנה במשך 13 שנים, ועלה 13 מיליון ש"ח", הוא אומר בעודו מנחה אותנו בין מסדרונותיו. "רוב הכסף גויס ממגבית שנערכה בין התושבים, אבל תרומה אחת גדולה הגיעה משבתאי שירן, מראשוני מורשת. הוא תרם לזכר בנו גבריאל, שנהרג בתאונת דרכים כשהיה בדרך מפה לטכניון".

שירן ביקש להקדיש במתחם פינה לזכר יישובי גוש קטיף, ואהרן שבו עיצב אותה, בהדרכתו של ישראל. באחד הקירות מתנוסס תבליט כסוף בצורת מגן דוד שאחד המשולשים תלוש ממנו, ועליו מצוינים שמות כל היישובים של חבל קטיף. הסמל הזה – שתלוי כאן על רקע צבעי חול וים, בהשראת קו החוף של יישובי החבל – זכה לתפוצה רחבה אחרי העקירה, והופיע על גבי כרזות, מדליונים, סיכות ועוד. בתחתית המיצג דולקות 25 נורות קטנות, לזכר 25 בתי הכנסת שננטשו בחבל קטיף. בקיר ממול כתובות מילות "תפילה לעני כי יעטוף", הפסוקים הזכורים משירת הנערות בבית הכנסת בנווה־דקלים, ערב הגירוש.

את דלתות ההיכל המרכזי של בית הכנסת מקיפה יצירה אחרת של האחים שבו, בביצועו של אהרן. סיפור סולם יעקב משמאל, ומימין היישובים שהוקמו על קו האורך בין ירושלים ומורשת – ביניהם אריאל, שא־נור, דותן, בית־שערים וגם עפרה. יחד עם ישראל עיצב אהרן גם את הלוגו של מורשת, וכן את מה שמכנים ביישוב "מצבת שבו", אנדרטה בכיכר שנושאת את שם המקום. ישראל עצמו חוטא גם הוא ביצירה אמנותית: הוא מתרכז בעבודות אבן, מה שהקנה לו בפי בתו את התואר "אבא אבן".

שתיים מבנותיהם של ישראל ופנינה גרות היום במורשת, בת אחת בעפרה, בת נוספת בנטור והבן בכרכור. לאורך כל השנים עסק ישראל בפרסום, ואף הקים משרד פרסום משלו וניהל אותו יחד עם פנינה. המשרד עבר איתם מחיפה למורשת, אבל "לאט־לאט אני עברתי מעשייה מקצועית לתקשורת קהילתית", מספר ישראל. מה זה אומר "תקשורת קהילתית"? "זה אומר שהוא משוגע על מורשת", מסכמת פנינה, וישראל צוחק ומסביר: "ידי בכל מה שמעוצב ביישוב – שמות הרחובות, עיצוב בתוך המבנים, וגם אתר 'מורשתון' שאנחנו מנהלים ומעלים אליו יומנים מצולמים של ענייני המקום".

לפני שלוש שנים הוא שיתף את אהרן בכוונתו להעלות על הכתב את קורותיהם בשנות השואה, ואחיו הגיב מיד: "אני מצייר את זה". "קראנו לזה 'מיקי ואוצ'י – אחים לספר'", מספר ישראל. אהרן, שנוכחותו מורגשת לכל אורך השיחה, היה שותף גם בעיצוב הבית הקסום של ישראל ופנינה. הוא עצמו גר בבית־גמליאל, אבל למרות המרחק הזה, קשה להתעלם מעוצמות החיבור בין האחים.

לתגובות: orlygogo@gmail.com