החליפה הלבנה שמכסה את גופי מכף רגל ועד ראש משווה לי מראה של אסטרונאוט הצועד לחללית שתיקח אותו אל מחוץ לאטמוספירה. אבל אנחנו לא נמצאים בקייפ קנוורל בפלורידה, אלא במושב אביגדור ליד קריית־מלאכי, במשק של בועז כנות – בעלי המכוורת הפרטית הגדולה בישראל. ד"ר דורית אבני, מומחית לדבורים, צועדת איתנו לכוורות המפוזרות בשטח ונעמדת ליד אחת מהן. "בקופסה הלא גדולה הזו יש בין 40 אלף ל־50 אלף דבורים", היא אומרת ובמקביל משחררת סילוני עשן קצרים מכלי דמוי קומקום. "תכף נפתח את הכוורת. העשן מסמן לדבורים סכנה, וכך חלק מהן יצאו ממנה וייתנו לנו לעבוד בשקט".
בחצי השעה הבאה מוציאה אבני חלות דבש מהכוורת ומסבירה, שלב אחרי שלב, איך מתנהל העולם הפנימי המסודר להדהים של כוורת דבורים. כמעט כל אחד מהשלבים שהיא מתארת הוא פלא בריאה – היכולת של הדבורים לתקשר זו עם זו, שמירת הכוורת בטמפרטורה מדויקת, יחסי הנחיל אל מול המלכה והדרך להכתרתה של אחת חדשה. כל אלה מציירים עולם מדויק להפליא ורועש להחריד מזמזום אינסופי, שבסופו נמצא את אחד מחומרי הגלם הקולינריים העתיקים והטעימים ביותר, דבש.
יש רק בעיה אחת קטנה עם כל הפלא הזה. הדבורים נעלמות. וזה קורה בכל רחבי העולם.
מאז אמצע העשור הראשון של המאה ה־21 מתרגשת על עולם הדבורים תופעה מסתורית ששמה המאיים הוא "תסמונת התמוטטות המושבה". המגדלים בארצות הברית מדווחים על היעלמות של 50 עד 70 אחוזים מהדבורים שלהם בשנה, כשהממוצע הטבעי של תחלופת הדבורים בכוורת בריאה אמור לעמוד על כ־15 אחוזים. התסמונת פשתה בכוורות העולם ויש לה ניצנים גם בישראל – אם כי בינתיים מצבנו טוב יותר מאשר ברחבי תבל, לא ברור עדיין מדוע.
איתי כנות: "בקליפורניה מתקיים בחודשים מרץ ואפריל אירוע שהאמריקנים קוראים לו 'הסופרבול של ההאבקה'. כמעט כל המכוורות בארה"ב שולחות לקליפורניה את הכוורות כדי להאביק את עצי השקד. יש לנו הזדמנות להפגין את היכולות שלנו שם"
בעיית היעלמות הדבורים נוגעת לא רק לדבש – עניין שגם בו אי אפשר לזלזל בערב ראש השנה – אלא לכל מזון שאנחנו אוכלים. דבורים הן המאביקות המרכזיות של 70 עד 90 אחוזים מהגידולים שמשמשים את האדם למאכל. לא בטוח שאלברט איינשטיין אכן אמר את המשפט המיוחס לו, אבל הוא טוב מכדי שלא לצטט אותו: "ביום שייעלמו הדבורים, לאדם יישארו ארבע שנים עד שייכחד".
החדשות הטובות הן שאולי ממושב אביגדור תצא הבשורה שתחזיר את הדבורים לחיים תקינים ושלווים, ותציל את האנושות כולה מחרפת רעב. כאן הוקמה לפני חמש שנים חברת ההזנק BeeHero (משחק מילים של "להיות גיבור" ו"גיבור דבורה"), שד"ר דורית אבני מכהנת בה כראש המחקר הביולוגי. באחת מעשר החלות שהיא מוציאה לנו מהכוורת, מצביעה אבני על עיגול קטן, כמעט בלתי מורגש. הדבורים לא מקדישות לו תשומת לב מיוחדת ומתייחסות אליו כאל חלק בלתי נפרד מהחלה, אבל מדובר במתקן המאגד כמה חיישנים שמנטרים את הכוורת ללא הפסקה, ומסוגלים לספק לדבוראי מידע מקדים ומהיר על בעיות המתרחשות בה. כל כמה עיגולים כאלה מחוברים אלחוטית למתקן משדר המשותף לכמה כוורות, והמידע המצטבר, כך משוכנעים אנשי בי־הירו, כבר משנה לטובה את עולם הדבורים.
לו היה מדובר בפרות
ערב לפני הביקור באביגדור שוחחתי בזום עם שלושה מבכירי החברה: מקליפורניה דיברו איתי המנכ"ל עומר דוידי וסמנכ"ל התפעול איתי כנות (בנו של הדבוראי בועז), ומישראל הצטרף סמנכ"ל הטכנולוגיה יובל רגב.
דוידי, שהקים ומכר שתי חברות בתחומי החקלאות הימית ומחזור האנרגיה, מספר כי נפגש עם איתי כנות לפני כחמש שנים. "איתי מגיע מרקע של דבוראות, המשפחה שלו מחזיקה את אחת המכוורות הגדולות בישראל. בעיית הדבורים הייתה מונחת על השולחן כבר אז, ולא ראינו יותר מדי חברות שמצליחות לבלוט בתחום ניטור הכוורות והשימוש בטכנולוגיה כדי להתמודד עם מגפת 'התמוטטות המושבה'. החלטנו לבחון פתרון רוחבי שלא מתמקד רק בבעיית הדבורים, אלא מתעסק באקוסיסטם, בכל מה שקשור להאבקה כיום".
"הצמחייה למזון כבר לא צומחת באופן טבעי", מחדד כנות את חשיבות הדבורים בחקלאות העולמית. "אנחנו לא קוטפים אוכמניות ביער. שדות חקלאיים הפכו לדבר מתועש, ואין די מאביקים טבעיים בשטח שיכולים לספק את הדרישה. כמות עצי השקד שיש במטע שקדים ממוצע כיום היא הרבה מעבר למה שיש בטבע, ולכן צריך הרבה יותר מאביקים. כמו שאין מספיק חומרים מזינים בקרקע ולכן מוסיפים דשן, גם נושא ההאבקה מקבל טיפול דומה, וחקלאים משתמשים בחומר יזום כדי לספק את הצורך של השדה".
לפני כשלושים שנה עבדתי במטע תמרים בבקעת הירדן, ואחת המשימות שלנו שם הייתה האבקה. אני זוכר שהייתה מכונת כביסה שהשתמשנו בה כדי לרכז את החומר הנדרש, והאבקנו בעצמנו את עצי הדקל בעזרת מפוחים. מה השתנה מאז?
דוידי: "בעצי דקל זה שונה. יש כמה סוגי האבקה: יש האבקה באמצעות רוח, כמו בתירס למשל; יש גידולים שצריכים האבקה עצמית (העברה של האבקנים לצלקת בתוך הפרח, או באותו צמח – א"ש), והיא מתרחשת בעקבות תנועה של חיות; ויש גידולים שצריכים גורם חיצוני שיעביר את האבקנים. למשל, הדקלים צריכים עטלפים, ואתם עשיתם האבקה מלאכותית במקומם. אבל בפרחים, שהם מזון הדבורים, זה מסובך הרבה יותר כי הרזולוציה קטנה הרבה יותר. זה לא עטלף, שהוא חיה גדולה, אלא דבורה קטנטנה. לכן הפתרון צריך להיות מדויק הרבה יותר, וקשה מאוד להתחרות ביעילות של הדבורים".
יובל רגב: "כשיש התרחשות בכוורת, התדרים בה משתנים. כשמוציאים מהכוורת מלכה או מחליפים אותה, הדבורים מדברות ביניהן ואנחנו רואים דרך החיישנים תדרים אחרים. דבוראי ותיק יודע מיד כשהוא פותח את הכוורת אם היא במצב טוב. אנחנו נותנים לו את המידע לפני שהוא פותח אותה"
כלומר, אין טכנולוגיה שמחליפה את הדבורים, אז אתם רוצים להשתמש בטכנולוגיה כדי לעזור להן.
"כן. הפתרון שלנו מחזק את הטבע. אנחנו לוקחים את המנגנון שנבנה במשך מיליוני שנים בטבע, שהוא טוב ויעיל, ונותנים תמיכה לדבורים. אין היום פתרונות שיודעים להחליף את הדבורים ביעילות. אנחנו נמצאים רגע לפני הרמת הידיים, אבל אם נרים ידיים בקשר לדבורים, התוצאות יהיו הרסניות להרבה מערכות בטבע שתלויות בפעילותן".
מה בעצם קורה לדבורים בשנים האחרונות? למה הן נעלמות?
כנות: "תסמונת התמוטטות המושבה לא נגרמת בגלל מחלה ספציפית או גורם אחד, אלא בגלל אוסף של גורמי לחץ על אוכלוסיית הדבורים – שינוי האקלים, התפתחות עירונית שמצמצמת את שטחי המרעה שלהן, זיהום אוויר ושימוש בחומרי הדברה שפוגעים בהן ישירות. כשאתה מרסס צמחייה שהדבורים ניזונות ממנה, הן מביאות רעל לכוורת. יש גם טפילים ומחלות, אבל אם בעבר לכל אזור בעולם היו טפילים ומחלות משלו, והדבוראים ידעו להתמודד איתם, היום יש מעבר בין יבשות, וכל הטפילים וכל המחלות נמצאים בכל העולם. הטפיל שמאיים היום יותר מכול על אוכלוסיית הדבורים בעולם נקרא אקרית הוורואה. הוא מעביר מחלות נוספות, והגודל שלו ביחס לגוף הדבורה הוא כמו כדורסל על בן אדם. כל הגורמים האלה יחד מייצרים לחץ גדול ומביאים להקטנה דרמטית במספר הדבורים".
דוידי: "אם חצי מהפרות היו מתות, העולם היה עוצר מלכת. אצל הדבורים, מכיוון שהן קטנות, זה קצת עובר מתחת לרדאר. בנוסף, לא צריך לדבר רק על תמותה אלא גם על איכות הכוורת ובריאותה, שני מדדים שנחלשו מאוד".
אפוקליפסה של חרקים
אני שואל את כנות, המושבניק במקור, מה בעצם הביא אותו לחשוב על הקמת חברת הזנק שקשורה לדבורים. האם היה לו רגע של הארה? "לא היה רגע אחד, זה התפתח במשך הרבה שנים", הוא משיב. "גדלתי באזור חקלאי וראיתי מסביבי את השכנים משתמשים בטכנולוגיה שמסייעת להם ביומיום – מערכות השקיה מתוחכמות, טרקטורים שנוסעים כמעט ללא נהג או חליבה של פרות באופן עצמאי. רק לנו כדבוראים לא הייתה שום טכנולוגיה חדשה. ההמצאה האחרונה ששיפרה את עולם הדבוראות הייתה המכונית, שמאפשרת להוביל כוורות ממקום למקום. בתור אדם צעיר שאוהב טכנולוגיה, העציב אותי שבתחום שלנו כלום לא מתקדם.
"הייתי ילד כשמשבר התמוטטות המושבה החל להתפשט. עבדתי במכוורת וממש ראיתי את השינוי – ממצב שבו אתה מניח כוורת איפשהו שתאביק איזה מטע או שדה, שוכח ממנה לחודשיים ואז מקבל כוורת מפוצצת בדבש, עברנו למצב שבו אנחנו כל הזמן צריכים לרוץ אחרי הכוורות כדי לראות שהן מתפקדות כמו שצריך, לטפל בהן ולשנות דברים. הרגשתי את המשבר והאמנתי שחייב להיות פתרון טכנולוגי לסיפור הזה. הכרתי את עומר בתוכנית יזמות שהשתתפנו בה שנינו, ושם התחלנו לבדוק מה אנחנו יכולים ללמוד מהכוורות באמצעות חיישנים שמותקנים בתוכן".
עומר דוידי: "עמדתי במטע עם הלפטופ, ואיתי עמד לידי. המגדל הסתכל עלינו בחוסר אמון ואמר, 'טוב, מה הרעיון שלכם'. סימנתי לאיתי במבט – 'אתה חקלאי, קח את זה מפה'. אחרי חמש דקות הם כבר הסתובבו כמו שני חברים ותיקים. יש הרבה חשדנות מצד חקלאים כלפי המנטליות של אנשי עמק הסיליקון"
אז מה בעצם עושה החיישן?
רגב: "המכשיר מקליט את הכוורת 24/7, ואנחנו שומעים ומנטרים כל מה שמתרחש בה. יש חיישנים שמודדים טמפרטורה, לחות, סאונד. זו בעצם עוד דבורה שאנחנו שמים בתוך הכוורת, והיא מספרת לנו את מה שהדבורים מספרות זו לזו. הן יודעות להעביר מסרים ברורים מאוד מאחת לחברתה.
"החלו להתקין את החיישן הזה בשנת 2017, וכיום אנחנו עומדים על כחצי מיליון כוורות שיש בהן חיישנים שלנו. אנחנו לא מתערבים בטבע, רק מחזקים אותו. אפשר להסתכל על זה כעל רפואה מונעת – כשאנחנו רואים תקלה שעומדת להתרחש, אנחנו עוצרים אותה לפני שהמושבה מתמוטטת. הדבוראי היום לא צריך לפתוח את הכוורת כדי לדעת מה קורה בה. זה לא היה עד שנכנסנו לתחום".
איך אתם מזהים שינוי או בעיה דרך צלילים?
"יש הרבה אותות. ירידה בדציבלים מסמנת בעיה, וכך גם צלילים בתדר שונה מהרגיל. כשיש התרחשות בכוורת, התדרים בה משתנים באופן ברור. למשל, כשמוציאים משם מלכה או מחליפים אותה, הדבורים מדברות ביניהן ואנחנו רואים דרך החיישנים תדרים אחרים. דבוראי ותיק יודע מיד כשהוא פותח את הכוורת אם היא במצב טוב או לא, אבל אנחנו נותנים לו את כל המידע לפני שהוא פותח אותה בכלל".
כנות: "אנחנו לא מתיימרים לדעת טוב יותר מהדבוראים. העניין הוא שהם לא נמצאים ליד הכוורות כל הזמן. הם רואים אותן אחת לחודש או חודשיים כי הכוורות מפוזרות ברחבי המדינה לצורכי האבקה, ובזמן הזה כל כך הרבה דברים יכולים לקרות וכל כך הרבה בעיות יכולות לצוף. במשך השנים השתפרנו, והיום אנחנו כבר יודעים לזהות דברים שעומדים להשתבש עוד לפני שהדבוראי, גם דבוראי מעולה, יכול לקלוט את זה. וגם אם אין לנו יכולת לפענח בדיוק מה קורה, אנחנו נדע להגיד לו שמתפתחת בעיה, ושילך לבדוק את הכוורת. מניעה היא הרבה יותר פשוטה מטיפול, וזה מה שאנחנו עושים".
דוידי: "התחלנו עם עשר כוורות בחצר האחורית של משפחת כנות במושב אביגדור, והמשכנו ל־1,400 כוורות ברחבי ישראל. בארץ יש לנו יכולת טובה לקבל תגובה ברורה וישירה ממגדלי הדבורים. לא ידענו כלום בהתחלה, ובזכותם למדנו, וכשראינו כי טוב, התחלנו לשווק את הטכנולוגיה בארצות הברית. גדלנו ל־20 אלף כוורות, ואם להיות כנים, זה תפס אותנו קצת לא מוכנים. החלטנו לעצור ולבנות את החברה בצורה נכונה יותר. בשנה שעברה הגענו ל־220 אלף כוורות, ולאחרונה התרחבנו לאוסטרליה ואנחנו עומדים על קרוב לחצי מיליון".
ומה שיעור ההצלחה מבחינת שיפור חיי הדבורים?
"אנחנו נמצאים היום על 27 אחוזי תמותה בכוורות שלנו, לעומת 48 אחוזי תמותה בממוצע בכוורות בכלל ארצות הברית. כלומר, אנחנו מורידים את התמותה כמעט בחצי. יש עוד הרבה מה לעשות, ויש בעיות שאנחנו מצליחים להציג אבל לא לפתור, ולכן העבודה הצמודה עם מגדלי הדבורים חשובה מאוד. אחת מהיכולות שפיתחנו לאחרונה היא לכוון את הדבוראים לכוורת מסוימת שיש בה בעיה. זה יכול להישמע טריוויאלי, אבל יש לפעמים 800 כוורות שעומדות בשדה אחד. אם אתה יודע שיש בעיה בשמונה מהן, אתה חוסך המון זמן ובסופו של דבר חוסך כסף, שלא לדבר על זה שכל פתיחה של כוורת היא הלם למושבה, ועדיף כמובן להימנע מכך במידת האפשר. אנחנו רואים בבירור שהאלגוריתמים שלנו הולכים ומשתפרים, ושהאמון של הדבוראים גדל".
אם בשש שנים הצלחתם להוריד את התמותה של הדבורים במחצית, אולי זה אומר שיש פתרון טכנולוגי לאפוקליפסה של שינוי האקלים.
"אנחנו מספקים כלי טכנולוגי שעוזר למגדלי הדבורים להתמודד עם הבעיה בצורה טובה יותר, אבל דבורת הדבש היא לא החרק היחיד בטבע. יש היום בעולם החרקים אפוקליפסה שלמה, שפוגעת אנושות במגוון הביולוגי וגורמת נזקים שייקח הרבה זמן לתקן. אנחנו לא מתיימרים, בוודאי בשלב הזה, לפתור את כל בעיית החרקים, אלא מתמקדים ברכיב שחשוב לייצור מזון. ועם כל הכבוד לפתרון שלנו, יהיה קשה לאנושות להתעלם מההיבטים הסביבתיים שמשפיעים על חקלאות בעולם".
פניתם לשוק האמריקני די מהר. למה בעצם?
כנות: "אירוע ההאבקה הכי מעניין בעולם מתרחש בקליפורניה בחודשים מרץ ואפריל. האמריקנים קוראים לזה 'הסופרבול של ההאבקה'. עמק סן־חואקין בקליפורניה, בין סן־פרנסיסקו לסקרמנטו, מייצר 80 אחוז מהשקדים בעולם. זה שטח קטן יחסית, ואין בו מספיק מאביקים טבעיים למלא את הצרכים של עצי השקד שם. הם זקוקים באופן בלעדי כמעט להאבקה באמצעות דבורים, אין להם פתרונות אחרים. לכן בכל שנה, בסביבות חודש ינואר, כמעט כל המכוורות בארצות הברית שולחות את הכוורות שלהן לקליפורניה כדי להאביק את המטעים. זה יצר שוק ברור – כמה כוורות נמצאות בכל דונם, כמה דבורים צריך כדי שהתוצר יהיה כך וכך קילוגרמים של שקדים. זה התקן של כל השוק, ואנחנו יודעים להיות הרבה מעל התקן הזה. הבנו שיש לנו הזדמנות להפגין את היכולות שלנו שם, וכך לקבל גישה לכל האנשים שעוסקים בתחום בארצות הברית. לכן מבחינה אסטרטגית זה הצעד הכי נכון".
עומר דוידי: "יש לפעמים 800 כוורות שעומדות בשדה אחד. אם אתה יודע שיש בעיה בשמונה מהן, אתה חוסך המון זמן ובסופו של דבר חוסך כסף. אנחנו רואים בבירור שהאלגוריתמים שלנו הולכים ומשתפרים, ושהאמון של הדבוראים גדל"
איך נראה המפגש בין חקלאי אמריקני ותיק ליזמים ישראלים צעירים?
דוידי: "בביקור הראשון שלנו בארצות הברית, ב־2018, קבענו להיפגש עם מגדל דבורים גדול. הוא הגיע למטע באיחור של שלוש שעות. עמדתי עם הלפטופ, ואיתי עמד לידי. הוא הסתכל עלינו במבט של חוסר אמון ואמר: 'טוב, מה הרעיון שלכם'. ראיתי איך הוא מסתכל בבוז בולט עליי ועל הלפטופ, וסימנתי לאיתי במבט – 'אתה חקלאי, קח את זה מפה'. אחרי חמש דקות הם הסתובבו במטע כמו שני חברים ותיקים, מחליפים רשמים מקצועיים על שקדים, איך מגדלים ומה מגדלים, ואני נכנסתי למכונית וחיכיתי להם עם הלפטופ. המגדל הזה השקיע בנו לאחר מכן. יש הרבה חשדנות מצד החקלאים כלפי המנטליות של אנשי עמק הסיליקון, שלפעמים מתיימרים לדעת טוב מהם, וזה בהחלט חסם כניסה".
יש פה הרבה עולמות שמתנגשים – עיר מול כפר, שמרנים מול חדשנים, צעירים מול מבוגרים.
רגב: "זה נכון. לפני חמש שנים, ממש בתחילת הדרך, אחד החיישנים במושב אביגדור הראה לנו שאין מלכה באחת הכוורות. צלצלתי לבועז ואמרתי לו שאין מלכה. אחרי כמה שעות הוא התקשר אליי המום: הוא לא הבין איך אני יכול לדעת דבר כזה מהמשרד שלי בתל־אביב, בלי לראות את הכוורת בכלל. הוא התחיל לשאול אותי מה יש בכוורת ההיא, מה יש בכוורת הזו, לבדוק אם אני באמת יודע. זה אירוע דרמטי שמשנה את החשיבה של עולם הדבוראות".
כנות: "בלי לטפוח לעצמנו יותר מדי על השכם, אני חושב שאחד הדברים הנכונים שעשינו הוא לבוא עם הרבה צניעות לכל התהליך. גם היום, כשהמוצר שלנו מבוסס יחסית, אנחנו מבקשים מכל חקלאי שעובד איתנו לדווח לנו על כל מה שנראה לו חריג, לספר לנו על כל רעיון שיש לו. אנחנו אוהבים לשמוע אנשים שמבינים בתחום, ולא חושבים שכל החוכמה אצלנו. יחד עם זאת עוזרת לנו העובדה שבאנו עם ניסיון מהשטח. לא סתם עבדנו קיץ אחד עם איזה דבוראי, אנחנו מכירים את התחום מבפנים.
"אני יכול לסכם את זה בסיפור קצר שמסביר הכול. לפני כמה שנים, כשעדיין לא היה לנו כסף, אמרתי לעומר שאני חייב לשכור רכב כדי להגיע לאיזה דבוראי באמריקה, ושאני צריך טנדר. הוא אמר – עזוב, אין לנו כסף, קח רכב קטן. אמרתי לו, אני לוקח טנדר. הדבר הראשון שהדבוראי אמר לי כשירדתי מהאוטו היה – 'איך אני יודע שאתה יודע על מה אתה מדבר, לעומת כל ההייטקיסטים האחרים שהיו פה? כי הגעת בטנדר ולא בטויוטה פריוס'".
היכן רעו הדבורים
ערב ראש השנה, אי אפשר שלא לדבר עם אנשי בי־הירו על דבש. כדי לקנות צנצנת של קילו דבש ישראלי טבעי, אני אומר לשלושתם, אאלץ להיפרד מארבעים שקל בערך. לפני כשנה וחצי הוסרו באופן חד־פעמי חסמי ייבוא, בהוראה של שר החקלאות דאז עודד פורר, ופתאום קילו דבש מיובא נמכר בסופרמרקט בפחות מעשרים שקל. יכול להיות שהמכוורות הישראליות עוקצות אותנו?
כנות משיב בשלילה. "הייבוא הוא עניין פוליטי ואני לא כל כך רוצה להיכנס אליו, אבל אתן לך פרספקטיבה מקצועית כדבוראי: הדבש המיובא הוא לא איכותי. הוא פח".
דוידי: "בגלל עליית מחירי הדבש בשנים האחרונות, שנובעת ברובה מהבעיות שדיברנו עליהן, אנשים זיהו הזדמנויות. כלומר, בדקו באילו חומרים אפשר למהול את הדבש בלי שהדבר ישפיע על הטעם ועל המרקם שלו. במקומות ללא פיקוח ובקרה התחילו לערבב בדבש גם סירופ תירס, סוכר אורז, כל מיני טריקים שמאפשרים לייצר קילו 'דבש' הרבה יותר זול.
"דרך אחרת, שגם היא רמאות אבל פחות, קשורה לתזונה שהדבורים מקבלות כדי לייצר דבש. אם אתה שם ליד הכוורת חבית עם מי סוכר, הדבורים מייצרות ממנו דבש – אבל הוא לא מגיע מהפרחים ומהטבע. גם זה מעלה שאלות. הקושי הגדול הוא לדעת מה ערבבו ואיך, איפה הדבורים באמת יצאו לרעות בטבע ואיפה הניחו להן חביות מוכנות. לצרכן בבית קשה כמובן לדעת. אחד הדברים שאנחנו מנסים לעשות יחד עם רשתות הקמעונאות הגדולות הוא לייצר מנגנונים שיאפשרו לעקוב אחרי מחזור ייצור הדבש. כך נדע אם הגיוני שמכוורת מסוימת ייצרה את הכמות שהיא מצהירה עליה. החיישנים שלנו יכולים לשמש גם כמנגנון פיקוח, כי הם מנטרים כל מה שקורה בכוורת".
רגב: "גם אם נצא מתוך הנחה שנכון לייבא דבש ארצה, אם הפעולה הזו תביא לקריסת ענף הדבוראות בישראל התוצאות יהיו קשות הרבה יותר מהשאלה כמה עולה דבש. כי כאמור, כ־80 אחוזים מהמזון שאנחנו אוכלים תלוי בהאבקת הדבורים".
במבט קדימה, המטרה שלכם היא הנפקה?
דוידי: "אנחנו רוצים לבנות חברה רווחית וטובה, ואנחנו כמובן לא שוללים אפשרויות כאלה ואחרות והזדמנויות בדרך. אבל אנחנו בעיקר רוצים להראות שאפשר להקים חברות שיודעות לעשות טוב לסביבה ולאדם, להכניס לא מעט כסף, ולהחזיר את ההשקעה בהן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
