מכון שטיפת המכוניות שאליו אנו נכנסים שוכן לא הרחק מהמקום שבו נרצח לפני שלושה שבועות מנכ"ל עיריית טירה, שייח' עבד אלרחמן קשוע. אנחנו יושבים במשרדו של בעל הבית ומחכים. על השולחן ספר קוראן, וליד הקיר ניצב דגם גדול של מסגד אל־אקצה. "הוא יגיע בעוד כמה דקות", מודיע איש הקשר שהביא אותנו לכאן, ומתנצל: "עכשיו זמן התפילה, הוא במסגד מאחורי המכון".
לבסוף הוא נכנס ומתיישב מולנו, פניו עטורי זקן ולראשו כיפה לבנה גדולה. זהו סלאם קדארה, בעבר איש פשע מוכר שהטיל את מוראו על תושבי טירה, והיום איש דת שומר חוק.
"בזבזתי יותר מדי שנים מהחיים שלי על עשיית רע בעולם. דרדרתי אנשים לפשע ולסמים, גביתי חובות. היום אני עובד בדעווה (הפצת האמונה – א"ג)", הוא אומר ומרים את ספר הקוראן. "אתה יודע שכל הסיפור של היהודים כתוב בקוראן? הכול נמצא פה, גם המצב הנוכחי של מדינת ישראל". הוא פותח את הספר, מצטט ומבאר: "'אתם בני ישראל הקמתם שתי ממלכות והן נפלו. בפעם השלישית אתן לכם מדינה גדולה, תהיו חזקים ועשירים ומשפיעים על העולם כולו. אם תבואו אל הארץ הזאת ולא תמשלו בה אני אסלח לכם על חטאי הקדמונים, אבל אם לא, אפיל אתכם והמוסלמים יקבלו את ירושלים ללא מלחמה'.
"הייתי יוצא החוצה רק עם איזה עשרה בחורים גדולים מסביבי. מכיוון שגם המשטרה חיפשה אותי, לא הייתי מסתובב עם כלי, לא עליי ולא ברכב. סביבנו תמיד היו אנשים שכאילו לא שייכים לשיירה או לקבוצה. אדם שיושב עם אישה יפה ברכב סמוך, או אחד שיושב בבית קפה, מעשן וצופה עלינו מרחוק. הם החזיקו כלים עליהם כדי לספק לנו הגנה"
"כל מוסלמי שמאמין באסלאם הדתי ולא באסלאם הפוליטי יגיד לך שמבחינתו, כל המדינות הקיימות בעולם הן מושחתות. אין שום הבדל בין ישראל, מצרים, ירדן או עיראק – לא צריך להיות דבר כזה מדינה, רק ח'ליפות אסלאמית. לכן יהודי דתי שלא מאמין בציונות, קרוב אליי יותר מאשר מוסלמי שמניף דגל פלסטין. אבל עד שהח'ליפות תקום, אני כמוסלמי רוצה לחיות רק במדינת ישראל, ואני מוכן לעשות הרבה כדי שהמדינה הזאת תהיה טובה יותר, למגזר היהודי ולמגזר הערבי".
וכדי שמדינת ישראל תהיה טובה יותר למגזר הערבי, אומר קדארה, היא צריכה לתת את המענה הנכון למכת הפשיעה הקשה, שגבתה יותר מ־160 נרצחים מתחילת השנה. ממשלת ישראל סימנה את ארגוני הפשיעה כאחראים למציאות הקטלנית הזאת, ובשבועות האחרונים נערך מבצע מעצרים נרחב שכלל גם כמה מבכירי הארגונים. המשטרה אף הגישה ליועצת המשפטית לממשלה רשימה של שישה ראשי משפחות פשע, בדרישה להוציא נגדם צווי מעצר מנהליים. אבל אם תשאלו את קדארה, הצעדים הללו מופנים לכיוון הלא נכון. "ארגוני הפשיעה הם לא הבעיה", הוא אומר. "בתור אחד שבא מהעולם הזה אני אומר לך, התקשורת הפוליטית והפוליטיקאים מציירים תמונה לא נכונה. הפושע האמיתי דואג לחברה שסביבו, יש לו אחריות כלפיה. משפחות הפשע מונעות הרבה רציחות, והאמת היא שבלעדיהן כבר היינו סופרים מאות הרוגים מתחילת השנה. אנשים לא מבינים כמה אירועים עברייניים שהיו יכולים להסתיים בחיסולים, נעצרו בזכותן. הן היחידות שעושות סדר. מה שיש לנו עכשיו בחברה הערבית ברחוב זו עבריינות, לא פשע מאורגן. מי שדופק בדלתות של בעלי עסקים וחנויות ודורש 'חאווה' (דמי חסות – א"ג), מי שהורג נשים וילדים, הוא עבריין. הוא לא שייך למשפחות הפשע.
"ראשי הארגונים מתנהלים על פי כללים ברורים. הם לא פוגעים בנשים וילדים, ולא לוקחים 'עבודות' של חיסולים כדי לפתור סכסוכים אישיים על כסף ואדמות. זה לא מכובד, לא לרמה שלהם. מי שעושה את הדברים האלו הם עבריינים שהשיגו קצת נשק וכסף, ואולי פתחו לעצמם 'חברת פשיעה'. לפעמים הם גם משתמשים בשמות של משפחות מוכרות, כביכול הם עובדים תחתיהן. במקרים רבים, ראשי הארגונים לא מודעים לדברים שנעשים בשמם. אם הם מגלים שמישהו הפר את הכללים, הם דואגים שהוא יקבל את הטיפול הנכון, במיוחד אם הוא פוגע בשמם הטוב ברחוב".
שלא כמו ארגוני הפשיעה, אומר קדארה, עברייני הרחוב פועלים באופן אימפולסיבי, ולכן קשה להתמודד איתם. "הרבה ממקרי הרצח בחברה הערבית נבעו מהחלטה מהרגע לרגע. בחור הולך ברחוב, מישהי חושבת שהוא הסתכל עליה, היא מתקשרת לחבר שלה העבריין, והוא מגיע ויורה בבנאדם. כשמישהו מחליט ככה להוריד אדם אחר, אי אפשר כמעט לעצור אותו. אני אומנם שונא שוטרים, אבל לדעתי האצבע המאשימה שמפנים למשטרה לא תמיד מוצדקת. מה שכן נכון זה שמפקדי המשטרה בתחנות במגזר הערבי מתקדמים בדרגות ובתפקידים ללא שום קשר להצלחה שלהם למנוע פשיעה. לכן אין להם אינטרס לעבוד קשה".
השולחן תמיד מנצח
בין הקפה לעוגיות, בין זיכרונות עבר לתוכניות הווה ועתיד, קדארה (51) משחרר פה ושם בדיחה או קללה. יותר מעשר שנים עברו מאז שנטש את חיי הפשע, אבל מטבעות הלשון של הרחוב נותרו שגורים בפיו.
הוא נולד בטירה למשפחה נורמטיבית לחלוטין. אביו יצא מדי בוקר לעבודה, אמו הייתה עקרת בית. כל אחיו למדו בבית ספר תיכון ובאקדמיה, אחד מהם הפך לרופא עיניים. סלאם לעומת זאת לא הסתדר עם בית הספר, ונמשך לרחובות. "בכיתה ז' נשרתי מהלימודים. הסתובבתי פה ושם והגעתי לעבודה בבסטות בשוק הכרמל בתל־אביב. התערבבתי שם עם כל מיני אנשים רעים ומפוקפקים, ביניהם סוחרי סמים. ההורים שלי ניסו להשפיע עליי – בהתחלה דיברו איתי יפה, אחר כך הענישו אותי, אבל כלום לא עזר. נמשכתי לפשיעה כמו פרפר לאש.
"מי שמזמין היום חיסולים הם אנשים בעלי כסף ומעמד. אני מכיר אישית רופא בכיר שישב עם עבריינים והזמין מהם 'עבודה' – לירות באחותו בגלל סכסוך על קרקע. לפני עשר שנים זה לא היה קיים. אם היית מבקש ממני להוריד את אחותך בגלל דונם אדמה, הייתי זורק אותך מכל המדרגות"
"התקדמתי בדרגות של העבריינות. הקמתי ארגון פשיעה מקומי בטירה, היו לי אנשים שעבדו בשבילי, ויצא לי שם של מישהו שלא כדאי להסתבך איתו. ניהלתי את הרחוב. הייתי עמוק בפשיעה, וגם ישבתי 15 שנה בבתי סוהר על עבירות שונות. חייתי חיים של מרדף, של סכסוכים, של יריות וסכנה מתמדת. עד שגיליתי את הדת", הוא אומר ואוחז שוב בקוראן. ואז הוא ממשיך בחיוך ערמומי: "אבל היה לי הרבה סיפוק, הרבה אדרנלין ואקשן. עשיתי את זה כי אהבתי את הפשע. אהבתי את הפוזה, את הכסף ואת ההרגשה שאני משפיע על החיים של אנשים אחרים".
אנחנו יוצאים יחד החוצה, וקדארה מסתכל במהירות לכל הכיוונים. כעבור רגע הוא עוצר את עצמו ומחייך. "תבין שפעם לא יכולתי לעמוד ככה בחוץ באמצע היום. במשך שנים, גם אחרי שיצאתי מהפשע, הייתי כל הזמן מסתכל מעבר לכתף, מחכה לאופנוען החמוש שיוריד אותי".
הוא מעדיף לא לציין את שמה של המשפחה שבשירותה עבד. היו אלה שנות התשעים המאוחרות וראשית שנות האלפיים, והמלחמה בין חמולות הפשע הגדולות של המגזר הערבי – חרירי, עבד אל־קאדר, ג'רושי, כראג'ה, אבו־לטיף ואחרות – הייתה בשיאה. "בימים ההם של החיסולים בין המשפחות, הייתי יוצא החוצה רק עם איזה עשרה בחורים גדולים מסביבי. מכיוון שגם המשטרה חיפשה אותי והייתה יכולה לעצור אותי בכל רגע נתון, לא הייתי מסתובב עם כלי" – הוא אומר ומתכוון כמובן לנשק חם – "לא עליי ולא ברכב. סביבנו תמיד היו אנשים שכאילו לא שייכים לשיירה או לקבוצה. אדם שיושב עם אישה יפה ברכב סמוך, או אחד שיושב בבית קפה, מעשן וצופה עלינו מרחוק. הם החזיקו כלים עליהם, כדי לספק לנו הגנה אם יש אירוע שמתפתח לסכנת חיים".
למה רצו לחסל אותך?
"כל מי שהיה מזוהה עם משפחה מסוימת, היה מסומן כמטרה אפשרית של משפחה אחרת שמחפשת נקמת דם. בוא נגיד שהייתי ממש קרוב לא להיות איתך היום, ושזה קרה יותר מפעם אחת. מעבר לכך, הייתי אדם רע. פיזרתי סמים, פיזרתי כספים, גביתי חובות בדרכים רעות. לא הייתי מהצדיקים שבחבורה, והיו הרבה שחיפשו אותי. "עד שנת 2012 הייתי יעד מודיעיני של היחידה הארצית למלחמה בפשיעה חמורה. שוטרים רגילים לא היו מתעסקים איתי, רק החבר'ה מהיחידה. המעמד שבניתי לי משך אליי הצעות עסקיות ממגוון תחומים – פתרון סכסוכים, סגירת עסקאות וגביית חובות, תמורת עמלה כמובן. ככל שהחוב גדול יותר והאיחור בתשלום ממושך יותר, כך העמלה גבוהה יותר. הייתי קובע שמישהו צריך לשלם חוב של מיליון שקל בפריסה של שלוש שנים, ומקבל לכיס שלי חצי מהסכום בתמורה".
ואנשים היו מקשיבים לך בגלל הכוח שלך?
"אין אופציה לא להקשיב. בנאדם מגיע לשולחן, משמיע את הטענות שלו, שומע את הצד השני ואחר כך מקבל את הפסיקה. הוא יודע שמה שנסגר בשולחן, זה מה שקובע. אם הוא לא יכבד את זה, הוא בבעיה. יש כבוד, אין דבר כזה לא לבצע את מה שנסגר בשולחן".
במקביל לעיסוקיו אלה שימש קדארה כקבלן בנייה שאחראי על פרויקטים בתל־אביב ובירושלים. "ב־2007 נעשיתי שותף של איש עסקים שהיו לו הרבה השקעות בתחום הנדל"ן. היה ברור לו שאם הוא מצרף אותי, אף אחד לא יתעסק איתו. זה מה שהוא חיפש – הגנה עליו ועל הנכסים. ניהלתי את העסק שלו והיו תחתיי 400 עובדים. העסקתי קבלני־משנה, חתכתי עמלת תיווך והכנסתי לכיס הרבה כסף. זו הייתה תקופה מטורפת, אבל בסוף בחרתי בחיים במקום למות".
"כל חבר עירייה, בכל מגזר, מקדם אינטרסים של אנשים שתומכים בו. אבל אם המועמד צבר את הונו בעזרת ארגוני הפשע, הוא חייב גם להם. הרבה בעלי הון אצלנו מסתייעים בגורמי פשיעה כדי שיגנו עליהם מפני המתחרים. כשאדם כזה נבחר לעירייה, כולם יודעים מי מנהל אותו"
מה גרם לך לעזוב את הפשע?
"א־לוהים החליט להכניס בי מחשבות. בחיים כאלה אתה לא יודע איפה תהיה בעוד שעה, בטח שלא מחר. ומה שיותר גרוע – אתה מתנהג בביטחון עצמי מופרז ומסכן את החיים שלך כאילו הם כלום. אתה זורם ואין לך מעצורים. החיים שלי התנהלו בין גביית חובות לניסיונות חיסול שאנשים הזמינו נגדי. זה לא נורמלי".
מחיר החופשה
למכון השטיפה נכנסות מדי פעם מכוניות יוקרה. כשקדארה רואה אותן הוא מתחיל לספר בעיניים בורקות על המרצדס והיגואר שבהם נהג בעבר, אבל לאחר רגע הנימה שלו הופכת לביקורתית. "החברה הערבית התקלקלה", הוא אומר. "היא בחרה במנעמי החיים, וזה עולה הרבה כסף. מגיעים למצב אבסורדי – אנשים חסרי אמצעים לא מוותרים על חופשה במלון חמישה כוכבים באילת, ובשביל זה הם לוקחים הלוואה בשוק האפור, בריבית של 15 אחוז. אתה היית לוקח הלוואה של 20 אלף שקל ומשלם 3,000 שקל ריבית בשביל לצאת לטיול?
"מכיוון שאין להם באמת יכולת להחזיר את הכסף, התשלום מתנפח. זה מגיע לחובות של 200־100 אלף שקל. אנשים חיים את הרגע, רוצים לנסוע באוטו חדש, ללבוש מותגים, נהפכים לעבדים של החומריות. אנחנו כחברה משלמים על כך מחיר, כי מי שמתחזק במצב הזה הם העבריינים".
מקור הכנסה נוסף של ארגוני הפשיעה ועברייני הרחוב, מלבד מסחטת הכספים של השוק האפור, הוא פתיחת חברות פיקטיביות. החברות נרשמות על שם אנשי קש – בעלי חוב שנאלצים להסכים לכך, או סתם אנשים שנכנסים לסיפור במחשבה שירוויחו כסף קל. הגורמים העברייניים מוציאים דרך החברות הללו תלושי שכר פיקטיביים, ובעיקר חשבוניות פיקטיביות. השיטה פשוטה: חברת הקש מוציאה לחברות "אמיתיות" קבלות על מוצרים או שירותים שהיא כביכול סיפקה להן – אך בפועל לא היו ולא נבראו. החברה שמקבלת את החשבונית מנפחת בעזרתה את רישומי ההוצאות שלה, וכך מפחיתה את המיסים המוטלים עליה. החברות הפיקטיביות מצידן גובות עמלה שמנה על כל חשבונית כזאת. הן עצמן לא מדווחות על "ההכנסה", או מקזזות אותה בעזרת חשבוניות פיקטיביות מחברות אחרות שמוקמות לצורך זה. על פי רשויות המס, בשיטה הזו משלשלים העבריינים לכיסם בכל שנה מיליארדי שקלים, שנגרעים מקופת המדינה. "הם מתעשרים ואז משתמשים בכסף הזה להלוואות בשוק האפור, בתמורה לריבית מטורפת", אומר קדארה. "העבריינים עושים כסף מכסף, ומדרדרים את האנשים התמימים עוד למטה".
העלייה במחירי הנדל"ן בערים הערביות במרכז הארץ מספקת גם היא כר פורה לפעילות פלילית. עבריינים וארגוני פשיעה משתלטים על קרקעות בצורה לא חוקית, או נשכרים לביצוע חיסולים בעקבות סכסוכי נדל"ן. "טוענים שהחיסולים במגזר הם בין עבריינים", אומר קדארה, "אבל אני יכול לספר לך שמי שמזמין היום חיסולים הם אנשים בעלי כסף ומעמד. אני מכיר אישית רופא בכיר שנקלע לסכסוך עם אחותו בגלל ירושה של חלקת אדמה. אחרי שניסה לפתור את העניין ולא הצליח, הוא ישב בשולחן עם עבריינים והזמין מהם 'עבודה' – לירות בה. הוא לא מוכן להתפשר על הדונם הזה, ששווה היום 3 מיליוני שקלים. יש לו כסף, אבל הוא רוצה עוד כסף".
כמה משלמים על חיסול כזה?
"העבריינים יכולים להיות גם בחורים בני 24 שהשיגו נשק, ובתמורה לאלפייה הם יעשו כל מה שיבקשו מהם. המחיר נמוך כי יש חלופות, יש עם מי לשבת בשולחן לסגור עבודות כאלו. לפני עשר שנים זה לא היה קיים. אם היית מבקש ממני להוריד את אחותך בגלל דונם אדמה, הייתי זורק אותך מכל המדרגות. בכלל, אם היית בא אליי כדי שאפתור לך בעיות במשפחה, הייתי נותן לך מכות. איזה בנאדם אתה, אם אתה מערב משפחות פשע נגד בני המשפחה שלך.
"החילוניות של חד"ש הרסה את המבנה הפטריארכלי, ורק גרמה לפשיעה אגרסיבית יותר. הגורמים שהיו יכולים לרסן את האלימות – אנשי הדת, החמולות הגדולות, האב או האח הגדול במשפחה – איבדו מכוחם. נוצר ואקום, ואליו נכנסו משפחות הפשע והעבריינים"
"בכלל, נשים היו אצלנו קו אדום. אם היה מישהו שסומן אצלנו כיעד לחיסול, אבל היו נשים איתו ברכב, נמנענו מלהוריד אותו. היום אתה רואה שלאנשים לא אכפת. גם אם יש נשים וילדים במכונית עם היעד, הם לא יהססו. זו עבודה של עבריינים, המותגים (משפחות הפשע החזקות – א"ג) לא מתעסקים בדברים כאלה. המשפחות הגדולות, שנמצאות בסכסוכים בינן לבין עצמן כבר עשרות שנים, לא ימהרו לפתוח סכסוך חדש בשביל לפתור למישהו בעיה עם אחותו. ראשי המשפחות חיים בבונקר במתחם מסוגר, ודואגים לעסקים שלהם. רק אם העבריינים הקטנים צוברים מעמד ומתחילים לעשות בעיות, משפחות הפשע מתערבות: או שמגייסים את העבריין הזה, או שנפטרים ממנו".
קדארה ממשיך ומתאר איך נוצרו יחסי גומלין הדוקים בין בעלי הממון במגזר ובין ארגוני הפשיעה. "משפחות לגיטימיות שיש להן עסקים וכספים חששו מגורמים שעלולים לפגוע בהן או לסחוט אותן, ולכן הן פנו אל משפחות הפשע הגדולות בבקשה שיספקו להן הגנה. כך הן קשרו את הגורל שלהן, ואת גורל החברה הערבית כולה, במשפחות הפשע. כולם ידעו שאסור להתקרב לבניינים של בעלי העסקים, והם מצידם ידעו שהם יכולים עכשיו לעשות מה שהם רוצים, כי יש להם גיבוי מארגון הפשיעה.
"כאשר הילדים של אותם בעלי עסקים גדלו, גם הם ידעו שיש להם גב כזה. לכן הם לא פחדו לרכוש נשק, נכנסו ליריבויות ברחוב ולאט־לאט הפכו לחיילים של משפחות הפשע שהגנו על הוריהם. באמצעות החיילים הרבים והנשק, משפחות הפשע יצרו הרתעה".
דגל פלסטין במקום דאגה לציבור
כמה ממקרי הרצח האחרונים במגזר הערבי נקשרו לבחירות המקומיות שיתקיימו בקרוב. במשטרה כבר מדברים על חשש מפני השתלטות של משפחות הפשע על עיריות ומוסדות ציבור עתירי תקציבים. זה היה אחד הגורמים להכרזתו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' על הקפאה של העברות כספים למגזר, והתניית התקציבים במנגנוני פיקוח שיוודאו כי הכסף אינו מגיע לידיים הלא נכונות.
"יש פה קצת עצימת עיניים", אומר על כך קדארה. "כל חבר עירייה, במגזר הערבי או במגזר היהודי, ניגש לתפקיד בשביל לקדם אינטרסים של אנשים שתומכים בו. אצלנו במגזר, המועמד מקבל בדרך כלל את התמיכה של המשפחה שלו, והוא צריך לדאוג לה אחרי שנבחר. אם המועמד צבר את הונו והשיג את מעמדו בעזרת תמיכה של ארגוני הפשע, הוא חייב גם להם. הרבה בעלי הון – קבלני בנייה, אנשי עסקים, בעלי חנויות גדולות – מסתייעים בגורמי פשיעה כדי שיגנו עליהם מפני המתחרים.
"ברגע שמועמד כזה נבחר לעירייה, כולם יודעים שמי שמנהל אותו הם פושעים ועבריינים. זה לא מתחת לפני השטח. אחד התפקידים שלי, כראש ארגון פשיעה מקומי, היה להגן על ראש העיר – ללכת איתו למקומות שונים, להסתובב לידו ולהראות שיש לו גב ולא כדאי להתעסק איתו. בהתחלה לא הייתה דרישה כזו מצד אנשי הציבור, אבל אני קבעתי את הכללים: הייתי מסתובב עם ראש העיר יום, יומיים, חודשיים. וזהו, כך זה נהיה לגיטימי, שאני הפושע מגן על ראש העיר. אני מודה, זה היה מעשה רע, אסור היה לי להתקרב אליו, אבל זאת הייתה המציאות אז, והיא לא ממש השתנתה".
גורמים שאיתם אנחנו משוחחים בטירה מציינים לחיוב את הגישה שנקט ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט. לדבריהם, בנט הורה לרשויות האכיפה להפנות מאמצים לנושא החברות הפיקטיביות ולהתחקות אחר מקורות הכספים. המהלך הוביל לירידה של ממש בהיקף התופעה ולייבוש חלק ממקורות המימון של גורמי הפשיעה.
קדארה מספר לנו שהוא דווקא תולה תקוות בבנימין נתניהו, וגם מצביע לו. "אני לא מאוהב בו, אבל אני חושב שרק הוא יכול לשלב אותי במדינה ולטפל במגזר הערבי. בקואליציה הנוכחית שנתניהו נאלץ להקים, הוא מוגבל בנושא הזה. אם גנץ היה שם את האינטרס הלאומי לפני האינטרס האישי ונכנס לממשלת אחדות, הדברים היו נראים אחרת".
ביקורת קשה מפנה קדארה לעבר חברי הכנסת הערבים. לטענתו, הם נושאים באחריות לחלק לא קטן ממכת הפשיעה והרצח שפוקדת את המגזר. "התנועות הלאומיות בחברה הערבית הן האויב מספר אחת של הערבים בארץ. האנשים האלו לא מתנהלים על פי הערכים של החברה הערבית. החילוניות של חד"ש הרסה את המבנה הפטריארכלי, ורק גרמה לפשיעה אגרסיבית יותר. הגורמים שהיו יכולים לרסן את האלימות – אנשי הדת, החמולות הגדולות, האב או האח הגדול במשפחה – איבדו מכוחם. נוצר ואקום, ואליו נכנסו משפחות הפשע והעבריינים.
"נוסף על כך, ברגע שהח"כים הסכימו למהלך של הממשלה בעשור הקודם להכניס לתוך החברה הערבית כ־60 אלף משתפי פעולה פלסטינים, הם קבעו את הגורל של המגזר. כל אחד ממשתפי הפעולה התחתן עם שתי נשים לפחות והביא עשרה ילדים. הם הפכו לעשרה אחוזים מאיתנו. אנחנו כחברה, במקום להכיל את הילדים האלה, לחבק אותם ולעשות את ההפרדה בינם ובין המעשים של ההורים שלהם, פסלנו אותם ודחקנו אותם. ילדים בני שבע לא הוזמנו לימי הולדת של חברים, לא יצאו איתם לטיולים ולא יכלו לשחק איתם בחצר. כמה שנים אחר כך, הרבה מהילדים המופלים האלו נכנסו לעסקי הנשק בשטחים והתחילו לייצר אקדחים ורובים מאולתרים. נשק מאולתר אוטומטי נמכר במגזר ב־800 שקל, והרבה בני נוער יכלו להרשות לעצמם לרכוש נשק ולהשתמש בו".
כל זה הצטרף לתהליכים שראשיתם במהומות אוקטובר 2000. "חברי הכנסת הערבים ניצלו את האירועים ההם כדי לייצר נתק בין מוסדות המדינה למגזר. הם שכנעו את האזרחים הערבים שהמדינה, המשטרה ומערכת המשפט הן לא שלנו, ולכן אסור לשתף איתן פעולה. ראינו חברי כנסת ערבים צועקים על שוטרים מהמגזר שהם בוגדים. התחושה הייתה שאנחנו לא קשורים לאף אחד, המדינה לא שייכת לנו ולא מתחשבת בנו. זה יצר אצל האזרחים תחושה שהם חייבים להגן על עצמם, כי המדינה לא מגינה עליהם. על הקרקע הזו התגברה הפעילות של ארגוני הפשיעה.
"אחר כך, במקום לטפל בצורכי החברה הערבית, חברי הכנסת הערבים עלו למרמרה וייצרו לנו יחסי איבה עם אזרחי ישראל. כשאיימן עודה בנה ב־2015 את הרשימה המשותפת, הוא הבטיח שהוא מביא משהו אחר, שהוא יוביל לשינוי. בפעם הראשונה המגזר הערבי יצא לבחירות, והצליח להגיע להישג חסר תקדים, 15 מנדטים. מה הם עשו עם הכוח הזה? המשיכו להניף דגל פלסטין, יצאו להפגנות בעד לאומיות פלסטינית, והרחיקו עוד יותר את הערבים מהיהודים".
איך הפוליטיקאים יכולים לטפל בבעיות האמיתיות של החברה הערבית?
"צריך לעזור לילדים בבתי הספר שלנו, שאין להם תעסוקה אחר הצהריים, והם מסתובבים ברחובות ונעשים עבריינים או חיילים של משפחות הפשע. צריך לשלב את הצעירים בשירות לאומי, שייכנסו לבתי ספר, למתנ"סים ולמרפאות וישפרו את החברה. איזה אבסורד זה, שחבר כנסת עומד מתחת דגל ישראל, אומר 'מתחייב אני', מקבל משכורת וביטוח לאומי מהמדינה – ומצד שני הוא קורא לי בוגד, כי אני תומך בשירות לאומי.
"המדינה לא יכולה להעלים את ארגוני הפשע, היא יכולה לצמצם ולהגביל את הפעילות שלהם. אני מאמין שאם יפעלו דרך בתי הספר, אם יחזיקו את הנוער שלנו שם עד שעות הערב המאוחרות במקום שיצא לרחובות, הוא ילמד וינוע קדימה, והפשע ילך אחורה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
