"הודיעו לי בקשר: 'שק"ם לרשותך'. עניתי בכעס 'מה זה שק"ם באמצע הקרב?!'"

פקודה אחת שלא ניתנה רודפת את תא"ל במיל' אריה מזרחי כבר חמישים שנה. הוראה על תזוזה לא גדולה במיוחד, שהייתה מצילה את חייהם של רבים מחייליו התותחנים, לו רק היה החיל הזה מבין כבר אז את מקומו וחשיבותו בשדה הקרב.

בערב יום הכיפורים 73' קיבל מזרחי, אז מפקד גדוד 405 של התותחנים, את הפיקוד על הסיוע הארטילרי לחטיבת השריון 7. בצל ההתרעות על אפשרות למלחמה, או לכל הפחות יום קרב עם הסורים, הועלתה החטיבה של אביגדור (ינוש) בן־גל מסיני לרמת הגולן, והגדוד של מזרחי הצטווה להיפרס בדרום הרמה. סוללה ב' של גדוד 405, סוללת "בועז", התמקמה תחילה למרגלות תל־פארס, אך מזרחי התבקש להעבירה מזרחה לאזור ג'וחדר, מרחק קילומטר וחצי מקו המגע עם הסורים. הוא עוד הספיק להשתתף באמירת "כל נדרי" עם חייליו בתל פארס, ולאחר התפילה נעה הסוללה לג'וחדר.

"אני איש סיני, לא הייתי איש רמת הגולן", מודה מזרחי. "מפקד הסוללה דודי הרמתי, ששימש גם כקש"א (קצין שיתוף אש – מ"פ) בגדוד טנקים, הפנה את תשומת ליבי למחרת בבוקר לכך שהמיקום החדש של הסוללה מסוכן. התרעתי על העניין כמה פעמים באוזניו של אברהם בר־דוד, מפקד התותחנים בפיקוד הצפון, אך הוא הסביר שיש בקרבת מקום סוללה סורית שחשוב שנגיע אליה מבחינת טווח. הוא גם אמר שמדובר ביום קרב ותו לא. בבוקר יום הכיפורים עדיין היה להם 'יום קרב' בראש, ורק 11 סוללות תותחים ישראליות נערכו מול 157 סוללות סוריות".

"הודיעו לי בקשר: 'שק"ם לרשותך'. עניתי בכעס: 'מה זה שק"ם באמצע הקרב?!', אולם אז התברר לי שמדובר ביחידת אש של רקטות וקטיושות, שזה היה הכינוי שלה בקשר. נתתי להם פקודה: מרכז עמק הבכא, נקודת מוצא 425, אש! מטח ירד במרכז העמק, ועצר את הסורים. זה היה אירוע שובר שוויון"

מזרחי חשש שסוללה ב' תותקף על ידי האויב, ושב וביקש להסיג אותה לעמדה אחורית יותר. הבקשה הועברה מעלה בשרשרת הפיקוד, עד שהגיעה לרפאל איתן, אז מפקד עוצבת געש. מזרחי: "רפול אמר: 'צנחנים יש שם? שריונרים יש שם?'. אמרו לו שכן, וזה הספיק לו. הוא החליט שנישאר. מלחמה היא צירוף נסיבות שבו אף אחד לא יכול לדעת מה הוא היה עושה במקום מפקד זה או אחר, אבל אני התרעתי".

על פי המידע שהיה בידי המודיעין הישראלי, מתקפה סורית־מצרית משולבת עמדה להיפתח בשש בערב. בפועל החלה המלחמה דקות ספורות לפני השעה שתיים בצהריים. "אני עומד בכניסה לקבוצת פקודות חטיבתית, ופתאום כל רמת הגולן שחורה", משחזר מזרחי. "פגזים – 30 אלף פגז. המחנה הצבאי מתחת לנפח מתמלא כולו בפצועים והרוגים. אתה רואה מטוסי מיג וסוחוי סוריים חגים באוויר, יורים עליך מגובה אפס, ואין מענה מחיל האוויר שלנו. וכשאתה מבחין במטוסים ישראליים נכנסים לתוך רמת הגולן, מיד עשרים שובלים של טילי קרקע־אוויר עפים לכיוונם, וכמעט כל מטוס שנכנס לאזור – נדלק. ברגעים כאלה, מה שעובר בראשך הוא: עכשיו הכול נתון בידיים שלי".

סוללת בועז של גדוד 405 הוכתה קשות על ידי השריון הסורי כבר בערב הראשון של הלחימה. שלושה תומ"תים (תותחים מתנייעים) עלו באש, ו־15 מתוך כ־55 חייליה נהרגו. הידיעה על נפילתם תפסה את מזרחי בעיצומו של קרב עמק הבכא, באזור הפתחה הצפונית של קוניטרה, משם ניסו הסורים להבקיע אל צפון הרמה. מכת האש האדירה שניתנה בפקודתו של מזרחי פתחה את הדרך למג"דים אביגדור קהלני ויאיר נפשי להוביל את כוחותיהם ולעשות שמות בטנקים הסוריים, אך כל זה לא מקהה את צערו על האובדן הכבד והמיותר שספג הגדוד שלו. "אולי הייתי צריך מהמקום שלי, בעמק הבכא, לתת פקודה לסגני אורי מנוס להזיז את הסוללה לאחור", הוא אומר. "אולי הייתי צריך לומר להם: חבר'ה, דלגו. שנים הפכתי במוחי בעניין הזה. לא ידעתי שתהיה מלחמה, וחמש דקות לפני השעה שתיים, הראש שלי כבר היה במקום אחר.

"קיבלתי ברשת הקשר את ההודעה על סוללת בועז בשלב הבלימה בעמק הבכא, וכנראה הדחקתי את זה במובן מסוים. המשכתי מרוכז כל־כולי במשימה קיומית: למנוע מהסורים להיכנס למדינת ישראל. אבל האירוע של הסוללה הוא מבחינתי פצע מדמם. ההחלטה על פריסה קדמית התאימה ליום קרב, וברגע שהתבררו ממדי הפלישה, התבררו גם ממדי הקטסטרופה. במוצאי יום כיפור שתי סוללות ישראליות,  תשעה קנים בסך הכול, ירדו מסדר הכוחות כי הן הושמדו. נשארנו ברמת הגולן עם 36 קנים, לעומת אלף של הסורים".

מעבר לשגיאה בהערכת עוצמתה של המתקפה הסורית, מזרחי תולה את האסון גם בתפיסה הצבאית וההיררכית של חיל התותחנים. "הבעיה של החיל הייתה ההרגשה התמידית שאנחנו צריכים לקבל אישור ממישהו. אברהם בר־דוד ובני ארד, מפקד האגד הארטילרי של רפול, היו שניהם אנשים רציניים ומפקדים טובים, אבל לא חשבו לרגע שהם באופן עצמאי יכולים לתת פקודה לסוללה לדלג לאחור. זה מה שהם היו צריכים לעשות, כי במהומה ובמבולקה שהייתה אז, מי בכלל היה יודע? אני מקווה שכיום המצב שונה. מפקדי תותחנים יכולים וצריכים לקבל החלטות עצמאיות בלי לחשוש".

המושיע הלאומי נעלם

מזרחי (81) נשוי לתמר, אב לארבעה וסב ל־14, מתגורר בתל־אביב. בתפקידו האחרון בצה"ל, מ־1980 עד 1983, שימש קצין תותחנים ראשי (קתמ"ר). תחת ידיו עבר חיל התותחנים מהפך – "משפחה חרופה למלכת הקרב", כהגדרתו. לאחר פרישתו מצה"ל הקים את חברת ההנדסה "ארמז", שעוסקת במערכות נשק, ובשנות התשעים כיהן כמנכ"ל משרד השיכון. את זיכרונותיו ומסקנותיו ממלחמת יום הכיפורים ומשירותו הצבאי רב־השנים גולל בספר שכתב בכתב ידו, "מסך אש מתגלגל – תותחנים פורצי דרך" (הוצאת כנרת־זמורה־דביר, אוגוסט 2022). לצורך הכתיבה הוא התנתק לתקופה ונסע לחופי אסטפונה שבספרד. "צילמתי את הספר באייפון שלי ושלחתי למזכירה הוותיקה שלי, ורד. היא היחידה שמבינה את כתב היד שלי", מספר מזרחי.

בתורת התותחנים יש כינויים לעוצמות השונות של אש שמרוכזת על מטרה אחת. ריכוז האש האדיר שהפנה מזרחי לסולטאן־יעקוב, כונה מאותו יום והלאה "מטרת קתמ"ר". "עשינו ספירה לאחור, ואז 18 גדודים פתחו יחד בהפגזה. ירינו ברציפות במשך 22 דקות, וכך גדוד הטנקים חולץ"

הוא נולד ב־1942 למשפחה של שומרים שהתגוררה במבנה שכונה "בית השומר", סמוך לכפר הערבי נענה, לא הרחק מנען. את שירותו הצבאי החל בקורס טיס, אבל בגלל פגם בראייתו נשלח בחזרה לבקו"ם, והפעם ביקש להגיע לתותחנים. בהמשך יצא לקורס קצינים, ועבר בין שלל תפקידי פיקוד בחיל. טבילת האש הראשונה שלו הגיעה ב־13 בנובמבר 1966, בפעולת התגמול בסמוע – המבצע הגדול האחרון של צה"ל לפני מלחמת ששת הימים. במלחמה שנפתחה ביוני 67' שימש מזרחי קצין סיורים ומדידות (קס"מ) של גדוד 404 בגזרת סיני, וכמו רבים מאנשי התותחנים, גם השמיעה שלו נפגעה בשדה הקרב.

בימי מלחמת ההתשה שוב מצא עצמו בסיני, וראה מקרוב את נחיתות הארטילריה הישראלית מול הסוללות המצריות. "עזר ויצמן, שהיה אז ראש אג"ם, הגיע לתעלה ונקלע להפגזה שבה היו כאלף קנים מצריים לעומת כעשרים שלנו", משחזר מזרחי. "הוא ראה את חוסר היכולת שלנו להגן, ואת האומללות של החיילים במעוזים. כשחזר מסיני, הוא אמר למוטי הוד (מפקד חיל האוויר – מ"פ): 'שמע, צריך להפסיק עם הברדק הזה, כל חיל האוויר על הקרקע!'. כך הגיעה תקופה שבה בבת אחת המצרים ניגפו, כי חיל האוויר הופנה לשם. אלא שאז הרוסים הביאו לגזרת התעלה, בלוח זמנים קצר להפליא, טילי קרקע־אוויר משופרים ומערכות מכ"מ לשיבוש. לקראת אוגוסט 1970 התברר שהשליטה שלנו בשמיים אבדה".

מזרחי עצמו האמין שבכוחה של הארטילריה לסייע לחיל האוויר, ולא רק להפך. בשנת 71' תוכנן בצה"ל בחשאי "מבצע בנדיגו", שבמסגרתו, בין השאר, "הארטילריה תפתח לחיל האוויר מסדרונות תקיפה נקיים מטילים, ותאפשר להשמיד את סוללות האויב", כנאמר בספרו. המבצע לא יצא לפועל, אך התכנון והתרגול באו לידי ביטוי במידת מה בחלקה השני של מלחמת יום הכיפורים, וגם במלחמת לבנון הראשונה.

ספרו של מזרחי לא חוסך ביקורת מהאלוף ישראל טל (טליק), שהיה ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל ערב מלחמת יום כיפור, וממפקד פיקוד הדרום אלוף שמואל גונן (גורודיש). "שניהם כבר שוכני עפר, אך ניתן לומר כי היה להם חלק מרכזי ביוהרה ובהיבריס שהובילו אותנו למלחמה", אומר לנו מזרחי. "כולנו היינו בהיבריס, אבל השניים האלה לקחו את המושג הזה צעד גדול קדימה".

כקצין אג"ם של אגד 209 בסיני, הוא נכח בכל קבוצות הפקודות של אלוף פיקוד דרום ושל הרמטכ"ל בתקופה שקדמה למלחמה. "התכנונים שלנו היו התקפיים בעיקר. הדיבורים היו שאם וכאשר, אנחנו ננפנף אותם ונעיף אותם ונשלח אותם לכל הרוחות. ההרגשה הזו לא הייתה נחלתה של ההנהגה בלבד, אלא גם שלנו. חשנו כי בכוחו של הצבא הסדיר להתגבר על כל תרחיש, גם ללא גיוס מילואים".

בשנים שלפני המלחמה שאף טליק לצמצם את נוכחותם של התותחנים בשטח, וגם גדוד 405, שמזרחי קיבל את הפיקוד עליו באוגוסט 73', עמד להיפגע מכך. הגדוד הזה צויד אומנם בתומ"ת המשוכלל ביותר, אך היה אמור להפוך בתוך זמן קצר לכוח מילואים. בערב ראש השנה תשל"ד, רגע לפני יציאה לחופשה, התאוננו החיילים באוזניו של מזרחי על הכוונה לפרק את הגדוד. "פתאום שמעתי את עצמי אומר: 'לא יפרקו את הגדוד, תהיה מלחמה'. ולא שצפיתי מלחמה. יש כאלה שמתנאים בכל מיני נוצות לא להם. אני לא מתנאה".

"כשתכננו את הכניסה לביירות, לא היה אחד בצבא שלא אמר: הגיע הזמן שהנוצרים יעשו משהו. עד אז אנחנו הוצאנו להם את הערמונים מהאש, והם רק דאגו שלא תיפול שערה משערות הברילנטין שעל ראשם. אבל לא ידענו שהם יבצעו כזה טבח. זאת הייתה השגיאה של המוסד ושל מזרחנים כאלה ואחרים, שלא באו והזהירו ממה שעומד לקרות"

מכת האש הראשונה של המלחמה תפסה אותו כאמור במחנה נפח, במרכז רמת הגולן. הוא רץ לכיוון הנגמ"ש שלו, וגילה שהכלי הולאם על ידי הסמח"ט. משם נע מזרחי יחד עם ינוש לאורך הגזרה הצפונית־מזרחית, בין קוניטרה לחרמון. למחרת בבוקר הוא ראה את הכלים הסוריים גולשים בהמוניהם מערבה, נתקלים פה ושם באש הארטילריה של צה"ל. "קרב עמק הבכא" שהתחולל בימים שלאחר מכן מזוהה בציבוריות הישראלית בעיקר עם אביגדור קהלני, שפיקד על גדוד השריון 77 וקיבץ אליו טנקים מהיחידות השונות שחדלו להתקיים, אבל גם על שמו של מזרחי רשום חלק גדול מבלימת ההתקדמות הסורית.

"הקומנדו הסורי יצא לכבוש את החרמונית, עם מסוקים שנחתו בעורף שלנו", הוא מספר. "את חלקם הצלחנו להפיל. כוחות סוריים הניחו במקביל ארבעה גשרים מעל תעלת הנ"ט, ואנחנו אומנם הצלחנו להרוס שניים מהם, לפוצץ משאית סורית ולהפיל להם דחפור, אך על שני הגשרונים שנותרו נכנסה חטיבה 81 הסורית. טנקים מדגם T־62 נעו קדימה, ולפניהם מסך אש מתגלגל. ינוש כינה זאת 'הגיהנום של דנטה'".

ביום שני, 8 באוקטובר, דווח שאזור דרום רמת הגולן נפל לידי הסורים. מזרחי דאג במיוחד לשתי סוללות מהגדוד שלו שהיו שם, וכבר ידעו נפגעים. עוד באותו היום הצליח צה"ל להשיב לעצמו באופן חלקי את השליטה באזורים הדרומיים, אך בינתיים חטיבה 7, שהחזיקה את הגזרה הצפונית, ספגה פגיעות קשות. מתוך כמאה טנקים שהיו לה עם פרוץ הקרבות, רק 17 יכלו להמשיך בלחימה. "הטנקים האלה לא היו כשירים לגמרי ולא אוישו בכוחות הומוגניים, אלא היו ערב רב", מתאר מזרחי. "למחרת, ב־9 באוקטובר, חאפז אסד החליט שהוא עושה את המאמץ האחרון בגזרה הזאת. המטרה שלו הייתה לחתוך את אצבע הגליל, להגיע לראש־פינה ולצפת, ומשם תיאורטית אף אחד לא היה עומד בפניו עד חיפה. בגזרה שלנו לא היו כמעט כוחות מילואים פרט לחטיבה של אורי אור, שהגיע עם כעשרה טנקים מסוג 'שוט מטאור', וחלקם נתקעו בדרך".

מטוסים ומסוקים סוריים חגו מעל כוחות צה"ל באין מפריע. "המציאות המרה של הימים הקודמים הייתה אמורה להבהיר לנו שחיל האוויר שלנו, המושיע הלאומי, נעלם, ואף על פי כן חיינו עדיין תחת הרושם של ששת הימים", כותב מזרחי בספר.

עד כמה הפחד מכתיב את הפעולות במצב כזה?

"לא היה לי זמן לפחד. יכול להיות שזה איזה פגם נפשי. כל טנקיסט שהיה שם, מדבר על רגעי היראה. הטנקים שלנו ירדו מהעמדות שלהם ב'רמפות' ונעו לאחור, חלקם כמה מאות מטרים, אחרים גם ארבעה קילומטרים. עופר גלוזמן, קצין שריון שהשתתף בקרב, תיאר לימים את השקט הנוראי ששרר בתוך הטנק שלו. ובחוץ נופלים פגזים, ואי אפשר לעמוד במקום. אביגדור קהלני סיפר שהוא היה כמה קילומטרים מאחור, ואז התחיל להתקדם. הוא הורה לפקודיו לעלות לרמפות, והם לא רצו. קהלני אמר להם: 'האם אני רואה כאן פחדנים? מי שרוצה, שיצטרף אליי'.

"ינוש הודיע לי בקשר: 'אני רוצה ברד'. הוא היה בנגמ"ש הסמוך אליי, וביטא את בקשתו בצורה ברורה ובוטה מאוד, בליווי נפנופי ידיים. באותה עת היו לרשותי שישה גדודי ארטילריה, כשליש מכוח הארטילריה של צה"ל בגולן. זה קרה מכיוון שדרום הרמה ומרכזה נכבשו כבר על ידי הסורים, וכל כוחות ארטילריית המילואים עלו דרך ציר גונן והגיעו אליי. הכנסתי אותם לרשת הקשר שלי, וכל היתר היסטוריה".

הסוללות הישראליות נאלצו להתמודד עם כוחות סוריים שסגרו עליהן, והתותחנים נדרשו לירות לטווחים שהלכו והתקצרו. פקודיו של מזרחי זוכרים היטב את קולו ברשת הקשר, שנותר רגוע וענייני כל העת. באחד הרגעים המכריעים של קרב הבלימה, מספר מזרחי, הודיעו לו בקשר: "שק"ם לרשותך". "עניתי בכעס: 'מה זה שק"ם באמצע הקרב?!', אולם אז התברר לי שמדובר ביחידת אש של רקטות וקטיושות, שזה היה הכינוי שלה ברשת הקשר. ברגע שהבנתי מי הם, נתתי להם פקודה: מרכז עמק הבכא, נקודת מוצא 425, אש! כך בסביבות השעה 9:15 ירד מטח במרכז העמק, ועצר את הסורים. הצטרפות גדוד שק"ם היה אירוע שובר שוויון, שהכניס את הסורים לבלבול. ואז הגיעו השריונרים שלנו, ובאומץ לב רב עלו לרמפות. נדרשה תעוזה אמיתית כדי לנוע לשם עם טנקים אחדים בלבד, כמו שעשו קהלני ונפשי, כשמולם עשרות טנקים סוריים".

עיגול אדום סביב הרובע

למרות הנחיתות המספרית האדירה, הצליח הכוח בפיקודו של קהלני להשמיד טנקים סוריים רבים ולכבוש מחדש את העמדות השולטות. על תעוזתו בקרב ההוא עוטר קהלני בעיטור הגבורה. כשרפול הגיע למקום הוא ציין את אומץ ליבם של הטנקיסטים, ובאותה נשימה שאל מדוע הם לא מנצלים את ההצלחה ודוהרים לתוך השטח הסורי. שיקולים של מלאי ותשישות פיזית דחו את ניסיון ההבקעה ליום חמישי. המהלך לווה בירי ארטילרי בלתי פוסק משני הצדדים; מזרחי מספר על רסיס של פגז סורי שחלף ממש ליד ראשו, וחדר לקת העץ של המא"ג שלו.

ביום שישי התרכז הכוח של חטיבה 7 בשתי מטרות הבקעה מקבילות: הראשונה הייתה כיבוש מזרעת בית־ג'אן לצורך פריצת הציר אל מחנות הצבא הסורי בכנכר והתקדמות משם לדמשק, והשנייה הייתה כיבוש תל שאמס, השולט על ציר קוניטרה־דמשק. לאחר כמה ניסיונות כושלים לכבוש את תל שאמס, פנו שני קצינים למח"ט בן־גל ובפיהם הצעה. "יוסי בן־חנן וקמ"ן החטיבה אילן סהר מצאו נתיב דרך אזור הלג'ה", מספר מזרחי. "אילן זיהה בתצלומי האוויר מין שביל בין מסלעות הבזלת, שאפשר לשיטתם להפתיע את הסורים ולכבוש את תל שאמס מאחור. קצין האג"ם חגי רגב ואני לא אהבנו את הרעיון, כי חששנו שתנועת הכוחות תיצור ענן אבק שיחשוף אותם, אך בן־חנן שכנע את ינוש ללכת בדרך זו".

במלחמת ששת הימים שירת בן־חנן כקצין המבצעים של חטיבה 7. לאחר המלחמה התנוססה על שער המגזין לייף התמונה האייקונית שבה הוא נראה טובל במימי תעלת סואץ ובידו קלצ'ניקוב. בהמשך פיקד על גדוד שריון, סיים את התפקיד, וכשפרצה מלחמת יום הכיפורים הוא שהה בחו"ל בירח דבש. בן־חנן מיהר לחזור ארצה, הגיע לגולן והרכיב כוח שריון משרידי חטיבה 188. לאחר שבן־גל קיבל את הצעתו, הוא יצא לעבר תל שאמס בראש כוח שכלל שישה טנקים. היו אלה כלים שקובצו מיחידות שונות, וצוותיהם חסרו את ההיכרות המוקדמת והניסיון המשותף שמאפשרים רמה גבוהה של תיאום בשעת הקרב. "ראיתי אותם נוסעים פנימה, וראיתי ענן אבק", מתאר מזרחי. "לא ידענו איפה ממוקמים טילי הסאגר של הסורים; לו ידענו, הייתי מכוון לשם ארטילריה. ברגע שבן־חנן הגיע למרגלות התל, הפתיעו אותו מהגב במטח סאגרים אדיר".

הטנקים נפגעו כולם. ארבעה מהם הצליחו לסגת, אך שניים ספגו פגיעה קשה ונותרו תקועים בשטח. אחד מהם היה של בן־חנן עצמו, שגם נפצע ברגלו. לאורך השנים נכתבו לא מעט גרסאות באשר לאירועי הקרב הזה, וכמה מהן – כמו תחקיר שפרסמה מירב ארלוזורוב (כיום כתבת דה־מרקר) בעיתון "חדשות" ב־9 באוקטובר 1989 – הציגו את התנהלותו של בן־חנן כבעייתית. כעת מביא גם מזרחי את גרסתו לאירוע: "אחרי שיוסי חילץ עצמו מהטנק, הוא החל לקרוא בקשר: 'ינוש, חבר שלי, ינוש, תציל אותי!'. ידעתי שהם חברי נפש שעברו יחד חוויות רבות בשדה הקרב. ינוש התנהג בקור רוח, אבל נהיה לבן כולו. פרקי האצבעות שלו לפתו את המא"ג בחוזקה, וגילו באיזה לחץ הוא שרוי. הוא פנה אליי ואמר: 'אריה, תציל את יוסי'. הסורים ידעו שזה מג"ד, וקיוו לקחת אותו בשבי. לשבות סגן־אלוף במבואות דמשק זה לא רע. עשינו סביבו טבעת אש וסייענו להוציא אותו".

בשש בערב פתחו התותחנים בהפגזה על תל שאמס, כדי לאפשר פעולת חילוץ. הם עצמם ספגו אש סורית, אך לא חדלו לירות. שישה תותחנים נהרגו בחילופי האש הללו ושמונה נפצעו. הפגזים שהמטירו חייליו של מזרחי אפשרו לכוח סיירת מטכ"ל בפיקודו של יוני נתניהו לחלץ את בן־חנן וטנקיסט נוסף. שניים מהשריונרים הפצועים הושארו בטעות בשטח וגססו אל מותם, אחרי שנתניהו ואנשיו סברו כי איש לא נותר בחיים.

"אני תולה את כל ההתפתחות של החיל במהפך האדיר שחל אחרי מלחמת יום הכיפורים, ובמימוש העוצמה שלנו במלחמת של"ג, שהעניקה ליכולות שלנו תהודה עולמית. לכל הרמטכ"לים הבאים של צה"ל היה ניסיון אישי אדיר עם החיל, וכל האמצעים החדשים והמערכות שפותחו, הגיעו באופן טבעי ליחידות התותחנים"

בשבת התקבלה הנחיה משר הביטחון משה דיין להפגיז את דמשק. התותחנים הנחיתו מטח על העיר, והתוצאות היו טובות. למחרת הייתה אמורה להתבצע הפגזה נוספת. "ציירתי על המפה עיגול אדום סביב הרובע היהודי, כדי שלא נירה עליו", מספר מזרחי. "בסופו של דבר ההפגזה הזו לא יצאה לפועל, כי דיין קיבל רגליים קרות. ייתכן שהאמריקנים הזהירו אותו להפסיק להתעסק עם ערי הבירה של הערבים".

"לא זזים בלי התותחנים"

ב־24 באוקטובר הוכרזה הפסקת אש בחזית הצפון, אך ב"מובלעת הסורית" – שטח שצה"ל כבש בתוך סוריה – המשיכה להתחולל מלחמת התשה. מזרחי החזיק את הקו לכל אורך החודשים הללו, עד חתימת הסכם הפרדת הכוחות ב־31 במאי 1974. 26 מחייליו נפלו ברמה באותה תקופה, שמזרחי מגדיר כאינטנסיבית והקשה בחייו.  יחד עם זאת הוא לא הפסיק ללקט לקחים מבצעיים מהקרבות. הוא למד למשל את הנושא של שימוש בארטילריה בכינון ישיר, וכעבור שמונה שנים יישם זאת בסוללה קדמית שירתה ללא הרף על בירה ערבית אחרת, ביירות.

בשלהי שנות השבעים שימש מזרחי כמת"פ (מפקד תותחנים פיקודי) צפון. בתפקידו זה הוא השתתף בתכנון "אורנים גדול" – תוכנית לכניסת צה"ל ללבנון במטרה למגר שם את כוחות אש"ף וסוריה, ולהביא לכינון שלטון נוצרי במדינה. בינואר 1980 מינה אותו הרמטכ"ל רפול לקתמ"ר. מזרחי, שזכר היטב את הנחיתות המספרית מול האויב במלחמת יום הכיפורים – כ־200 קנים ישראליים, לעומת 1,000 קנים סוריים ו־2,400 מצריים – פיתח את חיל התותחנים. לגדודים שהיו מצוידים במערכות נשק מיושנות, הכניס ציוד מתוחכם וחדשני. "כל המשאבים שלנו הופנו ליצירת תורת לחימה חדשה לחלוטין, שהסתמכה על לקחי 73'".

את תפקיד הקתמ"ר הוא מילא גם בימי מלחמת של"ג, שפרצה ב־6 ביוני 82', בעקבות נסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב. פקודיו של מזרחי מספרים כי ידעו היטב כמה עמוק ונרחב יהיה המבצע הזה, כי כבר בתחילתו חולקו להם מפות של רחובות ביירות. המושג "ארבעים קילומטרים" שצוין אז כטווח ההתקדמות הרשמי של כוחות צה"ל בלבנון, מעורר אצלם גיחוך. "זו מלחמה שהייתה מתוכננת להפליא", אומר מזרחי, "ומי שהוביל אותה, תכנן אותה ועשה אותה, היה ראש הממשלה דאז מנחם בגין. ניסו להגיד ששרון רימה אותו, אבל זה פשוט לא נכון".

בוגרי החיל מאותם ימים, שאיתם שוחחתי לאחרונה לצורך כתיבת ספר, סיפרו על קתמ"ר נגיש ואנושי שמגיע לשטח כדי להיות קרוב אליהם ומכיר אותם באופן אישי. מזרחי יישם בלבנון את לקחי יום כיפור, ונתן לכל מפקד סוללה עצמאות מפליגה לקבל החלטות בשטח ואף להילחם לצד כוחות החוד. התותחנים נתנו במלחמה ההיא תצוגת תכלית מרשימה. שאחד משיאיה היה בהפגזות על יעדי אש"ף בביירות. יאסר ערפאת ואנשיו נאלצו להודות שההרעשה הישראלית הכבדה הייתה נדבך רציני בהחלטה שלהם לעלות על אוניות ולעזוב את לבנון. "במלחמה הזאת אף אחד לא זז בלי התותחנים", קבע רפול.

עוד קודם לכן, בקרב סולטאן־יעקוב, הפגין מזרחי את היכולת להפנות במהירות כוחות ארטילריה רבים למוקד לחימה אחד. בקרב  הקשה ההוא, שהתחולל ב־11 ביוני, נהרגו 21 מחיילי צה"ל, שניים נפלו בשבי ועוד שלושה הוכרזו כנעדרים – זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן. גופתו של באומל הוחזרה רק בשנת 2019, בהתערבותו של משרד ההגנה הרוסי. מזרחי משחזר איך בשעת בוקר מוקדמת נמסר לו דיווח על גדוד טנקים ישראלי שכותר על ידי הסורים ואינו מצליח להיחלץ. "כותר זה אנדרסטייטמנט. חטיבת נ"ט סורית עמדה משני עברי הוואדי, עם סאגרים, טילי נ"ט נוספים, תותחי נ"ט, טנקים וכל מה שכרוך בזה, ובפנים היה כלוא גדוד ישראלי. חיל האוויר החליט שהוא לא נכנס שם לקרב פנים אל פנים מול הסורים. גם כוחות החי"ר בוששו לבוא. העברתי לשם את כל הארטילריה שיכולתי להעביר. המזל הגדול היה שידעתי שהגיס מתכוון להגיע לכביש ביירות־דמשק, ולכן כבר התחלתי 'להעיף' לכיוון הזה את כל הארטילריה".

"הסורים ידעו שהם פגעו בטנק של מג"ד, וקיוו לקחת אותו בשבי. אחרי שיוסי בן־חנן (למעלה מימין) חילץ עצמו מהטנק, הוא החל לקרוא בקשר: 'ינוש, תציל אותי!'. ידעתי שהם חברי נפש שעברו יחד חוויות רבות בשדה הקרב. ינוש התנהג בקור רוח, אבל נהיה לבן כולו. הוא לפת את המא"ג בחוזקה. פנה אליי ואמר: 'אריה, תציל את יוסי'"

בתורת חיל התותחנים יש כינויים לעוצמות השונות של אש שמרוכזת על מטרה אחת, בהתאם לגודל הכוח הארטילרי. ריכוז האש האדיר שהפנה מזרחי לסולטאן־יעקוב, כונה מאותו יום והלאה "מטרת קתמ"ר". "עשינו ספירה לאחור, ואז 18 גדודים, יותר ממחצית מכלל הכוח הארטילרי במלחמת של"ג, פתחו יחד בהפגזה. התחלנו ב־8:45, ירינו ברציפות במשך 22 דקות, וכך גדוד הטנקים חולץ".

ההכנות של מזרחי למלחמת של"ג כללו גם שכנוע מאסיבי של קצינים צעירים ואיכותיים לחתום על שירות קבע. אחד מפקודיו באותם ימים היה איתן דנגוט, שבהמשך התקדם עד לדרגת אלוף, ובין השאר היה מתאם פעולות הממשלה בשטחים ומזכירם של שלושה שרי ביטחון. במלחמת של"ג פיקד דנגוט על סוללה א' בגדוד 402 – הסוללה הקדמית ביותר שהפעיל החיל לירי בכינון ישיר על ביירות. פלגה אחת מתוכה, ובה שני קנים, הגיעה בנחתת לחופי לבנון ושימשה כוח ארטילרי יחיד לצד הצנחנים בשעותיה הראשונות של המלחמה. הסוללה התמקמה בעמדה שולטת ליד ארמון הנשיאות הלבנוני בבעבדא, אך הופגזה קשות ואיבדה את אחד ממפקדיה המוערכים, עופר משרקי ז"ל ואת הלוחם רוני אליעזר. מזרחי משחזר בספר, מפגש שהיה לו זמן קצר לאחר מכן עם לוחמים מהסוללה. הוא חשב שהם יודעים שמשרקי נהרג, ורק תוך כדי שיחה הבין שהוא זה שמבשר להם על כך לראשונה. "להפתעתי ראיתי חלק מהיושבים מולי מניחים ידיים על הראש ופורצים בבכי", הוא מתאר.

שווייץ עם חומות

בריאיון שערך עיתון "במחנה" עם מזרחי לרגל שחרורו, תחת הכותרת "קתמ"ר בכינון ישיר", מסופר בין השאר כי "בשל"ג הפגיזו התותחנים מטרות נקודה בלב אזורים מאוכלסים אזרחים. ביירות היא אחת הדוגמאות לכך. ההפגזות הללו עוררו לעיתים חילוקי דעות ואפילו סערת רוחות בדעת הקהל בארץ ובחו"ל. כשנשאל מזרחי על הרגשתו בעניין הזה הוא מודה ביובש שגם לו, כמו לחייליו, היו לבטים והתחבטויות באותם רגעים. (…) 'כשהשיקול שלך הוא האם לפגוע בתותח שנמצא בלב אוכלוסייה אזרחית ולשתק אותו לפני שהוא יהרוג שני חבר'ה שלך, כפי שזה קרה לנו, אין לך ברירה אלא לירות. אתה לא יכול להמתין עד שתימצא תרופת פלא שתפגע רק בתותח ולא בשום דבר אחר'. זוהי תשובה של מקצוען, ואריה מזרחי הוא אכן מקצוען".

"בשלב מסוים של מלחמת של"ג היינו כ־40 גדודי תותחנים בתוך לבנון. זו עוצמה אדירה, כמו שתי אוגדות ויותר", אומר לנו מזרחי. "אחד מלקחי יום כיפור שלימדתי את המפקדים בחיל היה נושא המיגון האישי. רגישות־היתר שהייתה לי בגלל מה שעברנו ברמת הגולן, הביאה לכך שהקפדנו מאוד על הנושא הזה באימונים, וזה הוכיח עצמו בקרב. החיים של כל אדם הם דבר קדוש, אך חשוב לזכור שבמלחמה הזאת היו לתותחנים 23 הרוגים, לעומת כ־190 חללים במלחמת יום כיפור".

יש למזרחי גם קשר אישי ללבנון ולבירתה. אביו נולד בארץ ישראל, אך בימי מלחמת העולם הראשונה ברחה המשפחה לביירות, ואחר כך שבה ארצה. כשמזרחי הגיע ללבנון בפעם הראשונה, כשנה לפני המלחמה, הוא ביקש ממנהיג הנוצרים באשיר ג'ומאייל לקחת אותו לעמדת תצפית בהר הלבנון. "היה חורף, והנוף שנגלה לעיניי היה דומה לשווייץ, רק עם הטעמים, הריחות והארומה של המסעדות הלבנוניות", הוא מתאר. "רציתי לראות את השכונה שבה אבא שלי התגורר, ואדי אבו־ג'מיל. ג'ומאייל אמר: 'אתה לא יכול להגיע לשם, כי האזור הזה בידי פת"ח'. לקחו אותי לחומה והראו לי דרך חרך את המקום. במלחמה רציתי להגיע לשם שוב. גורם מביירות אמר שיש בידיו מפתח לבית הכנסת בשכונה ההיא, אבל לא הגעתי בסוף".

היציאה החפוזה של צה"ל מביירות, ולאחר מכן ההסתבכות בבוץ של רצועת הביטחון עד שנת 2000, שוב העלימו מהתודעה הציבורית את הישגיהם של התותחנים בלבנון. ממלחמת של"ג זוכרים היום יותר מכול את האירוע שהעיב עליה – הטבח שערכו הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים סברה ושתילה כנקמה על רצח ג'ומאייל, שנבחר לנשיא לבנון אך הספיק לכהן בתפקיד רק שלושה שבועות. מסע ההרג התרחש מתחת לעינו של צה"ל, ונטען כי ישראל לא עשתה דבר כדי למנוע אותו. ועדת כַּהַן שהוקמה כדי לחקור את נסיבות הטבח הביאה כזכור להדחתו של שר הביטחון אריאל שרון ולסיום כהונתו של הרמטכ"ל רפול. הוועדה גם קבעה כי יש להרחיק מפיקוד את עמוס ירון – מפקד אוגדה 96, שהייתה אחראית על כיבוש ביירות.

מזרחי, שכוחותיו היו כפופים לאוגדה 96, לא היה באזור בזמן הטבח. בשיחה איתנו הוא מגולל את הנסיבות שאולי הביאו לתוצאה הקשה. "כשתכננו את הכניסה לביירות, לא היה אחד בצבא שלא אמר: הגיע הזמן שהנוצרים יעשו משהו. כי עד אז אנחנו הוצאנו להם את הערמונים מהאש, והם רק דאגו שלא תיפול שערה משערות הברילנטין שעל ראשם. אמרנו – מספיק! זו המדינה שלהם, נתנו להם הכול, שיקיזו קצת דם. גם כדי שתהיה להם הרגשה שהם לא נשענו על הכידונים של צה"ל, וגם כדי שייחסכו חיי חיילים שלנו, לאחר שכבר ביצענו את המשימה שלנו בלבנון. בשיר גו'מאייל נרצח על ידי הסורים ועל ידי חבריו הלבנונים, שאחד מהם, אלי חובייקה, היה סוכן סורי ופעל בהנחיית אסד. בזמן הטבח הוא ישב עם עמוס בחפ"ק, דיבר עמו באנגלית והסביר לו שהכול בסדר. זאת אומרת, שלא ידאג, הם כובשים את סברה ושתילה. אותו חובייקה הוא זה שנתן פקודה עוד לפני כן לטבוח ביושבי המחנות.

"אני לא מסיר את האשמה מאף אחד בפיקוד העליון של הצבא, כי כולנו רצינו שהנוצרים ייכנסו – אבל לא ידענו שהם יבצעו כזה טבח. זאת הייתה השגיאה של המוסד ושל מזרחנים כאלה ואחרים, שלא באו והזהירו ממה שעומד לקרות, אף שהאופי של הפלנגות היה מוכר וידוע. לדעתי, אף אחד בפיקוד הצבאי לא תיאר לעצמו שכך יקרה. ואם מישהו תיאר ושתק, זה לא טוב. אחר כך שמענו כל מיני שמאלנים־להכעיס, שמשאת נפשם הייתה להעיף את בגין ואת הליכוד מהשלטון, וזאת הייתה הזדמנות פנטסטית עבורם לבוא ולהגיד שכולנו רוצחים. הלחץ התקשורתי והלחץ של השמאל הישראלי הצליח והפך את המלחמה הזאת למוקצית".

זכוכית חסינת פגזים

רפול, בעת כהונתו כרמטכ"ל, הבטיח למזרחי להתקדם הלאה בסולם התפקידים הצבאיים. שש אחרי המלחמה, את רפול החליף הרמטכ"ל משה לוי (מוישה וחצי), שעמו מזרחי פחות הסתדר. הקתמ"ר ממלחמת של"ג שאף להגשים את מאווייו בתחום פיתוח הקרב המשולב, וכשהרגיש שלא יוכל לממש את יעדיו, החליט לפרוש מצה"ל. "הבנתי שיש לנו, התותחנים, תקרת זכוכית", הוא אומר. "המסורת בצה"ל היא שמי שמוביל את הצבא, אלה אנשי הכוחות המתמרנים. דן הראל כמעט פרץ את המחסום הזה – הוא היה אלוף פיקוד וסגן הרמטכ"ל. איתן דנגוט היה מפקד מתפ"ש. אם אתה נמצא בארגון, אתה רוצה להגיע לטופ".

החברה שהקים לאחר פרישתו זכתה להצלחה והניבה רווחים נאים. כיום מובילים אותה שני בניו הגדולים, שגיא וירון. "יש איזושהי אקסיומה לגבי היכולות של אנשי צבא בשוק האזרחי", אומר מזרחי. "נותנים להם קרדיט עצום ברגע שהם יוצאים מהצבא, אבל כשהם נכנסים לעסקים הם לא מצליחים, כי רובם התרגלו לתנאים וללשכה. בעסקים אין לך ברירה, גם אם היית בצבא אלוף או רב־אלוף, עליך להפשיל שרוולים ולצלול לעומק. לכן הם נכשלים בעולם העסקים, וכך גם בעולם הפוליטי. תסתכלי מסביב, תראי אותם היום יושבים בבית. רמטכ"לים לשעבר, שרי ביטחון לשעבר, ראשי שב"כ לשעבר. הערובה להצלחה בעסקים היא התכונות האישיות, ולאו דווקא הדרגות שנשאת על כתפיך וההילה שאפפה אותך".

בעיתונות של אמצע שנות השמונים נטען שמזרחי המליץ על רכישת ציוד ביטחוני של חברה אמריקנית מסוימת עוד כשהיה קתמ"ר, ולימים קיבל ממנה עמלה דרך החברה שהקים. "מה שהיה שם הוא מעשה נבלה", אומר מזרחי היום. "ועדת הצינון של צה"ל אישרה לי להקים את החברה ולקשור קשר עם ממשלות ועם חברות שציינתי את שמותיהן. העברתי למשרד הביטחון ולצה"ל את ההסכמים והכול נעשה כשורה, אבל היה מי שקינא בסכומים שנלוו לעסקה – בלי לדעת שהכספים האלה אמורים לפרנס עובדים רבים. אנשים צרי עין, אפילו כאלה שהצלתי את החיים שלהם במלחמה, העבירו את ההסכם לעיתונים, ואלה פרסמו את החומר בלי לבקש תחילה את תגובתי. בעקבות הפרסום העניין נבדק בשנית, והמשטרה הודיעה שאין ראיות ואין בסיס לאישום כלשהו".

בשנים שלאחר הפרישה מצה"ל הוא קיבל כמה הצעות להיכנס לחיים הפוליטיים, אך סירב ("אם אני משקר, אני מסמיק, וזו תכונה גרועה לפוליטיקאי"). במקום זאת העדיף לסייע לרבין בבחירות 92', וכשרבין הקים את ממשלתו הוא מינה את מזרחי למנכ"ל משרד הבינוי והשיכון, תחת השר בנימין (פואד) בן־אליעזר. "מימיי לא בניתי ולא נבניתי", מודה מזרחי. "כאיש ארטילריה, ידעתי בעיקר איך להפיל בניינים". עם זאת, בתקופתו במשרד נבנתה העיר מודיעין.

הוא מציין בלהט טעות שעשתה הממשלה ההיא, לשיטתו, כשהשאירה את עולי אתיופיה באתרי קרוואנים. "השר לקליטת עלייה היה יאיר צבן ממפ"ם, שהפכה לחלק ממרצ. התפיסה לגבי בני העדה האתיופית הייתה שלפני שהם עוברים למגורי קבע, הם צריכים 'תקופת דגירה' בקרוואנים, במה שנקרא 'תנאי אתיופים'. רצו להשאיר את האתיופים במה שכונה 'מצבם הפרימיטיבי', ולתת את השליטה לקסים שלהם. למה? ככה. באחת הישיבות אצל ראש הממשלה, אמרתי ליאיר צבן: 'הגישה שלכם לא כל כך אינטליגנטית, בלשון המעטה'. פואד הסתכל עליי ואמר: 'איך אתה מדבר? הוא שר'. עניתי לו: 'מה זה מעניין אותי? ככה לא עובדים!'. בעוד קליטת העולים מחבר העמים נחלה הצלחה כבירה, בעניין האתיופי התנהלו בצורה שגויה שקוממה אותי מאוד".

בחודש יולי השנה התקיים בבריכת הסולטן בירושלים אירוע הצדעה לחיל התותחנים, בסימן 50 שנה למלחמת יום הכיפורים ותחת הכותרת "50 שנים של אש". הנשיא יצחק הרצוג, בדבריו לאנשי החיל, לא שכח להזכיר את אריה מזרחי, ידידו מתקופת ממשלת רבין. "כיום חיל התותחנים הוא מרכיב מרכזי בכוח האש היבשתי ומוביל אותו, וכל זה תוצאה של תהליך שנמשך כארבעים שנה", אומר מזרחי. "אני תולה את כל ההתפתחות של החיל במהפך האדיר שחל אחרי מלחמת יום הכיפורים, ובמימוש העוצמה שלנו במלחמת של"ג, שהעניקה ליכולות שלנו תהודה עולמית. לכל הרמטכ"לים הבאים של צה"ל היה ניסיון אישי אדיר עם החיל, וכל האמצעים החדשים והמערכות שפותחו, הגיעו באופן טבעי ליחידות התותחנים".

כמי שחצה את גיל הגבורות, הוא מביט לאחור ועורך חשבון נפש. "בשנותיי הראשונות בצה"ל, לא הבלגתי אם מישהו פגע בי. לא משנה אם מדובר בשריונאי, בתותחן או בחי"רניק – תמיד השבתי מלחמה שערה. כשמוניתי לקתמ"ר אמרתי לעצמי: אריה, אתה עכשיו גנרל, מהיום והלאה אתה לא עושה חשבון לאף אחד. הגבתי לדברים בצורה בוגרת, ובדקתי תמיד לעומק. זה עניין של גיל ותפקיד.  כקתמ"ר כבר הייתי אבא של כולם, לא היו לי קרבות מרפקים. כשאני חושב על התקופה של מלחמת של"ג ואילך, אני בהחלט מרגיש שעמדתי בזה".

מדי פעם הוא מצטרף להפגנות נגד הרפורמה המשפטית, לבוש חולצה של "התותחנים נגד המהפכה". עם זאת הוא לא שותף לתחזיות האפוקליפטיות באשר לכיוון שאליו צועדת מדינת ישראל. "הצעירים מפגינים מדם ליבם, כי ההרגשה שלהם היא שהמדינה הולכת ונחרבת. אנשים שנמצאים כיום בממשלה עושים הרבה מאוד דברים לתועלתם האישית. אבל לא הולכת להיות פה מלחמת אחים, הכול שטויות של פוליטיקאים. לארה"ב לקח 300 שנה להגיע למה שהגיעה, אנחנו רק בני 75, וכך או כך זה יסתדר".

מה אתה חושב על הצהרותיהם של חלק מהמוחים כי לא יתייצבו עוד לשירות מילואים?

"איני יודע מה הייתי עושה במקומם. אני מבין את המצוקה שלהם, אבל אני לא יכול להגיד שלא הייתי מתייצב לשירות. אם היה היום מצב חירום – כמו שאני, בן 81, הייתי לוקח קלצ'ניקוב והולך למלחמה. משחר נעוריי אני יודע שצריך להגן על המדינה מפני האויבים האמיתיים שלנו".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il