הדיבורים על כינון יחסים מדיניים גלויים בין ישראל לסעודיה הולכים ומתגברים, ויותר ויותר מתברר שהמהלך כרוך בעסקה תלת־צדדית בינינו ובין הסעודים ובין האמריקנים. לסעודים יש שלוש דרישות מארה"ב לפני שיכוננו איתנו יחסים. עצם העובדה שריאד מציבה דרישות בעיקר לאמריקנים אינה רצויה מבחינתנו. למעשה, עצם קיומן של דרישות הוא בעייתי: מדוע וושינגטון או ירושלים צריכות לשלם מחיר על מהלך שאמור להיות אינטרס של ריאד? אבל כך נעשו הסכמי אברהם, בתן וקח – וכך נראה שהסעודים רוצים שיהיה גם ההסכם איתם.
לסעודים יש כאמור שלוש דרישות: ערבויות ביטחון עם ארה״ב – כנראה ברית רשמית עם וושינגטון; תוכנית גרעין אזרחי עם "מחזור דלק מלא" (לא לפחד, עוד רגע נסביר); ומכירת נשק מתקדם. כל שלוש הדרישות צריכות את אישור הקונגרס: כל ברית רשמית שחותמת ארה"ב, כל מכירת נשק וכל שיתוף פעולה גרעיני נתונים לאשרור, לפיקוח ולביקורת של הקונגרס.
בגבעת הקפיטול לא מחבבים את הסעודים, בלשון המעטה. במשך שנים רבות ריאד הפיצה בעולם את הגרסה שלה לאסלאם, פרשנות קיצונית שהניחה כר פורה לארגוני הטרור. חברי הקונגרס גם לא שוכחים את רצח העיתונאי ג'מאל חשוקג׳י, תושב ארה״ב, בקונסוליה הסעודית באיסטנבול. רבים בקונגרס, רפובליקנים ודמוקרטים, רוצים לבחון מחדש את היחסים עם ריאד; הם לא רוצים לתת לה תוכנית גרעין אזרחית או לחתום עמה ברית ביטחון.
ישראל יכולה כמובן לעזור בגיוס הקונגרס למען העסקה. קרוב לוודאי שהסעודים והבית הלבן מכירים את ההשפעה של ירושלים על חברי הקונגרס, ומקווים שהיא תשיג תמיכה לכל עסקה עתידית. לא לחינם הסעודים קושרים בין נורמליזציה איתנו ובין שדרוג היחסים עם האמריקנים. אך האם ישראל צריכה להסכים לכך?
לוח המשחק
הדאגה המרכזית של ירושלים היא מהדרישה הסעודית לתוכנית גרעין אזרחית עם מחזור דלק מלא. הכוונה ב״מחזור מלא״ היא שהסעודים לא רק יפעילו כורים, אלא גם יוכלו לייצר בשבילם את הדלק הגרעיני ולעבד את הדלק המשומש בסוף מחזור הפעלה כדי שיהיה אפשר להשתמש בו שנית. לשם ייצור הדלק נדרשת העשרת אורניום, שיכול ברמת העשרה מסוימת לשמש להפקת חומר בקיע לפצצה. בעיבוד הדלק מופק כתוצר לוואי גם פלוטוניום, שיכול גם הוא להיות חומר בקיע לפצצה. בשני המקרים, סעודיה תוכל לצבור ידע וכלים שעלולים לשמש אותה לייצור פצצת אטום. את זה ישראל רוצה למנוע, ולא משנה כמה הסעודים ידידותיים כלפינו כרגע.
אם ארה״ב לא תסכים לתת את הידע לסעודים, מה ימנע מהם להשיג אותו מסין או רוסיה? שאלה טובה. כדאי להקדים ולציין שהמשא והמתן בין וושינגטון לריאד על שיתוף פעולה גרעיני מתקיים מאז 2008. הוא תקוע משתי סיבות: סירובה של ריאד לוותר על מחזור דלק מלא ולחתום על פרוטוקול מחמיר עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. כלומר, הסעודים מסרבים לוותר על הדרך לפצצה, ולהתחייב לפיקוח הדוק שאמור למנוע מהם להשיג אותה.
יתרה מכך: ב־2009 ארה״ב חתמה על הסכם שהיא כינתה ״תקן הזהב״ בשיתוף פעולה גרעיני עם איחוד האמירויות. אבו־דאבי, באופן תקדימי, ויתרה על העשרת אורניום עצמאית או על עיבוד דלק משומש בתחומה. ממשל בוש חגג את ההסכם כתקדים לכל שיתוף פעולה גרעיני במזרח התיכון. באמירויות וידאו שזה אכן יהיה תקדים: בהסכם יש סעיף הקובע שאם ארה״ב תעניק הסכם טוב יותר למדינה אחרת במזרח התיכון, ההסכם עם האמירויות ייפתח מחדש למשא ומתן.
אם ארה״ב תיתן לסעודים תוכנית גרעין עם מחזור דלק מלא, באמירויות ירצו להשיג את אותו הדבר – ואחריהם יבואו כנראה גם הטורקים, והמצרים, ואולי גם הירדנים. בצעד אחד תקבע ארה"ב נורמה חדשה לשיתוף הפעולה הגרעיני במזרח התיכון: תוכנית גרעין אזרחית עם אופציה צבאית. האם זו הסביבה האסטרטגית שישראל רוצה?
אז מה בנוגע לסין או רוסיה? אנחנו לא יודעים שהן מוכנות לתת לסעודים את מחזור הדלק המלא שהם רוצים. רוסיה לא העניקה את האפשרות הזאת לטורקיה, שהיא עתידה להפעיל בה שלושה כורים גרעינים. יתרה מכך: אם האמריקנים יסרבו לתת לסעודים מחזור דלק מלא, הם יוכלו לדרוש את אותו דבר מבייג׳ין וממוסקבה. סין ורוסיה עדיין מחויבות למניעת הפצת נשק גרעיני.
ברור שסעודיה מעוניינת במחזור דלק מלא כחלק מיצירת אופציה גרעינית מבחינתה אל מול איראן. האמריקנים יכולים לטפל בחשש הביטחוני הסעודי דרך העמקת שיתוף הפעולה הביטחוני והאסטרטגי בין וושינגטון לריאד. וישראל? ישראל צריכה לחתור לכינון יחסים עם הסעודים, אך לא בכל מחיר.
ניצן דוד פוקס | אנליסט גיאופוליטי, מגיש הפודקאסט "המשחק הגדול"
