לפני כ־15 שנים התחלתי ללמוד לתואר במדעי המוח, ובשיעור הראשון קידמה את פנינו על הלוח בחדר ההרצאות הכותרת "טבע מול סביבה". המרצה דן בשאלה האם הגנטיקה שנולדנו איתה חורצת את גורלנו, או שהשפעות הסביבה וההתרחשויות בחיינו משפיעות יותר. במדעי המוח השאלה הזאת מעניינת מכיוון אחר: עד לפני שני עשורים הייתה הסכמה רפואית לכך שתאי מוח, כמו נוירונים, נעדרים יכולת התחדשות. התפיסה הרווחת הייתה שהוקצב לנו מספר מסוים של תאי מוח, ועם הזמן הם ילכו ויידלדלו. כיום כבר ידוע שאין זה כך: נוירוגנזה, תהליך היווצרותם של תאי מוח חדשים, מתרחשת לאורך כל החיים. אבל האם אנחנו יכולים להשפיע על הנוירוגנזה, ולשפר את תפקודו התקין של המוח שלנו? ואיך אפשר לעשות זאת? האם למידת הדף היומי, פתרון תשבצים, תרגול שפות זרות או פעילות ספורטיבית יכולים לעזור לנו?
ד"ר סנג'אי גופטה כתב ספר בדיוק על זה. אם השם שלו נשמע מוכר, זה כיוון שהנוירוכירורג הפופולרי מופיע כמעט מדי יום על מסך הטלוויזיה, בתור כתב הרפואה הראשי של רשת CNN. השנה הוא הוציא לאור את ספרו הרביעי העוסק במוח: ב"להישאר חד" (הוצאת מטר) הוא מבקש לעורר את הקורא לקחת אחריות על בריאותו הקוגניטיבית. הקיבולת של המוח שלנו, אומר גופטה, היא עצומה, וכדי לנצלו היטב עלינו להתנסות בפעילויות חדשות. "ללמוד שפות ולפתור תשבצים זה טוב מאוד, אני לא נגד, אבל זה לא מספיק", הוא מפרט בריאיון זום. "כדאי להוסיף רכיב תנועתי, כמו נגינה, ציור, פיסול וכו', כי אז האזור המוטורי של המוח מופעל תוך כדי הלמידה".
בספר הוא מציג דרכים להגן על המוח האנושי לאורך השנים, וגם מפריך מיתוסים כמו ההנחה המוכרת שאנו מנצלים רק 10 אחוזים מכוחו של מוחנו. "נדמה את המוח שלנו למדינת ישראל", הוא אומר. "את גרה בארץ, ואת רוב זמנך את מבלה במקומות שאת רגילה ללכת אליהם בשגרה. יש חלקים רבים במדינה שאת לא רגילה לבקר בהם. כך בדיוק מתרחשים הדברים במוח שלנו. אנחנו מבלים רוב הזמן באותם 10 אחוזים שאנו רגילים להיות בהם. אנחנו צריכים לטייל יותר באזורים שעדיין לא היינו בהם. מה זה אומר בפועל? כדי להגן על המוח עלינו לעשות דברים שונים מפעילותנו הרגילה. זה כולל גם לנסות לעשות דברים שאנחנו רגילים אליהם, אבל באופן שונה: למשל, אם היד החזקה שלך היא ימין, נסי לאכול ביד שמאל או לפתוח בעזרתה את הדלת".
"יש נטייה לרצות להוציא מחיינו את המתח, אבל זה לא אפשרי. אנחנו צריכים מתח בחיינו. זה מה שמוציא אותך מהמיטה בבוקר, זה מה שגורם לך להתכונן לריאיון או לכל דבר אחר. הבעיה היא לא המתח אלא המתח הקבוע"
תפיסתנו לגבי צמיחת המוח השתנתה לפני 15־20 שנה, כשמדענים גילו שהמוח מגדל נוירונים חדשים בעזרת "גורם נוירוטרופי מוחי" (BDNF), חלבון שגם מגונן על נוירונים קיימים ומעודד יצירת סינפסות, שאחראיות על הקשר העצבי בין הנוירונים. השאלה מה משמעות הדבר בחיים עצמם הובילה את ד"ר סנג'אי גופטה לראיין במשך כמה שנים מדענים בתחום חקר המוח, במטרה "לתרגם את הידיעה שהמוח שלנו מייצר תאי מוח חדשים למשהו מעשי", הוא מסביר. "אם נוירוגנזה מתרחשת, מה המשמעות מבחינתנו, ואיך נוכל לגייס אותה לחיים טובים יותר?"
בסך הכול נשמע שה-BDNF הוא חומר סימפטי. איך אפשר לייצר עוד ממנו?
"שלושה דברים עיקריים יכולים להגדיל את כמות ה־BDNF בגופנו: תזוזה, תזונה ומנוחה. למשל, מתברר שצעידה מהירה מייצרת יותר BDNF מפעילות אינטנסיבית כמו ריצה, כי זאת מייצרת גם קורטיזול, הורמון מתח שבולם את הביטוי של BDNF. מצד שני, ריצה יכולה להועיל ללב, ואני לא מוותר על הריצה כי במשפחה שלי יש היסטוריה של מחלות לב. יהיו ימים שארוץ ויהיו ימים שאצעד, וככה איטיב גם עם המוח וגם עם הלב".
כשקראתי את "להישאר חד" נזכרתי בדברים שלמדתי על המוח וכבר הספקתי לשכוח. אחד הפרטים המעניינים שמוזכרים בספר הוא המנגנון של השכחה: ב־2019 גילו מדענים קבוצה של נוירונים שאחראים לעזור למוח לשכוח, ופועלים בעיקר בלילה, במהלך השינה, כשהמוח מתארגן מחדש ליום הבא של גירויים וקליטת נתונים. "מחקרים רבים התמקדו בעבר בזיכרון, וחשיבותה של השכחה הלכה לאיבוד", אומר גופטה. "אני אוהב להסתכל על השכחה כמו על סידור של חבילת קלפים. התאים הללו, 'נוירוני השכחה', אחראים שהזיכרונות החשובים יהיו הקלפים בחלק העליון של החבילה, ואחרים יעברו לתחתית. קשה לנו לשכוח, כי למוח יש קיבולת גדולה כל כך. אבל אנחנו לא רוצים שהזיכרונות הישנים יפריעו לנו לזכור דברים חדשים".
נחמד לדעת שחשוב גם לשכוח. אבל איך נדע מתי השכחה מלמדת על בעיה?
"זאת הבחנה חשובה: אם אתם שוכחים איפה הנחתם את המפתחות, זה נורמלי. אם אתם צריכים רגע כדי להבין מה התפקיד של המפתחות שבידיכם, אז יש בעיה. כשרוב האנשים נתקלים בבעיית זיכרון, זה לא נובע מבעיה קוגניטיבית. לרוב הם לא שוכחים, אלא שהם מעולם לא זכרו. הם הניחו את המפתחות במקום מסוים בלי לחשוב על זה, או שמעו שם חדש ולא חשבו עליו. הם מעולם לא זכרו את המידע כמו שצריך. רוב בעיות הזיכרון הן בכלל בעיה של תשומת לב".
לשמור על המתח
הוא התחיל לעבוד כרופא ב־1993, אבל ב־22 השנים האחרונות הוא מתמרן בין שני עולמות – רפואה ועיתונות. כשהופיע לראשונה ברשת CNN בתור פרשן, בשנת 2001, חשב שידווח בעיקר על מערכות הבריאות בארה"ב, אך שלושה שבועות לאחר הצטרפותו לרשת התרחשו פיגועי 11 בספטמבר. בשנים הבאות הוא סיקר מקרוב את הקרבות באפגניסטן, את מתקפות האנתרקס ואת המלחמה בעיראק.
העירוב בין התחומים הגיע לשיאו כשהצטרף כעיתונאי למסע של כמה שבועות בעיראק עם חבורת רופאים מחיל הים האמריקני. באחד הימים הגיע למחנה פצוע שנורה באחורי ראשו, וגופטה – מנתח המוח היחיד בסביבה – לקח מקדחה, חיטא אותה היטב ופתח את הגולגולת של הפצוע. אחרי הניתוח באוהל המדברי, "לא ידעתי אם אראה אותו שוב או אפילו אם הוא ישרוד", נזכר גופטה. "זמן קצר לאחר מכן הזמנתי אותו להתארח בטקס סיום הלימודים בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה, כשנשאתי שם נאום לבוגרים. המוח מסוגל לשרוד טראומה נגד כל הסיכויים".
"במוח שלנו אנחנו מבלים רוב הזמן באותם 10 אחוזים שאנו רגילים להיות בהם. אנחנו צריכים לטייל יותר. למשל, אם היד החזקה שלך היא ימין, נסי לאכול ביד שמאל או לפתוח בעזרתה את הדלת"
זאת דוגמה קיצונית לשילוב בין שני המקצועות התובעניים, תקשורת ורפואה, אבל כל שבוע ושבוע בחייו של גופטה מלא בשילוב הזה: "אני מנתח בבית החולים בימי שני ושישי, מקבל מטופלים בימי חמישי, ובשאר הימים עובד בטלוויזיה וכותב ספרים. יש לי גם אישה ושלוש בנות ואני מנסה למצוא את האיזון. זה לא תמיד פשוט. לרבים מעמיתיי בבית החולים יש לו"ז דומה לשלי. בארה"ב יש רק 4,000 נוירוכירורגים, כולנו מכירים זה את זה, אז אם יש סיקור חשוב, עמיתיי מחפים עליי".
בספר אתה דווקא טוען נגד ריבוי משימות, מולטי־טסקינג. מבחינתך עדיף להימנע מעשייה של כמה דברים במקביל.
"סריקות FMRI במוח של אנשים שעסוקים בכמה משימות במקביל מראות שכאשר עוברים ממשימה אחת לאחרת נדרשת אנרגיה רבה. אפשט את זה באמצעות מטאפורה: זה כמו לקבוע כמה פגישות בכמה מקומות שונים, ולא לקחת בחשבון את זמן הנסיעה ממקום למקום. כשאנחנו חושבים על המוח שלנו אנחנו לא חושבים על 'זמן הנסיעה', אבל נדרשת אנרגיה כדי לעבור בין משימות. בתהליך כתיבת הספר למדתי שהתמקדות במשימה אחת בכל פעם יעילה יותר, וגם מאפשרת כניסה לחוויית 'זרימה'".
חוויית ה"זרימה" נחקרה במשך יותר מארבעה עשורים בידי הפסיכולוג ההונגרי מיהאי צ'יקסנטמיהאיי, שהתמקד בפסיכולוגיה חיובית. הכוונה היא לתחושה שמתחוללת מדי פעם כשאנו ממוקדים בפעולה שאנחנו עושים, ולא מודעים לסביבה או לגוף אלא רק למשימה שלפנינו. כשאנחנו מפסיקים פתאום אנחנו מגלים שעבר זמן רב בלי ששמנו לב. את תחושת הזרימה יכולים לעורר תחביבים כמו ריקוד, בישול או ציור, וגם העבודה – אם אתם בני מזל. חוקרי מוח עסקו לא מעט בהבנת מצב התודעה הזה והשלכותיו. "כתוצאה מהיכולת להקדיש תשומת לב לדבר ספציפי", אומר גופטה, "מגיעה גם תחושת אושר. אני חווה את זה למשל כשאני יוצא לריצה ארוכה. אני לא מקשיב למוזיקה, ויש עשר דקות קשות שבהן אני רוצה לחזור הביתה, אבל פתאום עוברות עשרים דקות שבהן אני לא יודע לאן הזמן נעלם".
התייחסת קודם לקורטיזול ולהשפעה שלו על גופנו. אתה עוסק בשתי קריירות תובעניות, ואני בטוחה שהיומיום שלך מלא במיקוד ובמתח. איך אתה מוצא מנוחה?
"יש נטייה לרצות להוציא מחיינו את המתח, אבל זה לא אפשרי. אנחנו צריכים שיהיה מתח בחיינו, במינונים מסוימים. זה מה שמוציא אותך מהמיטה בבוקר, זה מה שגורם לך להתכונן לריאיון או לכל דבר אחר. הבעיה היא לא המתח אלא המתח הקבוע. אצל חלקנו הרגעים היחידים שאין בהם מתח הם בזמן השינה. אבל גם במהלך היום צריך הפוגות מהמתח, זה חשוב מאוד.
"מחקרים מלמדים שזה לאו דווקא אומר שבהפסקות הללו עלינו לעשות משהו שמשתיק את המוח, כמו מדיטציה. תחושת מנוחה למוח יכולה לנבוע משינוי בסוג הפעילות: כלומר, אם אחרי כמה שעות עבודה, אני יוצא לצעידה מהירה או מתמקד בתחביב כלשהו, העשייה השונה יכולה להוריד את הקורטיזול ולאפשר מנוחה למוח. אל תשאפו לחיים ללא מתח, אנחנו זקוקים לו".
זקנתם של בני מזל
גופטה נולד במישיגן שבארצות הברית להורים שהיגרו מהודו, וכיום הוא מתגורר באטלנטה. תשוקתו לכתיבה קדמה לחתירתו למקצוע הרפואה, אבל גם ברפואה בחר מוקדם: הוא החליט להיות רופא בגיל 13, לאחר שסבו לקה בשבץ מוחי. ההידרדרות המהירה בתפקודו הנוירולוגי בעקבות השבץ פיתחה אצל גופטה סקרנות ועניין רבים בכל הקשור בהזדקנות. "לזקנה נוצר שם רע מאוד", הוא אומר, "אנחנו מוצפים באינספור מודעות למוצרי אנטי־אייג'ינג ובשיח שמסביר איך לעצור את סימני הזקנה. איש לא רוצה להזדקן. אבל הידרדרות קוגניטיבית היא לא חלק בלתי נמנע מהחיים, וגם אם יש אנשים שהזדקנות תהיה נוראית בשבילם, זה לא חייב להיות כך. ראיינתי את הוריי בהסכת שלי, Chasing Life. הם בשנות השמונים לחייהם, ואמי אמרה שזאת התקופה המאושרת בחייה.
"סריקות מוח של אנשים שעסוקים בכמה משימות במקביל מראות שכאשר עוברים ממשימה אחת לאחרת נדרשת אנרגיה רבה. זה כמו לקבוע כמה פגישות בכמה מקומות שונים, ולא לקחת בחשבון את זמן הנסיעה ממקום למקום. כשאנחנו חושבים על המוח שלנו אנחנו לא חושבים על 'זמן הנסיעה'"
"הגישה שלנו כלפי ההזדקנות חייבת להשתנות. אני מקפיד שהילדות שלי וההורים שלי יבלו המון זמן יחד, כי זה עוזר לבנותיי להיחשף לגישה מציאותית לגבי ההזדקנות, במקום להיות מושפעות רק מהתקשורת. בסוף כולנו נזדקן".
אם אנחנו בני מזל.
"כן, זה מה שאמא שלי אומרת".
אתה מציין בספר שאתה לא מתכנן לצאת לפנסיה.
"בשנות העשרים לחיי חשבתי שבני חמישים הם זקנים נורא. כיום אני בשנות החמישים לחיי, ומנהל המחלקה שלי בבית החולים הוא בן שבעים פלוס ועדיין פעיל. אני מאמין שלעולם לא אצא לגמלאות, כי לא אדע מה לעשות עם עצמי. בחרתי שתי קריירות שאוכל לעסוק בהן עד גיל מבוגר. אני נהנה להיות עם בני משפחתי, אבל אני לא מתכוון לפרוש ללא תוכנית פעולה".
אתה מתייחס בספר להשפעתם הרבה של קשרים חברתיים על תחושת הרווחה שלנו. הרבה אנשים אומרים שהבדידות היא אחד האיומים הגדולים ביותר על בריאות הציבור במאה ה־21. כלים ממדעי המוח יכולים לסייע בהיבט הזה?
"הבדידות היא רעילה: היא מסוכנת כמו מגורים באזור שיש בו זיהום אוויר ברמה גבוהה. במחקרים רואים שהאזור במוח שאחראי על כאב פיזי מופעל כשמישהו מרגיש בדידות. זקנים עלולים לחוות תסמינים רבים יותר של נזקי הבדידות, ובאופן טבעי הם אוכלוסייה בודדת יותר. על אף השם הרע שיצא לרשתות החברתיות, לקבוצות דמוגרפיות מסוימות הן דווקא מסייעות בהקשר הזה".
זה יכול להשתוות לתקשורת פנים אל פנים?
"במפגש פיזי משתחרר יותר אוקסיטוצין, ההורמון שמופרש בעת חיבוק. אבל איכות התקשורת חשובה יותר מכמותה. באינטראקציה אמיתית אנחנו פגיעים, ואנשים שחקרו את הבדידות מצאו שכאשר אנחנו משתפים חברים בבעיות שלנו נוצר יותר BDNF. בדידות היא אכן אחת הבעיות הגדולות בעולם כרגע, ואני ממליץ לצאת לצעידה מהירה עם אדם שיקר לכם ולנצל את הזמן לדבר על דברים שמעסיקים אתכם רגשית. זה ממש טוב למוח שלנו".
לא תרופת קסם
גופטה הוא אדם מרשים וחד, אבל גם פשוט וצנוע. בתחילת השיחה, כשסיפרתי לו שאני בביתי בתל־אביב, נפקחו עיניו בחיוך ענק: "זה אחד המקומות האהובים עליי, הייתי שם לפני כמה חודשים", הוא אמר. הוא ביקר בארץ הקודש כמה פעמים בשנתיים האחרונות, במהלך צילומיו של הסרט התיעודי Senior Moments, ששודר ב־CNN. "צילמנו בכל העולם, וישראל הייתה אתר חשוב מאוד בהכנת הסרט כי נעשתה בה עבודה יוצאת דופן בתחום הקנביס הרפואי. בין השאר נערך שם המחקר הגדול ביותר שעסק בהשפעת הקנביס על המתמודדים עם דמנציה".
הבעיה הגדולה בקרב חולי שיטיון היא הפרעות התנהגות: המחלה מעוררת אגרסיביות, וזה מה שמוביל את החולים לבידוד במוסדות אשפוז. "החוקרים שפגשנו נתנו למטופלים זן מיוחד של קנביס שמפיצה חברת הקנביס 'תיקון עולם', ומצאו מגמת שיפור בהתפרצויות של המטופלים", מסביר גופטה. "הם גם גילו שחלקם היו יכולים להפסיק ליטול כדורים מסוימים, כמו משככי כאבים, מפחיתי חרדה וגלולות שינה".
"הבדידות היא רעילה: היא מסוכנת כמו מגורים באזור שיש בו זיהום אוויר ברמה גבוהה. במחקרים רואים שהאזור במוח שאחראי על כאב פיזי מופעל כשמישהו מרגיש בדידות. על אף השם הרע שיצא לרשתות החברתיות, לקבוצות דמוגרפיות מסוימות הן דווקא מסייעות בהקשר הזה"
הוא שולף מזיכרונו כמה שמות של מדענים ישראלים. אחד מהם, שלכד את תשומת ליבו, הוא פרופ' דדי מאירי, ראש המעבדה לחקר הסרטן והקנבינואידים בטכניון. "אנחנו יודעים איך לסנתז תרופה ומבינים איך היא פועלת, אבל במקרה של קנביס הסיפור מורכב יותר", אומר גופטה. "יש מאות זני קנביס, וכל אחד מהם מכיל הרכבים שונים של חומרים והוא תרופה שונה לחלוטין ממשנהו. האתגר הוא ליצור מהצמח תרופה עקבית, מוצר. פרופ' מאירי החל לבדוק את הרכיבים הפעילים בזנים שונים של קנביס במעבדה שלו כדי להבין איך לשחזר טיפול מוצלח".
לפני הכנת הסרט פקפק גופטה בשימוש בקנביס כתרופה, אבל לאחר שטייל ברחבי העולם, ביקר במעבדות ודיבר עם מטופלים וחוקרים, דעתו השתנתה. "בשורה התחתונה זאת לא תרופת קסם לכל המחלות, כי שום דבר אינו כזה, אבל אני משוכנע שזה יכול לעזור לאנשים", הוא אומר. "זה לא מתאים לכולם, וצריך לזכור שכמו בכל תרופה, גם כאן יש סיכונים והשימוש חייב להיעשות באופן אחראי ובטוח".
אני שואלת את גופטה אם דרוש שימוש "אחראי ובטוח" גם בבינה המלאכותית, שמאיימת על היצירתיות האנושית לפי טענתם של אנשים מסוימים. "אני לא חושב שנאבד את היכולת שלנו להיות יצירתיים", הוא מבטל את החשש שלי. "מנועי שפה מיועדים לעיבוד מידע בכמויות גדולות ובמהירות גבוהה בעקבות בקשה אנושית: התוכנה יכולה להיות יצירתית רק כשאנחנו מובילים אותה להיות כזאת. מנועי בינה מלאכותית מאלצים אותנו לחדד את ייחודנו כבני אנוש".
אז אתה לא מודאג.
"זה ישנה את העולם, אבל ככה מתפתחים. אני לא דואג. צופים ש־40 אחוז מהעבודות שקיימות בשוק כיום כבר לא יהיו רלוונטיות ב־2030. יש לי שלוש בנות קטנות, והעבודות שהן יעסקו בהן כנראה עוד לא קיימות בשוק. אני מניח שגם ההשכלה שהן ירכשו בעתיד תהיה שונה מזאת שלי. כבני אדם אנחנו חושבים שראינו הכול, ומשווים לדברים מהעבר. אבל החוכמה היא לדעת להניח בצד את הרשמים הקודמים וללמוד את מה שחדש. ילדים טובים בזה כי כל דבר חדש בשבילם. כשאנחנו מתבגרים קשה לנו יותר להתמודד עם משהו ללא דעה קדומה לגביו. אני ממליץ לכל אחד ואחת לשאול: מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו בפעם הראשונה?"
מתי בפעם האחרונה עשית אתה משהו בפעם הראשונה?
"אני משתדל לעשות דברים חדשים כל הזמן. אני מטייל במקומות חדשים, מדבר עם אנשים מחוץ לעולמי. בתור עיתונאי אני כל הזמן לומד, וזה טוב למוח וגם לחשיבה שלי. גם כתיבת ספרים מאפשרת לי ללמוד בכל פעם דברים חדשים. עכשיו אני עובד על הספר הבא שלי, שיעסוק בכאב. כל אחד חווה כאב בחייו, אבל לא כולם חווים כאב כרוני ולא כולם מושפעים מכאב באופן שמונע מהם לתפקד בחייהם. אני רוצה לחקור את ההבדלים האלה בין בני האדם, לצד חקירת הקשר בין הכאב הנפשי ובין הכאב הפיזי בחיינו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
