"אדם שלא יודע את שורשיו אין לו עתיד", אומר לי ד"ר הרולד רוד. על החולצה שלו – חולצת טי פשוטה – מופיעים שמות משפחה מסודרים בטור, והאחרון שבהם הוא שמו שלו. "אני בנאדם מוזר קצת: אני נותן ערך מיוחד למשפחות, למילים ולשמות. אבל כנראה זה מה שאפשר לי להצליח ולשרוד כל כך הרבה שנים בפנטגון". לא פלא שנאלצתי להסגיר באוזניו את שם משפחתי בשיחת הטלפון המקדימה, וכשאנחנו נפגשים בדירתו בירושלים הוא כבר מציג לי בעברית שוטפת את התיאוריה שלו לגבי מוצאי. "שייכות משפחתית, שבטית וחמולתית היא דבר חשוב מאוד באסלאם", מסביר לי רוד אחר כך. "השאלה הראשונה ששואלים אותך היא למי אתה שייך. זאת התנהלות שונה לגמרי מהמערביות, שמקדשת את האני והעצמי והניידות האישית של כל אחד כאדם בודד".
מ־1982 ועד 2011 היה רוד יועץ לענייני האסלאם והמזרח תיכון במשרד ההגנה האמריקני. ב־28 שנותיו שם עסק בעיקר בטורקיה, באיראן ובעיראק. הוא ייעץ במשא ומתן עם הטורקים על כל הקשור בנאט"ו, במגעים עם האיראנים סביב תוכנית הגרעין שלהם, ובשיח עם גורמים עיראקיים באשר ל"בניית האומה" שארה"ב ניסתה להוביל שם לאחר הפלת משטר סדאם חוסיין. "התפקיד שלי היה להשתמש בניסיוני כדי לסייע לאנשי הפנטגון", מספר רוד (73). "עזרתי בפתרון סכסוכים ובמסמוס מתיחויות, וכן בגיבוש מסקנות ומדיניות באשר למזרח התיכון".
לפחות במקרה אחד, ההתמקדות שלו בשושלות משפחתיות הועילה מאוד לדיפלומטיה האמריקנית. אחד ממפקדי השטח של ברית נאט"ו הזמין אותו לשטוקהולם כדי שיסייע לו במשא ומתן עם הטורקים – רוד אינו מפרט בשיחתנו את הנושא שעמד אז על הפרק, וגם אז הוא לא התעניין בו במיוחד. "ביקשתי לדעת מי המפקד בצד הטורקי. כשקיבלתי את השם, חקרתי על המשפחה והבנתי שאבא שלו היה שייך לתנועת הזאבים האפורים, שמאמינה שהטורקים בכל העולם צריכים להתאחד. הגעתי לשיחה, שהייתה בעצם ארוחת ערב, ובשלב הקינוח, שבו מתנהל המשא ומתן האמיתי, התחלתי לדבר עם הנציג הטורקי על אבא שלו. הוא מיד נפתח. בשלב מסוים הוא שאל מה אנחנו רוצים ממנו בפועל, והיה בהלם כשאמרתי לו שאני לא מבין כלום בנושא, והפניתי אותו לחבר שלי, מפקד השטח. גיליתי בורות בעניין המהותי ובקיאות בדבר המהותי פחות, וזה הרשים אותו מאוד. העניין שלי בתחום שחשוב לו – חייו של אבא שלו – יצר שם את הקשר שאפשר את ההסכמה הטורקית.
"הצוות האמריקני שעמל על הסכמי אוסלו אמר שאם ישראל מוכנה להכניס את ערפאת ואנשיו לשטח, מי אנחנו שנמנע ממנה. אני הזהרתי שההסכם לא שווה את הנייר שנכתב עליו. המילה 'לא' לא קיימת בדיפלומטיה הערבית: מבטיחים לך כל מה שתרצה, ואז מתברר שהכול היה שקר לצורך הישרדות"
"בכלל, בפעילות מול הטורקים התאמצתי להחדיר את ההבנה שצריך לנטוש את החשיבה האמריקנית של 'לדבר עסקים', ולעבוד יותר על יחסים בין־אישיים. האמריקנים גרועים בזה, אבל במזרח התיכון זה מה שחשוב. כשדיוויד דפטולה, סגן ראש מטה חיל האוויר, החל לפקד על בסיס נאט"ו בטורקיה, הוא קרא לי למשרדו ושאל אותי איך ליצור קשרים עם הגנרל הטורקי שם, כדי שיאפשר יותר נחיתות והמראות של הכוחות האמריקניים בבסיס. המלצתי לדפטולה להגיע לבסיס עם אשתו, ולהזמין לארוחת ערב בביתו את הגנרל ורעייתו, כדי לייצר קשר אישי. הקשר ביניהם היה מעולה, ואכן הפעילות הצבאית האמריקנית התנהלה באופן חופשי יותר מבעבר".
במשרד ההגנה נהנו מהמומחיות התרבותית של רוד עוד פעמים רבות, אבל, הוא אומר, במחלקת המדינה ובגופי ממשל אחרים לא אהבו אותו. "הם ראו בי איום וחשבו שאני שובר מוסכמות – כי הם גיבשו מסקנות על סמך ממצאים מודיעיניים בלבד, בלי להתחשב בתרבות המקומית, ואני אתגרתי אותם. לא היו להם תשובות לשאלותיי. כשאני לא ידעתי משהו, הקפדתי תמיד לומר שאני לא יודע. בעולם הערבי משפיל לומר דבר כזה, אבל אני השתמשתי בבורות־כביכול כדי להשיג מידע ולערער באמצעותו על המוסכמות. דווקא בגישה הזאת הצלחתי להשיג יותר".
הוא דובר ערבית, עברית, פרסית, טורקית וצרפתית. "המילה הערבית 'אינפיתאח' מתורגמת לעברית כ'פתיחות', מושג שמתפרש כמודרניות. אבל שורש המילה הזאת הוא 'פתח', שמשמעותה פתיחה של מקום בפני האסלאם, דהיינו דווקא הגנה על המסורת והמנהגים הדתיים", הוא מדגים את הצורך בהבנה עמוקה של השפה.
בימי החתירה להסכמי אוסלו, לפני שלושים שנה, רוד הזהיר את אנשי ממשל קלינטון שמדובר בתרמית פלסטינית. "החבר'ה שעמלו על ההסכמים לא רצו לשמוע אותי כשאמרתי להם שזה בלוף", הוא נזכר. "ערפאת חתם על אוסלו באנגלית, אבל מהדברים שאמר בערבית עלה שזו שיטת הסלמי. הוא הסביר שהסכם אוסלו דומה להסכם חודיבייה שהנביא מוחמד חתם: הפסקת אש כדי להתחזק ואז לתקוף.
"אני לא נשביתי בקסמי 'המזרח התיכון החדש' ובאמונה שהפלסטינים שינו את דרך החשיבה שלהם. ידעתי שערפאת משחק בנו. בצוות האמריקני אמרו אז שאם ישראל מוכנה להכניס את ערפאת ואנשיו לשטח כדי להקים אוטונומיה פלסטינית, מי אנחנו שנמנע ממנה. אבל אני הזהרתי שהרבה אנשים ימותו, ושההסכם לא שווה את הנייר שנכתב עליו. המילה 'לא' אינה קיימת בדיפלומטיה הערבית: מבטיחים לך כל מה שתרצה, ורק בשעת מעשה מתברר שהכול היה שקר לצורך הישרדות. אין מושג של פשרה, כי פשרה נתפסת כוויתור על כבוד. במזרח התיכון רק החזק יכול להתפשר, מתוך עמדה של כוח".
קהיר לפני המלחמה
יש לו אינספור סיפורים מקריירה ארוכה בשירות משרד ההגנה, וגם מהתקופה שקדמה לכך, כסטודנט אמריקני במוסדות אקדמיים בישראל ובמדינות ערב. בניגוד למומחים אחרים, שלמדו בארה"ב והגיעו למזרח התיכון בלי להכיר את תרבותו, רוד פגש את האזור הזה דרך השטח. "חייתי במדינות המזרח התיכון לא כאיש עסקים או דיפלומט – שהרבה פעמים מציגים להם מצג שווא. אני הכרתי את המקומיים, את התרבות ואת המחשבה", אומר רוד.
הוא נולד ב־1949 וגדל בפילדלפיה. אביו, בעל בית דפוס קטן, לקה במחלת לב ונפטר כשהרולד היה בן 14 בלבד. "המשפחה שלי הייתה דור רביעי בארה"ב, משפחה חילונית, אפילו אתאיסטית, שלא הייתה מחוברת ליהדות. הוריי לא הכירו כלל את האותיות העבריות, ועד גיל חמש לא ידעתי שאני יהודי. יום אחד עברה להתגורר מולנו משפחה ישראלית. האב למד וטרינריה באוניברסיטת פנסילבניה הסמוכה. הם היו מפא"יניקים חילונים, קיבוצניקים מצרעה שציינו את החגים היהודיים כחגים לאומיים. הם 'אימצו' אותנו עד שחזרו לישראל, ובעצם היו החיבור הראשון שלי למדינה.
"כשהגעתי לגיל מצוות ביקשתי להשתמש בכסף שקיבלתי בבר מצווה לביקור בישראל בקיץ. הגעתי לקיבוץ אלוני־יצחק, ליד גבעת־עדה, ושם לראשונה נפגשתי גם עם ערבים. המזרח התיכון עניין אותי, ובגיל 14 התחלתי ללמוד לבד על האסלאם, בין השאר מתוך רצון להביא שלום בין הישראלים לערבים".
בבית הספר כינו את רוד "אנציקלופדיה מהלכת". הוא אכן היה נער מוכשר ביותר, וסיים את לימודי התיכון בגיל 16. מיד לאחר מכן, ב־1966, כבר התחיל ללמוד באוניברסיטת טמפל בפילדלפיה. "בגלל הביקור ההוא בישראל למדתי היסטוריה של המזרח התיכון. ב־1970 סיימתי את התואר הראשון, ואז נסעתי לארץ והתחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית תואר שני בהיסטוריה של ארצות האסלאם. אחרי שנה התקבלתי לתוכנית לדוקטורט באוניברסיטת קולומביה בניו־יורק, וחזרתי לארה"ב".
"לא אמרתי במצרים שאני יהודי, אבל המודיעין המצרי אסף מידע עליי ועל כל הסטודנטים הזרים שלמדו באוניברסיטה. נהגנו ללכת למסעדה לבנונית שנקראה 'ליבה', מול בית הכנסת של קהיר. נכנסתי לבית הכנסת רק פעם אחת, וזה הספיק. זימנו אותי לחקירה"
אחרי טבילת האש בירושלים, הוא יצא ללמוד גם במקומות אחרים במזרח התיכון. ב־1973, ממש לפני מלחמת יום כיפור, הוא התקבל ללימודים באוניברסיטה האמריקנית בקהיר. "זאת הייתה תוכנית מיוחדת ללימודי ההיסטוריה של מצרים, והגעתי במטרה להבין את הצד השני ולהוביל לפתרון הסכסוך בין המצרים לישראלים. היינו שם 25 סטודנטים אמריקנים, והשאר ממדינות ערב, כולל בני 'האצולה הפלסטינית' של יהודה ושומרון וירדן – משפחות חטיב, חוסייני ומחפוז, למשל.
"לא אמרתי במצרים שאני יהודי, אבל המודיעין המצרי אסף מידע עליי ועל הסטודנטים הזרים האחרים שלמדו באוניברסיטה. לא יכולת לגור במדינה הזו כאזרח זר בלי שיעקבו אחריך. נהגנו ללכת למסעדה לבנונית שנקראה 'ליבה', מול בית הכנסת של קהיר. לא הייתי דתי, אבל נכנסתי לבית הכנסת פעם אחת מתוך עניין, וזה הספיק. יום אחד ניגש אליי אדם שלא הכרתי, והציג את עצמו כקפטן עבד אל־עזיז. הוא זימן אותי לחקירה, ובה סיפר לי עליי ועל המקומות שביקרתי בהם לאחרונה. מטרת השיחה הייתה להבהיר לי שאני תחת מעקב. כמה ימים לאחר מכן הגיע לאוניברסיטה אדם אחר והתחיל לחקור אותי. הוא שאל על הדת היהודית ועל נושאים נוספים. באותם ימים לא הייתה שגרירות אמריקנית במצרים, והייתי לבד בשטח. לאדם שגדל במדינה דמוקרטית, התחושה של פיקוח תמידי כזה היא קשה. כשסיימתי את הקורס עזבתי את מצרים".
הוא חזר לקהיר פעמיים מאז, בתפקיד רשמי. בפעם האחרונה היה שם בספטמבר 2001, במסגרת משלחת קטנה של הפנטגון. "סיימנו את העבודה שלנו במצרים, היינו אמורים לחזור לארה"ב, ואז בן־לאדן החליט לפוצץ את מגדלי התאומים", הוא משחזר. הטיסות המסחריות מרחבי העולם לארה"ב הופסקו לכמה ימים; "אותנו הטיסו ממצרים לפרנקפורט, ומשם לארה"ב במטוס צבאי אמריקני".
הוא מראה לי ספרון שחיבר, "לוחמה אסלאמית מודרנית – הדוקטרינה העתיקה ממשיכה לצעוד". נושא הספר הוא תבוסת צבא העות'מאנים בפני האימפריה הרומית בפאתי וינה ב־12 בספטמבר 1683: בסרטון נטילת האחריות על פיגועי 11 בספטמבר, מספר רוד, בן־לאדן טען שמתקפת הטרור הייתה נקמה על הקרב ההוא. "שוב אנחנו לומדים על התרבות המזרח־תיכונית", אומר רוד. "הביטוי האמריקני 'מה שהיה היה' לא קיים באסלאם. שם לא שוכחים גם אחרי עשרות ומאות שנים".
טהרן לפני המהפכה
אחרי הקורס במצרים המשיך רוד למסעות בירדן עם ידידיו מספסל הלימודים, ולמד את התרבות הבדואית השבטית שם. אחר כך, לצורך הדוקטורט שלו שעסק בשלטון העות'מאני בארץ ישראל ובלבנון, הוא סייר גם בטורקיה. "חרשתי אותה עם חבר", מספר רוד. "היינו במזרח טורקיה, בכפרים ללא חשמל ומים, ללא כבישים וללא מגע של תרבות מערבית. למדתי טורקית, פרסית וערבית כדי לחקור את התרבות העות'מאנית, שהייתה שילוב של שלושתן, ונפגשתי עם אנשים שתרמו לי המון ידע על התרבות האזורית. השאיפה שלי להעמיק בלימודי האסלאם והקוראן הובילה אותי להרבה מסגדים של סונים ושיעים. למדתי איך להכין את עצמי לתפילה ואיך להתפלל, והופתעתי מהנכונות שלהם ללמד אותי על הדת. כמובן, הם לא ידעו שאני יהודי".
אחרי טורקיה הגיע רוד לאיראן: ב־1977 הוא נחת בטהרן, בטיסה ישירה מתל־אביב. "האווירה הייתה מצוינת. כשהסתובבתי בשווקים לא הייתה תחושה של טרום־הפיכה. אבל ידידי אורי לוברני, שהיה אז שגריר ישראל באיראן ועמד בקשרים הדוקים עם השאה מוחמד רזא פהלווי, כבר הזהיר מפני קריסת המשטר".
בביקור בבזאר בטהרן הוא התנסה בתרבות המשא ומתן בסגנון הפרסי. "רציתי לקנות לאמא שלי מזכרת, ובאחד הדוכנים מצאתי סיכה יפה מכסף שמצאה חן בעיניי. כמו מערבי טיפוסי, עשיתי את הטעות הראשונה במשא ומתן: אמרתי שאני מעוניין בסיכה. שאלתי את הרוכל כמה היא עולה, והוא נקב במחיר מופקע – 12 דולר, המון כסף לתפרן שהייתי אז. כשראה שאני מתלבט, הוא התחיל לספר לי שהוא לא מרוויח הרבה מהעסקה, אבל אני לא השתכנעתי. הסתובבתי ללכת, מה שנחשב בעיניו למעשה משפיל: הוא הרגיש שהעלבתי אותו וזלזלתי בסחורה שלו. הרוכל אחז בכתפי, הגיש לי את הסיכה ואמר: קח אותה חינם. אמרתי תודה והלכתי. אחרי כמה צעדים פנה אליי האחראי על השוק, אדם שתפקידו לשמור על החוק וגם לפקח על המחירים. הוא אמר שלא שילמתי על הסיכה, ועניתי לו שהסוחר נתן לי אותה במתנה. בעיניים מערביות, הרווחתי במשא ומתן: קיבלתי את מבוקשי בחינם. אבל בעיניים מזרח־תיכוניות, חרגתי מהכללים והעלבתי את הסוחר ואת השוק כולו".
רוד ביקר באיראן גם בשנה הבאה, הפעם במשלחת של עשרים סטודנטים אמריקנים שקיבלו מלגה מטעם השאה כדי ללמוד באוניברסיטה במשהד. "מפעם לפעם היו הפגנות נגד השאה, שנתפס כמושחת. שאלתי חברים איראנים לספסל הלימודים מי האייתוללה שלהם, כלומר מי פוסק הדת שלהם. בין השאר העליתי את שמו של רוחאללה חומייני, שגורש מאיראן בשל עמדתו הפוליטית. הם הסתכלו עליי כאילו לא הבינו את השאלה. בלילה ראיתי את אותם חבר'ה ברחובות, מפגינים וצועקים 'מוות לשאה, ברוך הבא חומייני'. כעסתי עליהם וחשבתי שהם שיקרו לי בפנים. כשחזרתי למעונות, רועד מכעס, חמישה מהם הגיעו אליי לחדר וגילו לי בסוד שאין להם מושג מי זה חומייני. הבנתי שהם צועקים סיסמאות בלי לדעת על מה הם מפגינים. הם פשוט נהגו לפי התרבות שלהם, ותמכו במי שחזק".
כמה חודשים לאחר מכן החליטו הסטודנטים האמריקנים לעזוב במהירות את איראן. המצב ברחובות הבהיר להם שהם לא רצויים, והם קנו כרטיסי נסיעה באוטובוס ממשהד לגבול אפגניסטן, מרחק ארבע שעות נסיעה. "עוד לפני שהגענו ללימודים באוניברסיטה נפגשנו עם הרב הראשי בטהרן דאז, הרב ידידיה שופט או 'חכם ידידיה'. הרב התרגש מאוד לשמוע שאנחנו נוסעים למשהד, שחיו בה רק שש משפחות יהודיות, ושאל בשקט אם אנחנו חושבים להגיע גם לאפגניסטן. הוא סיפר לנו שנשארו שם כמה עשרות יהודים בלבד, ומסר לנו שלוש צנצנות של בשר משומר כשר, כדי שנעביר ליהודים בעיר הראט. כשהגענו להראט פגשנו את היהודים הללו: הם טענו שהם צאצאי עשרת השבטים, אבל היום הם מוסלמים".
"כמו מערבי טיפוסי, עשיתי את הטעות הראשונה במשא ומתן: אמרתי שאני מעוניין בסיכה. כששאלתי את הרוכל כמה היא תעלה לי, הוא נקב במחיר מופקע – 12 דולר, המון כסף לתפרן שהייתי אז. הסתובבתי ללכת, מה שנחשב בעיניו למעשה משפיל. הוא אחז בכתפי, הגיש לי את הסיכה ואמר: קח אותה חינם"
ב־1979 השלים רוד את הדוקטורט שלו באוניברסיטת קולומביה, והחל להרצות ולכתוב על המזרח התיכון ובמיוחד על איראן. בעבודתו האקדמית הוא התחבב על המזרחן פרופ' ברנרד לואיס, וזה המליץ לפנטגון לשכור את שירותיו. "לואיס חיבר אותי לחבר שלו שהתעסק באירופה ובטורקיה", מספר רוד, "וכך מוניתי ליועץ מומחה לנושא האסלאם בטורקיה, באיראן ובעולם הערבי".
סעודיה לפני השלום
אחת המדינות שארה"ב הייתה מעורבת בהן יותר מכול בשנים ההן, הייתה כמובן עיראק. "במלחמת המפרץ הראשונה הייתי ראש דסק טורקיה במשרד ההגנה, וחלק מתנועות הכוחות והתקיפות נגד סדאם חוסיין תואמו דרכי", מספר רוד. "דיק צ'ייני, שהיה שר ההגנה מ־1989 עד 1993, העריך אז מאוד את ההתקפה הישראלית על הכור העיראקי: הוא הבין שבזכות הפעולה ההיא ב־1981, לאמריקנים היה הרבה יותר קל ב־1991. בהמשך עבדתי גם עם דונלד רמספלד. אחרי פיגועי 11 בספטמבר הוא שאל אותי אם יש בכלל מוסלמים מתונים, מי הם, והאם אפשר לחזק את הקשר איתם. אמרתי לו שיש כאלו, אבל שחיבוק דוב אמריקני רק יפגע ביכולתם לפעול מתחת לפני השטח".
כדוגמה לכישלון בהבנת התרבות המקומית הוא מספר על אירוע מתקופת אובמה. "לוושינגטון הגיעה משלחת של משפחת ברזאני מכורדיסטאן, ששלטה בצפון עיראק. אחד מבני המשפחה סיפר לי שבכיר אמריקני שוחח איתם וביקש מהם להתעלם מהעובדה שהם כורדים, ולהתחיל להתנהג כמו עיראקים. כששמעתי את זה מהם, צחקתי בקול כדי לתקן במעט את העלבון שיצר הבכיר. הוא ביקש מהם למעשה לנטוש את האמונות שלהם ולהפוך למשהו שהם לא מחוברים אליו; לוותר על הדבר החשוב ביותר מבחינתם – המשפחה, השבט – בשביל פרויקט אמריקני של בניית מדינה חדשה, עיראק הדמוקרטית המערבית".
והיום איראן שולטת במדינה. בדיעבד, הפלת שלטונו של סדאם חוסיין הייתה טעות?
"הייתה נוכחות של האיראנים בעיראק גם תחת סדאם חוסיין, אבל הוא בהחלט מנע מהם להשתלט על המדינה. הבעיה היא שחוסיין עמד על סף התקדמות לפצצה אטומית, וארה"ב הייתה חייבת לעשות מעשה. עוד לפני הפלת משטרו הייתי בקשר הדוק עם גורמי אופוזיציה בעיראק, והאמנתי שאפשר לייצר פתרון. 12 שנים שוחחנו עם אנשי אופוזיציה שם, וניסינו לייצר חלופה לסדאם חוסיין. היו טעויות בלי סוף, אבל רצינו לתת לשיעים, לסונים ולכורדים מנהיגים חלופיים.
"אחד האנשים ששוחחנו איתם היה אחמד שלאבי, ראש ארגון האופוזיציה 'הקונגרס הלאומי העיראקי'. לסדאם הייתה מחלקה מיוחדת שנועדה לטפל בו אישית, כי הוא כל כך פחד ממנו. אגב, לשלאבי הייתה מינקת יהודייה, והוא עזר הרבה ליהודים. במהלך כנס של האופוזיציה העיראקית בלונדון, יהודי אחד סיפר לי שיש בעיר יהודים שהכירו את המשפחה של שלאבי. הלכתי לבקר אחד מהם, יהודי בן תשעים שנמלט מעיראק אחרי שישב שם בכלא. שאלתי אותו על שלאבי, והוא סיפר שהאיש הזה עזר לו לברוח מהמדינה".
לד"ר רוד יש בטן מלאה על המדיניות האמריקנית באזור, כפי שבאה לידי ביטוי במקרה של עיראק. "ארה"ב עסוקה בהכתרת שליטים, אבל הם בסופו של דבר לא מתאימים לשלוט", הוא אומר. "האמריקנים מנסים לייצר פתרונות בלי להתחשב במבנה השבטי ובתרבות המקומית. הם לא מבינים איך לגייס את ההמונים כדי להצמיח שלטון מלמטה, ולייצר אצל האדם ברחוב את התחושה שהוא שותף לשינוי, וכל זאת תוך התחשבות במשפחות, בחמולות ובשבטים הגדולים. מרכיב התרבות הוא קריטי.
"הניסיון והידע שצברתי במסעותיי בארצות האסלאם ובדיונים בפנטגון, הובילו אותי למסקנה לא אופטימית אבל מציאותית: אין באמת פתרון לסכסוכים במזרח התיכון, כי אין רצון וצורך אמיתי לפתור אותם. כלל האצבע באזור הזה הוא שצריך להיות חזק. כל עוד אתה חזק, והצד השני יודע שאתה מסוגל ומוכן להגיב בתוקפנות, המצב שלך טוב. לא צריך להשתמש בכוח ולא צריך להשפיל את היריב. צריך לתת לו כבוד, אבל רק מתוך הבנה שלו שאתה הבוס.
"אנחנו צריכים לדעת גם שיש ערך גדול בהמתנה. בהסכמי אוסלו ובהבנות אחרות על הפסקת אש, הפלסטינים בעצם אומרים: לא יהיה פתרון, אבל בינתיים אתם חזקים ולכן אנחנו מסכימים לדחות את העימות תוך כדי התחמשות שלנו".
ומה לגבי הסכמי אברהם, או הסכם כינון יחסים עם ערב הסעודית?
"קודם כול, אני לא בעד לדבר הרבה על כינון היחסים. ככל שנדבר על זה, המחיר שיגבו הסעודים רק יעלה. אבל הם צריכים את ישראל, ולכן הם מוכנים להניח את הסוגיה הפלסטינית בצד. הם לא מחבבים את הפלסטינים, ובתור מוסלמים והאבים הם לא רואים בירושלים מקום מקודש. האפוטרופוס ומורה הדרך של הסעודים, התאולוג המוסלמי תקי א־דין אחמד איבן־תיימייה, פסק שרק מכה ומדינה מקודשות לאסלאם. הוא טען שיהודים שהתאסלמו הם אלו שהפכו את ירושלים לעיר קדושה לאסלאם, ובעצם ביצעו ייהוד של האסלאם. אף שהסעודים מצהירים רשמית על חשיבות מסגד אל־אקצה, יש גם סעודים שמספרים שהפלסטינים לא שייכים לארץ ישראל ובאו אליה כעובדים זרים. בסעודיה שום דבר לא מתפרסם בלי הכשר של הממשלה, וכשאתה רואה פרסומים נגד הפלסטינים, אתה יכול להבין שהדברים מבטאים את רוח המשטר".
לפי רוד, ההתקרבות בין ישראל לסעודים נובעת דווקא מכישלון של הממשל האמריקני הנוכחי, שנהג באופן שסותר לחלוטין את תרבות המזרח התיכון. "ג'ו ביידן תקף את יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, והאשים אותו בחיסולו של העיתונאי האמריקני האנטי־סעודי ג'מאל חשוקג'י. אחר כך, כשביידן היה צריך את הנפט הסעודי, הוא הכריז ש'מה שהיה היה' והגיע לריאד לסגור את הסכסוך. אבל מבחינת תרבות האסלאם, הפגיעה בכבודו של בן סלמאן היא נצחית, אי אפשר לסלוח עליה, ולכן הסעודים שלחו לקבלת הפנים את המושל המקומי.
"הסעודים זקוקים לקשרים עם מדינה חזקה, שתעמוד לצידם במלחמה נגד השיעים. הם היו מעדיפים את ארה"ב, אבל ממשל ביידן העליב אותם. לעומת זאת, השנאה האיראנית לישראל מבטיחה שישראל תהיה נאמנה לברית איתם, וההתנהלות הישראלית מול הממשל האמריקני – כלומר, העובדה שירושלים לא מתקפלת מול הדרישות של וושינגטון – נתפסת בריאד כהפגנת כוח. גם מבחינה כלכלית ישראל נחשבת למדינה חזקה, והטכנולוגיות שלה יכולות לעזור לסעודים להפריח את המדבר".
לדבריו, הסעודים מתקרבים גם לפתרונו של סכסוך ותיק אחר: בינם ובין הממלכה ההאשמית. רוד היה במשך שנים בקשר עם בית המלוכה הירדני, ובמיוחד עם הנסיך חסן בן טלאל, אחיו של המלך חוסיין ויורש העצר עד 1999 – אז הוא הודח, ואת מקומו תפס בנו של חוסיין, עבדאללה. "חסן ידע כמה מילים בעברית, והתעניין גם בהיסטוריה היהודית ובמשנתו של הגאון מווילנה", רוד מספר. לדבריו, חתונתו של יורש העצר הנוכחי, חוסיין בן עבדאללה, הייתה מהלך פוליטי בינלאומי: "השושלת ההאשמית, של מלכי ירדן, שלטה במכה כמעט אלף שנה, ובניה מחשיבים עצמם לצאצאים ישירים של הנביא מוחמד. לפני כמאה שנה הסעודים ניצחו את ההאשמים, ולקחו לידיהם את השליטה בעיר המקודשת. ההאשמים ברחו צפונה וקיבלו מהבריטים את ירדן ועיראק, אבל מבחינת הסעודים הם עדיין נחשבים איום, בגלל חשיבותם הדתית.
"אחת הדרכים לפתור סכסוך בין משפחות במזרח התיכון היא חתונה משותפת. כך יוצרים קשר דם בין השבטים, ומאחדים את הכוחות לשבט גדול וחזק יותר. כלתו הטרייה של יורש העצר הירדני מגיעה משבט הסודירים – משפחתה של אשתו האהובה של אבן סעוד, מייסד הממלכה הסעודית. בחתונה אחת נפתר סכסוך של מאה שנה, והתחזק הציר הסעודי־ירדני".
אוצר יהודי במטה המודיעין
כך חילץ רוד את ספריה העתיקים של קהילת עיראק, רגע לפני שהושמדו במרתף מוצף מים
במהלך עבודתו בפנטגון השתתף ד"ר הרולד רוד במבצע יחיד במינו להצלת ארכיון יהודי עיראק. זה קרה בשנת 2003, כשרוד שהה בבגדד כחלק ממשלחת אזרחית של משרד ההגנה. "גרנו באחד הארמונות של סדאם חוסיין. היו שם ברזי זהב, רהיטים מפוארים ועושר רב", הוא מספר. "ראשי התיבות של השליט המגלומן היו בכל מקום. אבל עם כל הפאר, לא היו לנו חשמל ומים זורמים, גם כשהטמפרטורה הייתה 50 מעלות בצל.
"במהלך שהותנו שם, האחראי על האגף היהודי במודיעין העיראקי פנה לאחמד שלאבי, ואמר שהוא מוכן לגלות לנו היכן טמון אוצר הספרים של יהודי עיראק, בתמורה לכך שלא יאונה לו כל רע. שלאבי ידע שאני בבגדד, אז הוא הזמין אותי להגיע איתו לבניין המרכזי של המודיעין העיראקי, שנכבש זמן קצר לפני כן. ירדנו למרתף, שהיה מוצף בגלל טיל שנפל שם ולא התפוצץ, אבל פגע במערכת המים. שלושה שבועות עבדתי ליד טיל חי שהיה יכול להתפוצץ בכל רגע. בהתחלה שאבנו את המים, ואחר כך התחלנו לחלץ מהמרתף ספרי קודש. הייתי היחיד שם שידע עברית וארמית והבין איזה אוצר ענק יש בידינו".
את הספרים הספוגים במים הם פרשו בשמש, כולל ספרי תורה שהונחו על האדמה לייבוש, לאחר שרוד השיג לכך את אישורם של רבנים. בינתיים הוא סיפר על הממצאים לנתן שרנסקי, שעמד איתו בקשר, ושרנסקי התקשר לסגן הנשיא דיק צ'ייני. "למחרת היה דיון בהשתתפות סגן הנשיא, מנהל משרד החוץ, שר ההגנה וגורמים רשמיים בבגדד, והמערכת האמריקנית המשומנת נכנסה לפעולה. חבר'ה מהארכיון הלאומי בארה"ב הגיעו כדי לקחת את הספרים לשיקום".
החומר שחולץ מהמרתף כלל התכתבויות של הנהלת הקהילה היהודית בבגדד עם משרדי ממשלה עיראקים בתחילת המאה ה־20, תיקים אישיים של תלמידי בית הספר היהודי, רשימות נישואין, לידות ופטירות, תיעוד קורבנות הפרהוד ביוני 1941, מידע על יהודים שנאסרו ונרצחו בידי השלטונות, פרטים על נכסי יהודים ועוד. המרכז למורשת יהודי בבל באור־יהודה, מספר רוד, הוציא כבר שני ספרים בהתבסס על הממצאים, ועוד היד נטויה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
מפגש עם ד"ר הרולד רוד, יועץ למשרד ההגנה האמריקאי בו ירחיב על הארכיב של יהודי עיראק שנמצא במרתפי סדאם חוסיין בבגדד והועבר לשיקום בוושינגטון
יתקיים ביום ג' | 29.8.23| בשעה 19:00
במרכז מורשת יהדות בבל, שד' מרדכי בן-פורת 83 אור-יהודה
להרשמה: טל'\וואטסאפ: 03-5339278-9 | babylon@bjhc.org.il
