טיסה 114 של ליביאן איירליינס יצאה מנמל התעופה טריפולי בלוב לקהיר בירת מצרים בשעה 10:30 בבוקר 23 בפברואר 1973. מזג האוויר היה אביך והרוחות מעל צפון אפריקה סערו. לאחר נחיתת ביניים קצרה בבנגאזי במזרח לוב נקלע מטוס הנוסעים, בואינג 727, לסופת חול כבדה, והטייס נאלץ להסתמך רק על מכשירי הניווט. אלה הטעו אותו, והוא נסחף מזרחה עד שטס מעל תעלת סואץ – וב־13:54, בגובה 20 אלף רגל, חדר לחצי האי סיני, שהיה אז בשליטתה של ישראל.
שני מטוסי פנטום של חיל האוויר הוזנקו ליירט אותו – לא להפיל אותו, אלא להפנות אותו לנחיתה כדי לברר מה פשר פלישתו לתחום האווירי של מדינת ישראל. טייסי הפנטומים ניסו לזהות אם יש אנשים בתוך המטוס, אך החלונות היו מוגפים. הם אותתו לטייסי הבואינג בסימנים המקובלים לעקוב אחריהם ולנחות בשדה התעופה הצבאי ברפידים; הטייס ציית, הנמיך לגובה 5,000 רגל ואף הוריד את כן הנסע, אך ברגע האחרון שינה את דעתו, קיפל את הגלגלים בחזרה למקומם ופנה לשוב למצרים.
הפנטומים ירו בקצות כנפיו של המטוס, אך הוא לא הראה כל סימן לכך שהוא מסתובב; לאחר מכן הם ירו בכנפיו, והוא החל לצלול מטה. לאחר ניסיון כושל לנחיתת אונס בדיונות ממזרח לאגם המר הגדול, הוא התרסק. 108 מתוך 113 הנוסעים ואנשי הצוות נספו
שרשרת הטלפונים הגיעה עד הרמטכ"ל בניסיון להבין מה לעשות עם המטוס. הכוננות הביטחונית אז הייתה גבוהה במיוחד, ומקורות מודיעין דיווחו על אפשרות לפיגועי חבלה באמצעות מטוס נוסעים. ההתלבטות הסתיימה בהוראה הרת גורל: "תפילו את המטוס".
הפנטומים ירו בקצות כנפיו של המטוס, אך הוא לא הראה כל סימן לכך שהוא מסתובב; לאחר מכן הם ירו בכנפיו, והוא החל לצלול מטה. הוא התרסק בדיונות החול ממזרח לאגם המר הגדול לאחר ניסיון כושל לנחיתת אונס. 108 מתוך 113 הנוסעים ואנשי הצוות נספו.
הטייס שהפיל את המטוס היה דורון שלו מטייסת 201. חודשים ספורים אחר כך, במלחמת יום הכיפורים, הוא נאלץ לנטוש את מטוסו מעל מצרים ונפל בשבי המצרי. לאחר שחזר מהשבי, היה למדריך קורס טיס, והדריך בין השאר את אילן רמון. הוא התרסק אל מותו ב־1977 בתאונה אווירית במטוס כפיר.
על טייסיה של טייסת 201 במלחמת יום הכיפורים נמנים מנהיגים מובילים בעשייה הביטחונית והציבורית בשנים שחלפו מאז: ראש עיריית תל־אביב רון חולדאי, הרמטכ"ל לשעבר רב־אלוף במיל' דן חלוץ, ראש אכ"א לשעבר אלוף במיל' גיל רגב ועוד. חמישים שנה אחרי המלחמה, הם ניגשו מחדש אל הזיכרונות מהשנים ההן, במהלך הפקתה של סדרת התעודה "האחת" (כאן 11) שיצרו אמנון רבי וסימה קדמון (שהייתה אז פקידת המבצעים של הטייסת) בבימויו של גלעד טוקטלי.
"דורון בא אליי ואמר לי, 'אני הפלתי אותו'", משחזר גיל רגב (72) את פגישתו עם שלו בטייסת, לאחר הפלת מטוס הנוסעים הלובי. "אמרתי לו, 'מה?', והוא ענה: 'אני יריתי את צרור המוות. אני הפלתי אותו'. הוא לא אמר את זה בגאווה, הוא אמר את זה כעובדה".
שלו נחרת בזיכרון כולם. רגב מתאר אותו כ"נפש רגישה. הוא היה מוזיקאי, היינו מנגנים ושרים. הוא פיסל ועבד בנגריית החובבים בבסיס". גם דן חלוץ (75) "זוכר את דורון מהיום שהגיע לטייסת. הוא היה איש יפה תואר, אבל התכונות שייחדו אותו הן קודם כול רגישות רבה. הייתה לו נפש של אמן. הוא נהג לפרוט על הגיטרה והיה רגיש מאוד, וכן, הוא גם היה טייס מאוד טוב. יותר מזה, הוא היה פייטר. עם כל הרגישויות שלו הוא גם היה לוחם".
סודות בשבי
שלו נולד בתל־אביב ב־1951, ובהמשך עבר עם משפחתו לקיבוץ מרחביה, שם התחנך על אהבת החקלאות והטבע. ממרחביה עברה המשפחה להרצליה, כשדורון היה בן 14. הנער, שהתאהב בעבודת האדמה, ביקש להתקבל כילד חוץ בקיבוץ עין־חרוד. בשהותו שם פיתח את כישוריו הפיזיים והיה ספורטאי מצטיין, אך גם גילה את יכולותיו האמנותיות: ציור, רישום, כתיבה ונגינה. בגיל 18 גויס לחיל האוויר, ולאחר סיום קורס טיס נשלח לטייסת 201.
"הייתי ותיק ממנו בשנה וקצת", נזכר חלוץ, "אבל נוצרה בינינו חברות. לא דובר בטייסת יותר מדי על המטוס הלובי. כל חיבוטי הנפש היו מאיתנו והלאה. לא היינו חשופים אליהם. אבל אין ספק שבדורון זה חולל סערה גדולה. לא היה נדיר אז שמטוסים נפלו באימונים ובמבצעים, ואין ספק שהיו מי שצברו משקעים. ודורון היה איש רגיש. איש שמזיל דמעה".
האחות, טלי שלו: "דורון דיבר על תחושת הפקרה. עוד לא התאוששו מהאסון שקרה, ופתאום שמים אותם במסיבת עיתונאים. זה כמו לזרוק מישהו לגוב האריות. עבורו זה היה שבר איום ונורא, הידיעה שהוא הרג המון אנשים. הוא אמר לי, ואני זוכרת את זה כמו היום, ׳אני נשבע לך שלא ידענו שיש נוסעים במטוס׳"
למחרת הפלת המטוס הלובי, מספרת בסדרה טלי, אחותו של שלו, לקחו את הטייסים למסיבת עיתונאים. "הושיבו אותם עם הגב למצלמות והפציצו אותם בשאלות", היא אומרת שם. "דורון דיבר על התחושה הזאת שהייתה לו, של הפקרה. עוד לא התאוששו מהאסון הזה שקרה, ופתאום שמים אותם במסיבת עיתונאים. זה כמו לזרוק מישהו לגוב האריות. עבורו זה היה שבר איום ונורא, הידיעה שהוא הרג המון אנשים. הוא אמר לי, ואני זוכרת את זה כמו היום, ׳אני נשבע לך שלא ידענו שיש נוסעים במטוס׳. הוא גם דיבר קצת על התחושה שלא היה להם בסופו של דבר גיבוי כלפי חוץ. מתחת לפני השטח התחיל לבעבע איזה אי שקט שבעצם אף פעם לא נרגע".
טלי שירתה אז בשגרירות בוושינגטון במחלקת העיתונות. "אף אחד במשפחה שלנו לא ידע שדורון השתתף בהפלת המטוס הלובי", היא אומרת. "אני הייתי היחידה. לא היה לי עם מי לדבר על זה". כשנפל שלו בשבי המצרים, "מוטה גור, שהיה הנספח הצבאי, שיתף אותי בחרדה מה יהיה אם שבויים לא יעמדו בחקירות ויגלו את השמות של הטייסים. החשש הגדול היה שהוא יועמד למשפט ראווה, ייתלה בכיכר העיר כמו שעשו לאלי כהן".
נפילתו של שלו בשבי אירעה ב־18 באוקטובר, כשחיל האוויר תקף סוללות טילי קרקע־אוויר בגזרת התעלה במבצע מפצח 22. התחבולה הייתה לעקוף את פורט סעיד, להיכנס דרך הדלתא ולתקוף את המצרים מן העורף, בטיסה ממערב למזרח. הנווט בפנטום שהטיס שלו, יוסי לב־ארי, זוכר ש"הוא חשש ממצב של נפילה בשבי המצרי, שיתגלה פתאום שהוא זה שהפיל את המטוס הלובי. הוא גם אמר לי את זה בארבע עיניים כשיצאנו".
במהלך הטיסה זיהה לב־ארי שהם סוטים מהנתיב המתוכנן. "היינו אמורים לעבור איזה אגמון שצריך להיות מצד ימין שלנו, והוא פתאום הופיע בצד שמאל. הגענו לשלב התקיפה לא במהירות שרצינו ולא במקום שרצינו, ואחרי שחרור הפצצות ראיתי טיל שמגיע אלינו. ניסינו לשבור הצידה ולא הצלחנו, ונפגענו. בשלב מסוים דורון החליט להנטיש אותנו. אני יצאתי ראשון ודורון יצא אחריי בצניחה.
"עשיתי את כל המאמצים כדי לגלוש עם המצנח מזרחה, אבל הייתה רוח מזרחית שלקחה אותנו לתוך מצרים. דורון נפל ישר לתוך מתחם נ"מ שהיה שם, ואני נפלתי קרוב מאוד לכביש. ראיתי בחופת המצנח את חורי הירי. התנתקתי מהמצנח, ניסיתי לרוץ תוך כדי שיורים עליי, נפגעתי ברגל ולא יכולתי יותר. ניגש אליי קצין מצרי, ופתאום קרה דבר מוזר – הוא לא כיוון אליי את הנשק אלא לחיילים שלו, כדי שלא יעשו בי לינץ'. הגיע ג'יפ לאסוף אותי, ואז פגשתי את דורון".
זה היה היום ה־13 למלחמה; מבצע אבירי לב – חציית התעלה וביסוס ראש הגשר בגדה המערבית שלה – היה ביומו השלישי. אוגדת אדן החלה לחצות לתוך מצרים, חטיבה 421 הרחיבה את ראש הגשר, וההתגוננות הקשה של ימיה הראשונים של המלחמה הפכה באופן מובהק למתקפה ישראלית מנצחת. מבצע מפצח 22 הצליח להשמיד שש סוללות טילים מצריות, במחיר הפלתם של שישה מטוסי פנטום וסקייהוק של חיל האוויר; אבל שלו ולב־ארי לא ידעו מהן תוצאות המבצע, וגם לא היו יכולים לדעת כיצד מתקדמת חציית התעלה אחרי ההצלחה בימים הראשונים.
שלו חזר מהשבי צנום, 16 קילו פחות משהיה כשהמריא באמצע המלחמה. החיים לכאורה שבו למסלולם, אבל ההמשך היה מטריד. אשתו התקשרה לאביו וסיפרה שהוא מתקשה לישון ו"כל הזמן מסתובב בחדר הלוך וחזור". "הילד ישן שישה שבועות על רצפת בטון", השיב לה האב. "אולי הוא לא רגיל למיטה כבר"
"הגענו לאיזה בונקר ואני עושה את עצמי מתעלם בזמן שחוקרים את דורון והוא צועק לי בקול את כל סיפור הכיסוי שלנו, שילווה אותנו בימים הבאים", מספר לב־ארי על החקירות הראשונות. "משם המשכנו לעבר קהיר. בדרך עצרו באיזה כפר, כנראה של החבר'ה שלקחו אותנו. הורידו אותנו, חבטו בנו, דורון ואני נאנקנו שם תחת הכאב. אחרי כמה ימים של עינויים וחקירות הוציאו אותנו למגרש ונתנו לנו להישען זה על זה, אני על הכתף שלו והוא על הכתף שלי, והצליפו בנו בשוט עשוי מחוטי מתכת עם גולה בקצה. הוא חטף, ואני חטפתי, ועודדנו אחד את השני שעוד מעט זה יעבור".
זה עבר אחרי כשישה שבועות שהם בילו בצינוק: בנובמבר התקיימה עסקת חילופי השבויים. "כמה ימים לפני כן נתנו לנו שבוע פיטום", נזכר לב־ארי. "שמו אותנו בשמש, והיינו משוחררים. דורון תיאר לי את החזרה שלו ארצה, איך הוא הולך לחגוג אותה, והכול באופן ציורי כזה".
המידע על המעורבות שלו בהפלת המטוס הלובי לא נחשף שם?
"עברנו הכשרה לשמור על מידע רגיש. אחרי שחזרנו נפגשנו פעם או פעמיים ואז נפרדו דרכינו. הוא עבר לטוס במטוס חד־מושבי ואני התאוששתי מהפציעה וחזרתי לטוס בפנטום".
שלו חזר מהשבי צנום, 16 קילו פחות משהיה כשהמריא באמצע המלחמה. אשתו פגשה אותו עם ילדתו שאך נולדה, קרן, והחיים לכאורה שבו למסלולם. אבל ההמשך היה מטריד. אשתו התקשרה לאביו וסיפרה שהוא מתקשה לישון ו"כל הזמן מסתובב בחדר הלוך וחזור". "הילד ישן שישה שבועות על רצפת בטון", השיב לה האב. "אולי הוא לא רגיל למיטה כבר, צריך להרגיל אותו ובסבלנות רבה, עד שיחזור לאֵיתנו". אבל הנישואים לא הצליחו להחזיק מעמד, והשניים נפרדו.
מכה אחר מכה
החיים המשיכו לחבוט בשלו: שלושה חודשים אחרי החזרה מהשבי נהרג חברו הטוב איציק ברעם, וחודשיים לאחר מכן נהרג עוד חבר, יגאל סתווי. "לא ניתן לו זמן להתאושש ממכה אחת, והנה הגיעה המכה הבאה", אומרת טלי בסדרה. "משהו בו כבה. העיניים שלו היו כבויות. התחיל מין אי שקט כזה".
"האחת" המריאה ל־758 גיחות במלחמה ההיא, והיא טייסת הפנטומים שהצליחה להפיל הכי הרבה מטוסי אויב במלחמה: 35. אבל היא גם ספגה הכי הרבה אבדות במלחמת יום הכיפורים. שבעה מטייסיה ונווטיה נהרגו, 14 נפלו בשבי, ו־15 ממטוסי הטייסת נפגעו, התרסקו וננטשו. המחיר הרגשי שהתקופה הזאת תבעה מאנשי הטייסת החל להתבהר רק במרוצת השנים. בציור שהתגלה לאחר מותו של שלו, שהוא כנראה צייר זמן מה אחרי השבי, נראית גולגולת כרוכה בחבל מהודק ולצידה קסדת טיסה. "אני מבין את התמונה כמי שנמצא כפות ללא מוצא. קסדה על הרצפה. זה דורון שלו, כך הוא מרגיש", מפרש רגב.
טלי מספרת בסדרה שאחיה לא היה מסוגל לדבר על מה שעבר. "מי שהכיר אותו גם לא היה צריך כל כך פרטים. הוא היה מסתכל בעיניים: הן היו כבויות. הוא כתב על התקווה לחזור הביתה ועל השמחה שהוא חזר, אבל משהו כבה שם. אני לא פסיכולוגית, אני לא יכולה לחבר. האם זה העמיק את הטראומה של המטוס הלובי, האם זו טראומה חדשה שנוצרה? אני לא יודעת".
החוויות הלא פשוטות של שלו לא תמו במלחמה. בבית הספר לטיסה, כשהיה באוויר במטוס פוגה עם חניך, המנוע כבה והשניים היו חייבים לנטוש. שלו הסתבך עם המצנח, ויצא מהמטוס מאוחר מדי: הוא פגע בקרקע בעוצמה, ונפצע בגבו. כשפקח את עיניו היה משוכנע שהוא שוב בשבי
ולמרות הכול, שלו השתוקק לחזור לטוס. אמנת ז'נבה מבהירה ששבויי מלחמה אינם יכולים לחזור לשרת בשירות פעיל, אבל שלו חתם ויתור על הגנות האמנה ועבר ללמד בבית הספר לטיסה. גם לב־ארי השתוקק לחזור לחיל. "הייתי צריך להיאבק כדי לטוס שוב", הוא אומר. "הייתי די פגוע עם חוליה מעוכה בעמוד השדרה, אבל הייתי נחוש מאוד לחזור. שנה אחרי כן עזבתי את הטייסת בגלל בעיות בריאות".
בכלל, עברתם חוויות לא פשוטות. מישהו נתן את דעתו על כך?
"לא דרשו מאיתנו לחזור לשרת, זו הייתה התנדבות שלנו. חלק מהלקח שלי מימי המלחמה היה לחזור ולתקן את מה שחשבתי שצריך לתקן".
החוויות הלא פשוטות של שלו לא תמו במלחמת יום הכיפורים. בבית הספר לטיסה, כשהיה באוויר במטוס פוגה עם חניך, המנוע כבה והשניים היו חייבים לנטוש. "למטוס פוגה אין כיסא מפלט", מסביר רגב, "אתה צריך לפתוח את החופות ולפרוץ החוצה. דורון המתין שהחניך יצא, וזה לקח זמן – פותחים חופה, משחררים את הרתמות וקופצים מהמטוס, ומחוץ למטוס מושכים בידית שפותחת את המצנח. זו נטישה מסובכת מאוד, שלא מתאמנים עליה. אין דרך לחוות אותה אלא בזמן אמת". שלו הסתבך עם המצנח, ויצא מהמטוס מאוחר מדי: הוא פגע בקרקע בעוצמה, ונפצע בגבו. כשפקח את עיניו היה משוכנע שהוא שוב בשבי. "דורון אמר לי שהצעקה שלו הרעידה את כל הבסיס", מספרת טלי בסדרה.
החניך, שיצא בשלום מההתרסקות, היה אילן רמון. "אני חושב שדורון קיבל ציון לשבח על זה", אומר רגב. "הוא רצה לוודא שהחניך יוצא. אני זוכר שהוא סיפר לי איך הוא יצא מהמטוס אחרי החניך, ממש דחף ברגליים בכוח ועף החוצה מהמטוס".
החוויות הקשות הותירו את חותמן בשלו. ב־1974 הגיע לביקור בארה"ב, והביא לאחותו תקליט של מתי כספי. "הוא אמר לי ׳שימי לב לשיר׳", מספרת טלי בסדרה. "זה היה השיר ׳אני יודע שאני אמות בקיץ׳. הטריד אותי מה פתאום… מה כל כך מיוחד בשיר הזה? ולא שאלתי. לא שאלתי למה השיר הזה דווקא ולא שיר אחר".
הראש שבקוקפיט
הוא מת בקיץ. ב־7 באוגוסט 1977 יצא מוקדם בבוקר מביתו לנסיעה לבסיס חצור, חש עייפות ועצר בשולי כביש 4 לנמנום קצר. משאית שנסעה לכיוון עזה פגעה בטנדר שלו וסובבה אותו כמה פעמים, אך הוא יצא ללא פגע. "הביאו אותו למרפאה, הרופא הצבאי בדק אותו ואמר ׳הכול בסדר, הוא כשיר לטוס׳", מספרת טלי בסדרה. "באותו היום הוא היה אמור לטוס טיסת סולו בכפיר המשופר. על סמך עדויות שקיבלתי, בזמן הטיסה הוא אמר שהוא צולל למטווח, ולא התרומם".
בגיחת האימונים הזאת התרסק מטוסו של שלו והוא נהרג. "לא היה ברור מה קרה שם, שלוש ועדות חקירה לא הצליחו להגיע למסקנה", אומרת טלי בסדרה. "ואיפה שיש סימני שאלה, רב־סרן שמועתי חוגג. התחילו כל מיני שמועות ורכילויות ודברים שכאב לנו לשמוע, ואולי היום אני יכולה איכשהו למצוא בליבי פינה להבין אותם. אני יכולה להבין שמישהו העלה בדעתו שזה היה מעשה מכוון. אבל אני רוצה בהזדמנות חגיגית זאת להשיב לכל המלעיזים למיניהם: אם דורון היה רוצה להתאבד הוא לא היה הורס מטוס, חד וחלק. זה בלתי נתפס בכלל. אני בטוחה שמי שבאמת הכיר את דורון תומך במה שאני אומרת".
רגב מסכים. "טייסים רבים פגעו בקרקע בלי שהם התכוונו, מהמון סיבות", הוא אומר. "לפעמים מחוסר תשומת לב, לפעמים הראש בתוך הקוקפיט במקום להביט החוצה, לפעמים מתעסקים באיזה מפסק או באיזה חיווי. כמפקדי טייסת, אומרים לנו להיות ערניים למצבים נפשיים שטייסיך עלולים להיקלע אליהם, כגון מותו של אדם קרוב. כלומר, יש מצבים שהראש שלנו לפעמים נמצא במקום אחר. אנחנו לא חדים במשימה, אנחנו לא דרוכים במאה אחוז. זה קרה ללא מעט טייסים, מהבחינה הפסיכולוגית ומבחינת איפה שהם היו בתקופת חייהם בזמן התאונה, ולרקע הזה יש בפירוש השפעה על הביצועים. אז אני יכול להסכים שדורון בתקופת התאונה היה עמוס מאוד, אולי עייף כי הוא נסע על הקו חיפה־חצור. על זה אני יכול להסכים.
"אבל לגבי דורון – אני קלטתי אותו כאדם תאב חיים באופן קיצוני. ואני חושב שהשינוי שדורון חתר אליו היה חיובי. הוא חתר למשהו חיובי, לא לסיום של חייו. והתאונה שקרתה לו היא תאונה שקורית לטייסים. זה עצוב להגיד, אבל חיל האוויר איבד בתאונות יותר מאשר במלחמות. היום זה ארגון לומד הרבה יותר מאשר בעבר, אבל בשנות השבעים והשמונים חיל האוויר היה מאבד 15־20 מטוסים בשנה בתאונות, וכך חיינו. וקיבלנו את זה כגזרת גורל, עד שיום אחד הפסקנו לקבל את זה. דורון נהרג ב־1977, וזו הייתה שיא התקופה הזאת, שבה לא השגחנו. קיבלנו את זה כמקצוע מסוכן".
"אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שמחשבות לא רלוונטיות הסיחו את דעתו", אומר גם חלוץ. "אני יודע שזה נתפס כהפתעה, כי דורון היה טייס טוב. טוב מאוד. זה לא נראה טבעי במטוס שלא הייתה בו תקלה ידועה מראש. גם טייסים חושבים מחשבות באוויר על כל מיני נושאים תוך כדי טיסה. ברוב המקרים, כשזה נגמר בצורה פטאלית, אתה אף פעם לא יודע מה באמת עבר לאותו אדם בראש.
"למדנו מזה המון במשך השנים. המערכת למדה. יש היום יותר ערנות וקשב למצוקות האישיות. אם יש למישהו מצוקה מטפלים בה, לא מזניחים אותה ולא קוברים אותה. זה דיבור בין הטייס למפקדו ובינו לאנשי המקצוע".
לב־ארי משוכנע שהחיל צדק כשהחליט לאפשר לשלו להמשיך לטוס גם לאחר הפלת המטוס הלובי, לאחר השבי, לאחר התרסקות הפוגה. "אני חושב שהאנשים האלה עברו מספיק מבחנים והכשרות כדי לתת להם יכולת להחליט על גורלם", הוא אומר. "דורון, עם כל הרגישות שלו, היה אדם שאהב את המדינה. היו אנשים שאמרו 'תרמתי את שלי' והלכו הביתה, וזה בסדר. אבל ההחלטה של דורון לטוס הייתה החלטה של בן אדם בוגר, הוא לא היה ילד".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
