כשעמיר דרור־פוגלמן הראה לאשתו עליזה מודעה שהופיעה באחד מעלוני השבת, היא לא הבינה על מה בכלל הוא מדבר. המודעה, שהתפרסמה זמן לא רב לאחר אירועי "שומר החומות", קראה למשפחות להגיע לשנת שליחות בשכונת רמת־אשכול בעיר לוד – אחת השכונות שחוו באופן הקשה ביותר את האלימות מצד התושבים הערבים. "הייתי מצטרף", אמר לה עמיר. "עניתי לו שזה לא קשור אלינו בכלל", מספרת עליזה, "הם הרי פונים לזוגות צעירים. עמיר אמר שאפשר לבדוק לפחות, ואני התעקשתי שבשום פנים ואופן לא. אבל בסוף התרציתי".
לבני הזוג דרור־פוגלמן – הוא בן 70, היא בת 66, שניהם מוותיקי היישוב שבי־שומרון – כבר היה אז קשר עקיף לרמת־אשכול: חתנם, הרב ברק עוקבי, עומד בראש המכינה הקדם־צבאית "מעוז" שפועלת בשכונה. ובכל זאת, עליזה מספרת שביקור ההיכרות שערכו בלוד לפני כשנתיים, היה ביקורה הראשון בעיר אי פעם. "קבענו פגישה עם נציגי הקהילה, והם הראו לנו את השכונה ואת המכינה. בשלב ההוא עוד לא קלטנו את היופי של המקום. הם התחילו להציג לנו דירות פנויות, וכשחזרנו לרכב והקלטתי הודעה לילדים, הבנתי פתאום שאני מספרת להם על הסיור מתוך ידיעה שאנחנו עוברים לשכונה. עד היום אין לי מושג מתי בדיוק התקבלה ההחלטה הזאת", היא מחייכת.
"אני פנסיונר", אומר עמיר. "בין השאר הייתי סמנכ"ל שיווק ומכירות בחברת חסלט. עמדתי לפני סיום פרק בחיים שלי, ורציתי לעשות משהו משמעותי". "בקהילה שלנו בשבי־שומרון יש המון עשייה", מוסיפה עליזה, "אבל הרגשתי שבתקופת הקורונה קצת נרדמנו והיינו פחות פעילים. יכול להיות שהמעבר נבע מצורך שלנו להתעורר ולהחיות את עצמנו".
הדירה שהחליטו לשכור עברה בעלות ושופצה, והכניסה אליה התמהמהה מעט, אבל בינואר 2022, אחרי למעלה מארבעים שנות מגורים בשבי־שומרון, בני הזוג מצאו עצמם בדירה של 60 מטרים רבועים בעיר באזור המרכז. עד מהרה השתלבו בקהילה הדתית של רמת־אשכול, שמונה כמאה משפחות צעירות ועוד עשרות סטודנטים ורווקים. הם החלו לארח בסעודות שבת, הצטרפו למיזמי חסד של הקהילה בשכונה ושל הגרעין התורני בלוד, ויצאו לביקורי בית אצל קשישים וניצולי שואה המתגוררים בעיר.
המעבר של עמיר ועליזה משבי־שומרון ללוד היה יוזמה פרטית, אבל יש מי שעמל בימים אלו להפוך אותה לראשיתה של תנועה ארצית. יצחק אשחר (70), יזם חינוכי־חברתי, שוקד על מיזם שיאפשר לבני הגיל השלישי לצאת לשנת שירות לאומי בפריפריה החברתית של ישראל. אשחר לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים: אחרי יותר משלושים שנות מגורים ביישוב הושעיה, הוא ואשתו צילה עומדים לעבור לשנה אחת לעיר עכו כדי להשתלב שם בעשייה חברתית.
כדי לשמוע על המיזם החדש התכנסנו בשבוע שעבר בדירתה של משפחת דרור־פוגלמן בעיר העתיקה של לוד, לכאן עברו לאחרונה מרמת־אשכול. עמיר ויצחק אשחר, כך מתברר, מכירים עוד מימי נערותם, כששניהם היו חברי שבט מוריה של בני עקיבא. "אם הייתי צריך לומר אז, לפני כמעט שישים שנה, מי מהאנשים שאני מכיר יעשה ביום מן הימים מהלך כזה, הייתי מציין את שמו של עמיר. כבר אז הוא היה מחובר לעשייה החברתית", מספר אשחר. גם לו עצמו יש לא מעט קבלות בתחומים הללו. כחבר גרעין נח"ל בכפר־עציון, הוא שילב את העבודה החקלאית בקיבוץ עם הדרכת חבורות רחוב בירושלים, בתקופת הפנתרים השחורים. בהמשך היה שותף להקמת גרעין חברתי בעיירה שלומי, התגורר שם עם משפחתו במשך עשר שנים, ואז הקים גרעין של בוגרי צבא דתיים וחילונים בגבעת־אולגה. בשנתיים שלפני צאתו לפנסיה הוא עמד בראש מנהל חינוך וחברה בבית־שאן, ועבר להתגורר בעיר. לרשימת מעשי ההתנדבות והנתינה של אשחר צריך להוסיף את העובדה שבגיל 60 הוא תרם כליה לאדם שלא הכיר. "בכל פעם שנתקלתי בבעיה חברתית, השתדלתי לשאול את עצמי מה זה אומר לי ומה אני צריך לעשות עם זה. כשיצאתי לפנסיה לפני שלוש שנים, באופן טבעי שאלתי את עצמי איזה מיזם אפתח עכשיו. התחלתי ללמוד על הגיל הזה ומה האפשרויות שקיימות עבורו בארץ ובעולם".
יצחק אשחר, היוזם: "כשאתה מגיע למקום חדש בגיל כזה, רמת האגו שלך נמוכה יותר, ויש לך יותר נכונות לקבל בענווה ובצניעות את הקיים. אתה בשל, וזה שונה מצעיר שבא לטרוף ולשנות את העולם. אנחנו בגילנו מודעים לכך שאנחנו לא יכולים לשנות את העולם, אלא רק לעשות אותו קצת טוב יותר"
כך נולד "מסע סבאבא", מיזם שנועד לעודד חיבור בין־דורי באמצעות טיולי טבע ומורשת. הסבים והסבתות רוכשים במסגרתו ידע וכלים כדי להוביל ולהדריך את נכדיהם במסלולים ברחבי ישראל, וכך לעורר ולהחזיר את הדור הצעיר לאהבת הארץ. בהמשך יזם אשחר פרויקט דומה בשיתוף עם "יד ושם", כדי שאזרחים ותיקים יוכלו לסייע בהנחלת זיכרון השואה לדור הצעיר. עכשיו כאמור מגיע מיזם חדש של שירות לאומי לגיל השלישי. "85 אלף איש יוצאים ממערך העבודה מדי שנה. החברה הישראלית רואה אותם כנטל ולא כנכס, אבל מי שמצוי בקבוצת הגיל הזאת שלנו יודע שיש לנו זמן, תבונה וניסיון חיים, ואין סיבה לא לקחת את כל האוצר הזה ולהחזיר אותו לחברה.
"בשנתיים הראשונות אחרי היציאה לפנסיה אנשים עסוקים בעיקר בעצמם, אבל אז הם ממצים את השלב הזה, וזה הזמן לתפוס אותם. צריך לחולל גם שינוי תודעה סביב המושג 'הגיל השלישי'. יש תפיסה שגויה שאומרת שכל מי שיוצא לפנסיה נכנס לגיל השלישי, ונשאר בו עד שאנחנו פוגשים אותו בבית העלמין. לאחרונה מתחילים להבין ולעשות חלוקה בין גיל שלישי לגיל רביעי. הגיל השלישי הוא לא כרונולוגי, אלא תפקודי. הוא יכול להימשך מגיל 60 עד גיל 80 פלוס, ורק אז עוברים לגיל הרביעי".
יש כבר משימות ומטרות מרכזיות למיזם השירות הלאומי?
"חשבתי על שלושה כיווני פעולה. הראשון הוא שליחות בקהילות יהודיות בחו"ל. הרעיון הזה עלה אצלי בעקבות בתי, שהיא שליחת חב"ד בניו־זילנד. ראיתי שם את המצוקה של הרבה ישראלים־לשעבר, כשהילדים שלהם מגיעים לצמתים כמו בר מצווה או חתונה. הם שואלים את עצמם שאלות של זהות, ואין שם מספיק אנשים שיכולים ללמד אותם עברית, ציונות ויהדות. הכיוון השני הוא להיות 'סבא וסבתא' בכפרי נוער. היו כבר זוגות מבוגרים שבאו לשנה או שנתיים בהודיות ובימין־אורד, ויש היום משפחה כזו בכפר־חסידים. הקושי הגדול של הנוער מהכפרים מגיע בשלב שאחרי השירות הצבאי, והרבה מהם חוזרים אז לנקודת המוצא. קשר למשפחה או לקהילה שילוו אותם מגיל תיכון עד החתונה, עשוי לעזור להם מאוד. הכיוון השלישי הוא מה שעמיר ועליזה עושים בלוד. הם האורים ותומים שלי".
משימות בתפירה עצמית
את הרעיון שלו הציג אשחר לפני חודשים אחדים לרעות גץ, מנהלת הגרעין התורני בעכו, ולאפרת נוי, שניהלה אז את הגרעין התורני בלוד. "כשהרב של רמת־אשכול סיפר לי שיש מישהו שרוצה להיפגש איתי ולשוחח על מיזם חדש, לא פיתחתי ציפיות", מספרת נוי במפגש שלנו בבית דרור־פוגלמן. "אבל כששמעתי את יצחק, מיד אמרתי לו שאני חיילת שלו למשימה הזאת. לאחרונה יצאתי אומנם לחופשה בין עבודות, אבל הנושא מדבר אליי מאוד. היו לי ממשקים לאורך השנים עם גמלאים, גם ההורים שלי יצאו כבר לפנסיה, וראיתי שלו"ז גדוש הוא ברכה עבורם. אנחנו בגרעינים עוסקים כל הזמן בקליטה, וקליטה מהסוג הזה יכולה לתרום רבות לגיוון אנושי – גם בגיל וגם במגזר, כי אנחנו לא מכוונים דווקא לדתיים".
בשלב הבא נוי ואשחר ניסחו והפיצו שאלון עבור מועמדים לשנת השירות. "הבנתי שצריך לתפור חליפה מתאימה לאותם גמלאים שיגיעו, על פי הכישורים שלהם, היכולות, הניסיון והתשוקה לעשייה", אומרת נוי. "זה דבר שישתנה כמובן בהתאם לצורכי הקהילה בכל עיר ועיר, אבל אפשר כבר לדבר על חיבורים שיכולים להיות מועילים במגוון תחומים: בתחום החינוך הפרטני או הקבוצתי, בתחום הטיפולים הרגשיים וגם בתחום הלוגיסטיקה, למשל אם הנדימן מבוגר יצורף ל'סיירת תיקונים' שתגיע לבתים של קשישים.
"אנחנו מבינים שלא תמיד נצליח להתאים את המשימות למה שאנשים אוהבים לעשות, אבל באופן כללי העשייה חייבת לענות גם על הרצונות של הגמלאי וגם על הצורך של הקהילה שבה הוא משתלב. מעבר לעשייה, יש תרומה בעצם ההיטמעות שלו במרחב הקהילה. זה מייצר קומה חדשה של ניסיון חיים, שיכולה לבוא לידי ביטוי בהשתלבות בוועדות ובחשיבה המשותפת. יש פה אנשים שעשו דבר או שניים לאורך השנים, ועכשיו הם מצטרפים עם הניסיון שלהם לקהילות צעירות שבונות את עצמן במרחבים העירוניים".
עמיר דרור־פוגלמן: "יש שלושה קשישים שאני מבקר מדי שבוע, אחד מהם ממש מחכה לי ליד הדלת. אם היו פה עוד עשרה זוגות כמונו, הם היו יכולים לבקר חמישים בני אדם שאף אחד לא מגיע אליהם הביתה, וזו הייתה מהפכה של ממש"
"מהניסיון שלי אני יודע שאני זה שצריך לבנות בעצמי את תיק העשייה שלי", אומר עמיר. "אני מתנדב כבר שנים עם ניצולי שואה, וכשבאתי ללוד התחברתי למישהי בעיר שקשורה לתחום, וכך מצאו לי כאן אנשים כאלה. האחראית על האוכלוסייה הוותיקה שידכה אותי למישהו נוסף, וכיום יש לי שלושה קשישים שאני מבקר מדי שבוע. אחד מהם ממש מחכה לי ליד הדלת, כשאני דופק אצלו הוא פותח מיד.
"אתמול פגשתי ברחוב אדם ערירי, מישהו שעבד בים הרבה שנים ועכשיו הוא בודד ושבר כלי. אני מתכנן לבוא גם אליו פעם בשבוע, ואולי גם נארח אותו לשבת. אם היו פה עוד עשרה זוגות כמונו, הם היו יכולים לבקר חמישים בני אדם, וזו הייתה מהפכה של ממש עבור קשישים שאף אחד לא מגיע אליהם הביתה. אנחנו צריכים לזכור שרמת־אשכול לא הייתה חוזרת להיות שכונה יהודית אם התושבים הוותיקים לא היו נשארים לגור בה. הם חלק חשוב מאוד בשכונה".
"יש הרבה מה לעשות, אבל בסופו של דבר האחריות לעשייה היא על הגמלאים שיבואו", מחזקת נוי את דבריו. "אנחנו יכולים לתת מעטפת, אבל הם צריכים להיות אקטיביים בחיפוש ובהשתלבות. הם נכנסים למקומות שאין בהם מספיק כוח אדם לבצע את כל המשימות".
בשיחה משתתפת גם נהורה אוברמן (30), רכזת הגרעין ברמת־אשכול. "הייתה התרגשות גדולה כשעמיר ועליזה הגיעו, ולצד זה גם לבטים איך הם ישתלבו", היא מספרת. "חששנו שנצטרך לדאוג להם. נפגשתי איתם לחשוב יחד על משימות, אבל עמיר באמת הלך, חיפש וייצר בעצמו את רוב הדברים שהוא עושה".
יש גם יתרונות בקבלת חברים מבוגרים לקהילה?
"כרכזת קהילה, לצרכים מסוימים אני יכולה להיעזר רק בעליזה ובעמיר. למשל, בעשר בבוקר כולם אצלנו בעבודה, ואילו הם פנויים. במקרים כאלה, הטלפון הראשון שלי יהיה אליהם. מעבר לכך, ההצטרפות שלהם הפכה אותנו לקהילה רב־דורית שמכילה את כל שלבי החיים, וזה תורם לכולם. פתאום בקבוצת הוואטסאפ שלנו נרשמו איחולי מזל טוב גם להולדת נכדים ולא רק להולדת ילדים, וכשחגגנו השנה לעמיר יום הולדת 70, זה היה משהו שלא חווינו קודם. יש להם פרספקטיבת חיים שלנו כצעירים אין. אני ועליזה חברות שמדברות ונפגשות כל שבת בבית הכנסת, וסעודת שבת אצלם מזכירה לי את הסעודה אצל אבא ואמא".
אוברמן עצמה גדלה בקיבוץ, "בקהילה רב־דורית, ושם היה ברור שהחיים לא מסתיימים ביציאה לפנסיה. אבא שלי הוא רופא גריאטר, וגדלתי על תפיסה שאומרת שככל שהאדם המבוגר פעיל יותר ומעורב חברתית, איכות החיים שלו והבריאות שלו טובות יותר. כך שאני מחוברת לפרויקט הזה גם ברמה האישית".
נהורה אוברמן, רכזת הגרעין ברמת־אשכול: "בעשר בבוקר כולם אצלנו בעבודה ועליזה ועמיר פנויים, ולכן הטלפון הראשון שלי יהיה אליהם. ההצטרפות שלהם הפכה אותנו לקהילה רב־דורית שמכילה אתכל שלבי החיים, וזה תורם לכולם. פתאום בקבוצת הוואטסאפ שלנו נרשמו איחולי מזל טוב גם להולדת נכדים"
"מעבר למהפכה החברתית שהם יכולים לחולל, הגמלאים שישתתפו במיזם הזה גם יגלו שהוא מעניק להם פי כמה ממה שהם נותנים", אומר עמיר. "אין ספק שעשייה חברתית תורמת לבריאות. במשך שנה וחצי לא דיברתי עם הרופאה שלי, ואני עוד אחרי ניתוח מעקפים".
להשתלב, לא להתנשא
אשחר מספר כי ביקש מהמשפחות ברמת־אשכול לכתוב לו על תחושותיהן סביב ההצטרפות של הזוג החדש לקהילה. "כתבו לי שעליזה ועמיר מעודדים את המשך המגורים בשכונה מעצם זה שהם נמצאים בה, שהם תורמים מניסיון חייהם למשפחות הצעירות ומעשירים אותן, נותנים פרופורציות ומחזקים בהתמודדות עם קשיים. צריך לזכור שחברי הגרעין בשכונה הם צעירים שבונים קריירה ומשפחה, ויש להם לא מעט מגבלות זמן. פתאום מגיעה משפחה שזמנה בידה, והיא יכולה לסייע בדרכים רבות".
עליזה: "האמת היא שבהתחלה הייתי בטוחה שינפנפו אותנו. אני מוכרחה להודות שאני בתור צעירה לא מאוד אהבתי נוכחות של מבוגרים, אבל אני רואה שהדור היום הוא שונה. הופתעתי לגלות שהם מוכנים ורוצים לשמוע אותנו".
אשחר: "אני כמעט משוכנע שזה יהיה כך בכל התחום הרחב של התנדבות וקהילה. לעומת זאת, אם היית מציעה את עזרתך בתחום מקצועי, היית מגלה שזה מסובך יותר, ושאנשים רוצים את המרחב שלהם. גם לי כצעיר היה קשה אם מישהו מבוגר היה נכנס לי לתחום סמכותי. צריכים לא לבוא כיועץ חיצוני, אלא כאחד מבפנים".
עמיר: "בדיוק מהסיבה הזאת בחרתי שלא להצטרף לשום ועדה של הגרעין".
עליזה: "אני חושבת שהעיקרון הזה נכון באופן כללי להתנהלות של גרעינים. אם אתה בא ואומר 'אני רוצה לתת לכם מכל מה שאני יודע', אתה נתפס כמתנשא. אבל אם המטרה שלך היא להשתלב ולהיות חלק, זה כבר משהו אחר".
מה עם בעיית הארעיות של שנת השירות? השכונות הללו סובלות מקצב גבוה של חילופי אוכלוסייה, והמיזם עלול לחזק עוד יותר את תחושת "תחנת הרכבת".
אוברמן: "אם היו פה חמישה זוגות שבאים לשנה ועוזבים, אולי זו הייתה התחושה. צריכים לזכור שאצלנו בשכונה יש גם הרבה זוגות צעירים שבאים רק לתקופה קצרה, כי הדירות כאן קטנות. מהבחינה הזאת עליזה ועמיר דווקא מחזקים את היציבות, כי זוגות שחושבים על מגורים ברמת־אשכול רק כמשימה לתחילת החיים, רואים אותם ומבינים שאפשר לחיות פה גם בגיל מבוגר יותר".
אשחר: "אני אוכל לתת תשובה טובה יותר אחרי שאעבור בעצמי לעכו, אבל לדעתי יש משמעות לשלב ההגעה וההסתכלות. כשאתה מגיע למקום חדש בגיל 70, רמת האגו שלך נמוכה יותר, ויש לך יותר נכונות לקבל בענווה ובצניעות את הקיים. אתה בשל, וזה שונה מצעיר שבא לטרוף ולשנות את העולם. אנחנו בגילנו מודעים לכך שאנחנו לא יכולים לשנות את העולם, אלא רק לעשות אותו קצת טוב יותר.
"לגבי משך הזמן של השירות, קראתי למיזם 'שנת שירות לאומי' כי זה מושג מקובל וידוע, אבל זה לא בהכרח רק לשנה. אנשים ייקשרו למקום החדש, ואני מניח שיצטרפו למיזם גם הורים לצעירים שכבר גרים בערים הללו".
מקרה הבוחן של משפחת דרור־פוגלמן מלמד ששנת השירות עשויה בהחלט להתארך. בני הזוג היו אמורים לחזור בקיץ הזה לביתם בשבי־שומרון – שבשנה האחרונה שימש אותם כדי לארח אחת לחודשיים את הילדים – ועליזה אף המשיכה לעבוד כסייעת חינוך מיוחד בישיבה התיכונית בקרני־שומרון. "באזור פורים כבר התחלתי להרגיש שאני לא יכולה להתנתק מהמקום הזה, והתחלנו לבחון את האפשרות להאריך את תקופת השירות כאן", היא מספרת. "מצד שני הבנו שלא נוכל להמשיך לגור בדירה של שישים מ"ר, ושזה גם לא מעשי להחזיק שני בתים. לכן החלטנו למצוא דירה אחרת בלוד, ולהשכיר את הבית בשבי־שומרון".
לפני כשלושה שבועות הם ארזו את חפציהם משני הבתים, ועברו לדירה שכורה בעיר העתיקה של לוד, כמה מאות מטרים מדירתם הקודמת. "הדירה הזאת כמעט כפולה בגודלה מזו שהייתה לנו ברמת־אשכול, ועדיין היא רק כמחצית מהבית בשבי־שומרון. אבל דווקא שנת המגורים בדירה קטנה, כמו הזוגות הצעירים, העניקה תחושת שותפות גדולה יותר. את הדירה הזאת שכרנו לשנתיים, והתוכנית שלנו כרגע היא לחזור לאחר מכן לשבי־שומרון".
איך הגיבו החברים ביישוב להארכת השהות שלכם כאן?
"הופתענו מאוד מרמת הפרגון. היו לי חברות שאמרו 'הלוואי שגם לי היה אומץ לעשות את זה'".
דו־קיום עם מגב ביד
לאשחר אין עדיין דירה בעכו, אבל לדבריו אחד התנאים ההכרחיים לקיומו של המיזם הוא הקצאת דירות לזוגות המתנדבים המבוגרים. "אני יודע שלא אמצא יותר מדי עליזה ועמיר שישכרו דירה בעצמם. אנשים גם לא ישכירו את ביתם כדי לעבור לשנת שירות במקום אחר, כפי שאנחנו לא מתכוונים להשכיר את ביתנו בהושעיה. לכן כל יישוב שירצה לקבל אזרחים ותיקים למיזם הזה, יצטרך להעמיד לרשותם דירה, לרהט אותה ולתחזק אותה באופן מלא, כמו שנעשה בשירות לאומי".
הוא מספר כי ישיבת ההסדר בעכו, שמסייעת לו בפיתוח המיזם בעיר, מבינה את הדרישה הזו. "הם הצהירו על נכונות להעמיד שלוש או ארבע דירות לרשות המיזם. אנחנו ביקשנו דירת שלושה חדרים עבורנו, כדי שנוכל לארח זוגות שמעוניינים לבחון את אפשרות הצטרפותם לשירות הלאומי. בישיבה רוצים להעצים את ההתערות של התלמידים בעיר, ואנחנו מקווים להיות עבורם גשר לקהילה. צילה אשתי תעבוד עם עולים חדשים בכיתת גיור שקשורה לישיבה, ותלמֵד ספרות וחסידות בשעות אחר הצהריים. אני מקווה לסייע בחיבור בחורי הישיבה ובנות המדרשה לתחומי עשייה בעכו. זה מה שעשוי להשפיע על ההשתקעות שלהם בעיר לטווח ארוך".
איך מגיבים הילדים שלכם למהלך? הם לא חוששים שזה יבוא על חשבון הבילוי עם הנכדים?
"הילדים שלנו הלכו כמעט כולם לפתח קהילות חדשות ברחבי הארץ. הם ידעו שגם אנחנו לא נישאר תמיד בהושעיה, ולכן המהלך הזה נראה להם טבעי. בנוגע לזמן עם הנכדים, את ההתנדבות עצמה הגדרנו ליומיים עד שלושה בשבוע, 15־20 שעות. זה משאיר זמן לנסוע לנכדים, להמשיך בתחביבים שלנו, לטייל וללמוד. המטרה שלנו במיזם הזה היא לבוא ולחיות בעיר. פנו אליי ותיקים שרוצים רק להתנדב, והתשובה היא כרגע לא. יש כבר אלפי ותיקים שמתנדבים, אבל הרעיון אצלנו הוא להיות חלק מהקהילה, וזה שונה".
"הנכדים שלנו הגיבו בהערצה", אומרת עליזה דרור־פוגלמן. "אחת הנכדות אמרה לי שבשיעור בבית הספר היא בחרה בנו כדמויות לחיקוי, כי אנחנו כל הזמן עושים דברים חדשים בחיים".
איך צולחים את המעבר מיישוב דתי הומוגני כמו שבי־שומרון לעיר גדולה, אפילו מעורבת?
"עבורי זה היה גילוי חדש. לאורך החיים שלי לא חיפשתי את המפגש עם החברה הישראלית, היה לי נוח בנישה שלי ובסגירות. בשנה הזו יצאנו, ראינו אנשים אחרים, ונהניתי מזה מאוד. נפתח לי עולם שלא ידעתי שהוא קיים ולא הרגשתי בחסרונו, ואני הרבה יותר עשירה היום מכל הבחינות, וכבר לא מבינה איך לא חיפשתי את זה כל השנים. אני שמחה שגידלנו את הילדים בחממה של שבי־שומרון, אבל לראות את החברה הישראלית על כל גווניה היה עבורי דבר משמעותי. לגבי הערבים, בשומרון פגשנו אותם רק בדרכים, ושם היה 'סימון' של לוחית זיהוי שונה. כאן אתה צריך לחיות יחד איתם, ויש להם אותה לוחית רישוי כמו שלך. בדירה הקודמת התגוררנו עם שכנים ערבים באותו בניין, והיה לי קשר עם שתי נשים ערביות שאחת מהן בגילי. כשעברנו לכאן נפרדתי ממנה בחיבוק".
עליזה דרור־פוגלמן: "הופתענו מאוד מרמת הפרגון של החברים בשבי־שומרון. היו חברות שאמרו 'הלוואי שגם לי היה אומץ לעשות את זה'. הנכדים שלנו הגיבו בהערצה, ואחת הנכדות סיפרה שבשיעור בבית הספר היא בחרה בנו כדמויות לחיקוי, כי אנחנו כל הזמן עושים דברים חדשים"
"אני הכרתי אומנם את החברה הישראלית דרך העבודה שלי, ובכל זאת חטפתי כאן הלם", מספר עמיר. "פה הבנתי שכדי להגיע לעוצמות, לא חייבים להתעסק כל הזמן בחסד. ביום ההולדת שחגגו לי כאן ציטטתי את חיים חפר שכתב: 'לַמָּך ולזקן אנו פה חומת מגן'. בעיניי, זה מה שהקהילה בלוד עושה. חברי הגרעין הם מופלאים, יש להם אכפתיות וערבות הדדית גבוהה מאוד. הם הורים לילדים קטנים, ובכל זאת ברגע שמעבירים הודעה על צורך כלשהו, מיד יש מתנדבים.
"לגבי המעבר לחיים עם אוכלוסייה ערבית, זה היה מורכב. באחד מסופי השבוע, כשנסענו לשבי־שומרון, קראו לנו לחזור לכאן בגלל פיצוץ של צינור מים בדירה שלנו. מצאתי ליד הדלת שישה אנשים – ארבעה ערבים ושני יהודים – עומדים עם מגבים וגורפים את המים. כשפתחתי את הדלת הם נכנסו איתי להוציא את המים מהדירה, ואחד השכנים הערבים תיקן את הברז. מצד שני, במהלך חגי חודש אייר הורידו לי שמונה פעמים דגלי ישראל מהמכונית, וחודשיים אחר כך גם ניקרו לנו את הגלגלים. זה בא מאותה סביבה. אני יודע שלא כולם היו עוזרים לי עם הפיצוץ בצינור, ושלא כולם היו מורידים לי את הדגל".
לצד החיבור שנרקם בינם ובין העיר לוד, בני הזוג דרור־פוגלמן מודים שיש גם געגועים לשבי־שומרון. "חסרים לי החברה, הנועם, הפסטורליה והפשטות שיש ביישוב קהילתי", אומרת עליזה. "גם המקום בבית הכנסת חסר לי. אני שומעת שקורים הרבה דברים טובים בשבי־שומרון בשנתיים האחרונות, ולפעמים אני חשה צביטה, כי אני לא חלק מהטוב הזה". עמיר מתגעגע בעיקר לחברים: "עברנו איתם חוויה של בניית יישוב, וזה יוצר קשר עצום בין אנשים. זה חסר לי מאוד, כל הזמן".
מיזם השירות הלאומי לוותיקים הוא בינתיים פרויקט שצומח מהשטח, בלי הרבה עזרה מלמעלה. "הגעתי עם הרעיון למשרד לפיתוח הנגב והגליל וגם לשרת ההתיישבות אורית סטרוק", מספר אשחר. "כולם מחאו כפיים ואמרו 'זה נהדר, נפנה אותך לאנשים שעוסקים בכך', אבל באופן מעשי לא יצא מזה הרבה. עכשיו, אחרי שהתחלתי לפרסם, יש ארגונים אזרחיים שמביעים עניין. שתי עמותות של שירות לאומי כבר פנו אליי כדי לגשש לגבי שיתוף פעולה. חוק השירות הלאומי מאפשר אומנם התנדבות במסגרתו רק עד גיל 24, אבל העמותות מחפשות היום עוד ערוצי עשייה, כך שאולי יצא מזה משהו. אגב, אורי אורבך ז"ל, בכהונתו כשר לאזרחים ותיקים, חלם על מיזם דומה אבל לא הספיק להגשים. הוא ראה במסגרת כזאת משאב כלכלי ולא רק תעסוקתי. בעבר גם הוקמה תנועת של"מ, 'שירות לאומי למבוגרים', שעברה בהמשך לחברה למתנ"סים ונקראת היום 'באים בטוב'. היא שונה מהמיזם שלנו, כי מדובר במרכזי התנדבות ולא בשירות לאומי".
היעד שהציב לעצמו אשחר לשנה הקרובה הוא צירוף עשרים זוגות למיזם. "אני מקווה גם שנגיע לשישה־שבעה יישובים שיאמרו 'רוצה אני'. בשבועיים האחרונים, בעקבות ריאיון ברדיו, פנו אליי 13־14 ותיקים שהתעניינו בהצטרפות לשירות לאומי. רובם אגב קיבוצניקים לא דתיים, ואני באמת מקווה שהמיזם לא יהיה רק של המגזר הדתי. המתעניינים יקבלו שאלונים, נקיים איתם ראיונות אישיים, אחר כך נעשה תיאום ציפיות בין המקום לבינם, ואני מקווה שגם נמצא גורם מממן. החזון הוא להקים תנועה ארצית שתמצה את הפוטנציאל של הגיל השלישי. אני רוצה שהתפיסה הזו תחלחל לחברה כולה, ושמשרדי הממשלה יתרגמו אותה לנכס עבור החברה הישראלית".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
