כשהיה בן 28 בלבד פתח הרב דוב זינגר ישיבה תיכונית, בהתאם להוראה שקיבל ממורו ורבו הרב עדין אבן־ישראל (שטיינזלץ). "לא היה לי מושג במה מדובר ואיך עושים את זה", הוא אומר היום, 38 שנים לאחר מכן. הישיבה התיכונית החלה לפעול סמוך לישיבה הגבוהה "שפע" של הרב שטיינזלץ והרב שג"ר, גם הוא רבו וידידו של הרב זינגר, וקיבלה את שמה של השכונה הירושלמית הסובבת אותה, "מקור חיים". היא נשאה איתה את השם הזה 12 שנים לאחר מכן, ב־1997, כשהעתיקה את מקום מושבה לכפר־עציון. 26 שנים עברו מאז, ובשבועות הקרובים, עם פתיחת שנת הלימודים תשפ"ד, עתידה ישיבת מקור חיים לעבור מכפר־עציון לקריה החדשה שנבנתה לצרכיה לא רחוק משם, בנווה־דניאל.
המעבר מירושלים לגוש עציון נעשה בנסיבות טכניות, אומר הרב זינגר, ולא בגלל אידיאולוגיה: "היינו בירושלים עד שזה נהיה בלתי אפשרי מבחינת שכר דירה ומיקום". אבל, הוא אומר, המיקום החדש יצר "קפיצת מדרגה, אפשרות לגדילה ולצמיחה". גם עכשיו הוא מקווה שהמעבר יאפשר קפיצת מדרגה.
בקיץ 2014 נחטפו ונרצחו שניים מתלמידי הישיבה, גיל־עד שער ונפתלי פרנקל, יחד עם איל יפרח מישיבת שבי חברון. מיד אחרי הטרגדיה הוצע לראשי "מקור חיים" שטח לבניית קריית הישיבה בנווה־דניאל. הם הסכימו מיד, והקמפוס שעתיד להיחנך בקרוב ייקרא על שמם של שלושת הנערים. "ארץ ישראל נקנית בייסורים", אומר הרב זינגר. "היום האתגר והמחשבה שלנו הם איך המקום הזה יאפשר לנו גדילה וצמיחה ולא התברגנות. אני מקווה שהישיבה תהיה כמו שהיא היום, מעבדה שגם מקרינה החוצה. שהתלמידים ירגישו שהישיבה שלהם, שייקחו אחריות על המוסד הזה וידעו שהם לא אורחים בו. אנחנו משקיעים בזה הרבה מחשבה והרבה תפילות".
"אם המורים משקיעים וטורחים ועובדים, התלמידים נעשים פסיביים יותר. יש מאה אחוזי אחריות, ואם אני לוקח את כולם, לך לא נשאר. אני מוכן לצעוד צעד לאחור ולשלם את המחיר כדי שהתלמידים ינצלו את החלל הזה, כי זו הבחירה החופשית שלהם. אני שואל הורים אם הם מעדיפים שהילד יעשה את מה שהם רוצים או את מה שהוא רוצה, ולמרבה הפלא יש עדיין כמה הורים שמעדיפים את האפשרות הראשונה. הקב"ה בוודאי רואה זאת אחרת"
אתה אומר "התברגנות" כאילו זו מילה גסה.
"כן. מוסד, כמו בן אדם, אם הוא לא צומח ומתחדש וחי ושואף – הוא נרדם. צריך להבין שהקריה החדשה מחייבת אותנו. ככל שהכלים גדלים, הם מחייבים יותר. אנחנו לא יכולים לנוח עכשיו. אחד הדברים המרגשים מבחינתי בתהליך הבנייה היה שנחשפתי לנכונות של אנשים לתרום מכספם לדבר הזה. גילינו כמה אנשים בעם ישראל, בארץ ובעולם, מאמינים במותג הזה, מאמינים שחינוך ילדי ישראל הוא דבר ששווה להשקיע בו את ממונם. לקמפוס החדש יש שותפים רבים, החל מאנשים שתרמו ח"י שקלים, דרך אנשים שתרמו הרבה מאוד, וכלה במדינה. אנשים השקיעו כי הם באמת מאמינים שזה ראוי, ועכשיו יש לי יותר אחריות להיות ראוי לזה".
זה דרש מכם לדייק את החלום האדריכלי שלכם.
"ברור. כשהרב שטיינזלץ הציע לי להיות ראש ישיבה לא חשבתי שזה כולל גם את הצד הזה, אבל הקב"ה מזמן דברים שאתה צריך להיות פתוח אליהם. הרגשנו שדוחפים אותנו מלמעלה ואומרים לנו – חבר'ה, צאו מהשטעטל".
לתת מקום לתלמיד
אלו ימי אוגוסט, ורבים מנכדי משפחת זינגר מגיעים לבית של סבא וסבתא ונהנים מבית העץ ומעצי הפרי שבחצר. הגדולים שבילדים מפליאים בטיפוס על אחד העצים הוותיקים, וקוטפים לנו כמה תאנים מתוקות. הגפן המשתרגת מטילה צל בחצר, ועץ הלימון משרה אווירה נינוחה ברוח הבוקר הקרירה של תקוע. לרב זינגר אין גינוני רבנות: לא תמצאו בסלון ביתו ספרייה תורנית ענקית שנמתחת לאורך הקיר, אלא פסנתר וספה גדולה. מכונת קפה קטנה עומדת במטבח ליד מכשיר פריסת לחם ישן, וחלונות מאירים את החלל באופן מעורר קנאה. אנחנו יושבים בחוץ, ליד בריכת המים הקטנה שמאוכלסת בדגי זהב רבים, והרב זינגר לא מהסס להכניס את ידו פנימה ולשלוף מהמים כמה עשבים סוררים.
הרב שטיינזלץ, כך הוא מספר, אמר שתלמיד טוב לא יכול להפוך למורה טוב: הוא מבין את החומר בעצמו, אבל לא יכול להבין למה התלמידים לא מבינים. "אני הייתי תלמיד גרוע, לפחות מבחינת משמעת והשתתפות. לא הייתי מופרע, אלא מפריע". לכן, לדבריו, פנה הרב שטיינזלץ דווקא אליו. במקום להקים עוד מוסד חינוך שבו "המורים רוצים ללמד והתלמידים לא רוצים ללמוד, במעין משחק של שוטרים וגנבים", הוא הבין שצריך ליצור "שותפות עמוקה ואמיתית. מוסד חינוכי הוא בעצם קהילה לומדת, שכל השותפים בה באים ללמוד. זה לא שיש מורים יודעים וגדולים, והם מעבירים את הידע לצעירים הקטנים והטיפשים. כל מי שכאן – בא כדי ללמוד.
"השינוי הזה צריך להתרחש בראש ובראשונה אצל המורים. הם צריכים להפנים שאתה לא יכול ללמד אלא אם כן אתה תלמיד. מורה בא לבית הספר גם כדי ללמוד על עצמו, להבין שההתרחשות הבין־אישית היא לא פעילות שאני עושה אצל התלמיד. בית ספר אינו מוסך, שבו אני צריך לפתוח את מכסה המנוע ולהתחיל להזיז אצל התלמיד כל מיני דברים. השינוי אמור להתרחש גם אצל המורה".
הרב זינגר מודה ש"נדרש הרבה עמל כדי להוריד את הסיסמה הזאת למציאות", ורואה בכך את עיקר תפקידו כראש הישיבה. הוא גם מאמין שהוא מצליח, ולא רק הוא, אלא רבות מהישיבות התיכוניות. "בארבעים השנים האחרונות נעשית עבודה חינוכית הרבה יותר מאשר בעבר. אני חושב שמשהו הבשיל בראש ובראשונה אצל המורים, אבל זאת נקודה עדינה: אם אני משקיע יתר על המידה, זה גורם להסרת אחריות מהצד השני. אם המורים משקיעים וטורחים ועובדים, התלמידים נעשים פסיביים יותר. יש מאה אחוזי אחריות, ואם אני לוקח את כולם, לך לא נשאר. אני מוכן לצעוד צעד לאחור ולשלם את המחיר כדי שהתלמידים ינצלו את החלל הזה, כי זו הבחירה החופשית שלהם. אני שואל הורים אם הם מעדיפים שהילד יעשה את מה שהם רוצים או את מה שהוא רוצה, ולמרבה הפלא יש עדיין כמה הורים שמעדיפים את האפשרות הראשונה. הקב"ה בוודאי רואה זאת אחרת: הוא מעדיף את הבחירה החופשית שלנו. הסברתי לו כמה פעמים שזה התאים לעבר, ולא מתאים לעולם של היום, אבל הוא בשלו".
מי נחשב ל"תלמיד טוב" אצלכם?
"אנחנו קוראים לזה מדד יוצמ"ח – יכולת צריכת מקור חיים. תלמיד טוב אצלנו הוא מי שלוקח לעצמו את הדברים שיש כאן, וקורה לו משהו, הוא מתפתח וגדל. הוא לא נרקב, אלא מנצל את המשאבים שיש בישיבה. מי שמרים את הכפפה, מרוויח הרבה. אני אומר לתלמידים בצחוק שבסוף השמינית אנחנו מבקשים מההורים לתת לנו עוד כסף, כי הילדים לקחו מהישיבה יותר ממה שהם שילמו, ויש גם כאלה שניצלו רק 20 אחוזים, אז אנחנו מחזירים להם. לא פעם קורה שתלמיד שכביכול לא ניצל ולא למד, מגיע אליי אחרי שש שנים ואומר לי 'שמע, אני מבין עכשיו את הדברים שלמדתי'. או שאשתו של בוגר הישיבה אומרת לי: 'תודה רבה שלימדתם אותו להקשיב'. יש כל מיני איכויות אנושיות שאדם לומד להעריך רק בגיל מבוגר".
השאלה היא, אומר הרב זינגר, אם בית הספר הוא מקום לימודי וחברתי בלבד, או שהוא נועד להתפתחות האישיות – והתפתחות כזאת חשוב שתיעשה לא "בשדה ציני ומחוספס", כדבריו, אלא "בעדינות ובהקשבה". המהלך הזה צריך לדעתו להתבסס לא על תכנים, אמונות ודעות, אלא על תכונות ומידות. "ההשקעה בזה היא עבודה מסוג אחר לגמרי. אתה צריך לרכך את האזור של הדעות, ולא למלא את הראש בהן. צריך לתת לאדם לחשוב בעצמו כדי שיהיו לו מידות כמו הקשבה לחבר. בכלל, הקשבה היא עבודה שלצערנו הרב לא כל כך קיימת היום במרחב הציבורי. כולם צועקים, כולם צורחים, כולם יודעים – אבל בעצם, האדם הדתי, לפני שהוא יודע הוא לא יודע. הוא ניצב מול האינסוף, וזה מכניס אותו לענווה. התכונה הדתית הראשונית היא ענווה.
"מה שקורה היום במרחב הציבורי הוא התפלגות סביב הדעות, ולא סביב האנושיות. אני חושב שהחלוקה היא בכלל לא בין ימין לשמאל או בין תומכי רפורמה למתנגדיה, אלא בין האנשים היודעים לאנשים שמוכנים פחות לדעת. אנשים שיודעים קיימים בשני הצדדים, והם אוכלים זה את זה. אנשים שפחות יודעים מסתובבים בעולם הזה בעדינות, הם מבינים שניהול מדינה הוא עניין מורכב שדורש הסכמות עמוקות. שכמו בזוגיות, זאת לא שאלה של חוזה טוב, אלא של צורך לבנות משהו ביחד".
בסוף צריך להחליט. אי ידיעה זה נחמד לבית מדרש, לא לניהול מדינה.
"ברור שאנשי ביצוע צריכים בסופו של דבר לקבל הכרעות והחלטות, אבל השאלה היא באיזו מוזיקה זה נעשה, מה נימת הדיבור הציבורי וכמה הקשבה יש. ודאי שצריכות להיות מחלוקות. הרב שטיינזלץ טען פעם שהבעיה של המדינה שלנו היא שבדור המייסדים למדו תנ"ך, והיו נואמים בחסד שדיברו בפאתוס כמו הנביאים, אבל לא ידעו לנהל מחלוקות. התרבות היהודית היא תרבות של גמרא, של מחלוקת. כך דורשים את הפסוק 'את והב בסופה': שני תלמידי חכמים, אב ובנו, רב ותלמידו – רבים ביניהם ומתווכחים, אבל בסוף יש אהבה. זאת תרבות של ויכוח, ואנחנו מומחים לזה. אבל אם אלה סתם צרחות הדדיות, אנחנו מפסידים את כל המסורת שיש לנו".
אתגרי הדורות
הרב דוב זינגר (66) נולד בגבעתיים ולמד בישיבה התיכונית נתיב מאיר. אחר כך הגיע לישיבת הכותל, ושם הפך לתלמידו וחברו של הרב שג"ר (שמעון גרשון רוזנברג). "זכיתי להיות מהתלמידים הראשונים שלו. היינו קרובים מאוד, וזה שינה את מסלול החיים שלי. אמא שלי רצתה בכלל שאהיה רופא שיניים, כמו רוב חבריי מהמרכז שהלכו למקצועות השוק החופשי. במקום זה נכנסתי לעולם התורה". בדרך הצטרף אליהם הרב מנחם פרומן, לימים רב היישוב תקוע, והחבורה התגבשה וקיבלה את משימת הקמת הישיבה מהרב שטיינזלץ.
היום הרב זינגר גר בתקוע עם רעייתו איריס. שמונה מעשרת ילדיהם גרים לצידם ביישוב עם משפחותיהם, בת אחת גרה בירושלים, בן אחד בירוחם, ויש כבר גם נכדה נשואה אחת. "כשיש לך משפחה ענפה, אתה מקבל פרספקטיבה לחיים. זאת התמצית של עם ישראל", הוא אומר.
אמו גדלה בסאטמר שברומניה, ויש לו בני דודים בחסידות. הרב זינגר מבקר את האם מדי שבוע בביתה בגבעתיים: "כשהיא מברכת אותי, היא מזכירה לי מאין באנו ואיזה נס יש לנו פה". הוא לומד עם נכדיו, אולי כדי להעביר אליהם את הפרספקטיבה שקיבל מאמו: "כתוב שכל המלמד את בן בנו תורה – כאילו קיבלה מהר סיני. זאת תחושה שקשה להעביר אותה למי שלא זוכה לזה".
לא במקרה בחר הרב זינגר לגור ביישוב מעורב. "נראה לי נכון להיות במקום כלל־ישראלי, פחות מתויג, פחות בנוי על פי מדדים חיצוניים. גם בית הספר כאן מעורב, ויש לזה הרבה השלכות".
מה למשל?
"כשבאתי לפה שאלו אותי אם אני לא מפחד שהילדים שלי יראו חילול שבת וזה יקלקל אותם. עניתי שמי שצריך לחשוש הם האנשים שלא שומרים שבת: יש יותר סיכוי שאדם יראה שבת וירצה לשמור אותה, מאשר להפך. בכלל, זאת שאלה עמוקה: מה עוצמת החשש והפחד, באיזו רמת חרדיות אתה חי. אם מישהו יעשה דוקטורט על תקוע, הוא יגלה שחינוך שמבוסס על אמון ולא על פחד מוליד אנשים, גם דתיים וגם חילונים, שהדתיות שלהם בנויה על עולם פנימי עמוק, ופחות על שמירה, זהירות ובניית גבולות. גם בבתי ספר, לפעמים רוב העיסוק הוא בגבולות. צריך שם גבולות, אבל כמו בבית – החלונות והקירות הם לא העיקר, העיקר הוא מה שקורה בפנים. לפעמים יש לנו נטייה להסתכל רק על הגבול, כי הוא מדיד ואפשר לראות אותו".
"אם תשאל בתי ספר כמה שעות הם משקיעים בתפילה, הם יסכמו את השעות שהתלמידים מתפללים בהן. אני מדמה את זה למורה למתמטיקה שנכנס לכיתה ואומר: קדימה, להוציא מחברות, יש בוחן. למחרת הוא נכנס ואומר: שוב בוחן. ביום השלישי התלמידים ישאלו מתי כבר לומדים את החומר. אותו הדבר בתפילה. היא דורשת למידה עצומה"
כשהגבולות מוגדרים וברורים, אפשר להרגיש חופשי ובטוח בפנים.
"נכון, ואני לא נגד גבולות, אבל העיסוק המתמיד בגבולות משכיח את העולם שבפנים. יש לנו שס"ה לאווים, וכמו שאומרים All you need is love – צריך לאו, ובשביל שתהיה אהבה צריך גבולות, אבל אי אפשר שכל העיסוק יהיה בהם. יש מצוות עשה, והן חשובות לא פחות ממצוות לא תעשה".
לכם יש קווים אדומים בישיבה?
"לצערנו הרב נכווינו בתחום הבטיחות, אז הוא רגיש אצלנו. אסור לתלמידים שלנו לנסוע בטרמפים. הביטחון האישי הוא גבול והוא האחריות שלנו כלפי התלמידים וההורים שלהם. היתר הוא כבר לא שאלה של קו אדום, אלא שאלה של שיח. אם התלמיד לא בעניינים ולא רוצה ללמוד, מתנהל משא ומתן איתו ועם ההורים שלו. יש היום הרבה אפשרויות, ולעיתים קרובות זה עניין של התאמה, ולא שהמוסד או התלמיד בעייתיים. הרבה פעמים תלמיד עובר ישיבה, ופתאום רואים שמשנה מקום משנה מזל".
איך נראה הבוגר האידיאלי שלכם?
"כדי 'לרדת' עלינו, הרב שטיינזלץ היה אומר שההשפעה של מוסד חינוכי מסתכמת בשלושה אחוזים מתוך כלל ההשפעות", עונה הרב זינגר אחרי חשיבה עמוקה. "הילד מגיע מבית מסוים, ותפקיד הישיבה הוא לא לנתק אותו מהבית, אלא ליצור תהליך שתהיה בסופו התקרבות למה שהוא קיבל בבית. אנחנו לא עושים חינוך מחדש. אדם מקבל את האישיות שלו מהדי־אן־איי ומהאווירה החינוכית מסביב, והוא צריך מרחב בריא וטוב לצמוח בתוכו כדי שהכישורים שלו, המתנות שהוא קיבל מהקב"ה ומהוריו, יוכלו לגדול ולצמוח".
"בכל פעם שמישהו אומר את עמדתו באופן נחרץ, טוב היה אם לפני כן הוא היה מתפלל ואומר 'לשם ייחוד' ומכבד את האדם שלעומתו. כך הוא היה יודע שגם אם הוא צודק, לא כל האמת נמצאת בכיס שלו. בסופו של דבר זה היה מביא לדיבור רך יותר, וכשיש דיבור רך יותר, אפשר להגיע להסכמות"
כמו כל מוסד חינוכי, גם במקור חיים מתמודדים עם אתגר הטלפונים החכמים. בשיתוף פעולה בין הצוות לתלמידים הוחלט שהתלמידים יקבעו את הסטנדרטים וההתנהלות ברחבי הישיבה, לפי הנוסחה הבאה: ככל שהטלפון "טיפש" יותר, כך ההשגחה מצד המורים פחותה יותר. הרב זינגר מצידו לא רואה חידוש גדול באתגר הזה. "שלמה המלך אמר משפט חשוב: 'אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחוכמה שאלת על זה'. בימי שלמה אנשים אמרו: 'שמע, דוד המלך היה מלך רציני, היו לו רק 18 נשים. לשלמה יש אלף – זה לא מה שהיה פעם'. אבל החכם מכל אדם אמר: חבר'ה, זה לא רלוונטי. יפתח בדורו כשמואל בדורו. בסופו של דבר אנשים הם אנשים, והיצרים מתחלפים והסחות הדעת הן עדיין הסחות דעת. יש היום יותר הסחות, אבל גם צמחו כל מיני כישורים וזריזויות אחרות. בתקופה שלנו היה אתגר אחד, בתקופה הזאת יש אתגר אחר".
איזה אתגר היה שווה ברמתו לסמארטפונים?
"תמיד היו אתגרים. ספרי השו"ת מלאים בשאלות על כל מיני עבירות שאנשים עשו, זה לא השתנה. אדם הוא אדם, ואם נבנה אצלו מצפן פנימי ועמוד שדרה חזק, הוא יהיה בסדר. מה שכן השתנה הוא שהדברים פחות מקוטלגים, וכל אדם יכול להניח את עצמו בכל מקום שהוא רוצה על הרצף. זאת ההתמודדות".
תסביר.
"פעם היה גבול ברור, ומי שעבר אותו היה נשאר בחוץ וגם קיבל שם: חילוני. היום המרחב גדול יותר, ויש יותר אנשים שמרגישים שהם בפנים. במובן מסוים זה דומה למסורתיות שהייתה תמיד בעם ישראל. יש רצף מסורתי, שבעדות המזרח הוא בולט יותר ואפשר לראות שם תופעות לא דיכוטומיות. אדם נמצא בתוך המרחב הדתי־מסורתי שלו, וכמה הוא שומר – זה תלוי בו. החיסרון הוא שזה מאפשר לאנשים לחפף עם אישור שהם עדיין בפנים".
מגוש עציון לאמריקה
מקור חיים כבר אינה רק ישיבה תיכונית: היא כוללת גם מערך להכשרת מורים ששמו "לִפניי ולפנים" (או לפל"ף), "בית מדרש להתחדשות" שלומדים בו אנשי הוראה ורבנים מכל הארץ, ועוד מפעלים רבים שמוביל הרב זינגר גם מחוץ לתחומי הישיבה. ובכל זאת, הישיבה לא שקלה מעבר מכפר־עציון למקומות רחוקים יותר, כמו קריית־גת למשל. "אולי זה היה לוקח אותנו למקום חדש", אומר הרב זינגר, "אבל כאן המקום שאנחנו פועלים בו, ואני באמת מאמין שגם פה יש עבודה. עם ישראל נמצא גם בנווה־דניאל ולא רק בקריית־גת. כשהקמנו את בית המדרש להתחדשות, המטרה הייתה לעזור למוסדות להיות 'הם'. לא היה רצון להגיד 'אני אלמד אתכם איך להיות ראשי ישיבה בירוחם, בנתיבות או במירון', אלא ללמד אותם להיות יותר הם".
כחלק מתפיסת "המעבדה שמקרינה החוצה", הרב זינגר מלווה גם תוכנית שיח ולימוד שנקראת "חבורות". "אנחנו מלמדים את שפת המעבר מקו לעיגול: לשבת במעגל, לשתף ולדבר. יש הרבה לימוד תורה היום בעם ישראל, יותר מאי פעם, אבל לא תמיד יש 'דיבורי תורה' – אנשים שמדברים על החיים שלהם מתוך התורה, ומבינים שהתורה אומרת להם משהו ממשי בתוך החיים שלהם". כחלק מהתוכנית, הפועלת ברחבי הארץ, הוא גם מלווה היום 15 בתי ספר יהודיים מחו"ל: 14 מארה"ב ואחד מאנגליה. החיבור עם בתי הספר האלה, מספר הרב זינגר, התחיל ממורה אחד ששמע על התוכנית ויצר קשר. "אנחנו רואים את התוצאות. כשבבית ספר יש דיבורים מאיכות אחרת, בין המורים עצמם ובין המורים לתלמידים – משהו פשוט משתנה. היום הם רודפים אחרינו יותר משאנחנו רודפים אחריהם".
מאיפה נובע הרצון הזה אצל יהודים בתפוצות?
"צריך להכיר את בתי הספר שם. הם חיים בהישגיות מטורפת, במרוץ בלי הפסקה, והכול מדיד מאוד. תלמיד בכיתה י"א כבר יודע לאיזו אוניברסיטה הוא ילך. בארץ יש לנו צבא וישיבה גבוהה, ונער בגיל הזה רחוק מאוד מלהתחיל את החיים שלו. אז לשים רגל בדלת של בית ספר שם, ששקוע בהישגיות שלו, ולגרום לו להשקיע זמן ומשאבים במשהו שחסר להם – זה משמעותי. שם זה נחוץ יותר מאשר אצלנו, כי אם תלמיד חלילה יוצא מהדרך, אז לא רק שהוא לא יקיים את כל תרי"ג מצוות, אלא די ברור שבתוך דור או שניים הוא ייעלם מעם ישראל.
"הרב שטיינזלץ עסק הרבה באחריות שלנו כלפי עם ישראל, מתוך הבנה שהתורה שייכת לכולם. הוא המשיל את זה למשפחה שקיבלה ירושה, ורק שניים מהאחים יודעים איפה היא נמצאת ומה לעשות בה. תפקידם הוא לגלות לשאר מה יש פה. עם ישראל קיבל ירושה אדירה, ולנו בארץ יש אחריות לחשוף אותה גם למי שלא יודע. הרב שטיינזלץ הקים מפעל אדיר שנקרא 'למד את עמי', ומטרתו שכולם יוכלו ללמוד ללא ידע קודם. להוציא את הידע מהחכמים".
בשנים האחרונות יש תחושה שהדתיים והחרדים ניכסו לעצמם את היהדות, והחילונים לקחו צעד אחורה בתגובה.
"יש לנו אחריות עצומה למצב הזה. אני לא מטיל את כל האחריות עלינו, חלקה מוטלת עליהם, אבל אנחנו צריכים להנגיש ולתרגם את התורה באופן שמגלה את האור שבה".
פוליטיקה של לחש
אחד התחומים העיקריים שמעסיקים את הרב זינגר בשנים האחרונות הוא נושא התפילה. ב־2017 הוציא לאור את הספר "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי: מתכוני תפילה", שכולל הנחיות ועצות מעשיות להתכווננות לתפילה מעומק הלב. "העולם עומד על שלושה דברים: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", הוא אומר. "במה שקשור לתורה, מצבנו מעולה – יש הרבה מאוד ישיבות, הרבה מקומות של לימוד תורה בכל מיני צורות. גם יש היום יותר גמ"חים מאשר היו אי פעם בעולם. אבל דווקא עמוד העבודה – כשהכוונה לתפילה – נותר חלש, וזה עמוד חשוב מאוד ליכולת של אדם".
הוא משווה את עיסוקו בתפילה לעיסוקו בטיפול זוגי. "קורה שאני שואל זוג איך הם מסתדרים, והם אומרים שהכול מצוין: הוא עושה כל מה שהיא אומרת לו, והיא עושה כל מה שהוא אומר לה, ואין מריבות. אני שואל אם הם מדברים ביניהם, והם עונים: 'לא צריך לדבר, בוואטסאפ אנחנו מסדרים הכול'. אז יש הרבה אנשים שעושים את כל מה שהשם מבקש מהם, אבל מה לגבי הקשר איתו? הקשר קשור ביכולת לדבר, וזו מיומנות שאפשר ללמוד. כשאני מלמד תפילה, אני מרגיש כמו קלינאי תקשורת שעובד על היכולת לדבר.
"אם תשאל בתי ספר כמה שעות הם משקיעים בתפילה, הם יסכמו את השעות שהתלמידים מתפללים בהן. אני מדמה את זה למורה למתמטיקה שנכנס לכיתה ואומר: קדימה, להוציא מחברות, יש בוחן. למחרת הוא נכנס ואומר: שוב בוחן. ביום השלישי התלמידים ישאלו מתי כבר לומדים את החומר. אותו הדבר בתפילה. היא דורשת למידה עצומה, ויש הרבה יכולות שקשורות בה: יישוב הדעת, הגברת הנוכחות, העלאת הרצונות, אמון במילים. זה תחום רחב מאוד, ולצערי הרב לא משקיעים בו מספיק. תפילה היא עבודה שבלב, היא פותחת את הציר של העבודה הרגשית והרוחנית. אדם שעובד על זה – משתנה".
התפילה, לפי הרב זינגר, הופכת את מערכת היחסים של אדם עם א־לוהים לקשר עמוק. "אתה לוקח ילד בן 14 ואומר לו: 'אני אתן לך לצאת ממה שמטריד אותך בבוקר – שיעור מתמטיקה, חברה שלך – ואלמד אותך להתבונן על העולם כולו. אני רוצה לדעת איך אתה מציע שהוא ייראה: מה אתה אומר על ירושלים? מה אתה אומר על המשפט? מה אתה אומר על הרפואה?'. בתפילה אתה בעצם מוציא אדם מד' אמותיו ומרים אותו במעלית לפרספקטיבה של הקב"ה. לצערנו הרב, המנהיגים שלנו לא משתמשים ביכולת הזאת של התפילה".
למה?
"כי היום מדברים בשפה אבולוציונית. מי שחזק יותר, מי שצועק יותר, מי שבטוח בעצמו – מנצח. אבל התפילה אומרת: מי שחלש מנצח. בן אנוש קשור לאָנוּשׁ, למצב של 'ותחסרהו מעט מא־לוהים'. האדם הוא יצור חלש, אבל הוא לא מודה בזה. הוא מציג כלפי חוץ כמה הוא חזק, כמה הוא יודע. מי שיודע להיות חלש ולבקש, להתחנן, הוא אדם אחר לגמרי. הוא מסתובב בעולם בצורה אחרת. הגמרא אומרת 'לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז'. 'בחור כארז' זו מחמאה, אבל לא אצלנו. אצלנו המחמאה היא 'עדינו העצני': בחוץ חזק כמו עץ, אבל יש לו עדינות.
"כשאנחנו מייצאים נשק לכל העולם – זה לא כוחנו, זה כוחו של עשו. בסדר, אנחנו נאלצים להתמודד פה עם אויבים, ולכן ברור שאנחנו לוקחים את יכולתו של עשו כדי להגן על עצמנו, אבל הכוח שלנו נמצא בפה. העולם עומד על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן. הסגולה שלנו היא להיות רכים כקנה שנכתב בו ספר התורה. הנצחיות של התורה קשורה לרכות שלה, לקנה ששורשיו חזקים ולכן הוא לא נשבר ברוח חזקה, אלא רק מתכופף קצת. זה נראה כאילו אין לו אופי, אבל בעצם הוא חזק מהארז שעומד, אבל כשמגיעה רוח צפונית היא שוברת אותו".
זה משהו שחסר באופן כללי בישראל?
"יש כאן צבריות מחוספסת, אולי כהשפעה של הצבא. שוב, זה נס שאנחנו פה, וברור שאנחנו לא יכולים להיות חלשים מול האויבים שלנו, אבל חסר המרכיב של החולשה, העדינות והרכות. אני עובד עם הגיל הרך: ילדים ונערים הם עדיין בגיל הרך. את הרכות הזו צריך לעודד".
"אני אומר לתלמידים בצחוק שבסוף השמינית אנחנו מבקשים מההורים לתת לנו עוד כסף, כי הילדים לקחו מהישיבה יותר ממה שהם שילמו, ויש גם כאלה שניצלו רק 20 אחוזים, אז אנחנו מחזירים להם. לא פעם קורה שתלמיד שכביכול לא ניצל ולא למד, מגיע אליי אחרי שש שנים ואומר לי 'שמע, אני מבין עכשיו את הדברים שלמדתי'. או שאשתו של בוגר הישיבה אומרת לי: 'תודה רבה שלימדתם אותו להקשיב'"
אתה צועק את זה ברמה הציבורית?
"באופן פרדוקסלי, אתה לא יכול לצעוק את זה. אם תצעק חזק, תהפוך את זה לאידיאולוגיה אחרת. חייבים ללחוש את זה. זו תפילת לחש, והיא מתקיימת. יש יותר ויותר אנשים שמבינים שזה נדרש לנו ונצרך לנו בחינוך וגם בכלל, אבל זה חייב להיות בעדינות. השיווק לא יכול להיות אגרסיבי. יש הרבה אנשים שלא בהכרח מופיעים בשדה הציבורי בכוח, אנשים שקולם לא תמיד נשמע, כי המסר שלהם מורכב ועדין יותר. אבל אני מתפלל על זה. למבנה החדש של הישיבה אני לא קורא 'מבנה קבע', אלא 'מבנה תחנונים' (על משקל המשנה במסכת אבות שאומרת "אל תעש תפילתך קבע, אלא תחנונים" – י"א). אני מקווה שמבנה התחנונים הזה יחזק את מקום התחנון בעולם".
שמחה רוטמן, שנמצא כיום בחזית הפוליטיקה הארצית, הוא מבוגרי הישיבה. בוגרים אחרים מתבלטים בתקשורת, כמו למשל יאיר שרקי, ישי שנרב וארנון סגל, שכותבים שלושתם במקור ראשון. "מי שמכירים אותי יודעים מה הדעות שלי", אומר הרב זינגר על ההימנעות שלו ממעורבות פומבית בפוליטיקה. "מצער אותי שהן נתפסות כחוסר הבעת דעה, חוסר קו, איזה 'גם וגם'. אבל זאת עמדה ברורה ונחרצת, נחרצת בעדינות שלה. ברחוב, כל מה שאתה אומר – מיד נתפס ומתויג כימין או כשמאל. דורשים ממך לומר אם אתה שמאלני, אם אתה ימני".
מה אתה באמת?
"הציר החשוב הוא מעלה ומטה, לא רק ימין ושמאל. השאלות הפשטניות הן לא השאלות הנכונות, ורוב האנשים עשירים יותר מהשאלה אם אתה כזה או כזה. היצור האנושי מורכב מאוד ויש לו הרבה צדדים, אבל השיח הציבורי משטח ומרדד אותו באופן נוראי. וזה מה שיוצר חלק גדול מהמאבקים".
מה עמדתך לגבי המתרחש ברחוב סביב הרפורמה המשפטית?
"אני מקווה שאנחנו נמצאים בטיפול משפחתי. לפעמים אני פסימי יותר. יש פה הרבה פחדים הדדיים וכוחנות. תמיד יש מריבה, מי התחיל קודם. בכל פעם שמישהו אומר את עמדתו באופן נחרץ, טוב היה אם לפני כן הוא היה מתפלל ואומר 'לשם ייחוד' ומכבד את האדם שלעומתו. כך הוא היה יודע שגם אם הוא צודק, לא כל האמת נמצאת בכיס שלו. בסופו של דבר זה היה מביא לדיבור רך יותר, וכשיש דיבור רך יותר, אפשר להגיע להסכמות.
"ברור לכולם שהמדינה שלנו מורכבת מאוד, ולכן חייבים לשמור אותה מכל משמר. אם מישהו מנצח יש מישהו שמפסיד, ואתה לא רוצה שמישהו יפסיד. אתה לא רוצה. אתה רוצה שכולם יהיו שייכים. האם זה אפשרי? אני לא יודע. אני מאמין באמונה שלמה שהקב"ה מוליך אותנו. האדם הוא יצור בעייתי, יש לו כל הזמן בקשות ורצונות, והבעיות הן אלה שמלמדות אותנו. אני מקווה שנלמד מהבעיות ולא רק נפתור אותן. נתפלל שהשיח וההקשבה יגברו על הנצחנות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
