"השיח היהודי השולל התבוללות נתפס היום בארה"ב כשיח גזעני שאיננו קביל", מתריע פרופ' אבינועם רוזנק. "זה מפרק את היהדות הליברלית, מאכל אותה מבפנים כמו חומצה, ואין לה כלים לבלום את המהלך ולהגן על הקיום שלה. מנקודת מבט ליברלית טהורה אי אפשר להצדיק דרישה למובחנות אתנית, כשהיא מתנגשת בזכות לאהבה ובזכות של כל יחיד לממש את עצמו ללא מגבלות.
"הליברליזם הוא הכיפה הגדולה שאנחנו חיים תחתיה. הורגלנו להנחה שאם אנחנו לא מצהירים על דבקות מלאה בערכים הליברליים, אנחנו לא רלוונטיים. בפועל, התרגום המלא של היהדות לליברליזם הפך את היהדות לסניף של הליברליזם, או ליתר דיוק – לשיח ליברלי עם פולקלור יהודי. מימוש מלא של ערכים ליברליים כמו שוויון וחירות הפך לתנאי שבלעדיו הטקסט היהודי לא קביל, לא עובר. התוצאה היא שאין לערכים היהודיים זכות קיום מובחנת, שונה, לעומתית או מאתגרת".
ספרו החדש של פרופ' רוזנק, "זהויות מתנגשות – נישואי תערובת: ניתוח פילוסופי, תיאולוגי ומחשבת החינוך" (שני כרכים, הוצאת כרמל), עשוי לחולל רעידת אדמה באגפים מסוימים של היהדות בת זמננו. מה שדחף אותו לכתיבת הספר, הוא אומר, היה הנרמול הכמעט מלא של נישואי תערובת בקהילות יהודיות ליברליות בארה"ב. או כלשונו בספר – "ניתוח ההגות היהודית הליברלית מביא אותי למסקנה שמעולם לא שיערתי שאגיע אליה: כל כמה שהגות זו מתוחכמת, מרתקת ומשובבת נפש, אין בה המנגנונים הנדרשים להגנה מפני תופעת נישואי התערובת. להפך, ההנחות העומדות בבסיסה מכילות, ולעיתים אף מקדמות, את תופעת ההתבוללות". המילים הללו עשויות להיתפס כירי בתוך הנגמ"ש, שכן המחבר מזהה את עצמו כ"עצם מעצמיה ובשר מבשרה של היהדות הליברלית". אבל המטרה שלו אינה בניית חלופה אנטי־ליברלית, אלא הצעה ליהודים ליברלים לפתוח את הראש לאפשרויות של חיים עם מורכבות, או בלשונו: "אפשר גם להיות הומניסט, וגם להאמין ב'אתה בחרתנו'".
"אני סודק את המבנה הליברלי הגדול, מצביע על העיוורון שלו ומראה שה'לא יעלה על הדעת' הוא לעיתים קיבעון. כשאתה מתרגם את היהדות 'תרגום מלא' לשפה ליברלית, אתה מניח באופן לא מודע שזו השפה הקבילה היחידה. ככל שאתה מעמיק בתהליך הזה, אתה כבר לא יכול לחזור לאחור"
בספר שלך אתה חוזר למשה מנדלסון, לתנועת ההשכלה ולזרמי "חוכמת ישראל", ומראה שמה שקורה היום ביהדות הליברלית התקיים כבר אז: דרישה מהיהדות להתאים את עצמה לערכים האוניברסליים המקובלים בכל רגע נתון.
"זו ההנחה המובלעת מאז ועד היהדות הליברלית של היום: שאפשר להגן על היהדות רק אם היא ניתנת לכימות במרחבים המוסריים והתרבותיים של העולם הליברלי. לפי השיטה הזו, היהדות כמערכת סוציולוגית ופסיכולוגית המארגנת את חיי היהודים כחיים בעלי משמעות אינה שונה ממערכות משמעות אחרות שעושות דבר דומה. אלו מערכות חלופיות, ואין אחת עולה על חברתה. כולן ניתנות לניתוח ולכימות סוציולוגי השוואתי. לכן המאבק בנישואי תערובת לא מחליק בגרון, כי אי אפשר לצאת נגד שאיפתו של האדם למימוש עצמי רומנטי.
"אני מציג את העמדה הזו באמפתיה גדולה, כי גדלתי בעולם הזה ואני מבין אותו לעומק. רק בכרך השני אני מתחיל לסדוק את המבנה הליברלי הגדול, מצביע על העיוורון שלו ומראה שה'לא יעלה על הדעת' הוא לעיתים קיבעון שיוצר חד־ערוציות ושטחיות. השפה הליברלית מציגה את עצמה כשפה ש'אי אפשר לדון עליה', והקביעה הזו גופא היא שרירותית. השיח המערבי הליברלי הוא בסופו של דבר עוד נרטיב פוליטי, ואפשר למתוח עליו ביקורת ולהציב מולו חלופות. זהו מסע ארוך. אני מביא את הביקורת של הוגים ליברליים מובהקים כמו ג'ונתן היידט, צ'רלס טיילור, אדם סליגמן וניסים מזרחי, ובסוף מגיע לאבא שלי.
"אבא הצביע על הסכנות שבתהליכי תרגום. מצד אחד, אין חינוך ללא תרגום. כשאתה רוצה ללמד מישהו, אתה חייב להבין מול מי אתה עומד ולהנגיש לו את התוכן כדי שיבין. זה נכון במיוחד כשאתה לוקח טקסט קלאסי, ממרחבי חלל וזמן אחרים, ורוצה להפוך אותו רלוונטי לתלמיד. אתה בעצם אומר לו: הטקסט הזה איננו ארכיאולוגיה או היסטוריה רחוקה. הוא מדבר עליך. אבל כשאתה מתרגם את היהדות 'תרגום מלא' לשפה ליברלית, אתה מניח באופן לא מודע שזו השפה הקבילה היחידה. ככל שאתה מעמיק בתהליך הזה, אתה כבר לא יכול לחזור לאחור. אתה כבר לא יכול להסביר לעצמך מדוע הזהות שלך היא קודם יהודית ואחר כך ליברלית, ולא להפך. ברגע הזה אתה מאבד את היכולת לראות את 'טוביה החולב'. היצירה האפית הזו – שבמשך שנים רבות ייצגה חלק מהדי־אן־איי של העולם היהודי, הנלחם על קיומו מול תופעת ההתבוללות – הופכת למשהו שצריך להחרים".
צעד לפני התהום
אבינועם רוזנק (58), נשוי לבִּתְיָה, אמנית וציירת, ואב לארבעה, נולד וגדל בבית אורתודוקסי מודרני. אביו, פרופ' מיכאל רוזנק, היה פילוסוף שחקר את החינוך היהודי. "אבא התחנך בישיבה יוניברסיטי, ומי שלמד שם אז קיבל תפיסות הומניסטיות וליברליות מושרשות, שדרו בכפיפה אחת עם מחויבות הלכתית עמוקה. הפתיחות התבטאה בהכרה עמוקה בחשיבותם של מרחבים תרבותיים מקבילים, חשיפה לעולמות דעת וזרמים שונים, ודיאלוג מתמיד מולם. השיח הזה היה נוכח על שולחן השבת בבית שלנו, ואבא סחב אותי לראות תפילות של מניינים רפורמיים וקונסרבטיביים, אבל הגבולות היו ברורים לו מאוד. הוא לא העלה בדעתו אפשרות של נישואי תערובת. הוא האמין שאדם חייב להיות פתוח אל המרחב הגדול של הדעת שמתפתח בעולם, מרחב שבלעדיו לא תבין גם את הרמב"ם ואת ר' יהודה הלוי, אבל הוא היה מודע ליסודות המשפחתיים והמסורתיים הקשורים אל העבר ומבססים מחויבות בהווה.
"הזהות הליברלית־מאמינה הזאת רחוקה מאוד מהעולם החרדי או החרד"לי, ובוודאי אין בה שום ביטוי של גזענות. כיהודי אני מחויב בברית סיני, אבל אני יודע שגם הלא יהודי שמולי נושא צלם א־לוהים, והוא עשוי להיות מורה רוחני גדול, ואני יכול ללמוד ממנו תובנות תיאולוגיות עמוקות. הדור של אבא שלי לא חווה את צרות האופקים המייאשת שהתפתחה במאה ה־21, שלפיה אם אתה מתנגד לנישואי תערובת אתה גזען. במשך השנים העולם האינטלקטואלי הידרדר, הפך לאוטומטי ואיבד את היכולת לבטא מסרים מורכבים. אנחנו חיים בסיסמאות שמשטחות את הקיום ועושות לנו עוול גדול".
בשנות החמישים התיישבו הוריו בירושלים. "מתוך ציונות עמוקה אבא ויתר על האזרחות האמריקנית. הוא גם סירב לדבר איתנו באנגלית, ועד היום יש לי אנגלית של ישראלי. אבא הרגיש שכדמות ציבורית הוא לא יוכל לייצג את מדינת ישראל מול יהדות ארה"ב כשהוא מחזיק דרכון אמריקני".
"אם הזהות היהודית שלך מתמצה בזה שאתה חי במדינה דוברת עברית, אבל אין לך זהות תרבותית עמוקה, התשתית הזו לא תשרוד כשתיסע רחוק. אתה לא תישאר מי שאתה. אגב, זה בדיוק מה שקורה לישראלים היורדים. מבין היהודים בארה"ב, הם הקבוצה בעלת שיעורי ההתבוללות הגבוהים ביותר"
בתום לימודיו בישיבה התיכונית נתיב מאיר התגייס אבינועם רוזנק לשירות צבאי מלא, ואחר כך למד בישיבת הר עציון. היה לו חשוב, הוא אומר, "להשתלט על המרחב הישיבתי. השיעורים של הרב אהרן ליכטנשטיין והרב יהודה עמיטל היו חוויה אינטלקטואלית שלא חוויתי בשום מקום אחר". אחרי שנה וחצי בישיבה נרשם רוזנק ללימודי מחשבת ישראל ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. "זו הייתה תקופת הזוהר של המחלקה למחשבת ישראל. היו שם מאורות כמו אליעזר שביד, יהודה ליבס, משה אידל, זאב הרווי, שלום רוזנברג ואביעזר רביצקי – אנשי אקדמיה שעסקו בפסגת המחקר, וגם היו לפילוסופים יהודים שיש להם אמירה החורגת מגבולות המחקר. אבל המורה הכי דומיננטי עבורי היה תמיד אבא שלי. ממנו למדתי שמחשבת ישראל היא פרויקט חינוכי ולא מחקרי. הוא היה איש אקדמיה שחי ופעל כמחנך, ומכיוון שסלד מהמבט האקדמי המנוכר הוא היה יכול לעשות דברים שהאקדמיה לא ידעה לעשות. אבא הדגיש שהטקסטים שאנחנו חוקרים נכתבו בידי אנשים שהתעניינו בחינוך יותר מאשר בפילוסופיה. הם היו מחנכים של קהילות יהודיות, ורצו להגן עליהן".
גם את התואר השני השלים רוזנק במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. כותרת עבודת המוסמך שלו הייתה "השפעות של מודלים פילוסופיים על החשיבה התלמודית של הרב י"ד סולוביצ'יק". עבודת הדוקטור שלו, בהנחיית פרופ' אביעזר רביצקי, עסקה בפילוסופיה של ההלכה במשנתו של הראי"ה קוק. ב־2002 יצא רוזנק לפוסט־דוקטורט באוניברסיטת הרווארד, ושנה לאחר מכן התמנה למרצה בחוג למחשבת ישראל. בהמשך עמד בראש החוג למשך שלוש שנים. כיום, לצד תפקידו כמרצה בחוג למחשבת ישראל, הוא גם ראש מסלול חינוך יהודי בבית הספר לחינוך ע"ש סימור פוקס שבאוניברסיטה העברית.
הספרים שחיבר רוזנק לאורך השנים עסקו בפילוסופיה של ההלכה ובהגותו של הרב קוק. ספרו החדש מפנה זרקור אל המחשבה היהדות הליברלית, וההתבוללות היא רק פתח לדיון רחב ושיטתי על זרמי העומק שבה: מההיסטוריה של תנועת ההשכלה, "חוכמת ישראל" בגרמניה של המאה ה־19 והיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית, דרך תחומי המחקר שהתפתחו בחוגים למחשבת ישראל, ועד לפעילותם הנוכחית של בתי מדרש לרבנים, מכוני מחקר ומוסדות חינוך יהודיים בארץ ובחו"ל.
הפרק הראשון נפתח בתיאור אירוע אקטואלי, מהעבר הקרוב יחסית. רוזנק מספר בו על יום עיון שהתקיים בשנת 2017 בבית הכנסת הליברלי בני ישורון במנהטן, והוקדש לסוגיית נישואי התערובת. אחד הדוברים היה שאול נתן־קציץ, חבר קהילה צעיר שארוסתו לא הייתה יהודייה. "הייתי חבר בבני ישורון מאז שאני זוכר את עצמי", פתח הדובר. "מצאתי את זהותי היהודית במקום הנפלא הזה. גם ארוסתי משתתפת בחיי בית הכנסת, מגיעה לארוחות שבת, לסדרים של פסח ולתפילות שאני מוביל, והיא הפכה לחלק מחיי היהודיים. היא מוכנה להיות בחתונה המובלת על ידי רב. אבל היא אתאיסטית, ולתחושתה זה יהיה לא מכבד ולא ראוי אם היא תתגייר לדת שהיא לא מאמינה בה". נתן־קציץ תבע מרבני הקהילה להגמיש את המדיניות ולהשיא בבית הכנסת גם זוגות מעורבים.
רוזנק מנתח בספרו גם את נתוני הסקרים של מכון פיו, המלמדים על מגמה עקבית של העמקת ההתבוללות. הוא מזכיר את מאמרו של גל בקרמן מהניו־יורק טיימס, שקבע כי "יהודי ארה"ב לא חווים אנטישמיות אלא התבוללות". 72 אחוזים מהיהודים שאיננם אורתודוקסים, כתב בקרמן, מתחתנים עם לא יהודים. בתי כנסת ומוסדות יהודיים ננטשים, ומדינת ישראל הפכה ממוקד השראה למוקד מנכר, "דבר שלא מדברים עליו".
הסוגיה הזו אינה "בעיה של יהודים־אמריקנים", מדגיש רוזנק. פרק שלם בספרו מוקדש למשנתם של התאולוג דוד הרטמן ובנו דניאל, שהקימו מפעלי מחקר ומוסדות חינוך תחת המותג "מכון הרטמן", ורכשו באמצעותם השפעה עצומה על היהדות הליברלית בישראל. מכון הרטמן גם מפעיל בתי ספר תיכוניים מבוקשים, עורך כנסים, מעסיק חוקרים במלגות נדיבות, מוציא לאור ספרים, מחנך מורים, כותב תוכניות לימודים ומשפיע על החינוך בצה"ל ועל אקדמאים צעירים. "מטרת הדת היא להביא לתיקון עולם, ואם אנחנו לא מתקנים, הדת נכשלת במשימתה המרכזית. מהו הדבר בדת שגורם לאנשים לעשות רע?", שאל דניאל הרטמן בריאיון לפני שבע שנים, וסיפק תשובה חדה: "א־לוהים. א־לוהים הוא סוג של סם. הוא כאילו הרעיל אותך, הוא יכול למוטט את המערכת המוסרית שלך וליצור עיוורון מוסרי שמאפשר את הופעתו של הרוע… הרבה פעמים אני תוהה אם לא היינו הרבה יותר טובים בעולם של ריבוי אלים".
הרטמן דיבר גם על "הכיבוש בשטחים" כביטוי ל"השחתה מוסרית בשם הא־ל". ההצעה שלו הייתה "ליצור תאולוגיה שבה א־לוהים לעולם לא יכול להיות ראשון. להילחם ברעיון העמוק והפנימי של המונותאיזם". לשיטתו, נישואי תערובת עשויים להציל את היהדות מההשחתה המוסרית הנגרמת בשל האמונה בא־ל אחד. "נישואי תערובת הם לא התבוללות", כך טען בריאיון למקור ראשון.
"לאב, דוד הרטמן, היו כוונות טובות", מחדד רוזנק. "הוא היה מחנך יהודי חשוב מאוד, מתרגם מוכשר של היהדות לעולם הליברלי, והוא סלל ליהודים רבים את הדרך להזדהות עם יהדותם. אבל הזרעים שהתפתחו אצל הבן טמונים כבר במשנה של האב. אנקדוטה קטנה: הרטמן דיבר תמיד על 'הטקסט', ואבא שלי ביקר את השימוש שלו במושג הזה. טקסט הוא אובייקט שאנחנו עומדים מעליו, חוקרים אותו, והפרשנות שלנו מעצבת אותו. אבא שלי האמין שיש הבדל בין 'ללמוד תורה' ולנסות להבין מה היא עצמה אומרת, אפילו אם הפרשנות שלנו עשויה לעצב בה מבנים חדשים, ובין 'לחקור טקסט', פעולה שנמצאת בשליטה מוחלטת של הפרשן האנושי. הרטמן לעומתו סבר שלפרשן אין גבולות, ושהשליטה שלו בטקסט התורני מלאה. המאמץ שלו כוון להפיכת התורה לטקסט אוניברסלי.
"ועם זאת, כמי שלמד בישיבות והתחנך אצל הרב יוסף דוב סולוביצ'יק, היה לדוד הרטמן רגש אישי של מחויבות אורתודוקסית. התלמידים שלו כבר לא למדו בישיבות. הם ירשו את השיח הליברלי המוקצן שהוא קידם, בלי הניואנסים העדינים שאפשרו לו עצמו לעצור רגע לפני התהום. הבן דניאל התקדם צעד נוסף, כשהחליט 'לשים את א־לוהים במקום השני', כשם ספרו, ולדבר בשבח נישואי תערובת. הרטוריקה שלו חריפה ביחס למקובל בישראל, אבל בקהילות היהודית בארה"ב זה כמעט מיינסטרים. וכשמביטים על ציר הזמן, מה שקורה שם מחלחל לכאן".
מגדל השן לא מבין ליטופים
אתה מדבר בספר על קריסה של החוש למורכבות. מה גרם לתהליך הזה?
"אני יכול ללכת אחורה ולהגיד שמי שטמן את הזרעים היה עמנואל קאנט, בהבחנה המפורסמת שלו בין המהות לכשעצמה לבין עולם התופעות. קאנט טען שאנחנו לא מסוגלים לגעת באמת או במהות, אלא רק דרך הפילטרים של כלי ההכרה והתודעה שלנו. הטענה הזו שינתה את ההבנה לגבי מהי מחשבה ומהו מדע".
מאז קאנט, מסביר רוזנק, כבר אין יומרה לדבר על "אמת", אלא על נרטיבים, סיפורים סובייקטיביים. התוצאה היא חשדנות ופוליטיזציה: אם אתה טוען טענה מסוימת, כנראה יש אינטרס פוליטי שאתה מנסה לקדם. השיח כולו הפך לפעולה של השגת כוח ושליטה. "הכול יחסי, הכול מאבקי כוח בתוך רשתות כוח. על זה בנויה החשיבה הסוציולוגית המודרנית: התרבות היא מערכות כוח השואבות את האנרגיה שלהן מסיפורים, ולכן הכול פוליטי. אבל יש מסלול אחר. הרב סולוביצ'יק לדוגמה הוציא מקאנט רגש דתי: אל המהות העמוקה של ה'מעבר' אכן לעולם לא נגיע, אולם בלעדיה אין קיום לעולם התופעות. יש אפוא בעולם סוד, יש 'מעבר'".
החלק האחרון של הספר עוסק במרחב של ה"סוד" הזה, כהגדרתו של רוזנק. המחבר מנסה לברר בו אם וכיצד יכולה הזהות היהודית הפרטיקולרית להתקיים בכפר הגלובלי. "הבעיה המרכזית של מי שעוסקים בסוגיית נישואי התערובת היא שהם מתמקדים בשאלה האופרטיבית: כיצד אפשר למנוע נישואין כאלה? לרוב הם לא עוסקים בשאלות היסוד: למה בכלל למנוע נישואי תערובת? והשאלה הזו מובילה לשאלה הזהותית – למה לנו להישאר יהודים? הזהות היהודית היא פרדוקס, כי היהודים הם גם אומה וגם דת, וזאת בניגוד לכל הדתות המונותאיסטיות, שהן אוניברסליות. אתה לא יכול גם לטעון טענת אמת מוחלטת, וגם לייצג טענה פרטיקולרית".
"רב קונסרבטיבי בארה"ב אמר לי: 'נניח שהבת שלי יכולה לצאת עם בחור רוחני, רליגיוזי, אך לא יהודי, או עם יהודי חילוני מתל־אביב. מדוע שאעדיף את הבשר היהודי? הרבה יותר יתאים לי מפגש עם הרוח ויראת השמיים של הלא יהודי'. הזהות היהודית הפכה אצלו לזהות רוחנית, ולכן מבחינתו היהדות החילונית בארץ פשוט לא מעניינת"
וזה מוביל אותך לאותו "סוד".
"בדיוק. חלק בלתי נפרד מהסוד הוא 'הדברים שאי אפשר לדבר עליהם'. יש דברים שלא תוכל להבין עד שלא תעשה אותם. אי אפשר למשל לעמוד על סוד החוכמה של הגוף במילים, ואדם לא יבין מהו ליטוף אם לא ליטפו אותו. בזהות היהודית יש מרכיב חווייתי שלא עובר במחקר. האקדמיה מוּנעת מתשוקה לכמת, למצות, לתפוס ולסגור את התופעות שהיא חוקרת. בשיטה הזאת אתה יכול להגיע לניתוח מקצועי טוב, ועדיין להרוג את הפציינט. כשאתה לא מרגיש אתה לא מבין, וכשאתה לא מבין – אתה גם לא חוקר טוב".
מכאן באה הביקורת שלך על דיסציפלינת "מחשבת ישראל" במובן הרחב שלה. לשיטתך, היהדות הליברלית לדורותיה חקרה והנחילה את המקורות היהודיים בצורה אקדמית, מנוכרת. היא לא הצליחה להעביר את החוויה והטעם, מה שהחרדים מכנים יידישקייט.
"אני בעצמי חוקר מחשבת ישראל, והביקורת שלי איננה חיצונית. אני מביא הוגים ליברלים כדי להראות איך הם עצמם הבינו שהסוד הוא המרכיב הכי משמעותי בזהות היהודית, ואי אפשר להיפרד ממנו. המטרה שלי היא להעביר את הקורא מסע, ולפתוח אותו לתפיסה פרדוקסלית: להקשיב לאלוהים שנמצא בכל מקום, אך בלי לאבד את בסיס היציאה הפרטיקולרי של היהדות. להרבה ליברלים קורצת התפיסה הרציונלית־אוניברסלית, המציעה לנו להיות פתוחים להכול. הטענה שלי היא שלא פעם תפיסה כזו מידרדרת לעריצות מחשבתית וצרות אופקים, שבתוכה אתה מסוגל לסבול רק את הדומים לך".
יטענו כלפיך שמי שמאמין ב"אתה בחרתנו" לא מסוגל לקבל את השונה.
"זה לא נכון. ניקח לדוגמה את מושג הגיור: גיור הוא הצטרפות למשפחה, ומשפחה, כפי שיודע כל בעל משפחה, היא תרגול אינסופי בהקשבה. חלק מהחיים במשפחה הוא ההבנה שלא משנה מה יקרה, האנשים האלה הם חלק ממני, גם אם אני כועס עליהם ולא מסכים איתם. אני עדיין יכול לשאול את עצמי 'איך קרה שבתוך המשפחה שלי אירע כך וכך'. המחויבות למשפחה איננה בגלל הטענה שהמשפחה טוענת בעולם, אלא כי היא מסגרת סולידרית שמחייבת הקשבה יומיומית. כשאתה לומד להקשיב ככה, אתה מוכשר להקשיב לכל העולם".
וכשאתה רואה את הקיטוב הנוכחי ברחובות ישראל, אתה יכול עדיין לחתום על היגד כזה?
"לגמרי. בהתנתקות פתחו חדרי מיון, כי חשבו שתהיה פה מלחמת אחים עם הרוגים. הכאב של הציונות הדתית היה עצום, אבל היא נשכה שפתיים ולא שברה את הכלים. הניע אותה אתוס אחדות ההפכים של הרב קוק (לפי תורת אחדות ההפכים, א־לוהים מתגלה דרך פרדוקסים. יש נקודת אמת בכל שיטה, גם אם בשיח הפוליטי השטחי הן נראות כסותרות זו את זו, וא־לוהים הוא כלל הנקודות האמיתיות – י"י). זהו מנגנון מחשבתי שלא מאפשר לפרק את המערכת. התורה הזאת, שכתבתי עליה ספר, מבוססת על אמונה בתוך סתירות מוחלטות במציאות. מי שגדל עליה זכר בזמן ההתנתקות שהקב"ה נמצא גם עם החיילים והשוטרים שבאו לפנות את הגוש".
דמעות מאחורי הקלעים
אני מחזיר את פרופ' רוזנק לשאלה שעסקנו בה מוקדם יותר: מדוע נישואי התערובת הם בעיה שלנו, היהודים החיים בישראל? הרי ממדי ההתבוללות כאן מצומצמים יחסית. "כשישראלים שומעים על הסקרים של מכון פיו, הם חושבים שמה שקורה ליהדות ארה"ב הוא לא בעיה שלהם", אומר רוזנק. "הם חיים במרחב ישראלי בטוח, ולכן יכולים לשבת על הגדר ולא לעסוק בשאלות הזהותיות. לדעתי זו שגיאה. יהדות ארה"ב השקיעה תשומות עצומות כדי לשמור על הזהות היהודית שלה. משפחות יהודיות שילמו כספים רבים כדי להיות חברות בקהילת בית הכנסת ולשלוח את הילדים לחינוך יהודי, אבל גם אחרי ההשקעה, הספר שלי כבר לא רלוונטי עבור רבות מהן. כשחצי מבני המשפחה אינם יהודים, אין לגיטימציה לקיים בכלל את השיח על נישואי תערובת. לדור הצעיר קשה אפילו להצדיק את קיומה של מדינת לאום לעם היהודי.
"באופן פרדוקסלי, המרחב המוגן במדינת ישראל מנוון את היכולת של הישראלים להציג לעצמם שאלות של זהות. אבל אלו חיים על זמן שאוּל. הישראלים לא יוכלו לברוח לאורך זמן מעיסוק בשאלת הזהות, ואני רוצה לעודד אותם להעלות שאלות בסיסיות ולראות אם הם מסוגלים להצדיק את הזהות היהודית והציונית".
למה בעצם? מה מערער את המרחב הישראלי המוגן?
"אם הזהות היהודית שלך מתמצה בזה שאתה חי במדינה דוברת עברית, אבל אין לך זהות תרבותית עמוקה, התשתית הזו לא תשרוד כשתיסע רחוק. אתה לא תישאר מי שאתה. אגב, זה בדיוק מה שקורה לישראלים היורדים. מבין היהודים בארה"ב, הם הקבוצה בעלת שיעורי ההתבוללות הגבוהים ביותר. הם נעלמים בתהליך מהיר מאוד. אני מאמין שאפשר עוד לבסס פה זהות מורכבת, מרובדת ואנטי־גזענית".
אחת הטענות בעד לגיטימציה לנישואי תערובת היא שכך היהודים לא עוזבים את הקהילות.
"אם אנחנו מדברים על 70 אחוזי התבוללות בדור הראשון, ועל 90 אחוזי התבוללות בדור השני של נישואי התערובת – המשמעות היא קריסה. נכון שרבים מהם לא נוטשים את הקהילה היהודית, ולפעמים הם אפילו חברים פעילים בה, אבל הקהילה הזאת משתנה לחלוטין. ברגע ששיעור לא מבוטל מבני הקהילה אינם יהודים, היהדות הופכת לאוסף של רעיונות הומניסטיים כלליים, והתקינות הפוליטית מכתיבה את התכנים והמסרים".
לפי רוזנק, בקהילות היהודיות בארה"ב נוצרה דינמיקה של ביצה ותרנגולת. היקף נישואי התערובת גדל, עוד ועוד לא יהודים מצטרפים לקהילות – והם עצמם משפיעים על השיח הפנימי בקהילות ולא מאפשרים להביע ביקורת על נישואי תערובת. "אי אפשר להזכיר בבית הכנסת שום רעיון שיגרום אי נחת לאדם לא יהודי, והיהדות הופכת למעין דת אוניברסלית המסננת מתוכה את כל גורמי המחלוקת, ממדינת ישראל ועד למשפחתיות. למורכבות הזאת נכנסים גם שיקולים תרבותיים שלא היית מצפה לשמוע. במסע שעשיתי בארה"ב לפני כתיבת הספר שוחחתי עם רב קונסרבטיבי, והוא אמר לי: 'נניח שהבת שלי יכולה לצאת עם שני בחורים – אחד הוא אדם רוחני, רליגיוזי, אך לא יהודי, והשני יהודי חילוני מתל־אביב. מדוע שאעדיף את הבשר היהודי? הרבה יותר יתאים לי מפגש עם הרוח ויראת השמיים של הלא יהודי. אני לא מבין מדוע אני צריך להיות נאמן לבשר'.
"הבנתי מהשיחה הזו שיש פער לא קטן בין יהודי ליברלי בארה"ב ליהודי ליברלי פה. זה שבארה"ב נכנע אומנם לסחף של נישואי התערובת, אבל הוא תופס את עצמו כרוחני יותר. הזהות היהודית הפכה אצלו לזהות רוחנית, ולכן הוא לא מוצא שפה משותפת עם היהדות החילונית בארץ. מבחינתו היא פשוט לא מעניינת".
"המזרח התיכון מתקשה להשיג שלום, כי השיח המערבי לא מבין את השיח הדתי, ודורש חילון של המושגים והתפיסות. רבנים שתויגו כ'מחבלי השלום', ולא היו מוכנים להמיר את דתם ולקבל את 'עקרונות הדת' של השמאל הליברלי, חיפשו דרך לבטא את תמונת השלום שלהם מתוך העולם היהודי שלהם"
בשורה התחתונה, אינספור מקורות וציטוטים בספר שלך מעידים על מציאות עגומה – לזהות מורכבת אין לקוחות. מי שלוקח את הליברליזם לריאות יתקשה להצדיק את זהותו היהודית, ועלול לפתח סלידה ממנה; מנגד, מי שרק היהדות חשובה לו, עלול לגלוש מלאומיות ללאומנות.
"המאבק על המובחנות רווי דמעות ולא מגיע לפתרון, הוא מבטיח רק חיים בקונפליקט מתמיד. נדרשת כאן אחדות הפכים שאי אפשר להתירם או לפותרם. הדברים הללו קיבלו אצלי המחשה חזקה כאשר שמעתי ריאיון עם בתו של חיים טופול, ביום פטירתו. המראיין ביקש ממנה להיזכר ברגע אחד מאבא שלה שנצור בליבה, והיא סיפרה על מה שקרה כששיחקה לצידו בהצגה המיתולוגית 'כנר על הגג'. הבת גילמה את חוהל'ה, בתו של טוביה, שלמרות מחאותיו נישאת לפיידקה, גוי אוקראיני נוצרי. ההצגה עלתה ערב־ערב, עשרות רבות של פעמים. והבת סיפרה איך מדי ערב, מאחורי הקלעים הוא היה מחבק אותה ובוכה על הצעקות שהיה צריך לצעוק עליה. זה המתח הבלתי פתיר שבין אמירת "לא" הכרחית לבין אהבה שאינה יכולה לשאת גבולות".
הקב"ה לא יכול בלעדיך
אחד המיזמים שרוזנק מושקע בהם בשנים האחרונות הוא "שיח שלום" (גילוי נאות: כותב שורות אלה השתתף בו בעבר). בבסיס הפרויקט הזה עומדת ההנחה שחזון השלום החילוני־מערבי, הדוגל בהוצאת א־לוהים והדת מן התמונה וחתירה לפשרות או "יישוב סכסוכים" בנוסחאות רציונליות – נידון לכישלון כשמנסים ליישם אותו על קהילות בעלות תודעה או זיקה דתית. המרחב המזרח־תיכוני, גורסים אנשי "שיח שלום", דורש גישה אחרת: הבנה שהמחלוקת היא נשמת אפו של השלום, ושהחילון אינו תנאי הכרחי לשלום, אלא ההפך הוא הנכון – אי אפשר להגיע לשלום אלא על ידי הנחת קיומה של מטפיזיקה. לשם כך דרוש דיאלוג המבוסס על הצורך והחובה לחיות עם סתירות ופרדוקסים, דיאלוג שמקבל את קיומו החיוני של "האחר" ומכיל אותו – לא כדי להסכים לדעתו, אלא להפך: מתוך התעקשות להעמיק את זהותו של כל אדם, לעיתים אף בהנגדה לזהותם של אחרים.
שיח שלום קשור למסע שעשית בכתיבת הספר?
"בהחלט. המזרח התיכון מתקשה להשיג שלום, כי השיח המערבי לא מבין את השיח הדתי, שבא עם תפיסת שלום שונה. במקום זאת הוא דורש מהעולם הדתי חילון של המושגים והתפיסות שלו. הפרויקט הזה, שהקמתי יחד עם שרון לשם־זינגר ואליק אייזקס, פנה לאנשים שלא יכלו למצוא את עצמם במעגלי שיח אחרים. רבנים שתויגו כ'מחבלי השלום', ולא היו מוכנים להמיר את דתם ולקבל את 'עקרונות הדת' של השמאל הליברלי, מצאו דרך לבטא את תמונת השלום שלהם מתוך העולם היהודי שלהם. מנהיגים ואנשי רוח משמאל שהיו בעיוורון לתפיסות השלום של הימין הדתי – המבוססות על יסודות קבליים וחסידיים, ומנווטות בתוך עולם פרדוקסלי שהשיח הליברלי לא מבין אותו – מצאו אפשרות להתחבר גם לתפיסות האלה.
"הבסיס לחשיבה של שיח שלום הוא היכולת ללמוד להקשיב לא־לוהי, לנסתר ולסוד שיש אצל אדם שאני לא רואה איתו את המציאות עין בעין. זה בעיניי הבסיס של הקדושה, וגם הבסיס של האחווה. אני לא בר פלוגתא מעניין אם אני לא מסוגל להעריך באמת את בר הפלוגתא שלי. בכתיבת הספר היה רגע אחד שבו אמרתי לעצמי: לא ייתכן שכל כך הרבה יהודים חושבים שנישואי תערובת זה בסדר. הם אומרים לי משהו. הם צועקים צעקה, וגם בצעקה הזו השם נמצא. מה אומרים לי המתבוללים? הם מקדשים את החובה של האדם לפתח את עצמו ולהיות הוא. מה זה אם לא תשליל של קבוצות דתיות מסוימות שאיבדו את הסיפור האישי, והמירו את הלאומיות בלאומנות? אני יכול להבין אותם, אבל אסור להתבלבל, ה'אני' איננו כל הסיפור. הוא מרכיב חשוב מאוד בסיפור, אבל יש גם רצון השם, והקב"ה לא יכול בלעדיך".
אפשר למצוא היום קשב למסרים כאלה?
"אנחנו חיים בעולם דיכוטומי של משחק סכום אפס. הזהויות מודרות, התפיסות העמוקות לא נשמעות, והכול מצטמצם להפגנות וצעקות וכוחנות של חקיקה או שפיטה. השיח המשפטי החליף את השיח הערכי, השיח הסוציולוגי החליף את מדעי הרוח. הפסקנו להאמין בערכים, רידדנו הכול לפוליטיקה ואיבדנו את היכולת להיות קשובים לרוח האדם. על זה היה דווה ליבי. אבל אסור לנו להתייאש, בניית הזהות המורכבת הזו היא השליחות שלנו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
