מכירת חיסול: הישראלים שנאבקים נגד מכירת נשק לממשלים רודניים

הסרטון שהופץ ברשתות החברתיות לפני שבועות אחדים היה קשה לצפייה. אישה צעירה, על גבה תינוק, מובלת על ידי אדם שמאיים עליה ברובה. הוא מורה לה לשכב על האדמה, מתרחק כמה צעדים, ואז יורה צרור בה ובבנה. הם מתים מיד. מי שיחפש את הסיפור שמאחורי הסרטון בן שתי הדקות יגלה שהוא מגיע מקמרון שבמרכז אפריקה, מדינה שנתונה כבר שנתיים במלחמה פנימית אכזרית.

השלטונות שם מתעמרים בתושבי המחוזות הדוברים אנגלית, ואזרחים שמוחים על רמיסת זכויותיהם נרצחים בהמוניהם בידי כוחות הצבא. כפרים שלמים כבר נמחקו מעל פני האדמה.

בישראל יש מי שהמראות האלה מדירים שינה מעיניהם: קבוצה קטנה אך עיקשת של פעילים חברתיים שמצביעים על כך שחלק גדול מן הנשק המשמש את צבא קמרון מיוצר כאן בארץ ומשווק בידי חברות ישראליות. למעשה, נשק כחול־לבן נמכר כמעט לכל מדינה על פני הגלובוס, כולל אלה שנשלטות בידי רודנים מפוקפקים המפרים זכויות אדם באופן שיטתי. בתמונות שמגיעות ממדינות עולם שלישי ומתפרסמות בתקשורת העולמית וברשתות החברתיות אפשר לראות לא פעם מקלעי נגב לצד רובי תבור. חיל הים של מיאנמר – מדינה שהאו"ם קבע שמתרחש בה "טיהור אתני לפי הספר" – אף התרברב באפריל אשתקד ברכישת שש ספינות סופר־דבורה. ישראל, כך לפי משרד הביטחון, מייצאת גם מערכות תקשוב ולוחמה אלקטרונית, מכ"מים וכלי טיס לא מאוישים.

הפעילים בנושא מבקשים לעורר דיון ציבורי על הקווים האדומים של הסחר באמצעי לחימה, ועל דמותה המוסרית של מדינת ישראל, שתופסת כיום את המקום השמיני בטבלה העולמית של ייצוא כלי נשק. השיח הביקורתי בנושא חוצה גבולות פוליטיים, וקנה לו אחיזה גם בציונות הדתית. ח"כ יהודה גליק וח"כ לשעבר משה פייגלין מנסים לקדם חקיקה בנושא; רבנים בכירים מהמגזר הדתי־לאומי, ובהם הרב שלמה אבינר והרב יובל שרלו, התבטאו בגנות הסחר בנשק; ולאחרונה אף התקבלה בוועידת בני עקיבא החלטה שקוראת למדינת ישראל לחדול ממכירת נשק למדינות שמפרות זכויות אדם. הנושא עלה לסדר היום המגזרי בין השאר בזכות קבוצת פעילים ופעילות דתיים־לאומיים, שמאמינים שמשנתה של הציונות הדתית מחייבת מאבק נגד הנורמות של הייצוא הביטחוני הישראלי. בשיחה איתם הם מגוללים סיפור מטריד על מיליארדי דולרים שמחליפים ידיים, על תעשיית ענק שאינה שקופה וגלויה בפני הציבור, ועל החרדה שלהם ל"נשמתה של המדינה", כהגדרתם.

"מדובר בחברות ישראליות שחלקן קונות את הנשק מתעשיות ביטחוניות של המדינה וחלקן מייצרות אותו בעצמן, וכולן מקבלות אישורי שיווק וייצוא", אומר אלי יוסף ממעלה־אדומים, אחד הפעילים הבולטים בקבוצה. "ב־1994, כשברואנדה התחולל רצח עם שגבה את חייהם של 800 אלף בני אדם, נשק יצא מנמל התעופה בן־גוריון ונשלח לרוצחים. לעם בישראל לא ניתנה אפילו ההזדמנות הבסיסית לעכל את זה, כי המסמכים שמתעדים את הסחר נותרו מסווגים. איך יכול להיות שלא מאפשרים חשבון נפש בנושא הזה?"

הפגנה מול בית הכנסת

העובדות בנושא הייצוא הביטחוני של ישראל לוטות בערפל מכוון: משרד הביטחון, שמפקח על החברות הישראליות הפרטיות העוסקות בתחום, מסרב לנקוב בשמותיהן של מדינות ספציפיות שרוכשות את הנשק. "יש המון כוח והמון כסף שמושקע כדי שהכול יהיה מושתק ולא נדע את העובדות", אומר הרב אבידן פרידמן מאפרת, מחנך בתיכון הרטמן בירושלים ואחד הפעילים הבולטים בקבוצה. "המדיניות של הממשלה בכל הקשור ללקוחות היא עמימות מוחלטת, ובכך, אגב, ישראל חריגה מאוד לעומת מדינות מערביות אחרות. יש שלוש דרכים לגלות לאן הולך הנשק הישראלי: באמצעות הדיווחים של הממשלות שקונות אותו; דרך ארגוני זכויות אדם שנמצאים בשטח; ובאמצעות הדלפות בשוגג מצד היצרניות כאן בארץ. מהמידע הזה עולה שישראל מוכרת נשק לכל מדינה, פרט למדינות אויב ולכאלה שמועצת הביטחון של האו"ם הטילה עליהן אמברגו. לכל השאר אפשר להעביר יצוא ביטחוני. מדובר כיום על 130 מדינות, כולל רשימה ארוכה של מקומות שמצב זכויות האדם בהם בעייתי מאוד".

למרות העמימות הממשלתית, אפשר לומר בוודאות שחברות ישראליות מוכרות נשק לרואנדה, לדרום־סודן, לאזרבייג'ן, לקמרון ולמיאנמר – כולן מדינות שמצויות בסכסוכים אלימים ומבצעות פשעים נגד האנושות. 35 אחוזים מהעסקאות הישראליות נעשים מול מדינות באירופה ובצפון אמריקה, שני אחוזים נוספים מהייצוא מיועדים לאמריקה הלטינית, ו־63 אחוזים מופנים למדינות אסיה והפסיפיק ולאפריקה – כולל למשטרים שארצות הברית ואירופה חדלו למכור להם נשק.

בסך הכול מגלגל הייצוא הביטחוני הישראלי, לפי ההערכות, 9 מיליארדי דולרים בשנה. בארץ פועלות כיום למעלה מאלף חברות פרטיות שעוסקות במכירת אמצעי לחימה לחו"ל, ואלה פונות למשרד הביטחון כדי לקבל אישור לעסקאות. אגף הפיקוח על הייצוא הביטחוני מאשר כמעט את כולן: בשנים 2012־2017, כך פורסם, נענו בחיוב 99.8 אחוזים מהבקשות. מספר התשובות השליליות מגיע לכמה עשרות בשנה.

לצד מכירת אמצעי הלחימה יש תופעה של ייצוא מידע: קצינים זוטרים ובכירים במיל' יוצאים לאמן מיליציות או כוחות סדירים במדינות עולם שלישי, כשהם מתבססים על הניסיון שרכשו ביחידות מובחרות. המומחיות הישראלית בתחום זכתה לאחרונה גם לייצוג תרבותי־סאטירי: בתוכנית Who is America מגלם הקומיקאי היהודי־בריטי סשה ברון־כהן דמות של ישראלי גברתן, אלוף־משנה ערן מורד שמו, מומחה ללוחמה בטרור שמציע לבני שיחו לחמש ילדים אמריקנים כבר בגיל שלוש. המערכון עורר סערה עם שידורו, וחברי קונגרס רפובליקנים זעמו על מה שנתפס בעיניהם כניסיון להשפיל את ישראל.

אלי יוסף, הרוח החיה בקבוצה המבקשת להטיל מגבלות על הייצוא הביטחוני הישראלי, כבר מכיר היטב את כל מרכיביו של הענף. הוא נולד בפורט־סעיד שבמצרים אך גדל בלונדון, ושם הקים בגיל 17 סניף של תנועת בית"ר. ב־1975 עלה ארצה והתגייס לגולני. בעבר היה פעיל במאבק למען שחרורו של יונתן פולארד, ובשלוש השנים האחרונות הוא מסור לסוגיית הסחר בנשק – עומד בקשר עם פוליטיקאים, מפגין מול בתים של פוליטיקאים אחרים, ואפילו מפוצץ כנסים וימי עיון של הציונות הדתית, כשפתאום הוא קם משורות הקהל ומשמיע את זעקתו. ביום העצמאות אף גרם למהומה בחידון התנ"ך העולמי.

אל העיסוק בנושא הגיע יוסף בעקבות כתבה במקור ראשון על קבוצת רבנים שהגיעו לבקר מבקשי מקלט המוחזקים במתקן חולות. "בסוף הכתבה נאמר שאי אפשר לגרש את הפליטים בחזרה לאריתריאה, כי שם הם עלולים להירצח בנשק ישראלי", מספר יוסף. "המשפט הזה זעזע אותי. במוצאי שבת נכנסתי לאינטרנט, ובמשך שלושה ימים קראתי חומר על הייצוא הביטחוני. התברר לי שכבר שלושים שנה מדינת ישראל מחמשת את כל האנשים הכי רעים בעולם. הנשק שלנו מגיע אליהם, והכול נעשה בשקט, אף אחד לא מעלה שאלות.

"כמצביע של הבית היהודי פניתי לחברי כנסת ולשרים של מפלגה, והם אמרו לי במפורש שזה לא בסדר. אבל בכך זה נגמר. אחד השרים עוד ניסה לקדם חוק בנושא בוועדת השרים לענייני חקיקה, אך שם זה נפל. מאז ועד היום אני מתחנן בפני אנשי המפלגה שלפחות יקיימו דיון בנושא, ולא קורה דבר. הבנתי שצריך לצאת למאבק, כי אף אחד אחר לא יעשה את זה. במשך שנה וחצי הפגנתי לבד מול בית הכנסת של אורי אריאל בכפר־אדומים, ולאט־לאט הצטרפו עוד פעילים למאבק".

הישראלים החליפו תפקיד

נעמה רינגל (39), אדריכלית, נחשפה לנושא הסחר בנשק במהלך לימודיה בטכניון. "הרבה מהאנשים שלמדו איתי הועסקו כסטודנטים בחברות כמו רפא"ל ואלביט. לפני כמה שנים עבדתי באנגולה שבאפריקה, שבדיוק יצאה ממלחמת אזרחים ממושכת, וגיליתי שלא מעט ישראלים נמצאים שם בתור 'יד ימינו' של השלטון. הם עוזרים בכל מיני נושאים אזרחיים, כמו חקלאות ופיתוח. ואז שמעתי סביבי שאומרים 'עד היום הישראלים סחרו כאן בנשק, עכשיו הם עושים תוכנית מתאר ארצית'. האמירה הזו סקרנה אותי, והבנתי שהישראלים האלה אכן היו מעורבים במלחמת האזרחים הקשה שהסתיימה. התברר לי שישראל מעורבת בייצוא ביטחוני לאזור, ושלא תמיד זה נעשה בהתאם לעקרונות מוסריים של טוהר הנשק".

חברות ישראליות פרטיות הן אלו שמוכרות את הנשק, ובכל זאת אתם מפנים אצבע מאשימה כלפי ישראל הרשמית. למה בעצם?
"צריך לזכור שני דברים: ראשית, הפיקוח הוא בידי המדינה, והיא זו שמאשרת או דוחה בקשות לייצוא נשק. שנית, הכסף שמתקבל הוא חלק מהתוצר של מדינת ישראל, ולכן יש לה אינטרס כלכלי. מדובר על סחר בהיקף של 9 מיליארדי דולרים, וזה המון כסף מבחינת המשק הישראלי. אנחנו כמשלמי מיסים גם מממנים את מנגנון הפיקוח על החברות, וגם נהנים מההשלכות המאקרו־כלכליות של הסחר".

לדברי הרב פרידמן, הפסקת הייצוא הביטחוני למדינות שמפרות זכויות אדם תשפיע על תעשיית הנשק הישראלית באופן זניח. "ממה שידוע לנו, חלק גדול מהמיליארדים שמגלגל הענף מגיע ממקומות כמו הודו או ממדינות אירופה", הוא אומר. "רוב הייצוא לא מיועד למדינות בעייתיות, ולכן אפשר להפסיק את הסחר איתן בלי להסתכן בנזק כלכלי".

"הטענה שלנו כקבוצה היא לא 'נשק הוא דבר רע'", מבהירה רינגל. "אנחנו אומרים שדרוש שיקול דעת מוסרי, ושצריכים להיות קווים אדומים. מעבר לכך, כתפיסת עולם, הייתי שמחה לראות את מדינת ישראל בראש החץ של ייצוא טכנולוגיות רפואיות, או כאלה שקשורות לאיכות הסביבה. כיהודייה וכישראלית אני חושבת שהגניוס היהודי, המוחות המבריקים של המהנדסים שחיים כאן, יכול לעשות כל כך הרבה דברים שהם לאו דווקא פיתוח נשק. המציאות היא שחלק גדול משוק ההנדסה בארץ עוסק בתחום הזה. נכון, מדינות צריכות להגן על עצמן, ונשק יכול לשמש גם להצלת חיים, ובכל זאת יש משהו צורם בכך שכוח ההמצאה והכישרון הישראליים מכוונים דווקא לפיתוח אמצעי לחימה"

.
פרידמן סבור שגם ייצוא של טכנולוגיות "חיוביות" יכול להיות שלילי: "אנחנו מוכרים ביוטכנולוגיה ואנרגיה סולרית ליבשת אפריקה, ובמובן הזה ישראל היא אור לגויים. אבל אם תוך כדי כך אנחנו משמרים את הכוח בידי משטרים דיקטטוריים, אנחנו טובלים ושרץ בידינו. ישראל מציעה פתרונות לעם, אבל מחזקת את הממשל המושחת".

יצא לכם לשוחח על כך עם אנשים שעובדים בתעשיות הללו? מה הם יודעים, ומה הם מסבירים לעצמם?
רינגל: "אני מכירה מהנדסים שעבדו בחברות נשק, והתמקדו בחלק קטן של המוצר. אלה אנשים מוסריים מאוד, ואני בטוחה שאם היו יודעים שבעבודה שלהם הם מסייעים לרצח עם, זה היה מאוד מפריע להם. לא תמיד אפשר לראות את התמונה הכוללת. יצרתי קשר לאחרונה עם כמה מהם, ורובם מרגישים שאין להם כוח לשנות דברים. הם חיים עם עצמם בשלום, אומרים לעצמם שטוב שהם עושים זאת ולא אחרים, כי הם מייצרים נשק מדויק שיחסוך אבדות מיותרות. הבעיה היא שהנשק המדויק הזה מגיע לידיהם של רודנים שמחסלים אוכלוסיות שלמות. אם אתה לא בודק מהם הערכים של הלקוח, מה זה משנה כמה התאמצת כדי לשפר את הטכנולוגיה ואת הדיוק?"

יוסף: "ראיינו פעם סוחר נשק ושאלו אותו איך הוא ישן בלילה. הוא ענה: 'אני ישן טוב, כי אני יודע שמדינת ישראל אישרה לי לייצא את הנשק הזה'. המדינה הופכת לחותמת הכשרות – ברגע שהיא אמרה שזה מותר, הכול בסדר, ואף אחד לא בודק מעבר לזה. וגם המדינה עצמה משתמשת באותה תשובה: כל עוד מועצת הביטחון של האו"ם לא מטילה אמברגו, אין בעיה להמשיך את הסחר. כל אחד מעביר את האחריות אל מי שמעליו.

"יש פן נוסף של הסיפור הזה, שלגמרי נסתר מעין הציבור: בחורים צעירים בני 25־26 שמשתחררים מצה"ל, ומציעים להם 25 אלף שקלים בחודש כדי לאמן כוחות צבא של משטרים רצחניים. מגייסים אותם מפה לאוזן, חבר מביא חבר. פגשתי משפחה מכפר־אדומים, והאמא מספרת לי בדמעות שהבן שלה, שעכשיו השתחרר מדובדבן, חושב לנסוע לאפריקה. זו משפחה שעלתה ארצה לפני עשרים שנה, גידלה את ילדיה על אהבת הארץ והמדינה. היא סיפרה שהחבר'ה של הבן שלה מהצוות נוסעים לשם. אנחנו יודעים שמפקד לשעבר בדובדבן אחראי באופן אישי על כל האימונים בקמרון, שם מתחולל כיום טבח המוני. חיילים ששירתו בצה"ל במטרה להגן על מדינת ישראל וערכיה נוסעים למקומות האלה ולא מבינים לקראת מה הם הולכים. לא מדובר כאן על עובד בחברת נשק שמפתח דברים במחשב שלו, אלא על בחור צעיר שקיבל הכשרה במשך שלוש שנים, והיא לא ניתנה לו כדי לעזור לרוצחים".

רק לא לבקר את המערכת

אל השיחה מצטרפים שניים: אלון זילברשיין (23), ירושלמי, שסיים כעת את לימודיו בישיבת הר עציון ועובד בחינוך מיוחד; ואלון בלוך (15), הצעיר בחבורה, תלמיד ישיבה תיכונית מבית־שמש. בלוך מקדם בבני עקיבא את השיח על נושא ייצוא הנשק, וזילברשיין מפיץ את הבשורה בקרב חברים בישיבות השונות. שניהם מספרים על תגובות אוהדות, אך לא נלהבות במיוחד. "כשאני מסביר לאנשים מהו ייצוא ביטחוני ומציג את המצב העגום, בסופו של דבר הם מסכימים איתי", אומר בלוך. "אבל כשאני מזמין אותם להפגנות, או מנסה לקיים דיון בסניף, קצת נסוגים אחורה. רואים בזה דיון של שמאלנים, מאבק זכויות אדם, משהו שלדתיים לא אמור להיות אכפת ממנו. אלה הדברים שאני שומע. התשובה שלי היא שהתפיסה שאני מציג מבוססת על ההלכה. לא צריך למצוא פרצה בהלכה כדי לתמוך במאבק הזה – הדברים ברורים וכתובים שחור על גבי לבן, בין במשנה ובין ברמב"ם".

זילברשיין מספר על קושי מסוג אחר: "אצל חברים שלי יש נטייה לא לבקר את מערכת הביטחון. ברגע ששומעים שמשהו נועד 'לצרכים ביטחוניים', בוחרים לשתוק – מדובר בעניין ביטחוני, איך אפשר לבקר את זה בכלל? זה נוגד את הדי־אן־איי שלנו. אבל גם מערכת הביטחון צריכה להיות נתונה לביקורת".

הרב פרידמן מרכז את הפעילות של הקבוצה בציונות הדתית: הוא מקיים מפגשים בין רבנים לבכירים במערכת הביטחון, יוזם מכתבי רבנים לאישים כמו נשיא המדינה, ומרצה על הנושא בישיבות הסדר ובישיבות תיכוניות ברחבי הארץ. "הגעתי לתחום הזה בעקבות הרצאה של אלי יוסף בתיכון שאני מלמד בו. הוא סיפר על המאבק למען פולארד. זה היה זמן קצר אחרי שפולארד שוחרר, ושאלתי את אלי: 'ומה עכשיו?'. הוא דיבר איתי על חמלה ועל היכולת לראות את האחר, ומשם הגיע לנושא הסחר בנשק. התחלתי לקרוא חומרים באינטרנט, והתחלחלתי".

הוא וחבריו לקבוצה מחברים בין מאבקם לבין תפיסת עולם יהודית. "העולם הדתי שגדלתי בו תולה את החוסן שלנו כאן בארץ ישראל לא בכוח פוליטי או צבאי, אלא בשאלה אם אנחנו עומדים בדרישות של הקב"ה ואם אנחנו עושים את הדבר הנכון מבחינה דתית ומוסרית. קיבלנו כוח כדי להיות אור לגויים, ויש לנו תפקיד, אנחנו לא יכולים להיות עם ככל העמים. כשאנחנו מחמשים את האנשים הרעים ביותר בעולם זהו חילול השם, וסתירה לרעיון של הריבונות הישראלית, של המתנה שקיבלנו.

 

"התנ"ך חוזר שוב ושוב על האמירה שכאשר אנו מגיעים לעמדת כוח, אסור לנו להקריב את הערכים שלנו. זה דבר בסיסי במסורת היהודית. מצער אותי לראות שהפקרנו את הרעיון של מוסר וזכויות אדם בידי השמאל, כביכול כל סוגיה כזו שייכת לצד פוליטי מסוים. המאבק שלנו מאתגר את התפיסות המקובלות. יש אנשי ימין מובהקים שהביעו תמיכה בנו; מנגד יש קצינים שמזוהים עם מפלגת העבודה ומעורבים עמוקות בסחר בנשק, וכך עשו בעבר גם ממשלות שמאל".

"לפני שאני איש ימין, אני בן אדם", אומר אלי יוסף. "בלי קשר לדעות פוליטיות, אני לא יכול להיות מעורב ברצח המוני. אני מרגיש שאנשים לא מבינים שהנושא הזה הוא ייהרג ובל יעבור. יש ימין שטחי, שכל מה שהוא רוצה זה לנצח במלחמות, אבל ימין אמיתי רוצה לנצח גם בנשמה, לנצח את השנאה. כשאני זורע רוע בעולם, איך בדיוק זה משרת את ישראל? אם אני עוזר לנשיא דרום־סודן לרצוח 50 אלף איש, עזרתי לרוע לנצח. אין אידיאולוגיה ימנית שתומכת ברצח המונים, ואין לזה שום קשר לביטחון ישראל. זה ביטחון שווא".

המידע על הנעשה במדינות הללו מגיע לא פעם מארגוני זכויות אדם בחו"ל שאינם אוהבי ישראל, בלשון המעטה. יש לכם קונפליקט סביב הנושא הזה?
זילברשיין: "חלק מהמידע שבידינו אכן מגיע ממקורות כאלה. שאלתי פעם את משה פייגלין מה דעתו על כך, והוא השיב שלפעמים הארגונים הללו גם אומרים דברי אמת. מעבר לכך, חלק מהמדינות שישראל מוכרת להן נשק, הוקעו על ידי כל ממשלה מתוקנת בעולם. על דרום־סודן ומיאנמר, למשל, ארצות הברית הטילה אמברגו. אז גם אם אנחנו בוחרים לא לסמוך על ארגונים מסוימים, יש רשימה שלמה של בעלות ברית שלנו שהחליטו שעם המדינות האלה הן לא מתעסקות".

הנשמה של ראול ולנברג

מלבד עידוד השיח סביב הייצוא הביטחוני, מתמקדים כעת הפעילים בקריאה להגברת השקיפות, בניסיונות חקיקה ובעתירות שמגיש בשם הקבוצה עו"ד איתי מק, גם הוא במגזר הדתי. אחת מן העתירות, למשל, דרשה מבג"ץ להורות למדינה לחשוף את קשרי הסחר של ישראל עם יוגוסלביה בתקופת רצח העם בבוסניה בשנות התשעים. בפני בית המשפט הוצגו כמה וכמה ראיות לקשרי סחר כאלו, אך העתירה נדחתה בטענה שחשיפת הקשרים תזיק ליחסי החוץ של ישראל.

בתחום החקיקה קיימת למשל הצעת חוק שקידמו בעבר תמר זנדברג (מרצ) ויהודה גליק (הליכוד), ועברה לידיו של חיליק בר (המחנה הציוני), המבקשת לקבוע כי לצד השיקולים הביטחוניים והדיפלומטיים, תיאסר מכירת נשק וקיום אימונים צבאיים למדינות בהן יש הפרות חמורות של זכויות אדם. לפי ההצעה, המבוססת על המודל האמריקני, גוף שיורכב מאנשי משרד החוץ ומשרד הביטחון יגבש ויפרסם "רשימה שחורה" של המדינות האסורות. "חוק כזה יעבור רק אם חברי הכנסת יבינו שהערכים שהוא מייצג חשובים לציבור", אומר יוסף. "כל עוד זה לא יקרה, הח"כים יכולים להגיד לנו שזה לא מעניין אף אחד".

רינגל: "לכאורה צריך לעשות דבר פשוט מאוד, ועשו את זה בארצות הברית לפני חמש שנים. במשרד הביטחון כבר יש מנגנוני פיקוח, וצריך רק להוסיף לקריטריונים שלהם את ההיבט של זכויות אדם. הבעיה היא שיש התנגדות שקשה מאוד לפצח אותה, ויש הרבה מאוד נעלמים בחסות הטיעון הביטחוני. בסופו של דבר זו שאלה של מסה קריטית, ואם הציבור יתגייס יתחולל שינוי. אין כאן קושי מוסרי, ואין גם קושי ארגוני או כלכלי. זו שאלה של רצון טוב, וכרגע אין שינוי כי אין רצון טוב. כמעט כל אדם שאנחנו מגיעים אליו מסכים עם העמדה שלנו, ומודה שזה נושא משמעותי ומהותי, ובכל זאת אין מי שמוכן להוביל את המהלך. צריך מסה של ציבור, ומנהיג שיהיה מוכן להניף את הדגל".

זילברשיין: "לפעמים התחושה היא של אצבע בסכר, של אזרחים קטנים שעומדים מול תאגידים גדולים, וזה יכול להוביל לייאוש. אבל הנושא הזה חמור מכדי שנוותר עליו ולא נקיים אפילו דיון. אני מרגיש גם חוסר אונים מול תגובתם של חברי כנסת שהצבעתי להם. ציפינו שמפלגת הבית היהודי תהיה כוח מוסרי, שתוביל את המאבק, וזה לא קורה".

יוסף: "אני מגדיר את עצמי ניצול שואה, לא ברמה הפיזית אלא ברמה הרוחנית. שישה מיליון יהודים נרצחו בשואה – זו האמת העובדתית. האמת הערכית היא ששישה מיליון יהודים הופקרו לפני שהם נרצחו. תמיד שאבתי השראה מהאנשים שלא הפקירו אותנו, שבאו להציל אותנו, חסידי אומות העולם כמו ראול ולנברג. למדתי מהם שאני לא יכול לעמוד מהצד ולא לעשות כלום כשיש רצח עם, ואם כן – גם אני מסייע לרצח עם.

"היום אני מרגיש שהפקרנו את הנשמה של ולנברג. אני בוחר לקחת אחריות, ופירוש הדבר הוא שאני מוכן להסתכל על הסבל שאני שותף ביצירתו. אני לא יכול לישון בלילה, משום שאני יודע שאשפט בבית דין של מעלה כמי שסייע לרצח המוני. וזה גם יעבור לילדים שלי ולנכדים שלי ושל כל אחד מאיתנו. אין דבר חשוב יותר מאשר לעצור את זה. הערכים שלנו מתנגשים עם האינטרסים שלנו, והאינטרסים הם אלה שגוברים. אני לא דואג רק לילד בדרום־סודן, אלא מבין שאני פוגע בזהות שלי. לכן הפכתי את הנושא הזה למשימת חיים".

ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "אגף הפיקוח מקפיד להעניק רישיונות שיווק וייצוא ליצואנים ישראלים בהתאם לחוק הפיקוח על הייצוא הביטחוני. במסגרת בחינת הבקשות נלקחים בחשבון שיקולים רבים, ובכלל זה שיקולי שמירה על זכויות אדם, שיקולים מדיניים ושיקולים ביטחוניים, תוך התחשבות בסטנדרטים והתחייבויות בינלאומיות.

"מדינת ישראל לא נוהגת לפרסם את מדיניותה במתן רישיונות ייצוא או פרטים על אודות הרישיונות עצמם, וזאת מטעמים ביטחוניים ומדיניים".