על מדפי הספרייה העמוסה של שמעון נטף, בביתו שבשכונת רמות בירושלים, אפשר למצוא ייצוג סמלי לשנה הסוערת שעברה עליו. בין ספר יהושע, משנה תורה לרמב"ם וספר מנחת חינוך, מצטופפים להם שני כותרים שאינם ספרי קודש – ספרו החדש של נטף "פרשנות החקיקה בישראל", וספרון שהוציא חבר הכנסת שמחה רוטמן בשנה שעברה, "למה שהעם יבחר את השופטים?". מחבריהם של שני הספרים הללו בילו בשנה האחרונה שעות על גבי שעות יחד, במאמץ לבנות מן היסוד ולתכנן כיצד מוציאים לפועל את הרפורמה המשפטית בישראל. גם כשבחוץ הכול רעש וגעש, הם סגרו את הדלת והמשיכו לשייף ולהדק את הצעות החוק – נטף כיועץ המקצועי שעמל מאחורי הקלעים על ניסוחן, ורוטמן כמי שלוקח אותן הלאה, לקרב הפומבי בחדר ועדת החוקה.
תפיסת העולם של השניים זהה, אך נטף, שסיים לאחרונה את עבודתו עם רוטמן, מרשה לעצמו להתבטא בחריפות רבה יותר מרעהו הח"כ. הקשר ביניהם החל לפני חמש שנים. נטף עבד אז כחוקר במחלקה המשפטית של פורום קהלת, רוטמן היה היועץ המשפטי של התנועה למשילות ודמוקרטיה, ופה ושם נוצרו ממשקי עבודה. "מיד אחרי שהודיעו לו שהוא מקבל את ראשות ועדת החוקה, הוא התקשר אליי ואמר: אתה בא לעשות יחד איתי רפורמה?", מספר נטף. "באותה תקופה הייתי עוזר משפטי של השופט יוסף אלרון בבית המשפט העליון, ומיד הסכמתי לעבוד עם שמחה. יש בינינו לפעמים מחלוקות מקצועיות, אבל אנחנו מסכימים על עקרונות היסוד, ויש הערכה הדדית. אני יודע במה שמחה טוב, הוא פנומן, ונראה לי שהשלמנו אחד את השני בצורה טובה".
המעבר ממסדרונות בית המשפט היישר למסדרונות הכנסת נשמע כמו ניגוד חד, בלתי אפשרי במונחים של היום.
"אני לא רואה את זה כסתירה ולא חושב שעברתי צד. אני בצד של בית המשפט כמוסד. אני רוצה שבית המשפט יהיה טוב ומקצועי ויזכה לאמונם של כל אזרחי ישראל. אני רוצה שחרדי, ערבי או מתנחל שיסתכל על בית המשפט, יאמר: 'אלו אנשים רציניים שלא משרתים רק את קבוצות האוכלוסייה שהן לא אני'. זה לא המצב כרגע".
"המתקפה נגד פורום קהלת מגיעה מאנשים שמבינים שאלו רעיונות נכונים, ורואים בהם איום. אנחנו יודעים איך קוראים לסוג כזה של אנשים, שמפחדים מרעיונות דמוקרטיים ומנסים להשתיק אותם. ליברלים הם בטח לא. להילחם נגד מקורות מימון של ארגון שעוסק בעידוד שיח, זו דוגמה קיצונית של השתקה"
וכשאתם יושבים לראשונה ומתחילים לשרטט את התוכנית, מה אתם מקווים להשיג באמצעות הרפורמה?
"בדיוק את הטענה של אלו שמדברים היום על 'צורך בהסכמות רחבות בחברה הישראלית'. אני אומר שכרגע, בעקבות העליונות המשפטית המוחלטת של בית המשפט וחוסר היכולת של הציבור להשפיע על זהות השופטים והאידיאולוגיה, יש במדינה כשל משחקי של משא ומתן. כל עוד בית המשפט הוא הבורר האחרון בכל סוגיה ציבורית, והוא מייצג רק חלק מסוים מהציבור – אותו חלק יודע שהוא כנראה יקבל בכל מקרה את התוצאה הרצויה לו, ולכן הוא לא צריך להתפשר עם אף אחד. כי מה יש לו להפסיד? כך נוצר מצב שמחנה פוליטי שלם לא צריך להסכים לכלום".
חוק הגיוס, שצפוי להגיע לכנסת בכנס החורף הקרוב, הוא בעיני נטף דוגמה קלאסית לתזה הזאת. "גם בני גנץ ויאיר לפיד הצליחו להגיע לנוסח שראשי הישיבות סמכו עליו את ידיהם, ומערכת הביטחון הסכימה לו. מימין ומשמאל הייתה הסכמה עם הציבור החרדי בסוגיה הזו. אבל אז בית המשפט בא, ונתן לצד שדורש גיוס חרדים את מבוקשו, בלי שהצד הזה צריך לתת שום דבר. לאורך זמן זו הכרוניקה שהתקבעה. גם כשמגיעים בכנסת להסכמות בין ציבורים שונים, בסופו של דבר בית המשפט נותן הכול לצד מסוים. במצב מתוקן, בית המשפט יהיה מגוון וישקף בצורה רחבה את העמדות השונות באוכלוסייה, ויהיה לו גם המעמד העצמאי שלו. מה שהרפורמה מנסה לעשות זה להחזיר לכנסת את הכוח לקבל החלטות, כי בכנסת שמחה רוטמן מדבר עם יוליה מלינובסקי ועם יואב סגלוביץ' ועם מנסור עבאס, ויש שיח שמחייב נכונות לוותר על דברים שחשובים לך. דווקא הציבור שבחר בממשלה הזו, מוכן הרבה יותר לפשרות והסכמות".
מתי הבנתם כמה גדול ודרמטי האירוע שמתפתח סביב חקיקת הרפורמה?
"הבנו את זה מרגע שפתחנו במהלך. כי את מה שהציבור הישראלי רואה עכשיו, אני מבין כבר שנים: יש קבוצה קטנה שהשתלטה על השלטון בישראל, ואלה חתולים ששומרים על השמנת. מאז שנות השמונים בית המשפט והיועצים המשפטיים יצרו מנגנונים שהעבירו אליהם את היכולת והכוח להכתיב את המדיניות הציבורית בארץ, והאנשים האלה רוצים להמשיך לקבוע את גבולות הגזרה. מהצד שלנו היו מעט מאוד שהבינו את זה. ביניהם אפשר למנות את שמחה רוטמן, אנשי קהלת, דניאל פרידמן, מנחם מאוטנר ורות גביזון.
"הבנו שאם אנחנו רוצים להשיב לכנסת ולכלל האזרחים בישראל את הכוח שניטל מהם – זו תהיה מלחמת עולם. צפיתי הפגנות המוניות, צפיתי אלימות, צפיתי נזקים. לרגע לא שיערתי שהדבר הזה יעבור בשקט".
ובכל זאת החלטתם שאתם הולכים עד הסוף?
"ברור, מה החלופה? להיכנע מראש כי אני מפחד מהם? זו לא אופציה בכלל. לחצי מהציבור הישראלי אין עדיין מקום אמיתי מסביב לשולחן קבלת ההחלטות, וזה פשוט עוול. אין שום הצדקה מוסרית לשליטה של המיעוט. החלק המדאיג יותר בעיניי הוא שאין לזה תוחלת. שלטון של מיעוט על רוב הוא שלטון שלא יכול לשרוד. חברה שבה קבוצה קטנה נוטלת לעצמה את הכוח להיות תמיד זו שמחליטה, הפילוג בתוכה ילך ויגבר, והזעם יהיה חייב לצאת בדרך כלשהי".
כדי להוכיח את טענתו, מציין נטף את החוק שביקש לשלול קצבאות מהורים שבניהם ביצעו פיגועים. "בית המשפט פסל את החוק הזה, בטענה שהוא סותר את 'הזכות לשוויון' שכלולה ב'זכות לכבוד'. כמה אזרחים במדינת ישראל חותמים על פסק דין כזה? מעט מאוד, רק אלה שבמרחב שבין מרצ לחד"ש. אבל זו הייתה עמדת רוב השופטים באותו פסק דין, והם פסלו חוק שהכנסת העבירה בתמיכת הקואליציה והאופוזיציה".
המחשה נוספת לחד־צדדיות של בית המשפט, אומר נטף, היא שינוי הסטטוס־קוו בנושאי דת ומדינה. "אי אפשר לטעון שהמדינה נהיית יותר ויותר דתית, אם האפשרות להתחתן שלא דרך הרבנות הולכת ומתרחבת. מי שהפר את הסטטוס־קוו זה לא החרדים, אלא בית המשפט. כשפסק הדין בעניין המרכולים קובע שבתל־אביב אפשר לפתוח בשבת עסקים מסוג מסוים, זו לא הפרה של הסטטוס־קוו? זה בוודאי שינוי של מה שהיה עד אז".
במבט לאחור על החודשים האחרונים, יש משהו שאתה מתחרט עליו?
"אין לי חרטות. אפשר להתווכח כמה הצלחנו לעשות מתוך מה שהכרזנו בתחילת הדרך, אבל אין סיבה להתחרט על דבר שאתה מאמין בנכונותו. עשינו דבר חשוב מאוד. התגובה ההיסטרית חשפה את כל מה שאנחנו טוענים כבר שנים – שהמדיניות הציבורית בארץ לא נקבעת בכנסת. הציבור שמאפיין את המחאה מעולם לא ראה את שאר הציבור במדינה כשותף לגיטימי לדרך. היה מס שפתיים, משחק שניסו לשחק במשך השנים, ושמונת החודשים האחרונים חשפו את הקלפים האמיתיים".
נטף אף מבקר את החלטתו של נתניהו להקפיא את החקיקה המשפטית, לאחר שפיטורי השר יואב גלנט הובילו להחרפת המחאה. "אני עד היום לא מבין מה עמד מאחורי המהלך הזה של ראש הממשלה. זה לא השתיק את המחאה ולא הרגיע אותה, רק דרבן אותה. אם כבר החלטת לחוקק – תחוקק.
"במשך שלושה חודשים של שיחות עם האופוזיציה לא היו דיונים בוועדה. הפסקנו הכול מתוך רצון לתת צ'אנס. זה עזר? בסוף הם פרשו מהשיחות, פוצצו הכול וחזרו לאותו ווליום. יש אפס הגינות בצד השני. זו קבוצה של אנשים שחושבים שהמדינה בסכנה, שכל אורח החיים ותפיסת העולם שלהם בסכנה, אבל הם לא מקשיבים לך, ולא משנה מה תעשה. כי הם שונאים את תפיסת העולם שלך ואת מי שאתה מייצג. הם התרגלו להתעלם מציבורים מסוימים, לא מוכנים להכיל את הרעיון שהציבורים האלה עלולים להיות שותפים בקביעת המדיניות. בית המשפט כמוסד לא מייצג את כל החברה אלא רק חלק ממנה, ולראשונה נוצר בכנסת רוב פוליטי שמאיים לשנות את המצב הזה".
להתיישר עם הנרטיב של הבוס
נטף, 38, נשוי לתמי ואב לשבעה. הוא חובש כיפה שחורה, ציציותיו מתנופפות, אבל מסלול החיים שלו אינו חרדי טיפוסי. "ההורים שלי הם מקרה מיוחד, בוודאי בחברה החרדית. זו גם הסיבה לכך שאני נמצא עד היום על התפר", הוא אומר.
אביו עלה ארצה מתוניסיה, ומצא את מקומו בחברה החרדית־ספרדית. אמו עלתה מארה"ב בגיל 9. אחיה של האם, אגב, הוא ג'ואי אש, לשעבר ראש המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה.
"יש פרופסור באוניברסיטה העברית שהיה ידיד טוב שלי, היינו נפגשים ומתכתבים. בשלב כלשהו הוא כתב לי באגרסיביות: 'אני רוצה שבתקשורת האחרונה בינינו תרגיש את השנאה, שתלווה אותך לכל מקום שאליו תלך'. מאז אנחנו לא מדברים"
בילדותו למד נטף בבית הספר היסודי "מקור חיים" מייסודו של הרב עדין שטיינזלץ. אחר כך המשיך לישיבה התיכונית בכפר־עציון, ועזב אותה כעבור שנה אחת בלבד. "נוצר פער גדול בין הישיבה, שהיא ציונית־דתית, ובין האווירה בבית, שהפכה יותר ויותר חרדית". הוא לא מצא מסגרת שמתאימה לו, ובתקופה של שש שנים הספיק לטייל בין שבעה מוסדות. שנים אחר כך יחשוף באומץ כי הרב שלימד אותו בילדותו, תקף אותו מינית פעמים רבות. "אני הפסדתי בתיק, הוא זוכה. אבל יש קבוצה ענקית של אנשים שמאמינים לי, ויש לזה חשיבות רבה עבורי".
בגיל 18 נכנס בשעריה של ישיבת פוניבז', ועטה על עצמו חליפה ארוכה ומגבעת עגולה. "בחור ספרדי, שמגיע מבית לא ברור, בלי ייחוס או המלצות של רבנים – במונחים של עולם הישיבות זה אמור לשים אותי במקום ספציפי מאוד, אבל אני לא שיחקתי את המשחק. אם בחור רוצה ללמוד, אף אחד לא יגיד לו לא". אחרי שנה וחצי עבר לישיבת "זיכרון מיכאל", שם למד חברותא עם הרב דב לנדו – מי שנחשב היום לגדול הדור של הציבור הליטאי ועומד בראש מועצת גדולי התורה. "זה היה יוקרתי ביותר. אם לא הסכמתי איתו לגבי משהו, הייתי אומר לו, והוא נהנה מזה מאוד. לצערי לא שמרתי איתו על קשר".
אחרי תקופת לימודיו בישיבה הוא התגייס לגדוד נצח יהודה ושירת שם כלוחם וכמ"כ. גם בשאלה האקטואלית של גיוס חרדים לצבא, העמדות שלו מורכבות ומפתיעות. למרות השתייכותו למגזר הזה, הוא מתקומם נגד חוק הגיוס שיובא בקרוב למליאת הכנסת. "אם ציבור גדול אומר שהוא לא שותף לגורל היושבים בארץ ישראל, לא שותף למאבק הקיומי שלהם – אני חושב שזה בלתי נסבל. אני לא מתנגד לרעיון של מתן פטור לציבור הלומדים, אבל לא לזה התכוונו כשדיברו על פטור. מצד שני, המסגרת הצה"לית לא מאפשרת באמת לחרדים לשרת. כיום רוקדים על שתי החתונות – דורשים מהם להתגייס, אבל לא מוכנים להתאים בשבילם שום דבר".
התפילה לשלום המדינה אינה חלק מהסידור שלו, אך הוא גם לא מתנגד לה. "אם אני מתארח למשל בבית הכנסת של סבא שלי, 'חובבי ציון' בירושלים, ואומרים שם 'מי שבירך' לחיילי צה"ל ותפילה לשלום המדינה, אני אומר יחד איתם. ואם ישלחו אותי שם להיות חזן, אני אגיד את התפילות האלה בכוונה גדולה. אני לא ציוני־דתי, לא מייחס למדינה מעמד דתי, אבל אני כן מכיר בהקמה שלה כהתרחשות היסטוריות של התגשמות הנבואות".
ילדיו לומדים בבית ספר "שמלמד את כל תוכני הליבה שמשרד החינוך קבע. העמדה האישית שלי היא שעל ההורים מוטלת אחריות שלילדים שלהם תהיה אפשרות להתפרנס. ילד שלומד בחיידר, מסתכל על משוואה ולא יודע מה זה אומר בכלל. לילד חרדי ממוצע חסר אפילו הבסיס הזה".
את השכלתו המשפטית הוא רכש באוניברסיטה העברית. לאורך לימודיו שם, וגם בתקופת ההתמחות במשרד עורכי הדין אגמון־טולצ'ינסקי, ליוותה אותו תחושה תמידית של זרות. "יצרתי אומנם באוניברסיטה ידידויות שנמשכות עד היום, וכולם היו נחמדים, אבל מהר מאוד הבנתי שתפיסות העולם שלי שונות מאלה של מרבית הסטודנטים האחרים, ובוודאי של המרצים. האפשרות הראשונה במצב כזה היא להוריד את הראש, לדאוג שיהיו לך ציונים טובים, לא להתווכח, להיות נחמד, לשמור את הדעות שלך לעצמך ולעשות מה שמצפים ממך. כי אם אתה שמרן מחוץ לארון, אתה מרגיש מאוד לא נוח במקום כזה. אני לא הסכמתי לנהוג כך. לא אכפת לי להיות מסומן, זה שיח שלא מעניין אותי. אני רוצה לקדם את הדברים שאני מאמין בהם, וכולם סביבי ידעו בדיוק במה אני מאמין".
הגישה הזו, הוא אומר, גרמה לדלתות להיסגר בפניו. "אני מעריך שבגלל זה לא התקבלתי להתמחות בעליון. כשעו"ד יואב הירש, שאצלו עשיתי את ההתמחות, רצה להציע לי עבודה בצוות שלו, הוא נתקל בהתנגדות אגרסיבית מצד שותפות אחרות במשרד. זה נבע לדעתי מפוזיציה פוליטית, של 'אנחנו לא רוצים אדם כזה אצלנו'. זומנתי לפגישה אצל מנהלות המשרד, והן אמרו שאני מוכשר ומקצוען, ואז הגיע החלק של ה'אבל' – יש משהו שחסר, אפשר עוד, יש קצר בתקשורת. מאוחר יותר הבנתי שהייתה ציפייה שאתיישר עם הנרטיב שהמשרד רוצה לקדם. היום הוא שותף למחאה נגד הרפורמה".
"באנו לקראת הצד השני, שמענו את החששות. הסכמנו אפילו ללכת עם האופוזיציה ולהשאיר את שיטת בחירת השופטים על כנה, אם הם יסכימו שבית המשפט לא יוכל לפסול חוקים. כמובן, זה לא מה שהם רוצים"
וכשעבדת בבית המשפט העליון, הרגשת שאתה נטע זר?
“באופן כללי כן. היינו שם רק שני חרדים, אחד חסיד גור ואחד מהזרם הליטאי, וההרגשה הייתה שזה לא המקום שלנו. הנוכחות הדתית בבית המשפט קטנה, אין שם בית כנסת, הרבה פעמים לא היה מניין. אתה מסתובב במסדרונות, ואת מי אתה רואה? אנשים ששייכים כמעט כולם לאותה קבוצה. זו הייתה הרגשה לא נעימה. אני לא מהסוג שמתלונן, לא אמרתי על זה כלום, אבל במעבר לכנסת הרגשתי כאילו אני חוזר הביתה".
הייעוץ למד לשתף פעולה
מעורבותו הגבוהה של נטף בגיבוש הצעות החוק הקשורות לרפורמה המשפטית התגלתה כמעט במקרה. זה קרה כשרוטמן שלח לחברי ועדת החוקה את הצעת "חוק היועמ"שים", בצירוף חוות דעת שכתב היועץ המשפטי שלו, כלומר עו"ד שמעון נטף, ולא היועץ המשפטי של הוועדה, עו"ד גור בליי. היועצת המשפטית של הכנסת, שגית אפיק, מתחה על כך ביקורת חריפה. "הנחה של 'מצע לדיון' שמבקש להציג סקירה של המצב המשפטי הקיים, שחתום על ידי עורך דין שמוצג כ'יועץ מקצועי' מטעמך, עלולה להטעות את חברי הוועדה, ולטעת בהם את הרושם כאילו מדובר בחוות דעת משפטית מטעם הייעוץ המשפטי לוועדה", כתבה היועצת לרוטמן.
נטף מצידו מבהיר שלא נפל כל פגם חוקי בהליך. "הרגשנו בהתחלה חוסר שיתוף פעולה מצד הייעוץ המשפטי של הוועדה", הוא מספר, "ולכן את המסמך שבדרך כלל כותב הייעוץ המשפטי כדי לתת לחברים מידע ענייני ומקצועי, אני כתבתי. יכול להיות שהתחושה שלנו הייתה לא נכונה, אבל ככה הרגשנו. אין בתקנון שום אמירה שדורשת דווקא את חוות הדעת של הייעוץ המשפטי של הוועדה, זה פשוט מנגנון פרקטי. ליו"ר יש סמכויות רחבות מאוד בניהול הוועדה, וברור שלא עברנו על סעיף בתקנון. הצעד הזה שלנו נדרש נוכח מסגרת הזמנים, אחרי שבייעוץ המשפטי אמרו לנו שייקח זמן לגבש את המסמך. זו הייתה הפעם היחידה שהיינו צריכים לנהוג כך. לאחר המקרה הזה קיבלנו בעיקר שיתוף פעולה".
רוטמן גם החליט שליועץ של יו"ר הוועדה יהיה מקום סביב השולחן, נטף מצא עצמו יושב לצד חברי הכנסת. בהמשך עבר לשבת מאחורי רוטמן, אך קרוב מספיק לתת מענה לשאלות שעלו במהלך הדיונים. כזכור, מדי פעם התרחשו עימותים גלויים בין רוטמן לבליי, ויו"ר הוועדה התעמת גם עם היועצת אפיק, שנכחה בדיונים לא מעטים. שוב ושוב עלו הטונים באולם, כשנציגי האופוזיציה בוועדה טענו כי רוטמן אינו מאפשר ליועצים המשפטיים לדבר.
"במקרים מסוימים הרגשנו שהייעוץ המשפטי לא מספק רק חוות דעת משפטית, ואמרנו את זה, אבל הוויכוחים היו ברובם מקצועיים טהורים", אומר נטף. "המשכנו אותם גם בחדרים הסגורים. אלו מחלוקות מקצועיות לגיטימיות שמעידות על הרמה והעומק של הדיונים שהיו בוועדה. אם הייתה שם אמוציונליות, זה כבר עניין של אישיות ושל מידת המושקעות של כל צד בטיעוניו".
קרה גם שנדרשתם לחזור בכם ולהתנצל בפני הייעוץ המשפטי.
"הוויכוחים הגיעו לפעמים לטונים צורמים, אבל שמחה ידע להתנצל היכן שצריך, ולנהל שיח שמחבר בחזרה. אני חושב שגור ושמחה למדו לעבוד יחד בצורה פרודוקטיבית, בפרט בתקופה שבה לא עסקו בענייני הרפורמה, והיום הם עושים את זה מצוין ובאווירה ידידותית מאוד. היחסים שלי עם גור היו תמיד טובים, הוא ידע שאני בסך הכול ממלא פונקציה. הוא איש עם תודעה מקצועית מצוינת".
גם נטף מצא עצמו במרכזם של עימותים. בטוויטר תוקפים את נטף לעיתים קרובות, והוא זכה לסיקור שלילי בהארץ, ynet וערוץ 13. "זה לא נוגע בי, לא מפריע לי, אני מתעלם לחלוטין", הוא אומר. "זה מכנה משותף לשמחה ולי: אנחנו לא מנהלים את חיינו לפי מה שאנשים אחרים חושבים. אני מקדם את מה שנראה לי נכון למדינת ישראל. אני עושה מה שאני חושב שנכון, משתדל לפעול בכבוד ולדבר בנימוס לכל אדם, וכשאני עושה פדיחה גם אני משתדל להתנצל. לפני כמה חודשים, כשמישהו תמך בסתימת פיות נגד שמחה, כתבתי לו שהוא אפס – אבל התנצלתי באותו יום".
"אם בית המשפט יחליט להתערב בחקיקת חוקי יסוד, זו תהיה החלטה בחוסר סמכות. פסק דין כזה הוא בכלל לא פסק דין. הוא אומנם נכתב על ידי שופטים והתפרסם באתר בית המשפט, אבל הערך של זה הוא כמו פוסט בפייסבוק"
לא הייתה אף אמירה שפגעה בך?
"יש פרופסור באוניברסיטה העברית שהיה ידיד טוב שלי, היינו נפגשים ומתכתבים. בשלב כלשהו הוא כתב לי באגרסיביות: 'אני רוצה שבתקשורת האחרונה בינינו תרגיש את השנאה, שתלווה אותך לכל מקום שאליו תלך'. מאז אנחנו לא מדברים. זה גרם צער וקצת כעס, כי זה נראה לי לא הוגן, אבל מעבר לכך, זה לא מפריע לי. היריבים שלנו מיישמים למעשה את כל החוקים שיש במדינה טוטליטרית כדי להשתיק את הדעות של הצד השני ולעשות לו דה־לגיטימציה".
לא פעם נטען כלפי נטף כי הוא נציג של פורום קהלת, הגוף שהואשם כי הוא זה שמושך בסתר בחוטי הרפורמה. באחת הדיונים בוועדה הזכירה ח"כ נעמה לזימי ממפלגת העבודה את העובדה שנטף עבד בפורום קהלת, ובחדר שוב התעוררה מהומה. רוטמן אמר לה בכעס כי "לתקוף אדם שלא יכול לענות לך זה מעשה נבלה". לזימי השיבה לו בציניות: "כי לאיים בדי־9 על מערכת המשפט זה מעשה הומני".
"הגעתי לקהלת אחרי ההתמחות, ועבדתי שם במשך שלוש שנים וחצי", אומר נטף. "זה המקום שבו גדלתי מקצועית, הם בנו אותי, נתנו לי לחקור כמעט כל מה שאני רוצה. אני לא חושב שיש מקום עבודה פתוח לרעיונות שונים, סובלני, הגון ומודע לעצמו יותר מפורום קהלת. הגישה שלהם אומרת: יש לנו אידיאולוגיה, אנחנו מקדמים אג'נדה, אבל לא מפחדים מאף דעה אחרת. מי שרוצה להתווכח ולדון איתנו, ננהג בו בכבוד ונדאג שהוא יישמע, נדבר לגופו של עניין ולא לגופם של אנשים".
אתה חושב שהם מצטערים היום על הכניסה לתוך הקלחת הפוליטית?
"כל עניינו של הפורום הוא לעסוק בממשק בין רעיונות לעשייה. המתקפה עליו מכוונת, היא מגיעה מאנשים שמבינים שאלו רעיונות נכונים, ורואים בהם איום. אנחנו יודעים איך קוראים לסוג כזה של אנשים, שמפחדים מרעיונות דמוקרטיים ומנסים להשתיק אותם. ליברלים הם בטח לא".
ובכל זאת, במשך שנים הפורום עבד מאחורי הקלעים, וכעת בגלל המעבר שלו לקדמת הבמה יש גורמים שמנסים ואפילו מצליחים לפעמים לפגוע לו במימון.
"להילחם נגד מקורות מימון של ארגון שעוסק בעידוד שיח, זו דוגמה קיצונית של השתקה. נסי לדמיין שאנשי ימין היו פועלים באופן מוצהר לסגור את המכון הישראלי לדמוקרטיה. כולנו יודעים באילו שמות היו מכנים אותם. זה מאבק לא לגיטימי, כמעט פשיסטי, נגד ארגון וולונטרי שמקדם רעיונות. באיזה מובן הפעילות של קהלת שונה מזו של המכון הישראלי לדמוקרטיה או 'מולד'? הוא עושה בדיוק מה שהם עושים, אין לו פרקטיקה מיוחדת, כל ההבדל הוא שהפורום הזה מקדם רעיונות שהצד השני מפחד מהם. אחד המאפיינים הבולטים של מחנה המחאה זה חוסר סובלנות. הם הצליחו לשכנע את עצמם שכל דעה אחרת היא לא לגיטימית, ושעצם קיומה פוגע בתפיסתם את עצמם כצודקים.
"יש עוד שקר גדול: פורום קהלת לא היה מעורב כלל בקידום הרפורמה. יריב לוין לא התקשר למאיר רובין (מנכ"ל הפורום – ע"ג) ואמר לו 'תביא לי את ראש המחלקה המשפטית שלך'. הוא התקשר לאביעד בקשי, ראש המחלקה המשפטית, כי זה אדם רציני מאוד ויש לו משנה סדורה בסוגיות האלו. מתוקף היותו איש מקצוע, בקשי מצא את עצמו מייעץ ליריב לוין, במקביל לתפקידו בפורום".
זה נשמע כמו היתממות. פורום קהלת לא היה מעורב בקידום החקיקה?
"המעורבות של אביעד הסתיימה ברגע שהסיפור עבר לוועדה. הפורום היה מודר מהמידע, ההשפעה שלו הייתה כמעט כמו כל ארגון אחר של חברה אזרחית. אביעד אפילו הלך לנו על הראש, את יודעת כמה כעסנו עליו? כששמחה ויריב אמרו שלדעתם זו טעות לעצור את החקיקה, והם לא רוצים להיות שותפים למשחק הזה של המשא ומתן בבית הנשיא, אביעד אמר שצריך לתת צ'אנס לשיחות והלך לשם כמייצג האתוס של פורום קהלת. הוא האמין שיש לזה סיכוי".
השחקן הפרוע
יוזמי הרפורמה הסתייגו אומנם מהשיחות, אבל הביעו נכונות לריכוך חד־צדדי של החקיקה. בפועל, אני אומרת לנטף, למרות ההצהרות המפויסות, הצעות החוק בעניין עילת הסבירות והוועדה לבחירת שופטים עברו כמעט בנוסח המקורי שלהן. "עובדתית זה לא נכון, בוודאי בנושא של בחירת שופטים", משיב נטף. "החזרנו את האפשרות ששלושה שופטים של בית המשפט העליון יהיו נציגים בוועדה, כדי לתת להם כבוד. וכמובן, הריכוך הגדול ביותר – הגבלנו את האפשרות של הקואליציה למנות בקדנציה אחת יותר משני שופטים לבית המשפט העליון. הגבלנו את עצמנו. זו הצעה מתונה ביחס למצב בכל מקום אחר בעולם. אני לא מכיר שום מדינה שיש בה מגבלה כזו. בקדנציה של דונלד טראמפ כנשיא התפנו שלושה מקומות בבית המשפט העליון של ארה"ב, אז הוא מינה שלושה שופטים. אם היו עוזבים שישה שופטים, הוא היה ממנה שישה.
"באנו לקראת הצד השני, שמענו את החששות. אנחנו לא מתכוונים להשתלט על בית המשפט. אנחנו רוצים שהרוב הפוליטי יוכל לבוא לידי ביטוי אצל האנשים שיש להם כוח להחליט אם החוקים של הרוב בתוקף או לא. הסכמנו אפילו ללכת עם האופוזיציה ולהשאיר את שיטת בחירת השופטים על כנה, אם הם יסכימו שבית המשפט לא יוכל לפסול חוקים. כמובן, זה לא מה שהם רוצים. הם רוצים להשאיר את שיטת הבחירה כדי ששופטים מסוג מסוים לעולם לא ייכנסו, ובמקביל להבטיח שבית המשפט ימשיך ליהנות מעליונות משטרית".
איך אמורה לדעתך להיראות הוועדה לבחירת שופטים?
"אני רוצה ועדה שמייצגת את יחסי הכוחות בכנסת. קצת כמו ועדה בכנסת, שיש בתוכה רוב של אחד לקואליציה, אבל היא מייצגת את כולם. אנחנו התעקשנו שלקואליציה – ולא משנה מי היא – תהיה אפשרות למנות שופטים. המטרה שלי היא לפרק את המנגנון שמשמר כוח, כי זה מעגל שמזין את עצמו ומסתאב. הכוח משחית, כי ברגע שאין למי לתת דין וחשבון, עושים מה שרוצים. אנחנו רואים את זה כיום: בית המשפט מוציא החלטות שהוא לא צריך לקחת עליהן אחריות. בהינף קולמוס הוא קובע למשל שחייבים להמשיך לממן סוג מסוים של עמותות. מי ידאג להביא את הכסף הזה? שהממשלה תשבור את הראש. ואם לא ימצאו את הכסף ויצטרכו לפרוץ את התקציב, מישהו יבוא בטענות לבית משפט?
"לשופטים יש סמכות על כל נושא, הם יכולים להתערב בכל עניין שהוא, אבל הם לא נושאים באחריות, כי הציבור לא יכול להחליף אותם. זה בלתי אפשרי להדיח אותם. ככה נוצר כשל. יש פה שחקן וטו, שחקן פרוע, אי אפשר לעשות לו שום דבר והוא מצידו יכול להחליט כל דבר. הדבר הזה לא מתקבל על הדעת ולא קיים בשום מדינה דמוקרטית".
כעת הקואליציה מוכנה לוותר על הדרישה שלה לרוב בוועדה לבחירת שופטים. מה עמדתך לגבי פשרה כזו?
"אני פרגמטי, לא שולל שום פשרה, אבל אם המשמעות שלה היא הותרת המצב על כנו – אז יצא רק הפסדנו בלי שכרנו. זה אומר שלא עשינו כלום. אם לא נצליח להביא לידי ביטוי את המצב הרגיש והחשוף שהחברה הישראלית נמצאת בו כרגע, אם לא נתקן את הבעיה, מה עשינו? אנחנו רק נגרום יותר תסכול, כי הציבור שבחר בקואליציה ותומך בנו ירגיש שלא ייצגנו אותו. זה מתכון רע לדינמיקה חברתית".
השאלה הקריטית ביותר כרגע היא האם בג"ץ יפסול את חוק הנבצרות וצמצום עילת הסבירות שהתקבלו בכנסת כחוקי יסוד, ואיך תגיב לכך הממשלה. אתה חושב שהיא צריכה לציית במקרה כזה לבית המשפט?
"אני לא חושב שנכון להתנסח במילה כמו 'ציות', שלקוחה מהעולם הצבאי, שם חייל מציית למפקד. מילים כאלה לא רלוונטיות ליחסי בית המשפט והכנסת. אין דבר כזה 'ציות לבית המשפט'; כשהכנסת מחוקקת חוק יסוד, לא צריך לציית לה? זו בדיוק אותה תשובה.
"מה קורה כשבית המשפט חורג מסמכות? נניח שאדם עשה עבירת תנועה, הוא מגיע לבית משפט שלום לדיון על שלילת רישיון, והשופט גוזר עליו עונש מוות. עורכי דינו מערערים, אבל בית המשפט המחוזי מאשר את גזר הדין, ובית המשפט העליון דוחה את בקשת רשות הערעור. זהו, פסק דין חלוט. האם צריך לציית לבית המשפט במקרה כזה? אני מקווה שברור לכולנו שהתשובה היא לא. כך גם אם בית המשפט יחליט להתערב בחקיקת חוקי יסוד, זו תהיה החלטה בחוסר סמכות".
ומה יהיה על הממשלה לעשות?
"בדיוק כמו שהחלטת ממשלה שניתנת בחוסר סמכות היא בכלל לא החלטת ממשלה, כך פסק דין כזה הוא בכלל לא פסק דין. זה אומנם נכתב על ידי שופטים והתפרסם באתר בית המשפט, אבל הערך של זה הוא כמו פוסט בפייסבוק. אם בית המשפט יכריז שצריך לאשר אצלו חוקי יסוד, ולראשונה מקום המדינה הוא יציב את עצמו מעל הכנסת והדמוקרטיה הישראלית, המצב יסלים. יש בזה יתרונות עבור מי שמעוניין בהסלמה, אבל אני מקווה שבית המשפט ישכיל לדחות את העתירה נגד חוקי היסוד ולקבוע שאין לו סמכות לדון בה".
אצל ברק בסלון
בימים אלה נפרד נטף מרוטמן ומסערות הפוליטיקה הישראלית, ויוצא לאוניברסיטת קולומביה בניו־יורק לתקופה של כשנה כדי לעבוד על הדוקטורט שלו, שממשיך את מחקרו בתחום פרשנות המשפט. על המחקר הזה מבוסס ספרו, שיצא בהוצאת "בורסי" ופורום קהלת. הספר מיועד בעיקר למשפטנים ולעורכי דין, ועותקים ממנו הועברו לכל השופטים במדינת ישראל. "זה הספר הראשון שמתאר את שיטת פרשנות החקיקה בפסיקת בית המשפט העליון בישראל", אומר נטף. "מאז פרסום סדרת ספריו המכוננת של אהרן ברק על סוגיית הפרשנות, לא נכתב בישראל חיבור ביקורתי משמעותי על הסוגיה הזו ועל ההתפתחויות שחלו בה בעשורים האחרונים".
נטף פותח את הספר ושולף את המקרה של חאלד אבו־ערפה מ־2017. "החוק מאפשר לשר הפנים לשלול מעמד של תושבות קבע לפי שיקול דעתו. כשגדעון סער היה שר הפנים, הוא החליט ליישם זאת על ארבעה תושבי מזרח ירושלים שנבחרו לפרלמנט של הרשות הפלסטינית מטעם חמאס. בפועל הם כבר גרו אז ברמאללה, אבל בגלל שלילת התושבות הם היו חייבים להישאר בתחומי הרשות, ולא יכלו עוד להסתובב בישראל. בנוסף, הם הפסידו קצבאות וזכויות סוציאליות. בית המשפט פסל את החלטת השר באמצעות שיטת הפרשנות של ברק – שאני מכנה אותה פרשנות רפורמטיבית. השיטה הזאת מתירה לבית המשפט לסטות מהכרעת המחוקק. אף שהחוק מסמיך את שר הפנים באופן ברור מאוד, השופטים קבעו שהוא לא רשאי לשלול תושבות קבע מתושבי מזרח ירושלים, גם אם הם מחבלי חמאס".
למרבה ההפתעה, רגע לפני צאתו לארה"ב נסע נטף לביתו של אהרן ברק, והעניק לו באופן אישי את ספרו. "יש לי הערכה אישית גדולה מאוד אל ברק", הוא אומר. "הוא נותן דוגמה מצוינת לדרך שבה צריך לנהל דיונים גם כשהם קשים, כבדי משקל וחריפים. ברק הזמין אותי לבית שלו כדי לשוחח. אני בקשר איתו הרבה לפני שהתחלתי לעבוד עם שמחה".
לצד זאת, יש לו ביקורת חריפה על התנהלותו של ברק בוועדה לבחירת שופטים. "מרגע מינויו לנשיא בית המשפט העליון, הוא שלט בבחירת השופטים. לא היה מועמד שברק רצה ולא נכנס, או להפך. בנקודת הזמן של הפרישה שלו מבית המשפט, לא היה שופט אחד שלא יישם את שיטת הפרשנות של ברק, למעט השופט אשר גרוניס. בשנים האחרונות זה התחיל להשתנות".
אני שואלת את נטף אם ירצה יום אחד להיכנס שוב לבית המשפט, הפעם בתפקיד שופט. הוא מתחמק מתשובה ישירה. אך אומר שלדעתו חשוב מאוד שבבית המשפט העליון יכהן שופט חרדי. "יש אפשרות למנות לשם דיינים, וכבר היו דברים מעולם. היום אף רב חרדי לא רוצה, יש הסתייגויות בתוך הציבור החרדי מכהונה במשרות שיפוטיות, אבל זה לא המונע המרכזי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
