"את חזקה", אומרת הדס דיסין. "את תצליחי", משיבה מלי שמואלי. "את מאוד אמיצה", מזכירה לה דיסין. רגע של ציניות מחויכת נקשר בין שתיהן, כשהן מצטטות משלל המכתמים שאלמנות צעירות כמותן שומעות בימי האבל הראשונים. הן מעבירות מיד ליד את האלבום מחתונתה של מלי עם אוהד ז"ל. האבק שמכסה אותו מעיד שזמן רב לא עלעלו בו. הוא כבד פיזית, וגם רגשית.
שמואלי (34), אם לשניים ממבשרת־ציון, עובדת כיום בתחום החינוך. בעבר שימשה כמנהלת תקציבים באחת החברות הגדולות במשק, אך התפטרה מהתפקיד לפני כשש שנים, ברגע שהתגלתה אצל בעלה מחלת הסרטן. "הבנו שכל הבית חייב להירתם. אמרו לנו כבר מההתחלה שמדובר בסרטן אלים שמצריך מאבק לא פשוט. גם אוהד עזב את העבודה שלו כמהנדס גופי חימום, והמציאות בבית השתנתה לגמרי. עד אז היינו משפחה צעירה ושאפתנית, שני קרייריסטים. פתאום צריך להסביר לילדים על השגרה החדשה, על האשפוזים, על אבא שמרותק למיטה. אוהד תמיד היה זה שמבשל, שמנקה, שלוקח את הילדים למסגרות ומחזיר מהן. גם בתקופת המחלה הוא השתדל מאוד, אבל זה כמובן כבר היה אחרת".
אחרי כמעט שלוש שנים של מאבק, הסרטן ניצח. ילדיה של מלי היו בני 8 ו־10 כשהתייתמו. "ואני הייתי צריכה שוב להכין את המשפחה לשגרה חדשה. שגרה של אובדן".
דיסין (47), אישה מלאת הומור, התאלמנה לפני 17 שנה. יש לה ארבעה ילדים, הגדול היה אז בן 7, הקטנה בת שבעה חודשים. "התאלמנתי במפתיע. זה היה כמו פטיש עשרה קילו שנופל עלייך בשנייה. יוסי היה בן 35. הוא הלך לאפיית מצות קהילתית אצלנו בטלמון, מצויד בכוס קפה ומצלמת וידאו, מאושר ושמח. הצחיק כהרגלו את כולם. פתאום אמר לחבר שעמד לידו שהוא הולך להתעלף, ונפל. התחילו החייאה באופן מיידי, אבל זה לא עזר.
"חברה דפקה אצלי בדלת ואמרה: 'יוסי התעלף, כדאי שתבואי'. נכנסתי לשם, ראיתי אותו שוכב על הרצפה ונותנים לו מכות חשמל. הוציאו אותי מהחדר ושמו לי ביד ספר תהילים, שהרגיש כמו משקולת. במקום תהילים, התחלתי משא ומתן מזורז עם אלוקים. מה אני מתחייבת לו, מה ישאיר לי. אבל אז ראיתי את אחד החובשים, שהיה כוהן, יוצא מדלת צדדית, והרגשתי כמו חץ בלב. זהו. כשנכנסתי חזרה, יוסי כבר היה מכוסה בשמיכה".
המזל שלה, אומרת דיסין באירוניה, הוא שכל זה קרה בימים הסוערים של האינתיפאדה השנייה. "הייתה מתיחות ביטחונית גבוהה באזור שלנו, כולנו דיברנו על מוות. היינו אנשים צעירים, ולמרות זאת בכל הבתים התנהלה אותה שיחה – מה יקרה אם אחד מאיתנו ימות, איפה רוצים להיקבר. וכשיוסי נפטר, הייתי בושה ונכלמת שהוא לא מת בפיגוע. לא על קידוש השם, איזו לוזרית", היא צוחקת. "בכלל, כשאנשים שמעו שהוא נפטר בטלמון, הם היו בטוחים שמדובר בפיגוע. הייתי צריכה ממש לשכנע אותם שהוא פשוט מת".
וברצינות, יש היררכיה במוות?
"הלוואי שתהיה. כי משמעות ההיררכיה היא שכולם נמצאים בנקודה כלשהי על אותה סקאלה. היום במדינת ישראל יש יתומי צה"ל, יש יתומי טרור, אבל אין שום התייחסות ליתומים אזרחיים. מה, כדי לתת ליתומי מלחמות ופיגועים את הכבוד וההערכה שמגיעים להם בלי שום ספק, צריך למחוק את כל האחרים? אז אני רוצה היררכיה, שאלמנת צה"ל תקבל למשל 90 אחוז הנחה בארנונה, ואני אקבל 25 אחוז. במצב כיום, החוק מאפשר לרשות המקומית להעניק לנו הנחה מוגבלת, וגם זה לא תמיד נעשה. אנחנו בכלל לא על הסקאלה. אין חשיבה ממוקדת, גוף מטפל שיוכל להרים אותנו ממצב מוחלש למצב תורם ופעיל".
שמואלי: "אדם שהקריב את עצמו למען מדינת ישראל, ברור שמבחינה מוסרית וערכית המדינה צריכה לקחת אחריות על המשפחה והילדים שלו, לעטוף אותם. זה עניין של חוסן לאומי, ולא יכול להיות אחרת. אבל בצד יתומי המלחמות והטרור, ניצבים גם אלו שהתאלמנו והתייתמו בגלל מחלות, תאונות דרכים, מוות פתאומי. גם הקבוצה הזו חייבת לקבל התייחסות. בעלי שירת במילואים, שילמנו ביטוח לאומי ומיסים, היינו משפחה תורמת. לא הגיוני שברגע שאנחנו במשבר, המדינה אומרת לנו 'תתמודדו'.
"אלמנוּת היא מקום שקשה מאוד לצמוח ממנו בלי עזרה. והמדינה הרי רוצה שהילדים שנותרו יתומים יקבלו חינוך מצוין, יתגייסו ליחידות הכי טובות וילמדו מקצוע מועיל, כמו שהיה אמור לקרות לפני שאבא שלהם נפטר. כדאי לחברה שהם יהיו כאלה, ולא ילדי רווחה נזקקים. ילדים יתומים צוברים פערים משאר בני גילם, וכך נוצרות אוכלוסיות מוחלשות. אם לא תהיה לקבוצה הזו התייחסות ראויה, מדינת ישראל תפסיד אותה. אז אנחנו אמנם גרים בקהילה, ויש לנו משפחה תומכת, אבל אנחנו צריכים גם את עזרת המדינה".
כדי לתת מענה לאתגרים הייחודיים של אלמנים אלמנות ויתומים צעירים, ייסדה דיסין לפני כשנה עמותה בשם "אמיצים". מדובר בארגון יוצא דופן בראשוניותו, שדואג לפלח האוכלוסייה הזה. שם העמותה, מודה דיסין, מגחך קצת על ההנחיה המופנית תדיר לאנשים ונשים במצבן – "להיות חזקים". ועם זאת, היא מוסיפה, "אנחנו באמת אמיצים".
מה ההיקף של קהל היעד שלכן?
"בעמותה חברות כיום מאות משפחות, אבל אין לנו מספרים מדויקים לגבי כמה מאיתנו יש בכלל האוכלוסייה, כי אלמנים ואלמנות צעירים יושבים באותה סטטיסטיקה יחד עם בני שמונים ותשעים. יש עשרות אלפי אלמנים בארץ, אבל מה חלוקת הגילאים שלהם? לא ידוע. התחלנו לעשות מחקר בנושא. כרגע עובדים על זה ב'מממ', מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ואנחנו מחכים לתוצאות.
"אגב, לא מיותר להזכיר שהדאגה לאלמנה היא מצווה מדאורייתא. התורה לא מפסיקה לדבר על איך צריך לנהוג ביתום ובאלמנה, ובשום מקום לא מצוין שהכוונה רק לאלמנות מלחמה וטרור. באחד הפסוקים האלמנה מוזכרת יחד עם העני, והמפרשים אומרים שגם אם היא עשירה, היא חסרה. העמידה שלה בעולם רעועה יותר. הרעיון של העמותה הוא לחזק. לעבוד כמו ארגון 'משפחה אחת', שמצ'פר ודואג למשפחות שכולות".
מינוס התורמים.
"תודה לך על זה. לגמרי. אבל אנחנו לא מחפשים צדקה, אלא פילנתרופיה. אני לא צריכה תרומות של חמישים שקלים, אני צריכה התגייסות חברתית".
ומותר גם לצחוק
את העמותה הקימה דיסין בעקבות סרט דוקומנטרי שביקשה ליצור על אלמנות אזרחיות צעירות – "כלומר, פחות או יותר על עצמי. למדתי ב'מעלה' הפקה ובימוי, וכיום אני יוצרת סרטי תדמית לפרנסתי. כשהתחלתי לעבוד על הסרט הזה, הבמאית ענת צוריה, שהייתה המנטורית שלי, אמרה לי 'תביאי מחקרים. צריך חומר בנושא'. התחלתי לערוך תחקיר, וכך אחרי 13־14 שנה של אלמנוּת עם ארבעה יתומים קטנים, גיליתי לראשונה שיש עוד אנשים שעברו את מה שאני עברתי.
"עצם המפגש עם אנשים במצבנו הוא כבר משמעותי. כשמלי אומרת בחשש מסוים שלבן הגדול שלה יש בעוד חצי שנה בר־מצווה, אני אומרת לה – הייתי שם. עברתי את זה עם שלושה בנים. בכל פעם מחדש חיפשתי מערה להיכנס אליה ולהתחבא עד שתעבור הבר־המצווה הזו. אגב, במסגרת פעילות העמותה התוודעתי לאלמנים ואלמנות חילונים שלא חיים בקהילה, והם אפילו יותר לבד מאיתנו".
לבית כנסת אתן הולכות?
דיסין: "אני לא הולכת. הבנים הולכים כשסבא שלהם נמצא".
שמואלי: "אני הולכת עם הבנים שלי. מתייצבת בבית הכנסת בערב שבת, אפילו אם היחידות מלבדי הן נשים מבוגרות, וגם בשבת בבוקר. ואם יש לימוד 'אבות ובנים', ואין מישהו מהמשפחה שיכול להתגייס, הילדים שלי יודעים שאני מיד מגיעה".
דיסין: "את באמת אמיצה".
במונח "צעירים" כוונתן למי שהתאלמנו לפני גיל 45, ומטפלים ביתומים בני פחות מ־18. "אנחנו מקוות שכאשר האנשים הללו יצטרכו עזרה, הם ידעו שאנחנו פה", אומרת דיסין. "אנחנו לא באים לתת סיוע 'בשנה הראשונה' או 'עד שלוש שנים מהפטירה'. אנחנו מבינים שתינוקת שהייתה בת שבעה חודשים כשאבא שלה נפטר, בגיל 15 היא עדיין יתומה, וצריכה לפעמים יחס שונה. יש גופים שמטפלים בנכים, בזקנים, בחינוך המיוחד, ואילו אנחנו לא מקבלים שום תשומת לב לאסון שלנו.
"בהקמת 'אמיצים' חשבתי יותר על הפן החברתי והתרבותי, וכשמלי הגיעה היא הכניסה גם את המאבק הפוליטי. יחד איתי הקימו את העמותה רעות קטיעי, שמנהלת את הצד הכלכלי, משה וחגית אברג'ל שמרימים הפנינג מושקע שלוש פעמים בשנה, ולאה בנשר ואורה סולומון שמשקיעות המון במפגשי תוכן. יש לנו למשל קבוצות תמיכה מקוונות עם אנשי מקצוע – פעילות שלא מצריכה יציאה מהבית – ויש גם מפגשים. החודש למשל אנחנו מארחים את מיכל דליות, שתיתן כלים להתמודדות עם שאלות כמו – האם אנחנו צריכים לקחת על עצמנו את התפקיד של ההורה שנפטר? עד כמה לחבק את הילד שהתייתם, והיכן לשחרר אותו להתמודד? מעבר לקבלת המידע, מותר בפעילויות האלה גם לצחוק וליהנות. לא חייבים לשמור כל הזמן על פרצוף נעבעך של אלמנה. כמעט בכל מפגש ובכל נושא שעולה, אני אומרת 'וואי, איך רק פה מבינים אותי'. וזה לא אומר ששנייה אחר כך אי אפשר לפרוץ בבכי".
שמואלי: "בשנה הראשונה אחרי שאוהד נפטר, קיבלתי את כל ה'בומים' שכל אלמן ואלמנה צעירים מקבלים. כבר היה לי רקורד של פעילות חברתית, אז אמרתי לעצמי – 'זה לא יכול להישאר ככה. אני אאגור עוד קצת כוחות, ואז אעשה פה שינוי'. כשהתחלתי ללמוד את החומר, גיליתי שחודש לפני כן הדס הקימה את העמותה הראשונה בארץ לאלמנים ואלמנות, והצטרפתי אליה. זו עמותה שאנחנו לא רוצים שתגדל, אבל מי שנקלע למצב הזה, שידע שהוא לא לבד".
אחד ה"בומים" שעליהם מדברת שמואלי הוא אותו פער בין אלמנות "ביטחוניות" לאלמנות "אזרחיות", שמורגש כבר ברגעי האבל הראשונים. בניגוד למעטפת הראויה הניתנת לאלמנת צה"ל סביב ארגון הלוויה והקמת המצבה, האלמנה שאינה כזו עומדת מול האתגרים לבדה. "זה נכון גם מבחינת פרנסה", אומרת שמואלי. "כשאוהד חלה, הוא מיד קיבל הכרה של מאה אחוזי נכות. אני בחצי השנה הראשונה חתמתי אבטלה, ואחר כך מצאתי איזו משרה של כלום ושום דבר, בעיקר בשביל לצאת קצת מהבית. מזה חיינו. בגלל הנכות הוא קיבל קצבה, הנחות בארנונה, בחשמל, במים. ברגע שהוא נפטר, הכול נגמר. ואם נתנו לך בטעות הנחה על יומיים לא נכונים אחרי שהחולה נפטר, מקזזים לך אותה. קצבת השארים הזעומה שנועדה לאלמנות לא יכולה להחזיר אותנו למצב הסוציו־אקונומי שבו היינו לפני הטרגדיה. היא לא מספיקה כדי לגדל בכבוד ילדים בישראל. וגם לגבי מה שיש, לקח זמן עד שהבנתי שצריך ללכת לביטוח לאומי ולהגיש תביעה. זה הזוי: קצבת הנכות מפסיקה אוטומטית כי בביטוח הלאומי יודעים שאדם נפטר, אבל את קצבת השארים צריך לתבוע. יש לנו בעמותה אלמן שלא ידע שצריך לגשת בתוך פרק זמן מסוים, ואיבד את הקצבה.
"אנשים אומרים: 'טוב, בטח יש לך ביטוח חיים מהפנסיה'. אבל ביטוח חיים מצטבר לסכום משמעותי רק כשאדם נפטר בגיל מבוגר; לצעירים יותר נשאר סכום שיכול להספיק למחיה למשך שנה. ואת חסרת אונים. את יושבת מול פקידי הביטוח הלאומי ושואלת אותם איך הם עוזרים לך עם השגרה החדשה, והתשובה היא שאין סל לאנשים במצבי. אם אתה לא אדם נזקק, לא רואים אותך. את שואלת, אולי משהו לגבי הילדים? – 'לא. לכי לבית הספר, לרווחה, תראי במה הם יכולים לעזור'".
דיסין: "אם הילד שלך בסיכון, זה משהו אחר. אבל יתום? אין חוזר מנכ"ל על ילד יתום שמגיע לבית ספר. אין שום הוראות, ואין אף אחד שיודע מה צריך לעשות. המנטרה היא 'תחזרי לשגרה כמה שיותר מהר. את חזקה'".
אימהות חד־הוריות לא מקבלות הנחות?
שמואלי: "מדינת ישראל הבינה שהעלות של גידול ילד חד־הורי, עבור אם שלא מקבלת מזונות, היא 1,250 שקלים בחודש, וזה לפני תשלומים נוספים. לגבי ילד יתום ההבנה הזו לא מיושמת. הוא מקבל 720 שקלים".
דיסין: "ילד עם סוכרת, גם אם יש לו זוג הורים עובדים ומתפקדים, מקבל מיד אלף שקלים. ילד יתום עם הורה אחד שבעצמו חצי־מתפקד – 720 שקלים".
שמואלי: "לזכות חברי הכנסת אומַר שהם פתחו בפנינו את הדלתות. כל מי שהצגנו לו את הסיפור, אמר שאנחנו צודקות. כולם הודו שנראה שמדינת ישראל שכחה את הנושא הזה, וכבר שבעים שנה שהוא מופקר. אני מאמינה שהם גם יתגייסו לסייע לנו לחולל שינוי. בינתיים אנחנו לומדות את התחום לעומק, וכבר העלינו הצעות לשינויים חוקיים – מהסדרים בביטוח לאומי ועד הטבות לילדים".
"הבאת אבא אחר?"
השבוע החולף נע בין חורבן הבית של תשעה באב, לבין חגיגת זוגיות בשלל לבבות מנצנצים בט"ו באב. החיים של דיסין, שמואלי וחברותיהן נעים בכל ימות השנה על התפר המורכב הזה, בין המאמץ להחזיק את הבית שאחד מעמודי התווך שלו נשבר, לבין הרצון הפשוט באהבה.
כמה מהר אנשים שואלים – נו, מה קורה? מתי את מתחתנת?
שמואלי: "אוי, מהר מאוד".
דיסין: "אני ממליצה לשים בצד את מה שאנשים אומרים. הם לא יודעים מה להגיד, כי אין שיח ציבורי בנושא. המציאות היא שהרוב המוחלט של האלמנים והאלמנות הצעירים רוצים אהבה. הרי חווינו אהבה טובה, זוגיות מוצלחת. כשאנחנו חוזרות הביתה, אנחנו לא רוצות לראות את הכרית הריקה, את החצי השני של המיטה עם ערמות הכביסה. אף אחד לא רוצה להיות לבד, גם אם עולים חששות לגבי מה יגידו הילדים או ההורים של בן הזוג שנפטר".
שמואלי: "במקרה שלי, אוהד לפחות פתר את החלק של מה הוא יגיד. אני לא יכולתי לשמוע על כך שניפרד אי פעם, אבל אוהד נתן 'צוואה' לגיסי ואמר לו שהוא רוצה שתהיה לי זוגיות חדשה, שיהיה לילדים סוג של אבא. הוא ביקש שאקבל את המסר חודש אחרי שהוא נפטר. כעסתי בהתחלה על הדברים האלה, אבל היום אני מבינה שאוהד אמר את זה מתוך החברות העמוקה שהייתה בינינו. הוא הבין שזה הדבר הכי טוב בשבילי, בשביל המשפחה שלנו".
גם בתוך השוּק של פרק ב' יש היררכיה?
דיסין נאנחת. "כאן ההבדל הוא יותר בין גברים ונשים. לאלמנים יש יותר הצעות, אבל גם להם לא תמיד קל. יש לנו כמה אלמנים צעירים בקבוצה שאומרים את האמת: 'אנחנו שבורים, לא מצליחים לאסוף את עצמנו. נכנסים לזוגיות שאנחנו יודעים שהיא לא טובה בשבילנו, רק כדי לקבל קצת נחמה. בסוף מקבלים בלגן'. זה לא פשוט בכלל. ועדיין, אנשים רוצים זוגיות. זה טבע העולם וזה נורמלי. מעטות מאוד האלמנות הצעירות שיושבות בבית ומקדשות את הנפטר ברמה של 'אי אפשר לחשוב על מישהו אחר'. בואו נשבור את המיתוס הזה".
שמואלי: "אני דווקא חושבת שיש גם אלמנות כאלו. אני באופן אישי, בשנה וחצי הראשונות, לא יכולתי בכלל לשמוע על מישהו אחר. ועם זאת, ידעתי שמתישהו זה יצטרך לקרות. אני חושבת שיש תהליך פנימי שאלמן צריך לעבור עם עצמו כדי לרצות להקים בית מחדש". מכאן היא מצביעה על בעיה נוספת ביחסן של הרשויות: "ברגע שאת מנסה להקים משפחה חדשה, המדינה קונסת אותך, מפסיקה לך את קצבת השארים. לאלמנות צה"ל לא".
דיסין: "עושים את זה גם לאלמנים שהפכו ל'ידועים בציבור'. אלמנים אומרים לנו: רגע, שיתנו שנייה להבין אם הזוגיות הזו בכלל עובדת, לבדוק אם היא תישאר. אבל לא – מיד מורידים את הקצבה. העובדה שאמא שלהם מתחתנת, לא הופכת ילדים לפחות יתומים. הם עדיין צריכים תמיכה".
אם יותר לי לחדור לפרטיות, את 17 שנה אלמנה ועדיין חובשת כיסוי ראש.
"נכון, זו בחירה שלי. אני באופן אישי מגיעה מחינוך חרדי. גדלתי בבני־ברק, למדתי בתיכון של גור. מבחינתי, אם ילדים הולכים עם ציציות וכיפה אבל אמא שלהם נטולת כיסוי ראש, זו הזמנה לדיבור על כך ש'משהו לא בסדר שם'. ואני לא רוצה את זה. חוץ מזה, ממילא עוד מעט יהיה לי שיער לבן, אז עדיף ככה", היא צוחקת.
שמואלי: "אני קיבלתי הוראה מרב להוריד את כיסוי הראש כבר אחרי חודש. כשאמרתי שאני לא מסוגלת, הוא אמר שהוא לא מאשר לי להישאר עם הכיסוי יותר משנה, כי עם ישראל צריך לקדש את החיים. זה היה לי קשה מאוד. אוהד הוא החבר הראשון שלי, חבר נפש מגיל 16 שליווה אותי בגיל ההתבגרות, בצבא. למדנו ובנינו את חיינו ביחד. היו לי יותר חיים איתו מאשר בלעדיו. מעבר לזוגיות, היינו קודם כול חברים טובים מאוד", היא אומרת ומוחה דמעה. "זה קשה. ויחד עם זה, את אמורה להיות אמיצה וחזקה, לדעת שלא כולם זכו למה שאת זכית. אנחנו לא צריכים ימים מיוחדים כדי לזכור מה שאבד לנו. אנחנו מציינים את החורבן שלנו לא רק בתשעת הימים".
"ועכשיו כשמגיע ט"ו באב, את רוצה אהבה חדשה?", שואלת אותה דיסין. "אני מאמינה שזה יקרה", משיבה שמואלי. "אם לא עכשיו, זה עוד יבוא. אוהד תמיד יהיה חלק מהחיים שלי, חלק ממני פיזית, חלק מהילדים שלי ושלו. אני לעולם אהיה אשתו, אלמנתו. אבל כמו שהרב אומר, אני מבינה שבשבילי ובשביל הילדים, אני צריכה לבנות בית".
דיסין מוסיפה סיפור אישי מאוד. "הבן השלישי שלי היה בן שנתיים כשיוסי נפטר. הוא לא הבין מה קרה: 'אין אבא, איפה הוא? אני רוצה את אבא'. בכל פעם שהוא שאל, אמרתי לו שהמשיח יגיע ותהיה תחיית המתים. דברים שלא הייתי חוזרת עליהם היום. ואז התחילה תקופה שבין שתיים לשלוש לפנות בוקר הילד היה מתעורר בבכי ובצרחות אימים – 'מתי תחיית המתים? מתי אבא מגיע?'. יום אחד חזרתי מהרצאה של שלה שורשן, שאיבדה את בעלה דורון, ואמרתי לבן שלי: 'אבא לא חוזר. זה לא יקרה'. והילד, שהיה כבר בן שלוש, הסתכל עליי ואמר 'אז אני רוצה אבא אחר'. מאז כל יום הוא שאל 'הבאת אבא אחר?'. בשלב מסוים הוא התחיל לצעוק עליי שאני לא יודעת לחפש אבא. אני חושבת שעד היום הוא קצת מאוכזב ממני, שלא מצאתי לו אבא אחר".
לפעמים עולה המחשבה שאם משהו יקרה לכן, הילדים יישארו לבד?
"היא עולה פעמים רבות מאוד. אנשים במצבנו נכנסים ללחץ היסטרי. הרי אחת מתשע נשים חולה בסרטן השד, למשל, וזה לא מדלג על אלמנות. בכלל, יש שני מישורים של התמודדות – רגשי וטכני. המישור הטכני הוא להסתדר עם כל ענייני הבית, המצב הכספי והילדים. ובמקביל קיים העניין הרגשי, שהוא עצם הנגיעה במוות, הידיעה ששום דבר לא מובטח בחיים. בין שני המישורים האלו יש מתח תמידי. אם אתה שם את כל הכוח שלך על פן אחד, הצד השני מתערער לך. כל הזמן אתה נמצא בניסיון לאזן. המטרה שהצבנו בפנינו בעמותה היא לנסות להצמיח מתוך כיף. לתת לאנשים את התרפיה בחברתם של מי שמתמודדים עם אותם דברים, וגם להעניק להם כלים בסיסיים שהם לא מקבלים בשום מקום אחר".
מהביטוח הלאומי לא התקבלה תגובה עד מועד סגירת הגיליון.
