דבר בראשיתה של ישיבת הממשלה לא רמז על הדרמה שתתרחש בסופה. השרים תפסו את מקומותיהם בשעה תשע בבוקר, כרגיל. דקות אחדות קודם לכן ליווה ראש הלשכה המיתולוגי יחיאל קדישאי את מנחם בגין לקומה השנייה במשרד ראש הממשלה, שם נמצא אולם הישיבות. מנכ"ל משרד ראש הממשלה מתי שמואלביץ' העריך באוזני קדישאי שצפויה ישיבה ארוכה, אולם קדישאי, מהמעטים שהיו בסוד העניינים, השיב שלהערכתו הישיבה תהיה דווקא קצרה. בגין, מכל מקום, בחר לשמור את הודעתו לשלבים המאוחרים. בסביבות עשר וחצי התחולל עימות בין שניים מבכירי הליכוד: אריאל שרון, שהודח ממשרד הביטחון חודשים אחדים קודם לכן ונותר בממשלה כשר בלי תיק, תקף בחריפות את שר הביטחון החדש משה ארנס, והלה נפגע ויצא בכעס מהאולם. לו ידע מה עומד לקרות בעוד רגע, אין ספק שהיה בוחר להישאר.
השעה הייתה 10:45 בבוקר, י"ט באלול תשמ"ג, 28 באוגוסט 1983. "מבקש אני למסור הודעה", אמר בגין לשרים. ההצהרה שהשמיע לאחר מכן תיזכר לדורות בגרסה תמציתית בת שלוש מילים, "איני יכול עוד", אך העיתונאי שלמה נקדימון, ששימש יועץ התקשורת של בגין בשנים הראשונות לכהונתו כראש ממשלה, פרסם נוסח אחר, מפורט יותר. "אני מבקש לציין כי אין כל קשר לדיון שנתקיים בממשלה (זה עתה – א"ס), ולא עם דיונים אחרים שהתקיימו לאחרונה", אמר בגין. "הסיבה אשר בשלה אני מוסרה היא אישית לחלוטין, אך איני יכול עוד לחכות עם הודעה זו, ולכן אני מוסרה כחוק. אומנם מלכתחילה מבקש אני סליחה, מחילה וכפרה. אם יינתנו לי – איני יודע.
"ידידים יקרים, אני מודיע בזה לממשלה על כוונתי להתפטר מתפקידי כראש הממשלה. אני לא יכול למלא את התפקיד הזה, ובאתי באופן מיוחד לישיבה זו של הממשלה כדי למסור את ההודעה, משום שבזה קשור תהליך קונסטיטוציוני מיוחד, וכל עוד לא מסרתי את ההודעה הזאת – תהליך זה כלל לא יתחיל".
הודעת הפרישה של בגין הכתה את המדינה בהלם, ולמען האמת גם את רובם המוחלט של השרים. הם לא צפו את הצעד ולא יכלו להבין את פשרו. מכתב ההתפטרות נמסר לנשיא על ידי מזכיר הממשלה דן מרידור רק כעבור 18 ימים, ב־15 בספטמבר, יומיים לפני יום הכיפורים. לדברי מרידור, וכן לפי עדויות נוספות, המכתב לא הוגש בידי בגין עצמו בגלל סיבה של מה בכך: פריחה על העור מנעה ממנו להתגלח, וראש הממשלה – עדיין ראש הממשלה – לא רצה לצאת מביתו בלתי מגולח, ולכן שלח את מזכיר הממשלה במקומו.
ההתמהמהות בהגשת המכתב לא הייתה מיוזמתו של בגין, שניסח טיוטה ראשונה דקות אחרי ההודעה בממשלה. שר האוצר יורם ארידור הוא שביקש ממנו להמתין עד שהליכוד יבחר לו יורש, כדי שהמפלגה לא תאבד את האחיזה בשלטון. בגין עוד הספיק לכנס ישיבת ממשלה שגרתית נוספת בשבוע שאחרי ההודעה.
מדוע ההתעכבות על הפרטים השוליים־לכאורה הללו? מפני שבדיעבד נשמעו כמה גרסאות שונות וסותרות באשר לתפקודו של בגין בחודשים שקדמו להודעת ההתפטרות; לפי חלקן, מדינת ישראל התנהלה במשך תקופה ארוכה ללא ראש ממשלה. ימי מלאת ארבעה עשורים לפרישתו של בגין הם מועד מתאים להצליב את העדויות, ולנסות להבין כיצד באמת נראתה שנת הכהונה האחרונה של מנהיג הימין המיתולוגי.
נוכח־נבצר
בארכיון המדינה מצוי ריאיון שקיימו אנשי הארכיון בשנת 2000 עם תא"ל במיל' עזריאל נבו, שהיה מזכירו הצבאי של בגין בתקופתו האחרונה כראש ממשלה. נבו מתאר את בגין כמי שחדל למעשה מלתפקד עוד הרבה לפני ההתפטרות הרשמית. בהיעדרו מילאו את מקומו עוזריו, מזכיריו ואנשי לשכתו, אך לא מונה לו מחליף רשמי, והציבור לא קיבל דיווח על מצבו האמיתי. הנה דברי נבו, בתמצית.
"אנשים ידעו שיש בעיה. אני ידעתי היטב שישנה בעיה, כי בעצם מראש השנה הוא נכנס לביתו, הוא הסתגר בבית והוא לא יצא מהבית במשך תקופה ארוכה, בעצם עד היום שהוא החליט לפרוש. הוא בעצם ניתק את עצמו מכל המערכת ולמעשה שלושה אנשים היו איתו בקשר באותה תקופה. זה היה דן מרידור, זה היה יחיאל קדישאי והייתי אני. זאת הייתה תקופה מאוד קשה, כי בחלק מהדברים הוא לא רצה לעסוק והייתה בעיה מי עוסק בהם. זאת הייתה דילמה עצומה מה עושים ואיך עושים. הוא לא ראה אנשים, הוא לא רצה גם לראות את ארנס אצלו בבית".
לפי נבו, ההיתלות בגילוח כעילה להישארות בבית קדמה בהרבה להגשת מכתב ההתפטרות לנשיא: "בתחילת הדרך הוא לא התגלח. הייתה לו איזה פריחה על העור והוא אמר שהוא לא רוצה לבוא למשרד לא מגולח. אחר כך הוא נשאר בבית. הוא היה מקבל כל פעם את החומר והחומר היה חוזר, וכמובן תמיד היה חוזר בלי תגובה ושום דבר. לפעמים הייתי צריך דברים מעשיים, ואז הייתי מדבר איתו בטלפון והוא היה אומר לי: 'תשמע, תפעיל את שיקול דעתך. אם זה נראה לך כך זה בסדר, אז זה בסדר'.
עזריאל נבו, המזכיר הצבאי של בגין, סיפר: "הייתי מדבר איתו בטלפון והוא היה אומר לי: 'תשמע, תפעיל את שיקול דעתך'. (…) ראש הממשלה חי, נושם, אתה מדבר איתו, אבל הוא דוחק מעצמו חלק מהדברים ולא רוצה לעשות אותם. אין ישיבות, אין פעילות, אין שום דבר"
"אבל הוא הגיע לנקודה שהוא הבין בעצמו שהוא לא יכול להמשיך בצורה כזאת. הכול ביחד הביא לאותו רגע שהוא בעצם נשבר. הוא נשבר ואמר שהוא לא יכול. השרים שהיו שם ניסו ללחוץ עליו ודיברו אליו ודיברו על ליבו, והוא היה נחוש בהחלטתו. הוא גמר את הישיבה הזאת, נכנס לאוטו והלך".
"מי באמת תפקד בחלל הזה? היה לו סגן?", שואל המראיין, ונבו משיב: "בצורה רשמית הוא היה ראש ממשלה, מה שנקרא 'כשיר'. אף אחד לא הכריז על כך שראש הממשלה לא כשיר וצריך למנות לו ממלא מקום. (…) בפועל אנחנו היינו עושים את כל העבודה. מביאים לו את הדברים, ובחלק היינו מחליטים מה אנחנו עושים ואיך עושים.
"לא היה שר בכיר (שמילא את מקומו של בגין – א"ס). אי אפשר להעביר חלק מהדברים ששייכים לראש הממשלה פתאום למישהו אחר. גם החוק קובע שממנים ממלא מקום אם נבצר מראש הממשלה למלא את תפקידו או אם ראש הממשלה נפטר, או אם ראש הממשלה נמצא מחוץ למדינה. במקרה הזה ראש הממשלה היה בארץ, אף אחד לא אמר שנבצר ממנו למלא את מקומו, אף אחד לא הכריז שום הכרזה. (…) ראש הממשלה חי, נושם, אתה מדבר איתו, אבל אתה רואה שהוא באיזשהו מקום דוחק מעצמו חלק מהדברים ולא רוצה לעשות אותם. אין ישיבות, אין פעילות, אין שום דבר. כל אחד עושה את המטלות שלו, כל שר עושה את המטלות שלו, אבל הוא עצמו באותה תקופה לא פעל כראש ממשלה".
אלו עיקרי הדברים מתוך הריאיון הארוך מאוד שהעניק נבו לארכיון המדינה. הגרסה הזו באשר לשנת כהונתו האחרונה של בגין צוטטה מאז במקורות רבים ובכתבות בעיתונים. נבו עוד חי בינינו, ואפילו לא מבוגר במיוחד – רק בן 75 – אבל סירב להתראיין לכתבה. שוחחנו עם כמה אנשים אחרים שראו מקרוב את השתלשלות הדברים, והשלמנו פרטים בעזרת הארכיון הזוכר הכול. מהצלבת כל אלו יחד נראה שנבו ערבב מוקדם ומאוחר. די לראות את תשובתו לשאלה המתבקשת כמה זמן נמשכה תקופת חוסר התפקוד.
"אני לא זוכר בדיוק כמה זמן זה היה", הוא אמר למראיין. "אני זוכר שזה התחיל בראש השנה. ודאי רשום אצלך מתי הוא פרש. אני זוכר שהוא הלך הביתה בראש השנה, ואני חושב שזה היה עניין של חודשיים או משהו כזה, שלושה חודשים. זאת הייתה תקופה מאוד־מאוד קשה. הרגשנו – אני יכול לדבר בשמי, אולי דן מרידור יכול לדבר בשמו – הרגשנו שכל הנטל הוא עלינו".
על איזה "ראש השנה" מדובר? ודאי אין הכוונה לראש השנה תשמ"ג (ספטמבר 1982), שנה לפני הכרזת ההתפטרות; הרי חודשיים לאחר מכן, בנובמבר 1982, בגין עוד המריא מכאן לביקור מדיני בארה"ב, ונאלץ לשוב ארצה עם פטירתה של אשתו עליזה. ראש הממשלה גם התייצב להעיד בפני ועדת כהן שהוקמה בנובמבר, ויומן הפגישות שלו בלשכתו מלא לפחות עד אמצע יוני 1983.
נבו עצמו מגדיר את תקופת ההסתגרות כחודשיים־שלושה בלבד, ולא שנה שלמה. מנגד, אם הוא מתכוון לציין את ראש השנה תשמ"ד (1983) כמועד ראשית ההסתגרות, הרי שבאותה העת כל המדינה ידעה על כוונתו של בגין לפרוש, ונותר שבוע בלבד עד הגשת מכתב ההתפטרות.
אמבולנס בשער האחורי
באותו התיק בארכיון המדינה מצויה גם עדות של יחיאל קדישאי. מדבריו אפשר להבין שכבר חודשים לפני הודעת הפרישה, בגין חש שאינו מסוגל להמשיך בתפקידו. מאידך גיסא, עד לישיבה הגורלית ההיא ראש הממשלה לא הסתגר בבית. "בבוקר באתי למשרד והוא הגיע אחרי כמה דקות", משחזר קדישאי את מה שקרה ב־28 באוגוסט 1983. "כשהגיע נכנסתי לחדר והוא אמר: 'טוב שנכנסת. אני רוצה להגיד לך שהיום אודיע בישיבת הממשלה שאני מסיים את תפקידי כראש ממשלה'. זאת לא הייתה הפתעה גדולה בשבילי, מכיוון שהוא כבר אמר את זה כמה פעמים. היו מקרים הרבה לפני כן. ואני הייתי תמיד אומר לו 'מה בוער? אתה תתגבר'. הוא הרגיש ביום מסוים לא טוב ואמר: 'אני מחר לא בא, אנוח בבית'. אז אמרתי בסדר, שינוח. קורה לאדם. למחרת בבוקר הוא הגיע והיה מלא מרץ. אמרתי לו בשתיים או שלוש הזדמנויות, עוד לפני השנה הזו: 'אתה ההוכחה שהרוח גוברת על החומר'. לפעמים אדם עייף, וזה קורה לכל אדם.
"הדבר העיקרי אצלו (שהביא לפרישה – א"ס) לדעתי הייתה התחושה שהוא לא יכול לעשות עבודה מושלמת. כתוצאה ממצב רוח וממצב גופני. הכול יחד. מטבעו הוא היה פרפקציוניסט מושלם או מושלם באופן פרפקטי. הוא לא אהב דברים שאינם עשויים כהלכה. זאת לא אומרת שהוא היה פדנט על כל דבר, אבל כאשר דבר נעשה על ידו – היה צריך להיות מושלם".
קדישאי גם מדגים את נטייתו של בגין לפרפקציוניזם: "הוא לא השתמש ברוסית בדיבור למרות שהוא הבין ודיבר רוסית, אבל הוא ידע שהרוסית שלו אינה מושלמת. סיפרתי על שיחה עם צ'ובאחין (דמיטרי צ'ובאחין, שגריר ברית המועצות בישראל עד ניתוק היחסים במלחמת ששת הימים – א"ס) שהתנהלה באנגלית מכיוון ש(בגין) לא שלט ברוסית כפי ששלט באנגלית, ולא יכול היה להביע ברוסית כל שרצה להביע.
יצחק שמיר, שר החוץ בממשלת בגין, סיפר על הדיונים בוועדת כהן: "זה השפיל את בגין מאוד. (…) ראיתי שעושים לו עוול. מספיק היה לראות את פניו של בגין. בת צחוק לא הייתה עולה על פניו כל אותו זמן"
"אותו הדבר בצרפתית. הוא הבין צרפתית, קרא את 'לה מונד' יום־יום, אבל לא דיבר בפומבי צרפתית. אם הוא צריך היה לדבר בצרפתית ברדיו, הוא היה הולך קודם לתרגל זאת אצל אחותו רחל הלפרין, שהיא מורה לצרפתית. היא הייתה מתקנת לו את ההיגוי או את ההברות השונות, את הדגשים. הוא היה חוזר על זה לפעמים שלוש, ארבע או חמש פעמים עד שזה יצא כהלכה".
אחרים דווקא העידו על בעיות תפקוד קשות אצל בגין בחודשים האחרונים לכהונתו, גם אם לא בממדים שתיאר נבו. יצחק שמיר, שהיה שר החוץ בממשלת בגין ומונה למחליפו, סיפר לאנשי ארכיון המדינה שוועדת כהן קיצרה את ימיו של בגין על כס השלטון: "זה השפיל אותו מאוד. לא היה לו מה להסתיר והוא לא הסתיר שום דבר. לא רימה אף אחד. אבל כשהוא בא לוועדה, עצם הדבר שהוא צריך להופיע בפני ועדת חקירה כראש ממשלה, זה פגע בו. אני ראיתי בזה פגיעה ולא יכולתי להשלים עם זה. ראיתי שעושים לו עוול. מספיק היה לראות את פניו של בגין. בת צחוק לא הייתה עולה על פניו כל אותו זמן. הוא סיפר על הכול, על החלטות הממשלה. עזרו לו אליקים רובינשטיין ויחיאל קדישאי ודן מרידור. הוא הלך ונחלש יותר ויותר".
המראיין ציין שמעת פרסום מסקנות ועדת כהן ועד שבגין אמר "איני יכול עוד" עברה חצי שנה בערך. האם השרים ראו לאורך הזמן את שלבי הירידה של ראש הממשלה וצפו את הפרישה? "מצב רוחו היה מאוד קשה", השיב שמיר. "הוא היה בא למשרד ויושב ולא הראה רצון להיפגש עם אנשים. הוא היה צריך לנסוע לארה"ב ולא רצה לנסוע".
לשאלה אם ניסו לדבר עם בגין על מינוי יורש השיב שמיר בשלילה. "אי אפשר היה לדבר איתו. בכלל היה קשה מאוד. (…) פחדנו. היה חשש שמישהו יהיה ראשון שיתחיל לדבר על זה, אז יקום רעש גדול. לא ידענו מה תהיה התשובה. לכן שתקו. כולם היו תחת לחץ ומועקה. עד שיום אחד בגין בא ואמר 'אינני יכול יותר'. זה נפל כמו רעם על כולם. הוא שמע את כולם ובכלל לא התרגז ולא כעס על אף אחד ואמר: 'אינני יכול יותר'.
"זו הייתה התשובה היחידה. הוא אמר שנכון שקשה עכשיו והוא מצטער, אבל איננו יכול יותר. הוא לא רב עם אף אחד, לא התווכח עם אף אחד ולא ניסה להציע פתרונות. עד הרגע האחרון באו חברי הכנסת וכל מיני קבוצות בנפרד לדבר איתו, להשפיע עליו. עד הרגע האחרון, אבל זה לא עזר".
חיים קורפו, שר התחבורה דאז, העיד גם הוא בפני אנשי ארכיון המדינה על בעיות תפקוד של ראש הממשלה בשלהי כהונתו. כשנשאל מה היו לדעתו הגורמים לפרישתו של בגין, השיב: "אין ספק שזה הצטברות של הכול, גם מחלתו. הוא כבר קיבל מספר פעמים התקפי לב, הוא היה כבר בטיפול בבית החולים וזה מעייף מאוד ומציק מאוד לאדם שצריך למלא כהונה של ראש ממשלה. אני זוכר שפעם באחת ההצבעות החשובות ביותר בכנסת הוא חש לפתע לא טוב, ואמבולנס חיכה להוציא אותו מהשער האחורי של הכנסת, והוא ביקש לדעת אם ההצבעה מובטחת. הוא לקח לי את היד ואמר: חיימקה, יהיה הכול בסדר? אמרתי לו כן, אל תדאג, הרוב מובטח. ואז הוא נח קצת ונתן להוציא אותו מהלשכה לאמבולנס ולבית החולים.
"גם המחלות, גם המועקה של הקורבנות בשלום הגליל, הכבידו על נפשו מאוד, ומות רעייתו – כל הדברים האלה יחד הביאו אותו למצב שהוא חש שהוא לא יכול למלא את תפקידו כראוי. הכול יחד הכריע אותו והוא ביקש לשחרר אותו מתפקידו. הוא לא היה איש מזויף. הוא היה איש עם כנות. הוא לא היה יכול להישאר יום אחד בתפקיד שהוא לא חש בו מוסרית שהוא נתון בידיים נאמנות וטובות".
"זה קרה גם קודם? בשנים אחרות, או בתקופות אחרות?", נשאל קורפו על הבעת רצון מצד בגין לפרוש. "לא", ענה, "ההתבטאויות שלו אף פעם לא היו בעניין הזה".
ראש ממשלה חסר בית
הרצל מקוב, מנכ"ל מרכז מורשת מנחם בגין, מסתייג מכול וכול מהטענות על "העברת סמכויות" מבגין לאנשי לשכתו. לפי המידע שבידיו, בגין היה חתום במלואה על כל החלטה שיצאה מטעמו, עד העברת המושכות לשמיר. "מרידור וקדישאי חלקו בכעס רב על התזה של עזריאל נבו", מספר מקוב. "קדישאי כלל לא עסק בענייני המדינה. נכון שבתקופה האחרונה לכהונתו, בגין נמנע מפגישות והעביר הוראות דרך השניים, אבל בכל מקרה נבו לא יכול להצביע על החלטה אחת שהוא עצמו קיבל במקום ראש הממשלה. אין ספק שבגין נחלש פיזית ומנטלית, אולם אנשים שנפגשו איתו מספרים שהוא היה חד, ללא שום פגיעה קוגניטיבית, ובעיקר מודע למצבו, מה שהביא אותו להחלטה לפרוש. כך למשל הוא אמר לקדישאי כשנסיעה נוספת לארה"ב עמדה על הפרק: האם מי שחש כמוני יכול לייצג את ישראל בפני נשיא ארה"ב?"
שלמה נקדימון משחזר באופן דומה למדי את אירועי תשמ"ג. הוא מוצא את לוח הפגישות של בגין בלשכת ראש הממשלה, וקורא באוזניי את סדר היום שלו מהמועד האחרון המצוי בלוח הזה, 15 ביוני 1983. באותו היום, לפי הכתוב, נועד בגין עם סיעת אגודת ישראל בכנסת, וכן פגש בארבע עיניים את איש קהילת המודיעין רפי איתן.
דן מרידור: "באותו הבוקר יחיאל אמר לי 'מנחם הולך להתפטר היום'. עוד חשבתי בתמימותי לעצור את זה. הצטערתי כשזה קרה, ואמרתי – עד כמה שהוא במצב קשה היום, הוא טוב יותר מכל אחד אחר"
מצד שני, אם זה התאריך האחרון ביומן הפגישות – אולי אפשר ללמוד מכאן שבחודשיים וחצי הבאים, עד הכרזת הפרישה, בגין כבר לא נפגש עם איש ואפילו לא הגיע ללשכה?
"אין דבר כזה", נקדימון נחרץ. "בגין הגיע למשרד שלו יום־יום עד שהוא פרש. אני אומר לך זאת באחריות מלאה. לדעתי הוא לא נעדר יום אחד. מה שכן, זה לא היה בגין שהכרנו, הפעיל והאנרגטי. העניין התגלגל כמה חודשים. הוא לא היה במיטבו והוא לא הסתיר את זה. באותה תקופה כבר לא עבדתי איתו, אבל באתי לשאול אותו שאלות בכל מיני נושאים, וראיתי שהוא לא אותו אדם".
מי שיכול לכאורה לשרטט את התמונה המלאה הוא דן מרידור, אז מזכיר הממשלה ולימים ח"כ ושר. "באותו בוקר יחיאל אמר לי 'מנחם הולך להתפטר היום'", מספר לנו מרידור. "עוד חשבתי בתמימותי לעצור את זה, ודיברתי עם שר הכלכלה יעקב מרידור, שהיה קרוב אליו בעיניי יותר משאר השרים. מלבדו, אף אחד מהשרים לא ידע על מה שעתיד להתרחש. למה אני מאריך בתיאור היום ההוא? כי אני זוכר את הרגשתי אז. הצטערתי כשזה קרה, ואמרתי – עד כמה שהוא במצב קשה היום, הוא טוב יותר מכל אחד אחר".
למרידור חשוב מאוד לא להתנגש חזיתית עם גרסתו של עזריאל נבו, שהוא מגדיר "איש אמת וחבר טוב", ועם זאת הוא מצהיר במפורש: "אני לא מקבל את זה. לא ראיתי אובדן יכולת של בגין. ראיתי אובדן אקטיביות, אבל לא אובדן יכולת בשום אופן. נכון שהיו משברים ועזרנו לו, והיו דברים שאני ניהלתי מטעמו, אבל זה טבעי. ראש הממשלה לא יכול לנהל הכול בעצמו".
מה לגבי הטענה שהוא לא יצא מביתו במשך חודשים, ולא הגיע אפילו לישיבות ממשלה?
"חודשים? לא. בכלל לא שמעתי טענה כזו עד היום".
ישיבות הממשלה התנהלו?
"בהחלט התנהלו".
בהשתתפות ראש הממשלה?
"כן, ודאי. הוא התכנס יותר בעצמו, אבל לא ראית אדם שלא מבין, שחולם. לא, בגין היה בהבנה מלאה של מה שקורה. בכל יום הוא היה קורא את החומר המודיעיני שהגיע ומעיר עליו הערות. ראיתי את האיש בקשייו הגדולים, כאב לראות את זה, ואני זוכר את התגובה האותנטית שלי להודעת הפרישה שלו – חבל שזה קורה, אפילו במצבו. האמנתי שהוא מסוגל להתגבר על המצב הזה.
"אני אדם שאהב אותו מאוד, אבל גם אדם רציונלי. הרי יש לנו אחריות לגורל המדינה. לא הייתי משרת של אדם, אלא של העניין הלאומי, היהודי, הציוני, הישראלי. זו בוודאי הייתה גם תורתו של בגין עצמו. הוא היה דמות היסטורית עצומה, באמת ענקית. אילו הייתי חושב שהאיש לא מתפקד ושהכול קורס, ברור שהייתי מקבל אחרת את הודעת הפרישה. הייתי אומר: נו טוב, אין מה לעשות. אבל לא חשבתי כך".
ולכל אורך התקופה הזו, הוא לא אמר לך או ליועציו משהו בסגנון "תחליטו בעצמכם מה שתראו לנכון"?
"אם עזריאל נבו אמר זאת כעובדה, אני סומך עליו בעיניים עצומות. הוא אדם הגון וישר. אני לא התרשמתי כך אז, ולא התרשמתי שעזריאל נבו התרשם כך אז. נכון, הייתה לנו תחושה כללית לא טובה, שאלנו את עצמנו איפה העוצמות וההיפראקטיביות של האיש. כשעזריאל בא לבשר לו על עוד ועוד חיילים שנפלו בלבנון, ראינו איך כובד האחריות הולך ומעיק על בגין – אבל הוא תפקד. עם פחות אנרגיה אקטיבית, אבל במלוא ההבנה".
הוא היה ראש ממשלה לכל דבר ועניין?
"כן. הוא כמובן נעזר באנשים. באותה תקופה הייתה למשל שביתה גדולה של הרופאים. אחותי הייתה רופאה, ואני ניהלתי את המשבר הזה מטעם בגין, בין שר האוצר יורם ארידור לשר הבריאות אליעזר שוסטק. אבל זה לא היה חריג". אפילו בשבועיים וחצי שעברו בין הודעת הפרישה להתפטרות בפועל, כך לפי מרידור, בגין המשיך לתפקד כראש ממשלה לכל דבר ועניין: "עזריאל היה מביא לו חומרים, וגם אנחנו".
באשר לגורם לשבר שפקד את בגין, מרידור מצטרף לתיאוריה הרווחת שתולה זאת במלחמת לבנון הראשונה. "המלחמה הלכה והסתבכה שלא כמתוכנן. היא החלה כמבצע ל־48 שעות ולארבעים קילומטר, כפי שרפול ואריק שרון הציגו זאת במפורש בפני הממשלה, והגיעה למקומות קשים ולמספר הרוגים שהלך וגדל. בגין לא צפה שכך יקרה, וזה השפיע עליו בצורה קשה מאוד. הוא לקח באופן אישי כל חייל שנהרג, והיה כותב מכתב לכל משפחה. אנשים מספרים שגם בתקופת המחתרת הוא גילה רגישות כזו לחיי אדם, ודאג ככל יכולתו שאנשים יחזרו שלמים ובריאים מהמבצעים של הארגון.
"ראיתי איך יורד עליו עצב גדול, והייתה גם השאלה הקשה איך יוצאים מהעניין הזה של לבנון. הוא היה אדם בעל מחויבות מוסרית, וחש אחריות מוסרית עצומה. לא אכנס לשאלה אם שרון אמר או לא אמר לו את האמת, כי כך או אחרת בגין ראה את עצמו אחראי כלפי העם. גם עזריאל וגם אני ראינו שקיימת סכנה שהוא ירצה להתפטר".
מה גרם לבגין להתפטר דווקא אז, בסוף אוגוסט 1983? מרידור מציין סיבה אפשרית בנאלית למדי: "בגין אמר הרבה שנים קודם לכן, וחזר על כך כמה פעמים, שבגיל שבעים הוא יפרוש. הוא נולד ב'שבת נחמו', ואני זוכר שהגיעה שבת נחמו תשמ"ג, ובגין חגג שבעים, ועברה השבת והוא לא התפטר. חשבתי שהנה, זה לא קרה, אבל חודש ושבוע אחר כך הוא התפטר. כלומר, האפשרות הזו עמדה באוויר עוד הרבה לפני המלחמה, וגם לפני מותה של עליזה".
לדברי מרידור, בגין ביקש ממנו לנסח את המכתב שיוגש לנשיא. "עשיתי זאת, והוא חתם על המכתב". ההתפטרות, הוא מספר, חייבה עיסוק גם בסוגיות שוליות לכאורה. "עלתה השאלה איפה הוא יגור מעכשיו. לא היה לו מקום מגורים, כי הבית בתל־אביב שבו התגורר עם עליזה לפני שהתמנה לראש הממשלה לא היה שלהם אלא שכור בדמי מפתח.
"הלכתי וחיפשתי דירה בירושלים, אף שזה לא היה תפקידי, ומצאתי כזו ברחוב שלמה צמח בשכונת יפה־נוף. בגין חתם על חוזה שכירות של 600 דולרים לחודש כמדומני. אדם שבמשך חמישים שנים ויותר שירת את העם במשרות הכי מסוכנות והכי חשובות, בסוף לא היה לו רכוש אישי בכלל, כי זה לא עניין אותו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
