לפי מה אנחנו ממיינים יהודים? תארו לכם שהיינו ממיינים לפי כאלה שנוצרים לשונם ולא מרכלים על חבריהם וחברותיהם, ולאלו שמרכלים בלי הכרה. מיון כזה היה מצליח לערער את כל החלוקות הקיימות. שכן בלי להוציא לעז על אחינו ואחיותינו, היינו מוצאים בכל קבוצה ייצוג נכבד מכל שבטי ישראל. הוא הדבר אם היינו ממיינים יהודים לפי השאלה מי עשה משהו למען העם היהודי. במקרה זה היינו מוצאים לוחמות מג"ב, אנשי חסד, פילנתרופים אוהבי ישראל, מורים ומורות דגולות מכל גוני הזהויות. אילו מיינו בכל אחת מן הקטגוריות הללו היה המיון ברור, שכן הוא נגזר מהגדרות.
המיון לדתיים וחילונים, לעומת זאת, אינו תוצאה של הגדרה. בשימוש שלנו היום, צדיק רכלן אינו צדיק אבל דתי רכלן הוא דתי. בעבר, כאשר אם תימנייה התמלאה יראה לפני שביקרה במשפחת הרב יוסף קאפח, היא הזהירה את בנה: "הם דתיים". הווה אומר, לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול. היום אפשר למצוא עורך דין חביב שבקבלת שבת סוקר את העלונים המספרים על טיולים עם אוכל כשר לעמק הלואר שגם ייקרא "דתי". יש, אם כן, שימושים שונים למונחים "דתי". מצבם של המונחים "רפורמי", "אורתודוקסי", אגב, טוב יותר, שכן הם עלו בעקבות אתגרים מיוחדים של היהדות בארצות הנוצרים, עם בוא החילון וההזמנה לקחת חלק באזרחות במדינות שאירחו יהודים. המונח "דתי" יותר קשה להגדרה כזו, ועל מנת להגדירו יש להתמקד באחד השימושים שלו.
אחד השימושים של המונח "דתי" בהוויה הישראלית הוא זה המעומת עם קטגוריית החילונים. ואולם, כיוון שמדובר בחילוני ישראלי, מדובר בדרך כלל בחילוני שהלאומיות מכוננת מרכיב חשוב בזהותו. דתי הוא, אם כן, מי שרואה את עצמו שייך לציונות הדתית. בפישוט מה, מדובר ביצירה שהוגדרה לפי עמידתה למול החרדיות הלא ציונית ולעומת הציונות הלאומית הלא דתית. וכאן עבודתו הגדולה של הרב קוק, ושל דורות שלמים שהתחנכו על ברכיו. עורך הדין שלנו, יהודי יקר, הלך כנראה לצבא, והוא מקבל על עצמו בעיקרון הלכות מסוימות, ולכן הוא דתי.
יהדות שלמה
ומה לגבי המסורתיים? מדובר באחת הזהויות הערות ביותר בהוויה הישראלית. כמי שפעל בהנהרתה של זו, אציין שכאשר כתבתי את ספרי "שפה לנאמנים" כיוונתי לכתוב וידוי אישי: מצאתי את עצמי במקום נוח עם זהותי. ואולם, היום אני מבין שהייתי כלי למשהו שלא ידעתי את היקפו. הודות לקרן אבי חי עלו יוזמות מובילות בחינוך היהודי, כמו רשת "מורשה" או תוכנית "בארי" במכון הרטמן, המייצרות חיבורים בין הממלכתי לממלכתי דתי. למען האמת גם זרמים רפורמיים ודתיים מגלים עניין בזהות זו, והדיון הער בציונות הדתית הוא אינדיקציה לכך.
לא אחת גם קורה שאחרי הרצאה על מסורתיות, רבים מן "החילונים" וגם מן "הדתיים" מצהירים: תמיד הייתי מסורתי. בכלל, הרבה יהודים שומרי שבת ואוכלי כשר לא שמחים בהגדרה של "דתיים". רב תלמיד חכם חרדי אמר לי בצניעות "זו זהות שאנו צריכים". יצא לי לא פעם לדבר בפני ערביי ישראל על מסורתיות וגם שם הדבר עורר עניין גדול.
עבור חלק מן הדתיים וחלק מן החילונים הזהות המסורתית היא מהומה קונספטואלית. אכן, המסורתיים יוצאי עדות המזרח אינם משתבצים ברשת המושגים של הדתיים. למעוניינים, יש היום ספרות ראשונית שכדאי למתדיינים להכיר לפני שהם מחווים דעה לכאן ולכאן. יחד עם זאת, אנסה לתרום להבנת זהות זו עבור אותו חלק מן הציבור הדתי שרוצה להכיר את העולם של אחיו ואחיותיו. במסגרת דבריי כאן אגביל עצמי למסורתיות של יהדות ארצות האסלאם.
המושגים "חרדי" ו"חילוני", שנמצאים בגנוטיפ היצירה של הציונות הדתית, לא נמצאים במורשת של יהודי ארצות האסלאם. על מנת להבין את המטען הגנטי של יהודי המזרח יש להרחיק למורשת שלהם, שהיא עבור רבים ארץ לא נודעת. תנאי בלמידה של יבשת זו הוא הענווה; הבנה שהמרחבים שבהם מתהלכים דתיים רבים הם רק ענף אחד של עץ הדעת שגידלו אבותינו ואמותינו. למעשה, לא מדובר במותרות, אלא בצו השעה. ואכן, דפי גמרא עם תוספות, כתביו של הרב קוק, אמירות חדות של הרבי מקוצק וכתבים אחרים של הדתי הממוצע אינם מספיקים כדי לעמוד מול האתגרים של ההווה. למרבה הצער רבים מן המסורתיים לא יודעים את מקורותיהם. פרויקט שלילת הגלות פיזר אותם, החליש את רבניהם והפריד אותם מהוריהם, והפנימיות והמוסדות שבהם למדו לימדו את מה שהם יודעים, וכך הם ניצבים בלי לדעת אפילו את מה הם חסרים.
המסע ליבשת זו יגלה שלמסורתיות אילן יוחסין ענף ומסועף עם שורשים עמוקים. כיוון שהייתה מסורה ונאמנה ולא מחנאית־אידאולוגית, יש בה היכולת להכיל ניגודים, והודות לאלו היא אכן חומקת מן המיונים שיש בידי חלקנו. קחו דמות כמו רבי שמואל הנגיד – משורר, תלמיד חכם, לוחם, שלא המתין ליצירת הצבר כדי להילחם ולשבור את מותני אויביו. מאוחר יותר תמצא עקבות לאלו בשירתו של מור אבי רבי דויד בוזגלו זצ"ל על גבורתו של אברהם אבינו "והנה הוא כאריה מתוך יער". הייתה בו פתיחות גדולה למדעים, לשפות ולפילוסופיה, הוא קיים דיאלוג מורכב עם השירה והמוסיקה הערבית וקשר ברור לעולם הערבי, והיה יהודי שורשי מאין כמוהו. גם כאשר ירד העולם המוסלמי מגדולתו, אנו נמצא את הרב יוסף משאש מתנצל שלא למד פילוסופיה. ראו את הריבוי אצל רמח"ל החכם השלם, המחזאי, איש העברית, הקבלה, המוסר והפילוסופיה, והגיעו משם לרב אליהו בן אמוזג, עם הרוח הרחבה והחכמה, שלא ויתרה על שום ממד בעולם היהודי.
היהדות כאן שלמה. פיוט, מוזיקה, קבלה, מדרש, תלמוד ומדע יצרו הוויה שלמה. שירי יין, חידות, ושירת כיסופים חוברים יחדיו באותה אישיות ומזינים זה את זה. אלו מתפתחים לתפיסת תפילה שונה, שממשיכה מנהגי בקשות, ומתבטאת ביחסי רב־קהילה, בתפיסה ברורה של יראת ה' ובחיים עם ביטחון בה'.
הבחנות לא רלוונטיות
והלכה? המקור לאובססיה עם ההלכה באשכנז הוא הנצרות של פאולוס והזרמים היהודיים שקראו תיגר על ההלכה. כל זה לא נמצא בקרב יהדות האסלאם. אם נדע להקשיב נגלה עולם ומלואו. המגמה המאחדת בפסיקה הספרדית של רבי יוסף קארו והפסיקה המקרבת של הרב עובדיה יוסף ידועות יחסית. ואולם, למול שלושת עמודי הפסיקה של הרב יוסף קארו יש שלושה עמודים של הרב יוסף משאש לגבי השאלה איך חיים עם ההלכה. הדין, ההלכה ממש, במשנתו, הוא מרכיב אחד בהוראה. איתו צריך לשלב תבונה וזמן. ההוראה היא תמיד הוליסטית, ומתייחסת לאדם על כל מצבו. לא מדובר בעמדה אנטי־הלכתית ולא ב"חיפוף", אלא בעיניים מבינות, חכמות ואוהבות. והפוסק שלנו כמו הצדיק עומד מול הקב"ה באחריות אישית: אני כפרתם. כמו רבקה אמנו בזמנה, עם ההמלצה הבעייתית ליעקב: עליי קללתך בני. ואכן, כאשר תגלה אצלם את הביטוי "כפרה עליך" תבין שהדבר מגיע דרך הצדיקים עד רבקה.
החלוקה לדתי וחילוני היא ראויה רק אם היא מתכתבת עם דאגות ההווה של העם היהודי. כך, הפיצולים אורתודוקסי, רפורמי וקונסרבטיבי הקיימים היום בחלקם לא ברורים ובחלקם לא רלוונטיים להוויה הישראלית. כדאי בהמשך לכך גם לחשוד בחלוקה לדתיים וחילונים, כאתנן פוליטי של הציונות החילונית לנטרול "הדתיים" מעמדה של הובלה. נתנו לחרדים את הישיבות, לדתיים את החמ"ד, והוציאו אותם מתפקיד של ראשות ממשלה. ובכלל, צריכים להיות מוכנים נפשית למסקנה שהציונות הדתית בהגדרתה למול החילוני הלאומי והחרדי האנטי־ציוני אינה רלוונטית לחיינו כיום, עת חוגגים אנו שבעים שנה לעצמאותנו.
הצורך בציונות הדתית בלט למול הציונות הכללית שהכריזה על מרד במצוות הדת. ואולם, היום בין המשימות המרכזית שלנו נמצא את החיים המשותפים של יהודים, הגנה על חוסנה של ישראל וקיום מדינה דמוקרטית עם מיעוט ערבי. ואכן, כאשר חרדים מתגייסים וכאשר דתיים הופכים לחרד"לים, והחילונים מגלים את ארון הספרים היהודי, ובעלי הכיפות השקופות דורשים לתת תוכן יהודי למדינת ישראל, הרי שהם מאתגרים את המיצוב לעומת החרדי האנטי־ציוני והחילוני הלאומי. הציונות דתית התגלגלה כמובן לעמדה ימנית, הקשורה בהיאחזות בישראל, אלא שאז היא ממציאה את עצמה מחדש. שומר מצוות שבעד שתי מדינות אינו רואה את עצמו אנטי ציוני, ובהגדרה החדשה של הציונות הדתית הוא ימצא את עצמו מוקע החוצה.
אם רוצים לייצר יחד יהודי כי אז ההבחנה דתי וחילוני אינה מספקת. מי שמדבר על יצירת חומות והגדרות ברורות של הדתי בעצם מתכונן למלחמה. זה היה החזון של לייבוביץ' המוקדם: הגדרה של הדתיים ויציאה למלחמת אחים. מי שמדבר על הגדרות ברורות הופך את השיח היהודי לשיח של קבוצת מיעוט ותורם לרתימתה של המדינה להפיכת היהדות לעניין לקבוצת מיעוט.
לייצר את היחד
שלוש הערות לסיום: הניתוק של הציונות מן הממד האוניברסלי של היהדות, ניתוק שנדרש לשם חיזוק הממד הלאומי שהידלדל, מסר את הממד הזה לכוחות שלחלקם אין עניין כלל ביהדות. אם בעבר נעזרה הכנעניות בפסל נמרוד, הרי שיש היום שיח פרוגרסיבי שביודעין או לא ביודעין פועל בכיוון שרואה ביהדות אויב. כך, השיח הלהט"בי, ביקורת ברית המילה, עידוד נישואים בין־דתיים, כשרות בצבא ומאבקי השבת פועלים בכיוון זה. תפיסת היחד שעולה מכאן היא של אזרחות במדינת ישראל, נקודה. יחד יהודי שייקח אחריות על הממד האוניברסלי ביהדות יחזק ויעשיר את המשמעות של היות יהודי וגם ייתן מענה למגמות אלו. למרות התקדמויות אמיצות פה ושם, התשובה היהודית לצערי מאחרת לבוא. הסתגרות הלכתית או ציונות דתית בהגדרה המקורית שלה משחקות לידיהן של מגמות אלו.
הערה שנייה נוגעת לחינוך. כדאי לזכור שיצירת הבדל חריף בתודעה של תלמידים תגרום לכך שעם הנגיעה בסמארטפון הם יעזבו את המחנה הדתי. לאן? למחנה שבתודעתם הוא הנגדי. עשרות אחוזים מן הלומדים במסגרות דתיות מעולות עוזבים, וכשהם עוזבים הם עוזבים לגמרי, כי כל האמצע הרי נבוב וריק.
הערה שלישית נוגעת לשאלות החברתיות הבוערות ולממדי העוני המדאיגים. גם כאן לא פותחה יצירה מעודכנת להוויה של החיים במדינה. יחד יהודי אינו טיוח המסתכם בהצהרות של אהבת חינם לעם ישראל אלא ערבות הדדית ליחיד באשר הוא. יחד זה לא ייווצר מ"צירוף" של המסורתיים ל"מחנה הציונות הדתית", כמו גם לא מצירופם ל"מחנה החרדי", ל"מחנה הרפורמי" או למחנה "החילוני". מחנות אלו ממשיכים מכוח האינרציה ולא מכוח ההצדקה. היחד היהודי הוא יצירה חדשה, בגובה העיניים, לא מתנשאת, שנשענת על המורשת היהודית והעולם הגדול. ייתכן שיהיו תפיסות שונות ביחס ליחד היהודי, ובמקרה זה ייווצרו מחנות שקשובים לאתגרים של החברה הישראלית ולא מחנות שנקבעו משאלות שהזיקה שלהן להוויה הישראלית חלשה. כל תפיסה כזו תמצא שותפים ראויים ביהודים שהמורשת שלהם רואה ביהדות מרחב עשיר, עם מורשת יהודית ערבית מרשימה, מכילה ניגודים ופתוחה לעולם הגדול.
