כשיושבים סביב שולחן עגול ונמוך, על כיסאות גן קטנים, בין מדפים של צעצועי עץ ובד פשוטים, ומדברים על תחושת השייכות ועל השקט הפנימי הנחוצים לכל תלמיד, קל לרגע לשכוח שהתכנסנו כאן לריאיון עיתונאי. כי תוך כדי נגיסה בפרוסת אבטיח צפות ועולות, גם אם רק בראש או בלב, שריטות העבר שתרמה מערכת החינוך למרבית הנוכחים כאן. מהצלם ועד למראיינת, כולם מהרהרים במה שהיה. ההשוואות בין הרצוי המתואר באוזנינו ובין המצוי המוכר והרגיל, הצלצול והלוח והשיעורים, הן פשוט בלתי נמנעות.
למרבה הצער, מילים כמו רוגע, הכלה, חוסן אישי או ביטחון עצמי במסוגלות, הן לא בדיוק מושגי היסוד שהישראלי הנורמטיבי יבחר כדי לתאר את שנותיו בבית הספר. והנשים חכמות הלב שהתאספו בשלהי אוגוסט אל המבנה הירושלמי הזה, ממש מעל חוצות היוצר, מרגישות איכשהו כל ניואנס, חשות כשהקשב מתחלף במחשבה מהורהרת על איך היה אפשר לעשות את הדברים אחרת. וכשהן מתארות איך באמת אפשר לעשות את זה, איך לפעול כדי להקים מסגרת שונה, זה נשמע כל כך פשוט וברור. כל כך נדרש.
בשנת הלימודים הקרובה צפוי להיפתח בירושלים בית ספר חדש – "שובך", שיהיה אנתרופוסופי וגם דתי. המוסד הזה נולד בעקבות ביקוש מצד הורים ששלחו את ילדיהם לגני עמותת "שובך" בעיר, ורצו לסלול המשך לדרך החינוכית שבה פסעו הבנים והבנות בגיל הרך. כבר כמה שנים שהחלום הזה מפעם בהם, וכעת הוא הופך סוף־סוף למציאות, בתמיכתה המלאה והרשמית של העירייה.
דנה כספי, הפסיכולוגית החינוכית המלווה: "יש מחשבה כאילו הורים ששולחים לחינוך אנתרופוסופי לא מעוניינים בהישגים. זה בדיוק הפוך, כי אם אתה רוצה שהילד יספוג כמה שיותר ויגלה את הכוחות שבו – זה המקום. המשימה החינוכית היא ללמד את הילד ויסות, משימה שקיימת בכל גיל"
במבנה הגן, שריק מילדים בחופש, אני נפגשת עם לירז בטיטו, מנהלת עמותת שובך; דנה כספי, הפסיכולוגית החינוכית המלווה, ובעצמה אם לילדות הלומדות בגני שובך; ומי שתנהל את בית הספר החדש – צורית אבן־אש, אשת חינוך ותיקה מנוב שבגולן. בשנים האחרונות ניהלה אבן־אש ביישוב נטור את בית הספר האנתרופוסופי הדתי הראשון בארץ, וכעת העתיקה זמנית את מגוריה לבירה. "שכרנו לנו דירה קטנה ברחביה. כל הגוזלים שלי כבר נישאו ועזבו את הקן, ולכן זה התאפשר", היא מחייכת.
אל האנתרופוסופיה הגיעה אבן־אש אחרי שעבדה תקופה ארוכה באולפנת "אי"ל ברמה" בנוב. "היו אצלנו בנות שעברו חוויות לא קלות, חלקן הגיעו מרוסקות ממש. אחד הדברים המופלאים שקרו שם הוא שהבנות גילו פתאום את הכוחות שלהן. תלמידה שכבר הייתה שמונה שנים במערכת החינוך, והיא אומרת 'אני לא יודעת שום דבר, אני לא טובה בכלום' – ופתאום מגלה שהיא מבריקה באמנות או במחול. וכשאת יודעת שאת טובה, אפשר לאסוף כוחות להתמודד גם עם מתמטיקה ואנגלית.
"לאורך כל השנים שם תהיתי לעצמי איך ילדים מגיעים למצב כזה של חוסר היכרות קיצוני עם היכולות שלהם. ואז, לפני תשע שנים, הוזמנתי לנהל בית ספר חדש, 'מעיינות', שהוקם בנטור ביוזמת ההורים. אני ודן חמדי, שיהיה גם המלווה הפדגוגי של בית הספר בירושלים, לקחנו את הכלים המיוחדים של החינוך האנתרופוסופי, ושילבנו אותם עם החינוך הדתי".
מטרת־העל של מקימי מעיינות הייתה לגדל ילדים שלא מאבדים את הסקרנות, את הרצון ללמוד ואת הידיעה שהם יכולים. "חיפשנו מסגרת שתשמור על הילדים שלנו ילדים, שתשמור על כוחות החיים החזקים בגיל הזה", יאמר לי דן חמדי בשיחה טלפונית. "כי המצב הוא שילדים מגיעים לבית הספר מלאי כוחות חיים, ושם משהו נכבה".
התלמידים מבקשים מבחנים
השיטה האנתרופוסופית פותחה לפני כמאה שנה בידי רודולף שטיינר, פילוסוף ומחנך אוסטרי. "שטיינר אמר שאנחנו תמיד שואלים מה אנחנו צריכים מהילד על מנת שיגדל להיות מהנדס, רופא, עיתונאי, אדם מועיל לעולם, אבל השאלה האמיתית היא אחרת: מה הילד צריך מאיתנו לשם כך", מסבירה אבן־אש. "ההסתכלות אמורה להיות מנקודת המבט של הילד. מה ילד בבית ספר יסודי צריך בשביל החוסן הכי בסיסי, בשביל הרגשת מסוגלות, בשביל פתיחת כל הערוצים שיאפשרו לו להיות אדם לומד. השיטה הזאת שואפת לחינוך הוליסטי: בשיעור עצמו גם הגוף עובד, וגם מציירים, וגם מדמיינים. יש חשיפה לאסתטיקה, חשיפה לחומרים ראשוניים, למשהו שורשי מאוד. כך בונים את השורש של הילד, ואחר כך הוא יכול להיות אלוף בכל תחום".
כדי להתחיל את התהליך, הכיתה עצמה חייבת להיות נעימה. "אסתטיקה חמימה", כמו שאבן־אש מגדירה זאת. "וצריך גם מבוגר שהילד יכול לשאת אליו את עיניו. דמות סמכותית. חינוך אנתרופוסופי הוא לא דמוקרטי בעליל. בדיוק עכשיו הייתה לי שיחה עם אם שסיפרה שהילד שלה עולה לכיתה א', והיא נתנה לו לבחור לאיזה בית ספר הוא רוצה ללכת. אמרתי לה שזו לא החלטה לגיל הזה. ילד בן שש יכול לבחור אם ללבוש היום את החולצה הכחולה או האדומה, אם הוא רוצה טחינה או גבינה לבנה על הלחם; הוא לא יכול ולא צריך לבחור לעצמו בית ספר".
המבוגר־המוביל, לפי אבן־אש, "לא משפיע בדרך קשוחה של יראה ופחד, אלא מתוך כבוד. אנחנו מכבדים את מה שקורה במסגרת החינוכית וזה את זה. כמובן, אין דבר כזה ונדליזם. אם יש ניצנים של אלימות, מטפלים בהם מיד. הרצון הוא שהילד ירגיש בטוח. כשיש מבוגר סמכותי ויש מרחב יפה ומזמין, הילד נפגש עם כל הכוחות שלו, ואז נוצר בסיס לכל הדברים האחרים. מתוך זה אפשר לדון עם הילדים על הטקסט שהם קוראים בחומש, ואפשר ללמוד חשבון דרך תיפוף על הגוף. הילדים רוכשים מיומנויות של דיבור בקבוצה, של התחשבות, של שיח מכבד. זה יורד לרזולוציות מדויקות של איך משרים את האווירה הרצויה כבר מהיום הראשון בבית הספר. יש תרגולים שעבור ילדי כיתה א' הם לפעמים מתישים, אבל בסוף הם מבינים את הכללים של התייחסות זה לזה, הקפדה על סדר, ארגון ואווירה".
בארץ פועלים היום כ־40 בתי ספר אנתרופוסופיים. "כשהגעתי בפעם הראשונה לנטור, הייתי בהלם", מספרת דנה כספי. "ראיתי את ילדי כיתה א' יושבים במעגל, בקשר עין זה עם זה, ומדברים את פרשת השבוע עם המורה שלהם. המחנכת היא שותפה פעילה בכיתה, וגם כשמגיעים מורים מקצועיים, למשל כדי ללמד ניפוץ צמר, היא משתתפת ולומדת. דן חמדי קורא לזה 'קהילת כיתה'".
ואיך כל זה משתלב עם היהדות, עם החינוך הדתי?
אבן־אש: "לפעמים אנשים שומעים 'אנתרופוסופיה' ונבהלים, כי שטיינר באמת הביא איתו לגישה הזאת גם אלמנטים דתיים. אנחנו זיקקנו מתוכה רק את הכלים, בלי הצד הרוחני שנלווה אליהם, ולכלים האלו אנחנו מכניסים את האורות שלנו.
"יש קטע של הרב קוק שאנחנו לומדים עם ההורים, ובו עולה השאלה אם לילדוּת יש ערך בפני עצמה, או שהיא רק זמן של הכשרה לבגרות. תשובתו של הרב קוק היא שלא רק שיש לה ערך בפני עצמה, אלא שהיא 'המעולה שבתקופות' בחיי האדם. אני מניחה שאם הרב קוק היה יושב לכוס קפה עם רודולף שטיינר, הם היו מסכימים על עיקרי הדברים. אז אנחנו לוקחים את הרעיונות של שטיינר, ומכניסים פנימה את התפילה שלנו, שהיא הרבה יותר תנועתית מהמקובל בבתי ספר אחרים, ואת שיעורי התורה שלנו שגם הם שונים. אנחנו מרגישים שהדרך הנכונה ללמד ילדים תורה היא לא רק לקרוא מהספר. כך נהגו בגלות, וזה בסדר, ועכשיו יש לנו תורת ארץ ישראל, גם בהיבט החינוכי. אני מרגישה שזו התשובה, ובמיוחד לדור הזה".
צורית אבן־אש, מנהלת בית הספר: "לפעמים אנשים שומעים 'אנתרופוסופיה' ונבהלים, כי רודולף שטיינר באמת הביא לגישה הזאת גם אלמנטים דתיים. אנחנו זיקקנו מתוכה רק את הכלים. אני מניחה שאם הרב קוק היה יושב לכוס קפה עם שטיינר, הם היו מסכימים על עיקרי הדברים"
השיטה האנתרופוסופית־דתית מתיישבת לדברי אבן־אש עם המשנה הידועה מפרקי אבות – "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש־עשרה למצוות, בן חמש־עשרה לתלמוד". "בגיל חמש מתאים מאוד לספר את סיפורי התורה", היא מפרטת. "בגיל עשר ממשיכים למשנה, כי בשלב הזה ילדים רוצים להתחיל לעשות סדר בדברים. בן 15 לתלמוד – ובחינוך הדתי הרבה פעמים מקדימים את לימודי הגמרא לפני הגיל הזה, וחבל. לא צריך למהר. עדיף להתחיל עם גמרא בגיל הנכון".
בבית ספר אנתרופוסופי מתמקדים בערך המדויק שיש לכל גיל, מוסיפה אבן־אש. "בכיתה א' למשל יש המון דמיון. בכיתה ג' ילדים כבר שואלים 'זה היה באמת?', כי השכל מתחיל להשתלט על הדמיון. אם יש לנו יצור חמוד בגיל שש, שהדמיון שלו מפותח כל כך והלב שלו פתוח כל כך, ואנחנו מושיבים אותו במשך שעות רבות ומתייחסים בעיקר לשכל שלו, ולא מספיק לדמיון או לגוף ולרגש – אנחנו עושים עוול למתנה של הגיל הזה.
"כיתה ג' זה גם הגיל שבו ילדים מתחילים להסתכל על עצמם מבחוץ. ילד שיש לו קשיי למידה, ובכיתה א'־ב' זה לא הפריע לו, מתבונן פתאום על עצמו ואומר – למה כולם יודעים לקרוא ורק אני לא? אז בשנה הזו אנחנו מספקים חוויות וכלים שייתנו להם הרגשה של ביטחון בעולם. למשל, בונים משהו יחד, כמו נדנדה או מטבח מבוץ, וכך הילד יודע שיש לו כוחות לבנות. בכיתות הגבוהות יותר הם מבקשים מאיתנו שנאתגר אותם שכלית. שואלים – 'למה אתם לא עושים מבחנים? תבחנו אותי, אני רוצה לדעת איך אני'".
מה לגבי הפרדה מגדרית? היא קיימת אצלכם?
"הכיתות בבית הספר בנטור מעורבות, וכך יהיה גם כאן. ועם זאת, מתוך קשב לרצון של הילדים, ראינו שבכיתות ה'־ו' הבנות רוצות זמן לבד. כשהן יחד עם הבנים, הן לא משתתפות כמעט בשיעורים. בכיתה ו' זה כבר מורגש מאוד. בסביבה של בנות בלבד, הן הרבה יותר משוחררות. לכן חלק משעות הלימודים בכיתות הגבוהות יותר מתקיימות בהפרדה. יש שיעורי תנועה נפרדים, שכוללים התחברות לגוף ושיח עמוק על השינויים שמתחוללים בו. מה שבדרך כלל מדברים עליו בשניים־שלושה שיעורים, אצלנו הוא תהליך של שנתיים".
חינוך בקערת אבטיח
כשהתחילה לנהל את מעיינות, אבן־אש לא עברה הכשרה מיוחדת בתחום האנתרופוסופיה, "אבל זה התחבר לי מיד לחינוך הקיבוצי שגדלתי בו בשדה־אליהו", היא מספרת. "במשך השנים כל הצוות שלנו בנטור עבר הרבה השתלמויות. היינו קשורים מאוד לקיבוץ הרדוף, מחלוצי השיטה בארץ. לנו כצוות דתי לא היה קל עם כל הדברים שפגשנו שם. למשל, השירה שלהם לפעמים קצת כנסייתית. היא בעברית אומנם, אבל הייתה הרגשה שזה לא מתאים. או התפילה: גם להם יש טקסט שהילדים אומרים בבוקר, משהו בסגנון 'תודה א־לי על השמש הזורחת'. אבל לנו כבר יש בסידור טקסטים יפים כל כך, 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים', 'א־לוהיי, נשמה שנתת בי טהורה היא'. אמרתי להם שלא צריך ללכת רחוק, הכול נמצא אצלנו. החינוך האנתרופוסופי רוצה שהצד הרוחני של הילדים ייבנה דרך הרגש ודרך הדמיון, וזה קיים ביהדות".
לדבריה, בוגרי בית ספר אנתרופוסופי אינם נופלים ברמתם הלימודית מבוגרי בתי ספר רגילים. "אנחנו רוצים שכשהם יצאו מבית הספר וימשיכו הלאה, לא יהיה פער בינם ובין תלמידים אחרים. בגיל הרך אנחנו מתעכבים קצת עם חומר הלימוד, כדי לא להלחיץ, ובגיל מאוחר יותר מגבירים את הקצב".
ומעבר לפערים האפשריים בחומר הלימוד, האם ילד שהתרגל לשיטה האנתרופוסופית יכול אחר כך לשבת משמונה עד ארבע ליד שולחן בכיתה רגילה?
"לבוגרים שלנו יש משבר, אני לא יכולה לומר שלא, אבל הרבה ילדים עוברים משבר כשמגיעים לחטיבת הביניים. יש לי נכד שסיים עכשיו כיתה ז', ולאורך כל השנה תחקרתי אותו איך הוא מסתדר. הוא אמר – 'אל תדאגי, אני יודע אנגלית וחשבון, אבל מבאס אותי שאין מלאכות. לא צמר, לא נגרות, לא ציור'. אז הם בהחלט מסתדרים מבחינה לימודית, אבל מתגעגעים לשפה החינוכית שלנו, שהיא הוליסטית מאוד. הערך המוסף חסר להם".
כספי: "יש משבר, אבל הוא יותר בחוויה של הקשר עם המורה, ביכולת להישען עליו. כשילדים נכנסים לבית הספר, רמת ההצפה בשמיים. יש הרבה יותר רעש, מחלקים להם כל היום סוכר, יש שיעורים קצובים של 45 דקות – וזה לא מתאים לשעון הפנימי שלהם. באנתרופוסופי אחרי ארוחת צהריים עושים דברים רגועים יותר, כי הילדים עייפים וגם המורה.
"כשהבת שלי נכנסה לכיתה א' רגילה אחרי שסיימה גן שובך, היא אמרה לי – 'אמא, מה הקטע שבשיעור ספורט לא כולם יכולים להשתתף?'. כי אצלנו זו קהילה. הילד שיוצא למערכת הרגילה לא מבין למה לא נותנים לכל אחד מקום, למה לא מקשיבים. אבל מבחינה לימודית הוא מכוסה, וגם יש לו חוסן. בבתי הספר אומרים על בוגרי הגנים של שובך שיש להם בשלות, שהם יודעים לחכות, לא מתפרצים לדברים של אחרים".
דנה כספי: "אפילו כמות האור שנכנסת לכיתה משפיעה על התגובות הפיזיות. טון הדיבור של המורה, מאור הפנים שלו – כל אלו דברים חושיים שנמדדים במערכת הפיזיולוגית ומסמנים לנו, וכשילד לא מרגיש מוגן, אי אפשר ללמד אותו קריאה"
אבן־אש: "ד"ר גלעד גולדשמידט מהרדוף כתב עבודת דוקטורט על בוגרי החינוך האנתרופוסופי. הוא ראיין הרבה מאוד בוגרים, והגיע למסקנה שאף תחום לא סגור בפניהם. כי הם קיבלו את הבסיס, העוגן, השורש, את הרגשת המסוגלות, ואיתה הם פורשים כנפיים".
כספי: "יש מחשבה כאילו הורים ששולחים לחינוך אנתרופוסופי, לא מעוניינים בהישגים. למעשה זה בדיוק הפוך, כי אם אתה רוצה שהמוח יהיה פנוי ללמידה, שהילד יספוג כמה שיותר ויגלה את הכוחות שבו – זה המקום. המשימה החינוכית של ההורים והמורים היא ללמד את הילד ויסות. זו משימה שקיימת בכל גיל. זה מתחיל כשאתה מלמד ילד שלא דוחפים ידיים לקערה של האבטיח, אלא משתמשים במזלג. ואנחנו רוצים גם ללמד שיושבים בנחת ולא חוששים, כי יודעים שכולנו נקבל אבטיח. זה הדבר הכי מדהים שהילדים לוקחים איתם כשהם יוצאים החוצה".
מהות, לא מעון
עמותת שובך הוקמה לפני 12 שנים על ידי לירז בטיטו, בעקבות מסע החיפושים שלה אחר מסגרת לילדיה. "היינו קבוצה של משפחות צעירות מנחלאות שניסו למצוא מענה חינוכי הולם לקטנטנים", היא מספרת. "ראינו את כל המסגרות שהיו מסביב – מעונות, משפחתונים. לנו היה חשוב שהמקום ייקרא 'גן', ושתהיה בו מהות. כך הגענו לגישה האנתרופוסופית. נוצר אצלנו חיבור דתי־חילוני, על כל הרצף הירושלמי. הגיעו משפחות מ'אדם' ו'ממעיינות רבי חייא', שתי עמותות חינוכיות שפעלו בעיר, וככה קם גן שובך ראשון, שהיום אנחנו קוראים לו 'שובך קטנים'. אחרי ארבע שנים פנינו לעיריית ירושלים ולמשרד החינוך וביקשנו להיות חלק מהמערכת".
והם נענו בקלות?
"השנים הראשונות של שובך היו חלק ממאבק שהשתתפו בו גם רחל עזריה והרב אהרון ליבוביץ, ומטרתו הייתה לתת מקום למשפחות צעירות עם ילדים. במרכז העיר לא גרו אז משפחות צעירות, רק סטודנטים, תושבים מבוגרים וסוחרים. העירייה בראשות ניר ברקת שיתפה פעולה, ונתנה לנו מבנה לגן פרטי. הסיווג כגן דתי־חילוני היה חשוב לנו מאוד, אבל לימים היינו צריכים לבחור אם אנחנו שייכים לזרם הממלכתי או הממלכתי־דתי, ובחרנו באפשרות השנייה".
היום פועלים שבעה גני שובך רב־גיליים, ושניים נוספים עומדים להיפתח. הביקוש עומד כרגע על 200 אחוז מההיצע, ורשימת ההמתנה היא ארוכה. כספי: "הגן הזה פה בימין־משה מקבל היום רק אחים־ממשיכים, כי אין מקום. וזה עוד היה גן עירייה שנסגר, כי אף אחד לא רצה ללמוד בו בגלל המיקום. אם סגן נשיא ארה"ב מתארח במלון קינג דיוויד, או אם יש מרתון בעיר, הגן לא יכול להיפתח באותו יום, כי פשוט אי אפשר להגיע. בעירייה לא האמינו שנרצה את המבנה הזה".
ואיך באמת מגיעים לכאן מדי בוקר עם ילדים קטנים בסבך הרחובות העמוסים? רוב ההורים, הן מסבירות, פשוט באים ברגל מהשכונות הסמוכות. "הרבה ימי לימודים מתבטלים בגלל אירועים במרכז העיר, ובכל זאת הגן מבוקש מאוד", אומרת בטיטו.
את שני הגנים הראשונים של שובך, מספרת לירז בטיטו, העמותה פתחה מיוזמתה, "ואחר כך העירייה כבר ביקשה שנפתח עוד. בכל גן יש לנו בין חמש לשמונה נשות צוות, ולכולן קוראים גננות. הן משתדלות לא לדבר במהלך היום מעל הראשים של הילדים"
את שני הגנים הראשונים של שובך, היא מספרת, העמותה פתחה מיוזמתה, "ואחר כך העירייה כבר פנתה אלינו וביקשה שנפתח עוד, בגלל עודף רישום. בכל גן יש לנו בין חמש לשמונה נשות צוות, ולכולן קוראים גננות, בלשון כבוד. הן משתדלות לא לדבר במהלך היום מעל הראשים של הילדים. בכל שבוע מתקיימות ישיבות צוות, ושם נעשה המעשה החינוכי". העמותה בוחרת בעצמה את הגננות – "אנחנו רוצים את המעולות שבמעולות, נשות חינוך של מידות והארת פנים", אומרת בטיטו.
וסליחה על השאלה הגסה: את גם יכולה לשלם להן יותר?
"זו באמת שאלה קצת גסה. יש כאן תשלומי הורים נוספים – גם על הזנה וגם על ימים נוספים וימים ארוכים. אנחנו לא נעזרים בתוכניות חיצוניות, ואותו צוות נשאר גם בשעות אחר הצהריים. זה צוות שנבנה כמשפחה. לכל עובדת יש מערכת שעות בהתאמה אישית, יש כל מיני משרות מפורקות, זו גמישות שלא קיימת במערכת החינוך".
כספי: "הורים רבים אמרו לנו שלא חסרים בתי ספר עם חזון מרשים, אבל בסוף הכול תלוי בשאלה מי המחנך. וכאן יש דגש לא על מה מעבירים אלא על איך מעבירים. הגננת או המורה לא נמדדות על פי התכנים שהעבירו, אלא לפי השאלה איך העבירו והאם הן שמרו על ויסות עצמי".
בטיטו: "הרבה מהגננות שלנו לא למדו 'חינוך ולדורף' (שמה של השיטה שייסד שטיינר – הכ"ח), אבל הן עוברות הכשרה, ובסופו של דבר העיקר הוא עבודת מידות וחינוך עצמי. בבית הספר יהיו לנו מנהלת, מורה, מלווה פדגוגי וגם מורים מקצועיים שילמדו חלילית, מלאכות עתיקות, אנגלית ועוד.
"חשוב לי לומר שהתרגשנו מאוד מההיענות של המערכת ליוזמה של הקמת בית הספר. קיבלנו את ברכת הדרך ואת תמיכתם של מנהלת החינוך בירושלים ושל ראש העיר משה ליאון. סייעו לנו גם מנהל אגף ממ"ד עמנואל זילברמן ומחזיקת תיק החינוך הדתי בעיר חגית משה".
"בית הספר האנתרופוסופי הדתי יעניק מענה להורים הרוצים להעניק לילדיהם את שיטת החינוך ולדורף, תוך שילוב ראוי של תוכני המסורת היהודית ולימודי יהדות", כך נמסר לנו מטעמו של ראש העירייה ליאון. "נמשיך להשקיע, לפתח ולטפח את החינוך הירושלמי על כל רבדיו, תוך מתן מענה מיטבי לכלל הזרמים בירושלים".
הריטלין נועד לתלמידים
בשנת הלימודים הקרובה תיפתח בבית הספר החדש רק כיתה א', וילמדו בה עשרים ילדים. יש בירושלים הרבה יותר מעשרים מסיימי גני שובך, אבל לדברי בטיטו, לא כל ההורים רצו בית ספר ממשיך, ורבים חששו להמתין בחוסר ודאות עד קבלת האישור הסופי – שהגיע רק באמצע החופש הגדול. גם עכשיו המבנה ברחוב ז'בוטינסקי אינו מוכן עדיין לקליטת התלמידים, וההכנות צפויות להסתיים רק ימים ספורים לפני אחד בספטמבר. המפגש המקדים עם ילדי כיתה א' התקיים בחורשה, מה שמוביל לשאלה איך בונים בלב המרחב העירוני חינוך שסט הערכים שלו מחובר לטבע וכפרי למדי במהותו.
אבן־אש מחייכת. "זו שאלה מצוינת. דיברתי לפני כמה שנים עם מנהלת של בית ספר אנתרופוסופי גדול ברמת־גן, ושאלתי אם יש מספיק הורים בעיר שרוצים לשלוח למסגרת כזאת. היא השיבה שזה חינוך מרפא, שדווקא ההורים בעיר זקוקים לו לפעמים: כתוצאה מהלחץ והעומס, הילדים נעשים חולים, פיזית ונפשית. יש חרדות, יש מחלות כרוניות כאלו ואחרות, יש תופעות שמתבטאות בעור ובנשימה. זה יכול להיות בגלל חוסר מוגנות או לחץ הישגי, והגוף צועק הצילו. יש צורך בסיוע של חינוך מרפא, כמעין תשובת המשקל להישגיות הגבוהה".
כספי: "לא חייבים להיות בתוך הטבע, כי המהות של האנתרופוסופיה היא הוויסות הגופני. אני עובדת כפסיכולוגית חינוכית באחת הערים, נמצאת שם שנים בגנים ובבתי ספר. את נכנסת לגן – יש רעש, ילדים בוכים, אווירה מתוחה. אפשר לראות את התגובה הפיזית למצב הזה, מילדים שמתלוננים על כאבי בטן, דרך אסטמה של העור ועד חרדה ודיכאון. יש כמויות מדהימות של ילדים שסובלים מזה, ואין מספיק אנשי טיפול. המסע שלי לאנתרופוסופיה התחיל משם. חיפשתי כלים שנותנים מענה לבריאות הנפשית, ומצאתי הרבה תשובות בשיטה הזאת. אנחנו בנויים כך שהמערכת הפיזיולוגית שלנו אוספת כל הזמן מסרים מהסביבה, ומאותתת לגוף אם אנחנו נמצאים במצב של ביטחון או של סכנה. אפילו כמות האור שנכנסת לכיתה משפיעה על התגובות הפיזיות, למשל אם אין וילון והילד מסונוור כשהוא מנסה לקרוא מהלוח. גם טון הדיבור של המורה, מאור הפנים שלו – כל אלו דברים חושיים שנמדדים במערכת הפיזיולוגית ומסמנים לנו האם אנחנו נמצאים במקום בטוח. מבחינתי זה היה גילוי גדול, להבין שהגישה האנתרופוסופית מסתדרת היטב עם הידע של מדעי המוח על יכולות למידה.
"כשילד לא מרגיש מוגן, אי אפשר ללמד אותו קריאה. אנחנו לא יכולים לדרוש ממנו להפעיל את הקוגניציה בזמן שהמערכת הלימבית עובדת. לכן מבחינתי העיקרון היסודי הוא שהכיתה צריכה להיות קבוצת חוסן. זה צריך לשבת אצל המחנך – שכל עוד ילד לא רגוע מבחינה חברתית, אי אפשר להתחיל ללמד. בנטור מתחילים את הבוקר בתרגילי שיווי משקל, כי כשאני יציב גופנית, אני גם יציב נפשית. יש גם בתי ספר רגילים לגמרי שקיימת בהם הוראה של ההנהלה: בחודש הראשון של השנה לא מתחילים למידה עד שיש תחושת חוסן. זה אומר שהילדים מרגישים שהם שמורים, שיש מישהו שרואה אותם, ושיש קשר בין המסגרת לבית. כך מקדמים בריאות נפשית. יש גם חשיבות ליכולת של המורה להסתכל על הילד ולראות איפה הוא נמצא בחלון העוררות של הוויסות שלו. אם הכיתה סוערת מאוד – צריך לאפשר לתלמידים לקום ולהימתח, לצאת רגע החוצה, וכשהם נרגעים פיזיולוגית אפשר להיכנס ולהתחיל ללמוד. זה כלי מהחינוך האנתרופוסופי שאפשר לקחת לכל מקום: לשאול את עצמך האם האדם שמולך פנוי להקשבה, או שאולי הוא צריך עכשיו לאכול או לקום רגע מהמקום. עכשיו למשל אני רואה שחלון ההקשבה שלך הולך ונסגר", היא מחייכת. "הכול קשור ליכולת של המבוגר להתאים את עצמו למצב של הכיתה. מהצמיחה המהירה של גני שובך אנחנו קודם כול רואים שזה עובד. אחרי זה שואלים למה".
יש ילד שלא יתאים לכם?
אבן־אש: "רק ילדים שזקוקים לכיתה קטנה ולחינוך מיוחד מאוד. יש בתי ספר שקיימת בהם כיתה קטנה, לנו כרגע עוד אין".
כספי: "בחזון של שובך, השילוב של הכלי האנתרופוסופי מייצר מרחב מרפא, וזה מתאים לתשעים אחוז מהאוכלוסייה, כולל טווח רחב של חינוך מיוחד. אני מקווה שנצליח לשלב אצלנו ילדים עם לקויות. כרגע מבחינה טכנית אנחנו עוד לא יכולים לעשות את זה, אבל לילדים עם לקויות למידה, לקויות נוירו־מוטוריות, יש חשיבות במעגל שמרכיב חלק משמעותי מהלמידה. המעגל הוא המון שייכות. המורה או הגננת נותנת לכל אחד את המקום שלו, וכל אחד לפי כוחו. ילד שאני יודעת שהוא לא חזק, לא אתן לו לייצר משהו בתוך המעגל. מורה בחינוך הרגיל לפעמים 'נותנת תפקיד' לילד בכיתה, הוא משקה את העציצים למשל, אבל זו לא השתתפות פעילה, זה לא להיות חלק מהקבוצה. זו האבחנה החשובה – האם ילד מרגיש שהוא משמעותי מבחינת הקבוצה, או לא.
"כמו שצורית הסבירה, בחינוך הרגיל שואלים מה הבעיה של הילד, עושים לו אבחון. באנתרופוסופי לעומת זאת שואלים מה הוא מבקש מאיתנו, מה בסביבה שלו לא נותן לו לפרוח. אני לא שמה את הבעיה בתוך הילד, אני מחצינה אותה ומתבוננת אם יש לו צורך שאנחנו לא מצליחים למלא. זה יכול להיות בהיבט הלימודי, החברתי או הפיזי. אנחנו שואלים מה אנחנו כסביבה יכולים לשנות כדי שהילד ימצה את היכולות שלו. זו הפרספקטיבה".
בחינוך האנתרופוסופי, מעירה כספי, לא ממהרים לתת ריטלין. "אם הילד צריך את זה, גם אצלנו נותנים ריטלין", אומרת אבן־אש. "כך נעשה כל עוד זה צורך של הילד, לא של המורה.
"יש ילדים שבתור מחנך קשה לך איתם, הם מפעילים אותך. לפעמים מחנך אומר לנו שהוא רוצה להעלות להתבוננות של הצוות ילד מסוים, וכולנו מתארים מה אנחנו רואים באותו ילד, משאירים את זה כך במשך שבוע, ורק אז מנסים למצוא פתרון. במקרים רבים, עצם ההתבוננות על ילד גורמת שינוי", היא מוסיפה. חמדי רואה כאן גם ממד רוחני: "אם אני חושב טוב על ילד שקשה לי איתו, אם אני מתפלל עליו, למחרת אני מקבל ילד אחר. זה קורה".
לסיום אני שואלת את צורית אבן־אש על מצוקת כוח האדם המורגשת במערכת החינוך. היא נאנחת: "מורה הוא אדם שמבין שזה ייעוד חייו. הוא לא רק 'בא לעבודה בבית הספר'. לפעמים אני פוגשת תלמידים מהעבר, והם מצטטים לי פתאום משפט שאמרתי להם, ואני בכלל שכחתי. דברים שלא שמת לב אליהם, יכולים לפעמים להשפיע על ילד, לפתוח לו הבנה ולתת לו כוח. אם כל המורים היו מבינים שהם מחזיקים בידיים את האוצר הזה של לחזק ילד, לרפא ילד – הם היו פשוט רצים למקצוע".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
