רקע שחור, ועליו קרני צבע בשלל גוונים – כתום, סגול, תכלת עמוק. כולן יוצאות מנקודה אחת ונפרשות על פני הדף בגלים. "את הציור הזה יצרתי מתוך שיא הדיכאון", מספרת נילי גינגולד־אלשיך – משוררת, ציירת, צלמת ואקטיביסטית חרדית. "זהו ביטוי לרצון להיות שייך, להרגיש חלק ממשהו אינסופי. כאשר זה לא קורה, האדם חווה קושי רגשי. אני ומשפחתי היינו אמורים להגיע לשליחות בניו־יורק, אבל מצאנו את עצמנו בקנזס, באזור שאין בו יהודים. הסלון שלנו הפך לבית כנסת, וכדי להגיע למקווה הייתי צריכה לנסוע שלוש שעות. את הופכת להיות אבן שואבת, אמורה לספק הכול. הרגשתי מתה מבפנים, או יותר נכון – הרגשתי שמשהו מת בי. ואז התחלתי את הציור הזה, שהוא סוג של מלחמת אור בחושך, ניסיון לשמוח למרות הכול ולהיאחז בחיים".
פריט אחר בתערוכה נועד לתת ייצוג למאניה־דיפרסיה. זוהי תמונה שצולמה ביפן – אורות מהבהבים מתוך האפלה. "אצל מי שלוקה במחלה, האור והחושך משמשים בערבוביה. דרך התבוננות בתמונה הזו אפשר לנסות להבין מה עובר עליו".
לעולם המורכב של מצוקות הנפש היא נחשפה כאשתו של רב בצבא ארצות הברית. חיילים וחיילות יהודים־אמריקנים שפגשה, שיתפו אותה בכמה מהצדדים הפחות אופטימיים של חייהם – סכיזופרניה, מאניה־דיפרסיה, הפרעות בעקבות טראומות מודחקות. כל אלה התחברו לצלקות הנפשיות שהיא עצמה נושאת מאז ילדותה. כך נוצרה התערוכה הנודדת "אמנות החרדה", אוסף צילומים וציורים שהיא מציגה ברחבי העולם. לאחרונה הוצגה התערוכה ביפו, בגלריית "אמנות ואמונה – המרכז לאמנויות ברוח יהודית" מבית קרן "רק התחלנו". הקרן, שהקימה עו"ד עומר ינקלביץ', מהווה פלטפורמה למיזמים בפריפריה החברתית ובמגזר החרדי, ובהם "עלמא – סיוע משפטי לנשים במצוקה".
"אני רוצה שבעקבות החשיפה ליצירות האלה, אנשים יוכלו להגיד 'קשה לי'", מסבירה גינגולד־אלשיך, "כי זה הדבר הכי חשוב – לבוא ולשתף מישהו, לזעוק את הזעקה שלך. אני רוצה להנחיל את הטירוף להמונים, כי לכל בני האדם יש הפרעות, רק שאצל חלקם זה משמעותי יותר. אנחנו צריכים ללמוד לשמוע לעצמנו, ואם יש קושי, גם להשמיע".
הילדה שרוצה למות
בעשור האחרון הספיקה גינגולד־אלשיך (33) לנדוד עם בעלה ושתי בנותיה בין יפן, קנזס וג'ורג'יה. כיום הם מתגוררים באינדיאנפוליס, בירת אינדיאנה שבארה"ב. במקור היא ישראלית שגדלה בגבעתיים, וכילדה הרבתה לבלות אצל סבתה, שהתגוררה באזור שינקין. "אהבתי את תל־אביב, תמיד הייתה לי שם הרגשה של חירות. ברגע שעמדתי על אדמת העיר הזו, הרגשתי את החופש. אני זוכרת שכילדה בת 11 ראיתי שם צעיר חסידי, עם פאות ולבוש שחור־לבן, ומולו מגיע נער עם קוקו ועגיל. התפלאתי – איך הם יכולים לעבור זה מול זה בשיא הנחת והשלום, ואף אחד לא כועס על האחר".
אביה הוא אברהם בר־עוז, "משורר המחתרות" שבנערותו שירת באצ"ל ואף ישב בכלא הבריטי. אחד משיריו המוכרים, "נעמה", זכה לביצוע של עפרה חזה. השירה היא כנראה מורשת עתיקה במשפחה, שאחד מאבות־אבותיה היה רבי שלום שבזי. גינגולד־אלשיך עצמה כותבת מגיל 12 שירה לירית ופילוסופית, וכמה מהשירים פרי עטה התפרסמו בבמות בינלאומיות. היא הוזמנה ל"כנס השלום" בנגסקי, שבו נכח גם ראש ממשלת יפן, וקראה שם שיר מתוך ספרה "העץ בגן יעקב". בימים אלו היא שוקדת על ספרה השני. "השירה חשובה לי יותר מכל דבר אחר", אומרת גינגולד־אלשיך. "בעיניי משורר הוא לא 'מישהו שכותב שירה'. זה סוג של אישיות, זו דרך התבוננות על העולם. הכתיבה גורמת לך לעצור ולחשוב, לקבל פרספקטיבה על החיים. אתה מעריך את החיים יותר, ומצד שני לוקח ללב הרבה יותר. היום אני רואה את השירה גם כדרך להוביל מהפכות בנושאים שונים שחשובים לי – כמו מלחמה בגזענות, או העלאת המודעות למחלות נפש".
גם את הגזענות חוותה על בשרה. אביה נולד לעולים חלוצים מתימן, אמה עלית היא ממוצא יקי, "ואני נראיתי כמו הצד התימני. זה לא עבד לטובתי. כילדה נזהרתי לא ללכת בשמש, כדי לא להיות עוד יותר כהה. חוויתי חרמות בבית הספר, חלקם על רקע גזעני. זה גרם לי המון כאב. כילדה בת עשר את לא יודעת מה זה 'אובדנות', אבל אני הייתי ילדה שרוצה למות, שחושבת איך היא יכולה לא להיות יותר בעולם. יש ילדים כאלה. יש לי המון שמחת חיים, וכך הייתי גם בילדותי, אבל בתוכי היה כאב גדול. כמבוגרת הבנתי שצריך לזהות את זה ולדבר על זה. חיים של אנשים יכולים להינצל אם הם ישתפו במה שעובר עליהם".
מה שהציל אותה היה הכדורגל. כילדה היא העדיפה כדורסל, עד שיום אחד עברה ברחוב ונתקלה בכדורגל שנבעט הרחק בטעות. "נתתי בעיטה כדי להחזיר אותו לילדים ששיחקו, וכשהרגל והכדור התחברו זה שחרר אצלי משהו – לא יודעת אם כאב או כעס, אבל הרגשתי אושר עילאי. גם בריצה על הדשא יש תחושת חירות ושחרור שאני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר. זה חזק ממילים".
בגיל 14 כבר צורפה לנבחרת ישראל לנערות בכדורגל. "זה הוציא אותי מהמחשבות הרעות. אנשים שהולכים לטיפול מתמקדים בטיפול עצמו, אבל חשוב לעשות בנוסף משהו שאתה אוהב. לפני שאדם יורד מצוק הוא קושר את עצמו בחבל, ואותו הדבר בטיפול: לפני העיסוק בקושי, אתה צריך משהו שקושר אותך לחיים – אמנות, ספורט או כל דבר אחר שגורם לך הנאה. בבחינת לא רק למגר את הרע, אלא לפתח את הטוב. במיוחד בתקופות קשות, ההתעסקות בטוב היא חשובה".
איך קיבלו בסביבתך את הנערה הדתייה עם התחביב הלא סטנדרטי?
"כדורגל בזמנו באמת היה משהו חריג לנערה, ודאי לנערה דתייה־לאומית. אף אחד לא הבין איזה ג'וק נכנס לי. אף אחד גם לא חשב שיצא מזה משהו, אבל אני האמנתי שאגיע אפילו לאליפות העולם".
כשהייתה בת 18, החלה לשאול את עצמה על המשך דרכה הדתית. אחיה, שהתקרב אז לחסידות, סחף אותה לכיוונו, ונילי הצעירה נקרעה בין העולמות. "הרגשתי שאם אני מגדירה את עצמי דתייה ועדיין משחקת כדורגל והולכת במכנסיים, אני עושה שקר בנפשי. לא זה מה שהתורה רוצה. אני לרגע לא מעבירה ביקורת על אחרים, וברור לי שבציונות הדתית יש מנעד רחב של הקפדה, אבל לי אישית זה הפריע. אני הרגשתי שאם האמת היא התורה, צריך לשמור הכול ולא לעגל פינות. וזה כולל הכשרים מהודרים ובגדים צנועים יותר. הרגשתי שבמקום שבו אני נמצאת, החלומות הם חילוניים לחלוטין – על קריירה וכסף ואמריקה. אגב, גם אני חלמתי על קריירה בכדורגל בארה"ב, וכשעברנו לשם אמרתי לבעלי 'הגענו מאוחר מדי'. עד היום הוא יודע שאם אנחנו רואים ילדים משחקים בכדורגל, כדאי שנחצה את הכביש, כי אני מסוגלת לתת בעיטה".
לקלוע קניידלך לסיר
גם בעלה, דיוויד, מגיע מרקע של מיזוג גלויות. "הוא חצי אשכנזי וחצי ספרדי, ומכאן השם גינגולד־אלשיך. הוא עצמו בחר לחיות לפי הלכות ספרד".
דיוויד למד בישיבה שמטרתה להכין רבנים לחיי שליחות, וכך הגיעה אליהם הצעה לנסוע ליפן. בני הזוג, אז הורים לבת אחת, התלבטו ממושכות ולבסוף יצאו לדרך. "ידעתי שזה מקום קשה לשליחות, ומצד שני האמנתי שזה ייתן לנו סיפוק. גם דמיינתי את עצמי גרה באיזה בית פגודה. טסנו ליפן ומצאנו את עצמנו בעיר קוֹבֶּה, מקום מקסים עם קהילה יהודית חמה, רובה מעיראק ומרוסיה".
איך מסתדרים במקום כזה? מה לגבי אוכל כשר?
"היה נהדר, מצאתי ביפן המון שלווה ורוחניות. אז מתתי ברעב, לא נורא", היא צוחקת. "אכלנו הרבה אורז והרבה דגים. בכלל, האוכל לא כל כך עניין אותי, אבל היה קשה להסתדר בלי 'חלב ישראל'. אמא שלי שלחה לנו חלב עמיד בכל הזדמנות. כשהגיע החלב, זו הייתה מסיבה. לקום בבוקר ולדעת שיש חלב לקפה, זה אושר. היום אנחנו נוסעים שלוש שעות לשיקגו כדי לקנות חלב ישראל. איכשהו, בכל מקום שאנחנו עוברים אליו, אי אפשר למצוא את זה. הגעתי למצב שאני שמחה לקבל ליום ההולדת קרטון חלב עמיד".
מאז שקיבלה על עצמה להקפיד על "חלב ישראל", היא נאלצת לוותר גם על שלל שוקולדים ומתוקים. "אני זוכרת שאחרי שהתחתנתי, הלכתי לבית של אחי. היינו שם רק אני ו'פררו רושה' שישב על השולחן ואמר לי: 'קחי אותי, מה אכפת לך, אף אחד לא רואה'. אבל אני חושבת שכשאתה מתגבר על משהו בגלל העקרונות שלך, אתה בונה לעצמך עוד קומה בנפש. ביפן יכולנו לשתות חלב מקומי, כי יש קושי אמיתי להשיג חלב ישראל, ובכל זאת הקפדנו על כך".
המשימה שלהם בקובה הייתה לסייע ליהודי המקום בכל מה שקשור לחתונות, כשרות, ברית מילה, תפילות וקבורה. הם גם ביקרו ישראלים שנקלעו לבתי הכלא ביפן ועודדו אותם. בכל שנות מגוריהם שם, הם לקחו רק חופשה אחת – גיחה קצרה לארץ, לחתונת אחיה של נילי. מלבד הטיפול בצורכי הקהילה, לקחו בני הזוג לביתם למשך חצי שנה שלושה ילדי אומנה.
משפחת גינגולד־אלשיך שהתה ביפן גם בזמן רעידת האדמה הגדולה בסנדאי, שהובילה לצונאמי קטלני ולאסון הגרעיני בפוקושימה. "קובה מרוחקת מאוד מפוקושימה, והיו אנשים שנמלטו אלינו. קיבלנו אותם עם מרק חם והענקנו להם אוכל ומחסה. הקהילה היהודית ארגנה שני טונות של בגדים, ציוד ומזון שנשלחו לפוקושימה. כמה חודשים אחר כך הייתה רעידת־משנה חזקה בקובה. כל הבית רעד. לא היו נפגעים אבל זה היה מפחיד מאוד, אחרי שראינו מה קורה כשהאדמה רועדת".
אחרי ארבע שנים ביפן קיבל דיוויד הצעה לשרת כאיש דת בצבא ארצות הברית – אחד משלושים רבנים שתפקידם לתת מענה רוחני לחיילים יהודים. המשפחה שוב נדדה, הפעם לקנזס. "תמיד שואלים אותי אם פגשתי שם את דורותי", צוחקת גינגולד־אלשיך. "דורותי הגיעה מקנזס לארץ עוץ, אבל בסוף חזרה. אילו היה לה מזל, היא לא הייתה חוזרת. אגב, גם סופרמן היה מקנזס".
תפקידו של דיוויד בצבא ארצות הברית כלל ייעוץ לחיילים בדילמות הלכתיות, ניהול אירועים חגיגיים, וגם קבורה יהודית. התפקיד חייב אותו לשהות בשטח עם החיילים, ורעייתו מצאה את עצמה מארגנת לא פעם ארוחות חג בלוקיישנים מעניינים. "הכי מוזר היה לעשות את ליל הסדר בתחנת כיבוי אש באמצע בסיס צבאי. הזהירו אותי לא להדליק שם נרות, אז הבאנו מנורות חגיגיות. קיבלנו מנות קרב לליל הסדר, אבל הכנתי גם מרק עם קניידלך. מכיוון שאני נמוכה והסיר היה ענק, עמדתי על כיסא וקלעתי את הכדורים לסיר, כמו במשחק כדורסל".
כאיש דת, שימש דיוויד אוזן קשבת גם לקשיים הרגשיים של חיילים. רבים מהם סיפרו על הפרעות פוסט־טראומטיות והלם קרב אחרי השתתפותם בלחימה. אל נילי הגיעו חיילות שדיווחו על טראומה שנגרמה בעקבות תקיפות מיניות. "כשאתה עוזר לחולי סרטן, זה מצטייר מעולה וכולם מעריכים אותך", היא אומרת. "כשמדובר בנפגעי תקיפה מינית שסובלים מדיכאון ואובדנות, בהתחלה יש כלפיהם אמפתיה, אבל אחר כך הם נשארים לבד. אני קוראת לזה 'הסרטן השקוף'. הם מתביישים בעצמם, והרבה פעמים גם בני המשפחה מתביישים בהם. תראי למשל איך נראות מחלקות של חולי לב, לעומת מחלקות של חולי נפש. הצוות הרפואי לא פעם מתעמר בהם, כי הם שקופים. מנסים לייפות ולקרוא להם 'מתמודדי נפש', אבל אם אין בעיה להיות 'חולה סרטן' או 'חולה לב', אפשר להיות גם 'חולה נפש'. וכמו שבנאדם יכול לחיות עם סוכרת או לחץ דם גבוה, אפשר גם להיות גננת נהדרת עם מאניה־דיפרסיה, או עורך דין עם סכיזופרניה".
חיילות שפנו אליה סיפרו כי הן נמנעות אפילו מלדווח לרופא או לפסיכולוג צבאי על מצבן הנפשי, מחשש שהרזומה שלהן יוכתם והן לא יקבלו קידום. כתוצאה מכך, הן לא זכו לטיפול או לתרופות שיקלו עליהן. כדי לסייע להן יזמה גינגולד־אלשיך הקמת אתר אינטרנט של "התאחדות הנשים היהודיות בצבא ארה"ב". דרך האתר יכולות חיילות ללמוד על פרשת השבוע ועל החגים, אבל גם לפנות ולהתייעץ באופן אנונימי כדי להתמודד עם מצוקות.
המנהלת התחילה לבכות
את הציורים האבסטרקטיים החלה גינגולד־אלשיך ליצור כשגרה בקנזס. היא משתמשת בתוכנת מחשב, אבל מוותרת על המכחול הדיגיטלי ויוצרת באמצעות ידיה. אחרי שיצרה כמה ציורים, נכנסה במקרה עם חברה לחנות של "ד"ר סוס". בשיחה שנקשרה בין השתיים למוכרת, שאלה האחרונה את החברה מה היא עושה בחיים. "היא אמנית", ענתה גינגולד־אלשיך במקומה. "כשאותה שאלה הופנתה אליי, הראיתי למוכרת את היצירות שלי. היא התלהבה מאוד והחליטה לשים ציורים שלי שם, בגלריה של ד"ר סוס. זה היה רגע מרגש. לא חשבתי שאני מציירת כל כך טוב. פרגנתי לחברה שלי, ובסופו של דבר זה חזר אליי".
תחילת התערוכה הנודדת "אמנות החרדה" באוסף תמונות שצילמה ברחבי העולם. אל הצילום הגיעה בתקופה היפנית של חייה: היא זוכרת רגע אחד מכונן שבו הלכה ברחובות קובה ושאלה את עצמה – מה אני באמת אוהבת בחיי, מה גורם לי לשכוח את הכול. "חיכיתי שהשם יענה לי, אבל בסופו של דבר הבנתי שהתשובות כבר נמצאות אצלי. תמיד אהבתי להחזיק מצלמה ולצלם, ובשלב ההוא החלטתי שזה צריך להיות מרכיב משמעותי בחיים שלי".
בהמשך החליטה לקחת את כלי הצילום ולהיעזר בו כדי להעביר מסרים לקהל הרחב. "רציתי להעלות את נושא פגועי הנפש לסדר היום. חשבתי איך אני יכולה לגרום לאנשים לדבר על זה, כי סרטן הנפש היא מחלה לא אטרקטיבית. הבנתי שתחת הכותרת של 'תערוכה', מחלות הנפש ארוזות בצורה יפה. אם אנשים יגידו 'אני הולך לתערוכה על דיכאון', הנושא הזה יתקבל יותר".
כשכבר התגוררו בעיר סוואנה, לשם עברו מקנזס, החליטה נילי לגשת לחנות המוכרת יצירות של סטודנטים לאמנות באוניברסיטה המקומית. "פניתי למנהלת ושאלתי באומץ, אפילו בקורטוב של טירוף, אם אני יכולה להציג שם בחנות. התמונות אפילו לא היו מוכנות ולא ממוסגרות, אבל אני למדתי בחיים לא לחכות שהדברים יהיו מושלמים, פשוט לצאת לדרך עם הרבה אמונה. להפתעתי, המנהלת מיד אמרה לי כן".
רק כעבור זמן התבררה לה הסיבה לכך: "יום אחד היא ניגשה אליי עם לחלוחית בעיניים, ופשוט התחילה לבכות. היא אמרה 'את לא יודעת מהן התמונות האלה בשבילי. אני בעצמי סובלת ממאניה־דיפרסיה, ואפילו המשפחה שלי לא יודעת על כך. אני מסתירה את זה מכולם'. ראיתי מולי סטודנטית מוכשרת בטירוף, יפהפייה, שעומדת ובוכה כמו ילדה. קיבלתי ממש אגרוף לבטן. רק אז הבנתי שאני נוגעת באנשים, ושאני עושה את הדבר הנכון, כי הבושה וההסתרה חייבות להיפסק".
דגל שמוחק היסטוריה
במסגרת תפקידו כרב צבאי, נדרש דיוויד גינגולד־אלשיך להשתתף גם באימונים. באחד מהתרגילים הללו הוא נפצע, ובעקבות זאת החליט לפרוש מהצבא. בני הזוג חיפשו לעצמם משימת שליחות חדשה, וכך הגיעו לעיר אינדיאנפוליס, המפורסמת בזכות מירוצי המכוניות הנערכים בה. כיום מכהן שם דיוויד כרב הקהילה היהודית־הספרדית, המונה 300 משפחות, ועומד בראש בית הכנסת הספרדי היחיד במדינת אינדיאנה. "יש לי המון הערכה לחב"ד, הם עושים דברים מדהימים", אומרת אשתו, "אבל לפעמים הם מגיעים לקהילה ספרדית שלא כל כך מחזיקה מעמד, ואז נעשית השתלטות. שמים דגל ושלט של בית חב"ד, ומוחקים היסטוריה שלמה. זה נעשה בצורה מאוד לא יפה, וחבל. לא נראה לי שלזה הרבי מלובביץ' התכוון".
היא משייכת עצמה כיום לזרם החסידי, ואף חובשת כיסוי ראש נוסף מעל הפאה שלראשה, כמנהג החסידות האדוקות. "מבחינתי אי אפשר לחיות בלי חסידות. זה הפררו רושה הרוחני שלי", היא צוחקת. "אני מרגישה שכל הקשר לקדוש ברוך הוא נעשה בעזרת החסידות. זה לא קל, אבל הקשר בינינו הוא ישיר מאוד. כשאני נוהגת, אין לי בעיה לבקש ממנו 'השם, תמצא לי חנייה'".
למרות המרחק מהארץ, גינגולד־אלשיך מעורבת מאוד בנעשה כאן. לעיתים, כשנושא מסוים מתוך סדר היום הישראלי בוער בעצמותיה, היא גם טורחת להביע ולהשמיע את דעתה. כך היה בעקבות המקרה של אסתי וינשטיין – חרדית־לשעבר שעזבה את חסידות גור, נאלצה לנתק את הקשר עם ילדיה, ובסופו של דבר התאבדה. גינגולד־אלשיך פרסמה אז מאמר שהמסר שלו לעולם החרדי היה – ידינו שפכו את הדם הזה. "הפכנו להיות חברה שמגדלת נוער כמו רובוטים", כתבה. "שכחנו שמתחת לז'קט השחור ולמגבעת, דורש ה' את ליבנו, ככתוב בגמרא 'רחמנא ליבא בעי'. שכחנו את הלב, שכחנו את ההשקפה. שכחנו שהקדוש־ברוך־הוא, שמכפר לנו ביום הכיפורים על מעשים שבין אדם למקום, לא מכפר על עבירות שבין אדם לחברו".
"כאב לי מאוד לשמוע על הסיפור של אסתי וינשטיין", היא אומרת. "אני צריכה אולי לנצל את הבמה הזאת ולהתנצל אם מישהו חשב חלילה שרציתי לפגוע בחברה החרדית. לא זו הייתה כוונתי. ראיתי מולי אישה צעירה, אמא לילדים, וההחמצה הזאת כאבה לי. הרגשתי קשר אליה בנשמה. רציתי לזעוק שיש הרבה נשים שמרגישות כמו אסתי, והרבה אנשים שנמצאים על הקצה. היום אני מכה על חטא שאולי לא נזהרתי בלשוני, כי בחברה החרדית דווקא יודעים להתגייס ולעזור. ועם זאת, בכל חברה נושא ההתמודדות עם בעיות הנפש הוא כואב. אסתי מייצגת הרבה אנשים עם כאב עמוק שניתן להציל אותם, ועל זה רציתי לשים את הפוקוס".
מתוך הבדידות הנלווית לשליחות, היא הקימה ארגון בשם "בזכות נשים", שמחבר בין נשים יהודיות שמובילות פרויקטים חברתיים במדינות שונות. במסגרת זו היא יזמה כנס בנושא תקיפות מיניות, בהשתתפות מנהיגות קהילות. בנוסף היא עוסקת כיום בטיפול באמצעות צילום, ולא מפסיקה ליצור. "הכי חשוב לי לעצור בכל יום, ולהקדיש זמן כדי להגיד תודה להשם – על פרח יפה, על רגליים שלוקחות אותי ממקום למקום, על עיניים שמאפשרות לי לראות הכול. מעבר לזה, אני תמיד מדברת עם אנשים, עם חברה טובה, כי הכי קל לשקוע בתוך עצמך".
