הבית // דירת חמישה חדרים בכפר הילדים נווה מיכאל של תנועת אמונה. "הדירה מתאימה לנו בול. אנחנו גרים בבניין מול קבוצת הבנות שאני אחראית עליה, ומתחתינו יש קבוצה של בנים. אנחנו מתגוררים פה כבר שבע שנים, התחלנו עכשיו את השנה השמינית, ואנחנו מתכננים להישאר פה בעזרת השם עוד הרבה שנים".
הכפר // נווה מיכאל הוא פנימיית ילדים ונוער בסיכון, אחת מחמש שמפעילה תנועת אמונה ברחבי הארץ.
הבוקר // מוריה קמה בחמש בבוקר, ומיד יוצאת לקבוצת הילדות. "אני מסרקת את הבנות, מכינה להן אוכל, יוצאת עם חלקן להסעה. אני עובדת עם עוד בנות שירות בקבוצה וכולנו עובדות בשיתוף פעולה". דוד מעיר את הילדים בבית בינתיים, ו"בשעה שבע אני חוזרת הביתה לארגן את הילדים הקטנים. אחר הצהריים אני חוזרת לעבודה בקבוצה עד ארוחת הערב, ואז חוזרת הביתה, משכיבה את הילדים לשינה, ואז חוזרת לקבוצה עד אמצע הלילה".
אם בית // מוריה עובדת במשרה מלאה כמדריכת קבוצה של 12 בנות בין גיל 14 לגיל 17. "הבנות מגיעות ממגוון רקעים. משרד הרווחה שולח אותן אלינו – אלה ילדות שלא יכולות לגור בבית מכל מיני סיבות, ואני האחראית עליהן לכל דבר ועניין. אני לוקחת אותן לרופא, לאספות הורים, למשחקים ועוד. החיים שלי מנוהלים בלוח זמנים מתוקתק ויש לי אפס ספונטניות. תפקידי כמדריכה לתת יציבות ועוגן של משפחה. על כל המשתמע מכך. לדאוג לבנות לאוכל בריא ומזין. לעזור בשיעורי בית, להעביר פעילויות גיבוש בקבוצה, להיות אוזן קשבת. להאמין בהן, ולעזור לבנות להאמין בעצמן. לתת כלים להתגבר ולהתקדם בכל תחומי החיים".
ברשת // דוד הוא סגן המנהל בסניף שופרסל בהרצליה. הוא יוצא סביב עשר בבוקר חוץ מביום רביעי, כשהוא יוצא מהבית בשעה ארבע לפנות בוקר. "הרשת והמנהלים שלי מאוד מבינים ומכילים את מורכבות העבודה והחיים בכפר אומנה".
עם ילדים // מוריה גדלה בכוכב־השחר, הרביעית משמונה ילדים. היא שירתה שירות לאומי בבית הילד תלפיות בחדרה, ואז במחלקה הפסיכיאטרית במרכז הירושלמי לבריאות הנפש איתנים, "מקום מהמם שנתן לי הרבה לחיים". אחרי שנתיים של שירות לאומי החלה לעבוד בבית שרמן בירושלים, מעון לילדים שממתינים לאימוץ ואומנה בגיל צעיר מאוד.
חזרה בתשובה // דוד גדל בגבעת־שמואל, וחזר בתשובה לבדו בגיל 14. הוא למד בישיבה בקרני־שומרון ושירת בגבעתי. אחרי הצבא למד תעשיה וניהול במכללת רופין, והשלים גם תואר שני.
ההיכרות // הם נפגשו ב"שליש גן עדן". מוריה: "אף אחד לא היה משדך בינינו. תמיד אמרו שמישהי רועשת כמוני צריכה בן זוג שקט, אבל דוד רועש כפליים. אני אשכנזייה מבית דתי והוא מבית חילוני ספרדי, על פניו לא שידוך קלאסי". אחרי שנה של היכרות הם התחתנו. בתחילה גרו בישיבה בקרני־שומרון, ואחרי שהתאומים נולדו עברו לכפר: "החלטנו ביחד להגשים את החלום. אנחנו רואים בזה את השליחות של חיינו ומשפחתנו".
אמא // מוריה: "כל חיי חלמתי להיות אמא, הרגשתי שזה הייעוד שלי. המשפחה שלי ידעה מאז שהייתי צעירה שאני רוצה להיות אמא להרבה ילדים ולא בהכרח רק לילדיי הביולוגיים".
שני זוגות תאומים // "הלוואי שיהיו לנו עוד תאומים. בהיריון הראשון, כשגילינו שיש לנו תאומים, התחלנו לרקוד והרופא רקד איתנו. הראשון נולד באמבולנס בחודש השביעי והשני נולד בבית החולים בשבוע ה־31. במשך חודש היינו בבית החולים".
משפחה // "הילדים שלנו הם חלק בלתי נפרד מהעשייה, ותומכים בנו בכל מה שצריך: הם קונים, עוזרים ומדי פעם מארחים את הבנות בקבוצה בשבתות. אנחנו גם חוגגים את החגים עם ילדי הכפר ומקלטי החירום, וכך ילדינו שותפים איתנו בשליחות. המפגש עם ילדי הכפר מלמד אותם שכל הטוב שהם זוכים לו אינו מובן מאליו, והם יודעים להודות על הטוב ומתחנכים לנתינה ולאהבת הזולת".
סבתא // "אמא של דוד עוזרת לנו הרבה בשמירה על הילדים שלנו כדי שאני אוכל להיות עם קבוצת הבנות. היא יוצאת עם הילדים לטיולים או לוקחת אותם לרופא – פשוט מתייצבת ובאה לשמור על הילדים שלנו. ביום הראשון של הלימודים בשבוע שעבר היא באה לטקס של כיתה א', כי הייתי צריכה ללכת לבנות של הקבוצה שלי".
אמונה נווה מיכאל // "חיפשנו בית ילד שנוכל להיות בו הרבה שנים. כשהגענו לפה התלהבנו מהיופי של המקום ומהאנשים שעובדים פה עשרות שנים – אנשי חסד שגידלו משפחות לתפארת מלבד הילדים בכפר, שהפנימייה היא בשבילם מקום יציב ובטוח לגדול בו. המטרה היא להוציא את הילדים ממעגל המצוקה ולתת להם כוחות וכלים לבנות חיים נורמטיביים, ואחוזי ההצלחה כאן גבוהים מאוד. הבנים משרתים בצבא, הבנות בשירות לאומי, הם מתחתנים, והם באים לבקר ונותנים הרבה תקווה לילדים הצעירים שפוגשים אותם. לצערנו יש היום מחסור גדול במדריכים ומדריכות בבתי הילדים בארץ, ואנחנו מקווים שאנשים שמחפשים עבודה עם נשמה וערכים וסיפוק אמיתי יגיעו כדי למלא את התקנים".
חלוקה // מוריה: "מה שמיוחד בנווה מיכאל הוא שרק אחד מבני הזוג עובד בו. במקומות אחרים שני בני הזוג עובדים עם הילדים ואז השחיקה גדולה מאוד. גם בתוך הבית שלנו יש חלוקה: דוד מנקה ומסדר ואני דואגת לילדים. לפעמים הוא חוזר מאוחר בלילה מהעבודה ומתחיל לנקות עם אקונומיקה. זה לחלוטין תחום האחריות שלו בבית". דוד: "אני אחראי על מטלות הבית – כביסות, ניקיון, כלים. אבל בבקרים אני כן מארגן את הילדים ולוקח אותם למוסדות החינוך, ולגור בכפר זה לא רק להיות הבעל של מוריה, זאת שליחות: אני מדבר עם החניכים, מבלה איתם ומטה להם אוזן קשבת".
להשתתפות במדור: dyokan@makorrishon.co.il
