פרק 1 – מה יעשה חזבאללה
איך תיראה מלחמת לבנון השלישית בעורף הישראלי? אם יהיה לישראל מזל יוצא מגדר הרגיל, היא תיראה כמו מלחמת לבנון השנייה, רק גרועה הרבה יותר.
לא רק שלחזבאללה יש כיום הרבה יותר כוח אש מכפי שהיה לו במלחמה הקודמת, אלא שאפשר לצפות שהמלחמה הבאה בצפון תהיה מלווה בהתפרעויות ושיבושים עד כדי התקוממות של ממש, ובמה שמכונה "אסטרטגיית איחוד הזירות" האיראנית, הנתמכת בין היתר באמצעי לחימה שאיראן הבריחה לישראל בשנתיים האחרונות. כאשר נופלים מטחים כבדים בעורף, ומשטרת ישראל וצה"ל מופעלים ועסוקים במשימות ממשימות שונות, גם מספר קטן יחסית של מתפרעים אלימים או טרוריסטים חמושים יכול לגרום נזק רב.
לפי הערכותיה של מערכת הביטחון, חזבאללה יירה במלחמה הבאה עד 6,000 רקטות ביום. רובן יחטיאו או ייורטו, אולם עד כ־1,500 ייפלו מדי יום בשטחים בנויים וכיוצא בזה. הערכה זו איננה כוללת שיגור טילי חוף־ים לעבר אסדת "כריש", תרחיש שהשלכותיו עלולות להיות חמורות מאוד.
השאלה כמה רקטות יש לחזבאללה נתונה במחלוקת בין חוקרים. הממעיטים מדברים על כ־40 אלף; המרבים – על פי שלושה ויותר. עם זאת צריך לזכור שהסיכוי שכל הרקטות הללו ישוגרו במלחמה קלוש. ראשית, כל כוח צבאי מנסה לשמר לעצמו עתודה כדי להגיב להפתעות האויב: אם חזבאללה ינסה לירות את כל הרקטות ביום אחד, מה יעשה ביום למחרת? בהיעדר ידיעה מוקדמת על משך המלחמה, קצב הירי יוגבל תמיד על ידי הרצון לשמור כוח לעתיד. שנית, הכמות שחזבאללה יצליח לירות תלויה לא רק במספר הרקטות שבידיו, כי אם גם במספר המשגרים (המצומצם יותר), בכוח האדם המפעיל אותם (מצומצם עוד יותר), ולבסוף בצה"ל.
אם יהיה לישראל מזל, אף מערכת תשתית חיונית לא תיפגע (ספק אם חזבאללה יוכל לירות טילים כבדים ומדויקים רבים כל כך, בפרק זמן קצר כל כך, עד כדי הרוויית מערכות ההגנה); אם יהיה פחות מזל, עלול להתממש התרחיש שמדבר על עלטה ממושכת באזורים נרחבים
כלל אצבע הוא שככל שהרקטה או הטיל גדולים יותר, נדרש מאמץ רב יותר כדי להסתיר אותם ולהפעיל אותם. רקטות 107 מ"מ ניתן להחביא בקלות בצינור בקרקע, ולהפעיל אותן מרחוק; רקטת "פאג'ר 5", שאורכה למעלה משישה מטרים ומשקלה יותר מ־900 ק"ג, דורשת מערך מורכב יותר; לחזבאללה יש גם מספר קטן של טילים בליסטיים, כבדים וגדולים בהרבה, שאמצעי השיגור שלהם קשים להסוואה, דורשים מפעילים מיומנים, ובדרך כלל נדרש גם זמן רב יותר לשיגור. פגיעה במפעילים שהוכשרו למשימה זו יכולה להשפיע לא פחות מפגיעה במשגרים.
צה"ל יעשה מאמץ נרחב להשמדת משגרים ומפעיליהם, ובראש ובראשונה את מערך הטילים הכבדים יותר. קשה לדעת עד כמה יצליח בכך (למרות הישגים בתחום זה, האויב כמעט תמיד מסוגל להמשיך לירות), אולם הצלחה פירושה שאזור המרכז והדרום יסבלו הרבה פחות. יש המעריכים כי חזבאללה יפעל לשיתוק בסיסי חיל האוויר של ישראל על ידי מטחי רקטות וטילים בלתי פוסקים. מצד אחד, תרחיש זה איננו סביר ביותר: קשה לשתק בסיסי אוויר לאורך זמן רב, בפרט כשיש להם מטריית הגנה נרחבת. מצד שני, לאור הצלחותיהם של האוקראינים בתקיפת שדות תעופה רוסיים באמצעות מטוסים ללא טייס ורחפנים למיניהם, אי אפשר לבטל את האפשרות שגם חזבאללה יצליח להסב נזק לחיל האוויר, ובכך להגביל באופן זמני את יכולתה של ישראל לפגוע בטילים המכוונים לעברה. אפילו חלון זמנים קטן יכול לשמש את חזבאללה היטב כדי לירות מטחים כבדים ומדויקים, אם ידע שהסיכון להשמדת המשגרים בידי מטוסים ישראליים נמוך יותר. גם פעולה נגד כוחות צה"ל או יישובים סמוכים לגדר, שתרכז אליה חיילים רבים ומשאבי לחימה רבים, יכולה להקל על חזבאללה לפגוע במטרות אחרות.
גם אם מטרתו הראשית של הארגון הלבנוני תהיה גוש דן, הסיכון בצפון הארץ, ובפרט סמוך לגבול, עלול להיות גדול הרבה יותר. זאת משום שרוב הארסנל של חזבאללה מורכב מרקטות קטנות יחסית, שהטווח שלהן נע בין קילומטרים ספורים לארבעים ק"מ. אמצעי הלחימה הללו – רקטת 107 מ"מ, המוכרת לישראלים כקטיושה, ורקטת 122 מ"מ, המוכרת כגראד – יכולים להיות מופעלים נגד מטרות צבאיות (כוחות מתמרנים, שטחי כינוס, בסיסים) וכן נגד יישובים בצפון הארץ בלבד. כמות חומר הנפץ בהם קטנה יחסית, אף שאין לזלזל בה, והם בדרך כלל לא יצליחו להפיל בניינים בפגיעה בודדת. לצד אלה מחזיק חזבאללה מספר לא ידוע של רקטות "אל־בוראקן", שהן חבית חומר נפץ ענקית בת מאות קילוגרמים המחוברת למנוע רקטי. הטווח שלהן הוא קילומטרים בודדים, ורמת הדיוק נמוכה, אולם עוצמת הנפץ מפצה על היעדר הדיוק.
קשה לדעת מה תהיה מטרתו העיקרית של חזבאללה בירי הרקטות. ייתכן שינסה לבלום את תנועות צה"ל ולהשמיד כמה שיותר יחידות צבאיות, ייתכן שינסה לפגוע במיוחד במטרות תשתית כמו תחנות כוח, נתב"ג או (חשוב יותר) נמלי הים החיוניים לאספקה בישראל, וייתכן שינסה בעיקר להרוג מספר רב של אזרחים ישראלים, הנתפסים בעיניו כמטרה לגיטימית ואף כנקודת החולשה של ישראל. הוא כמובן יכול לנסות לשלב, במחיר של הפחתת הפגיעה בכל תחום, או לשנות את דרך הפעולה שלו תוך כדי הלחימה, כשיתברר איזו מטרה אפקטיבית יותר.
הבדל גדול בין מלחמת לבנון השנייה למלחמת לבנון השלישית עשוי להיות מספרן של זירות ההרס, מה שישפיע על יכולת הטיפול בהן. אם חזבאללה יצליח להנחית, יום אחרי יום, כמויות גדולות של רקטות על מטרות אזרחיות, כי אז יתקשו פיקוד העורף והרשויות המקומיות לחלץ נפגעים מבין ההריסות ולהחזיר את השגרה לתקנה. הכוחות שאפשר לרכז כאשר יש מוקד הרס אחד ביום או אפילו שלושה, ופרקי זמן ממושכים חולפים בין פגיעות הרקטות באותו אזור – אינו דומה להיקף הכוחות במציאות של חמישים מוקדי הרס ליום. הדבר נכון במיוחד אם הרקטות מדויקות יחסית, ופוגעות שוב ושוב באותו אזור מוגבל. לצורך ההדגמה, תארו לעצמכם מאמצי חילוץ מאזור בקוטר כקילומטר, שיש בו כמה בניינים הרוסים וכמאה רקטות נוחתות עליו מדי יום.
הערכות שפורסמו בשנים האחרונות מדברות על כ־500 אזרחים הרוגים במלחמה הבאה; מספר זה עלול להתגלות כאופטימי מדי, בפרט אם יקרסו בניינים רבים ולא יהיה מי שיחלץ במהירות את כל הלכודים. גם התמודדות עם שרפות גדולות או עם פגיעות במפעלים המכילים חומר מסוכן, עלולה להיות קשה מאוד בשל מחסור בכוח אדם. סיוט נוסח פגיעה במכל האמוניה (בדימוס) בחיפה, שעליו דובר במלחמה הקודמת, עלול להתגשם הפעם בכמה וכמה מקומות.
אנשי המילואים יעמדו בפני דילמה ממשית – האם להגן על משפחותיהם בעורף, או להתגייס לחזית. אם המשפחה מתגוררת בעיר מעורבת, ביישוב מבודד בגליל וכדומה, האב עלול להרגיש שהוא מפקיר את יקיריו לסכנת פוגרומים ופגיעה
פרק 2 – מה תעשה ישראל
ישראל, כמובן, אינה חסרת הגנה מול טילי חזבאללה; יש לה "כיפת ברזל", שלא הייתה ב־2006. אולם במקרה של מלחמה גדולה בצפון, מערכות ההגנה האווירית לא יוכלו לסוכך על כל שטח ישראל, ואפילו לא קרוב לכך. הצלחותיה יוצאות הדופן של כיפת ברזל מאז נכנסה לשימוש, השכיחו כמעט את העובדה שהיא לא נועדה במקור להגן על כל יישוב ויישוב, אלא על נקודות מפתח אסטרטגיות: הכור בדימונה, בסיסי חיל האוויר, תחנות כוח, מפעלי התפלה ושאר אתרים חיוניים לתפקודה של מדינה. אין ולא יהיו מספיק סוללות כדי להגן מפני כל האיומים, בכל מקום. מספר מיירטי כיפת ברזל, "קלע דוד" ושאר מערכות הגנה שבידי ישראל הוא סוד כמוס, אולם ברור שיש לו גבולות. חזבאללה צפוי, בפרט אם יקבל סיוע מודיעיני מתוך ישראל – הן מידי משתפי פעולה, והן מידי אזרחים תמימים שיעלו תמונות של סוללות ההגנה האווירית – להנחית מטחים כבדים על סוללות אלו, בתקווה "להרוות" אותן כך שלא כל הטילים ייורטו. אם יצליח, ינסה כמובן לנצל זאת ולפגוע עוד ועוד באזורים שאינם מוגנים. ככל שתימשך הלחימה וכמות המיירטים תצטמצם, תיאלץ ישראל לחסוך בחימוש ולהסתפק ביירוט רקטות וטילים המופנים לריכוזי אוכלוסייה גדולים, ובמקרה גרוע עוד יותר, להגן רק על מטרות תשתית קריטיות.
העורף הישראלי התרגל לחיות בגן עדן של שוטים, כאשר כיפת ברזל מצליחה לפגוע בטילים וברקטות באחוזים מדהימים. אפשר לקוות שהדבר יימשך בעתיד, אך אין ביטחון בכך, אם אכן יצליח חזבאללה לשגר כמות גדולה של רקטות כנאמר לעיל. אם יהיה לישראל מזל, אף מערכת תשתית חיונית לא תיפגע (ספק אם חזבאללה יוכל לירות טילים כבדים ומדויקים רבים כל כך, בפרק זמן קצר כל כך, עד כדי הרוויית מערכות ההגנה); אם יהיה פחות מזל, עלול להתממש התרחיש שמדבר על עלטה ממושכת באזורים נרחבים. לישראל יש אומנם כמה תחנות כוח, אולם במקרה של פגיעה בטורבינה בחדרה או באשדוד, הירידה בהספק עלולה לכפות ניתוק של אזורים שלמים למשך ימים, כדי לשמור על זרם החשמל לכוחות צה"ל, לבתי חולים ולמתקנים חיוניים.
נוסף על מצב קשה זה, ישנו חשש לצירוף של לחימה מול חזבאללה עם תסריט בנוסח שומר החומות. התפרעויות כמו אלה שראינו ב־2021, או גרועות מהן, עלולות לפגוע בגיוס המילואים בשתי דרכים שונות. הראשונה, המצויה יותר בשיח הציבורי, היא החשש מחסימת צירים בידי המתפרעים, מה שיקשה על אנשי מילואים להגיע לבסיסים. מאז שומר החומות עושה צה"ל מאמצים להתכונן למצב כזה, וגם "המשמר הלאומי" העתידי יוכל לעזור בכך, אולם עדיין תהיה בעיה: יידרש זמן לפתוח את נתיבי התנועה, ושילוב של חסימת כבישים בידי מתפרעים במקרה הטוב או טרוריסטים חמושים במקרה הרע (כולל רחפנים חמושים תוצרת בית, שכבר שימשו למטרות פליליות בארצנו), יחד עם מטחי רקטות על צמתים גדולים, יכול להקשות מאוד על תנועת כוחות ועל גיוס נרחב.
בעיה שנייה תהיה הדילמה הממשית שבפניה יעמדו אנשי המילואים – האם להגן על משפחותיהם בעורף, או להתגייס לחזית. מי שיתייצב לשירות בגבול הצפון, ידע שבני ביתו חשופים לסיכונים גדולים, אולי יותר ממנו, בפרט אם צה"ל לא יצליח לנטרל את רוב השיגורים בתוך ימים ספורים. אם המשפחה מתגוררת בעיר מעורבת, ביישוב מבודד בגליל וכדומה, האב עלול להרגיש שהוא מפקיר את יקיריו לסכנת פוגרומים ופגיעה, בפרט אם שלב גיוס המילואים יתרחש כאשר כבר מתחוללות מהומות.
בנוסף יהיה צורך להגן על עובדים חיוניים: אנשי צוות רפואי ערבים, נהגי משאיות מהמגזר ועוד עשויים להיעדר מהעבודה, אם יהיה חשש שהם או משפחותיהם ייפגעו בידי מחבלים שרואים בהם "משתפי פעולה". אבטחה על המאוימים תמתח עוד את המשאבים וכוח האדם הזמין, שיסבול ממחסור גם כך.
יש לקוות כמובן שההתרחשויות הפוליטיות במדינת ישראל כיום לא ישפיעו על הלכידות בזמן מלחמה, או שהמשבר ייפתר עוד לפני שיפרוץ העימות הצבאי הבא.
פרק 3 – מה יעשו הישראלים
מה ניתן לעשות? ראשית, להיות מודעים לחומרת האיום. מודעות לא יכולה לסלק את האיום, אבל היא מקילה במידת מה את ההתמודדות איתו. הפתעה מוחלטת יכולה לגרום להלם ש"סתם" נזק לא יביא איתו.
במקומות סמוכי־גבול ייתכן שכדאי לתושבים להכין תוכנית מילוט מהירה כדי לעזוב את היישוב או העיר ולנדוד דרומה עד יעבור זעם. לא רק המדינה תצטרך לחשוב מתי ואיך היא מפנה אותם; האזרחים עצמם יצטרכו למצוא פתרונות – מיגון, דרכי עזיבה ואגירת מזון ומים למקרה של קריסת השירותים הציבוריים
שנית, בהינתן שמדינת ישראל עלולה להיות עסוקה מדי או שלא יהיו לה די משאבים לתת מענה לכל נזק וצרה, החובה תהיה על השלטון המקומי והאזרחים להכין תוכניות משלהם. במלחמת לבנון השנייה חלק מהרשויות בצפון קרסו. בצפת, למשל, 80 אחוז מעובדי העירייה נמלטו מהעיר, כמו חלק גדול מהתושבים; במצב כזה התושבים הנשארים אינם יכולים לסמוך על הרשויות, וגם אם נשארו בעיר די עובדים, הם יתקשו לתפקד כשבתיהם תחת אש. יישובים וערים שיכינו ויתרגלו תוכנית חירום יישובית, וידעו במי היא תלויה ומי האנשים החיוניים, קרוב לוודאי שיצליחו להגיב טוב יותר מאשר יישובים שלא יעשו כן. פרויקט הכשרת "מחלצים קלים" וצוותי סע"ר של פיקוד העורף, המתקיים כבר כמה שנים, הוא דוגמה לתכנון כזה, חיוני גם אם לא מספיק לבדו. ככל שרבים ישתתפו בהכשרות, ישתפר המצב בשעת חירום. הזמינות של בעלי ידע בסיסי וציוד בסיסי תוכל להציל חיים, ותצמצם את מספר הנפגעים הפיזיים ונפגעי הטראומה.
לצד צוותים כאלה, יידרשו גם כיתות כוננות מקרב פטורי־מילואים כדי להגן על יישובים במקרה של התקפות והתפרעויות; מוקדי חירום יישוביים; תרגולי תושבים; והכנה לקליטת פליטים בערים שיספגו פגיעה פחותה. כל אלה יצטרכו להתקיים ברמה המקומית, בלי להמתין ל"מדינה". אם עיריית חיפה, למשל, רוצה שאלפים מתושביה יתפסו מקלט במנהרות הכרמל (בהנחה שהכביש לא יהיה דרוש לתנועת כוחות), היא אינה יכולה להסתמך רק על פיקוד העורף שידאג לציוד מתאים, תאי שירותים, אוורור וכן הלאה.
כשם שאי אפשר יהיה לסמוך רק על המדינה, אי אפשר יהיה לסמוך רק על העירייה. במקומות סמוכי־גבול ייתכן שכדאי לתושבים להכין תוכנית מילוט מהירה כדי לעזוב את היישוב או העיר ולנדוד דרומה עד יעבור זעם. לא תמיד יהיה די זמן לחכות לפינוי מאורגן, ואם רוצים לשלול מחזבאללה את היכולת לפגוע בתושבי קו העימות, לא רק המדינה תצטרך לחשוב מתי ואיך היא מפנה אותם; האזרחים עצמם יצטרכו למצוא פתרונות – מיגון (ממ"ד, מקלטים, חללים תת־קרקעיים שאפשר להסתתר בהם); דרכי עזיבה; ואגירת מזון ומים למקרה של קריסת השירותים הציבוריים לכמה ימים. אנשי המילואים יצטרכו לתכנן לא רק כיצד להגיע ליחידתם, אלא גם אם לשלוח את המשפחה למקום מבטחים.
תרחיש זה בהחלט איננו משמח, אבל ישראל יכולה להתמודד איתו. צריך לזכור שהפצצות והפגזות כבדות בעבר לא שברו חברות אזרחיות, גם כאשר נתוני הבסיס שלהן היו פחות טובים משל החברה הישראלית. מודעות והכנה מתאימה יסייעו להתמודד עם מצבי החירום והאבדות, ונסראללה, שלפני יותר מעשרים שנה טען שישראל "חלשה מקורי עכביש", יוכל לגלות שוב שביחס לעוביים, קורי עכביש הם מהחומרים החזקים בעולם.
ד"ר יגיל הנקין הוא עמית במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון
