בית ספר הג'ונגל

כבר שלושה חודשים שארנון דטנר נע ונד בכבישי ישראל. את המפעל החינוכי האחרון שלו, בקוסטה־ריקה, הוא השאיר לממשיכי דרכו, והדרכון שפג תוקפו החזיר אותו לארץ. הודות לכך זכה דטנר לקחת חלק באירועים לזכרו של מי שהשפיע עליו רבות – אמוץ זהבי ז"ל, ממייסדי החברה להגנת הטבע. כותרת ההרצאה שנשא באירוע המתמשך בערבה, "מהזנבנים בחצבה לשמירת טבע בניקרגואה", מתמצתת יפה את המסלול הלא שגרתי שעשה דטנר בדרך להקמת שני ארגונים סביבתיים גדולים על פני שלוש מדינות ביבשת אמריקה.

עכשיו הוא כבר שקוע עמוק בתוך מיזם מקומי חדש – פרויקט חוצה מגזרים וגילאים, שבו מספרים המרואיינים למצלמה מהי ישראל בשבילם. "אולי אני אופטימי, אבל אני מאמין שמיזם כזה יכול לעשות שינוי גדול, בטח אצל נוער שמגבש את התפיסות שלו", אומר דטנר. "אני חושב שאף פעם לא הכרתי את החברה הישראלית כמו שאני מכיר אותה היום, אחרי שפגשתי את המרואיינים שלי: חרדים, בדווים, מתנחלים, קיבוצניקים, דתיים, נערי גבעות ומי לא".

את הפרויקט הגו אחותו עינת דטנר, שמתגוררת בישראל, והוא – שמשתדל לא להתקבע בשום מקום. כשיושלם, מקווה דטנר להכניס אותו לערוצי טלוויזיה, להעלות על מסכי קולנוע ובעיקר לשלב במערכי חינוך. "אשמח מאוד אם ילמדו אותו בשיעורי אזרחות לאורך שנים. אני מקווה שאנשים יבינו שחוסר ההיכרות עם האחר זה האסון הגדול שעומד בפנינו, אם תשימי רגע בצד את ענייני הסביבה".

אפשר להיות ציניים, אפשר להשתעשע מהתמימות, אבל אי אפשר להתעלם מהביוגרפיה של דטנר, שמוכיחה שכדאי לחלום ובגדול. בזכות "סונטי" ו"קנטורה", שני הארגונים שהקים לגמרי במקרה, עברו כ־200 אלף ילדים תחת ידיהם המיומנות של מדריכי טבע שהכשיר. בני נוער משכונות פחונים כמו גם תלמידים מבתי ספר פרטיים יצאו מדי שבוע לשטח, תצפתו על ציפורים ולמדו להכיר את הטבע והנוף שבו הם חיים – והכול חינם. ודטנר, ברגע שראה שהארגון עצמאי ומתפקד, המשיך לפרויקט השאפתני הבא, או יצא לשהות של כמה חודשים בהרי ההימלאיה. "כל מה שבנינו נוצר מלכתחילה במחשבה על היום שבו נעזוב", הוא מסביר.

בשיחת הטלפון הראשונה סיפר לי דטנר שהוא בדיוק בשטח. גם בשיחות שאחריה לימדו אותי רחשי הרקע שהוא בשטח. רק בפגישתנו, בפארק גדול בדרום תל־אביב הבנתי שהוא בשטח גם אחרי הישמע ה"קאט". "בחודשים האחרונים כשצילמתי גרתי באוהל. גם ככה מאז שחזרתי לארץ אני צריך להגיע בכל יום למקום אחר, אז חבל להתמקם. קניתי ג'יפ קטן, דייהטסו טריוס, וישנתי בחוץ. אחותי הייתה אחראית על אזור המרכז, ואני התבייתי על הצפון והדרום. בשמורות טבע השתדלתי לישון בחניונים, וגם בשאר האזורים מצאתי מקום. אין שום בעיה לעשות את זה, ממש תענוג".

באופן כללי הסיפור הזה של לגור בבית קבוע לתקופה בלתי מוגבלת, נראה לו מוזר. "אני לא מרגיש צורך שמשהו יהיה שלי, בבעלותי. זה לא מדבר אליי. אני כנראה לא אגור בשום מקום. אני מתמקם לצד הפרויקטים ותמיד ברור שזה מצב זמני. כשאני חושב על זה, גם המילה 'תמיד' בכלל לא נתפסת מבחינתי. החיים דינמיים והעולם משתנה".

לא נשאר מה לחצות

דטנר (43), נוני בפי כול, נושם טבע כל חייו. הוא גדל במושב שריגים שמדרום לבית־שמש, למד בתיכון הסביבתי בשדה־בוקר, הצטרף לחוגי צפרות ואז המשיך ללמוד על ציפורים בפלס"ר גולני. "יחידות שדה הן חגיגה אחת גדולה, זה נהדר. החיבור לשטח, הציפורים מעל, לחיות את מצב הירח ומצב הנביטה. נהניתי ממש".

ואיך מכל זה קמים בבוקר ומחליטים להקים ארגוני טבע לחינוך סביבתי ביבשת אמריקה?
"זה ממש לא היה מתוכנן. בגיל 30, אחרי התואר השני, רציתי ללכת אל הלא נודע. תכננתי לחצות ברגל את יערות הגשם מהרי האנדים עד לאוקיינוס האטלנטי. השותף שלי לחלום, חבר טוב מהארץ, עבד באותה תקופה בחיפוש יהלומים באפריקה, ואני בינתיים טסתי לפרו והחלטתי להיכנס ליער וללמוד אותו קצת לפני שנחצה אותו. מהר מאוד הבנתי שהחלום שלנו היה מדהים ומקורי, אם רק היה מה לחצות. יש ביערות הגשם באמזונס אזורים גדולים ויפים ופראיים כמו שחלמתי, אבל רוב השטח הוא פסיפס של שדות מרעה, שדות עזובים ששום דבר כבר לא גדל בהם, קצת יער, הרבה הרס, שוב יער והרבה עצים כרותים. שם פתאום הבנתי מה קורה ביערות הגשם. כל התפיסה שהייתה לי, של יערות בתוליים ואינסופיים, התנפצה מול המציאות.

"תוך כדי שאני נכנס ויוצא מהיערות, הגעתי לעיר איקיתוס. דרך נעם שני, בחור ישראלי שעסק בשמירת טבע, יצרתי קשר עם סטודנטים לביולוגיה, אוהבי טבע ממדרגה ראשונה. הם סיפרו לי שהמרצים שלהם מלמדים אותם הרבה דברים, אבל אף אחד לא מלמד אותם על ציפורים. אמרתי – מה הבעיה? אני אלמד אתכם".

בפרו יש 1,800 מיני ציפורים, מה לך ולהן? אתה הרי חקרת ציפורים כאן בישראל, בשמורת שיזף.
"ציפורים באות לי בקלות, כבר בגיל 10 הייתי הולך לחפש קיני חיוויאים. אין לי שום בעיה להסתובב בכל מקום בעולם וללמוד. בכל מדינה יש לך מגדיר, והרעיון הוא ללמד אנשים איך ללמוד לבד. להגיע לרמה כזו שגם אם את רואה ציפור שלא מוכרת לך, את יודעת לאיזו קבוצה היא משתייכת ולאיזו משפחה.

"השגתי כמה משקפות, הלכתי בצורה מסודרת לחוג של אותם סטודנטים באוניברסיטה, והסברתי שאני מוכן ללמד את החבר'ה על ציפורים: גם לזהות אותן בשטח, וגם תיאוריה – אקולוגיה ושמירת טבע. אמרתי שאעשה את זה חינם. סגרנו על פעם בשבוע, ומיד אחרי המפגש הראשון הם ביקשו פעמיים בשבוע. אמרתי לעצמי שלא בשביל זה באתי לפרו. אני רוצה לחיות בג׳ונגל. אבל הם כל כך ביקשו, ואמרו שאין להם אופציה אחרת ללמוד. נשארתי איתם ארבעה חודשים, ואז הרגשתי שאני את שלי עשיתי".

כשהודיע דטנר לסטודנטים תאבי הידע שפה נפרדות דרכיהם, הם שוב הביעו צער. אז עלה במוחו רעיון: "אמרתי להם שאני בכל מקרה נכנס לג'ונגל לחודשיים, אני חייב את זה לעצמי – אבל כשאחזור אני מוכן להמשיך ללמד אותם אם הם יעבירו את הידע הזה לילדים, חינם כמובן. הם הבטיחו, אני הייתי בטוח שזה לא יקרה, ונכנסתי ליער".

הוא העמיק לבדו אל תוך הג'ונגל בעזרת קאנו, הקים מחנה, בימים הסתובב כדי ללמוד את היער, בלילות הקשיב לרחשי המגוון הביולוגי הגדול בעולם, והתמוגג. "הטבע מסקרן אותי מאוד. מרתק אותי גם לראות וגם להבין מה אני רואה. מכיוון שהעברתי את תקופת התיכון בשדה־בוקר והמשכתי אחר כך לחקור באזור הנגב, במדבר אני מרגיש בבית. קל לי לחצות אותו ולהבין אותו, אני יודע להסתדר בו. ביליתי שבועות עם חמור במדבר בדרום אמריקה, ועשיתי את זה בקלות. בכלל, אני נמשך לאזורים של טבע קיצוני. טיפסתי לבד לא פעם על הרים מושלגים, וגם שם הסתדרתי. רק את הג'ונגלים לא צלחתי. אחרי הפעם ההיא נכנסתי גם עם מדריכים, ונכנסתי שוב לבד, וכל מה שהצלחתי להבין הוא עד כמה אני לא מבין כלום, איזו מורכבות מטורפת יש ביערות גשם. הייתי חייב לפצח אותה. לקח לי הרבה זמן עד שיכולתי לומר שאני מרגיש בבית בג'ונגל".

בתום אותם חודשיים ביערות, דטנר שב לסטודנטים וגילה להפתעתו שהם נאמנים להבטחתם. השלב הבא היה ללכת לבתי ספר כדי לגרום להם לשתף פעולה ולצרף את התלמידים ליוזמה, מה שהתגלה כמשימה פשוטה. כך יצא לדרך פרויקט CANATURA, ראשי התיבות של "מועדון החברים של הטבע", בספרדית.

"היה אז כנס צפרות שנעם השתתף בו, והוא רצה שאני אדבר על הרעיון שלי", מספר דטנר. "הוא ביקש מהמארגנים להקצות לי זמן, והם כצפוי ענו לו שהתוכנית סגורה מראש. אבל ישראלים הם ישראלים. נעם אמר לי 'תגיע להרצאה שלי, אני כבר אסדר משהו'. מתוך עשרים דקות שהוקצבו להרצאה שלו הוא דיבר עשר, ואז הודיע 'אני מעלה עכשיו את נוני'. עליתי בלי מצגת ובלי משהו מתוכנן להגיד, והסברתי מה אני רוצה לעשות עם הילדים. יש שם ילדים שגדלים כשהם מוקפים בטבע אבל עם אפס מודעות סביבתית, כי אף אחד לא הסביר להם מעולם על המקום שבו הם חיים. עשרות סטודנטים שישבו בקהל ניגשו אליי אחרי ההרצאה ואמרו 'אנחנו רוצים אותו דבר גם אצלנו'. עד לאותו רגע זו הייתה עבודה מקומית, ולא הייתה לי שום כוונה להגדיל את זה, אבל אז הבנתי את הפוטנציאל של המיזם".

הדמוקרטיה הפכה לדיקטטורה

שלושה סניפים קמו לקנטורה בפרו. עשרות מדריכים הוכשרו, ו־15 אלף ילדים קיבלו חינוך סביבתי בשטח, השתתפו בפסטיבלי שמירת טבע וישנו בקמפינג. תורמים מארה"ב שהתאהבו ברעיון פתחו את כיסיהם, והכסף שימש לתשלום משכורות מינימליות למדריכים.

שמח וטוב לב פרש דטנר להפוגה ביבשת אחרת, לטפס על הרים בהימלאיה. "שם, בין פסגות ההרים, התחלתי לעשות חושבים. הרעיונות הכי טובים עולים אצלי כשאני ברוגע. את מרכז אמריקה לא הכרתי עדיין, ובעיות סביבתיות יש הרי בכל מקום. בפרו נוצרה באותו זמן בעיה בין התורמים לעובדים המקומיים, והיה לי ברור שאת הפרויקט הבא אני רוצה לבנות בצורה אחרת לגמרי. הרגשתי שבניקרגואה יש הרבה טבע והכי פחות עשייה סביבתית. במובן מסוים כל מה שבנינו שם בהמשך, היה הפקת לקחים מהפרויקט בפרו".

השנה הייתה 2009 והמודל היה החברה להגנת הטבע – הקמת אכסניות וסוכנות טיולים לחינוך סביבתי, מעין בתי ספר שדה שרווחיהם יממנו את הפעילות החינוכית. את הידע הביולוגי על המדינה החדשה שאב דטנר מהסטודנטים בפרו: "אני לימדתי אותם על ציפורים, והם לימדו אותי כל מה שאני צריך לדעת על אקולוגיה טרופית – חרקים, יונקים, צמחים, הכול", הוא מספר.

את המפעל הסביבתי שייקרא SONATI, קיצור של הצירוף "חברה וטבע" בספרדית, הוא התחיל מהקמת אכסניה בעיר הגדולה ליאון, השוכנת 18 קילומטרים צפונית־מזרחית לחופי האוקיינוס השקט. "ידעתי מראש שאני רוצה להתמקם בעיר כדי לא להתחרות עם התיירות בכפרים, מה שייצור ניגוד אינטרסים עם התושבים. אחרי שבניתי אכסניה בעזרת חבר מהצבא, התחלתי לחפש צוות הדרכה. הלכתי לאוניברסיטה המקומית ופניתי לסטודנטים שמסיימים את הלימודים. במחלקה לביולוגיה פחות הצלחתי הפעם, ודווקא סטודנטים לתיירות גילו עניין. הצעתי להם דבר פשוט מאוד: קורס להדרכת טבע במחיר מופרז – נדמה לי שהמחיר היה אלפיים דולר, סכום שהם לא יכולים לשלם – או קורס חינם למי שמתחייב להדריך ילדים. היה ביקוש מטורף, ואת המדריכים הכי טובים הכנסנו לאט־לאט לעבודה בשכר. תוכנית כזו חייבים לבנות כך שאנשים ידעו בשביל מה הם קמים בבוקר, למה חשוב להדריך ילדי בית ספר. עם שניים מהם ממש הייתי צריך להתווכח יום שלם כדי שיסכימו לקבל תשלום, כי האידיאולוגיה זרמה להם בדם.

"אגב, אחד הדברים הכי משמעותיים שלמדתי מהעבודה עם אוכלוסיות שונות בעולם, הוא שחייבים לדבר אל כל אדם בשפתו. שלחנו כל מדריך למקום המתאים לשפה שלו, גם אם כולם מדברים ספרדית. הרי לא תשלחי למאה־שערים מדריך קיבוצניק, נכון? אז אם בנינו בניקרגואה הדרכה לאוונגליסטים, לקחנו מדריכת אוונגליסטים ישראלית שתדבר על ארץ הקודש ושמירת טבע. אי אפשר גם לשלוח מישהו מהעיר שידבר עם הכפריים על מציאות שהוא לא מכיר. זה האל"ף־בי"ת בחינוך".

סונטי החלה את פעילותה בניקרגואה ללא תלות בתרומות, דטנר השקיע מכספו שלו, והתורמים הגיעו בסוף בעצמם. שני סניפים הוקמו, ונפתח חוג מנהיגות שנמשך שבע שנים. פעמיים בשבוע למדו הילדים אנגלית, קיבלו הדרכה סביבתית ויצאו לפעול למען השכונה או הכפר שלהם. אחרי חמש שנים כבר פתחו החניכים קורס משל עצמם. מריה אסתר, אחת החניכות של סונטי, הייתה בין עשרת המועמדים האחרונים ל"פרס השלום הבינלאומי לילדים". הארגון התרחב למחוזות נוספים במדינה, ויזם פסטיבלים, תחרויות תחפושות הקשורות בטבע, ימי נטיעות ופעולות מִחזור.

דטנר ראה שהכול זורם בנתיב הנכון, ולפני ארבע שנים עזב את ניקרגואה ובחר לעצמו טבע קיצוני קצת פחות – בקוסטה־ריקה. באחת מהאכסניות שבהן התארח שם, שמעו במקרה המקומיים על פעילות סונטי, וביקשו ממנו שיואיל להקים סניפים גם אצלם. אלה עוד יקומו בשנת 2016, ויהוו נעיצת יתד נוספת של הארגון באמריקה.

"בזמן שהייתי בקוסטה־ריקה, הדמוקרטיה בניקרגואה הפכה לדיקטטורה", מספר דטנר. "מדי פעם קפצתי לבקר את החבר'ה, אבל לאחרונה נאסר עליי להיכנס למדינה. הגעתי לגבול, עצרו אותי, ראו את הדרכון ושלחו אותי לחקירה. במשך שעתיים ניסו לברר מי אני ומה אני רוצה, ובסוף לא הכניסו אותי".

פעילות סונטי בניקרגואה הושהתה לפני כמה שבועות בגלל ההפיכה האלימה שפרצה שם, הקטלנית ביותר מאז מלחמת האזרחים של שנת 1990. המנהלים המקומיים רצו להמשיך כרגיל, אבל דטנר דחף אותם לשמור את הכסף לימים יפים יותר. "אלה לא ימים טובים לפעילים סביבתיים שעולים על הכוונת של המשטר. נסגרו שם המון עמותות. את שלנו לא הצליחו לסגור כי קיבלנו המון תמיכה ציבורית, אבל השתדלו לעשות הכול כדי שהפעילות תתמוסס. אסרו עלינו למשל להיכנס לבתי ספר, אז המשכנו לפעול מתחת לרדאר. אנחנו מקווים שהמצב יתייצב וסונטי תחזור לפעולה".

בעת שהותו בקוסטה־ריקה התחיל לעקצץ בדטנר הרעיון של מיזם שיוקדש לצרכנות אחראית, והוא התחיל לחפש שותפים. "אחרי שהתעסקתי שנים בחינוך לשמירת טבע במקומות שונים, הבנתי שאני חייב להיכנס לנושא הצרכנות. אפשר להיאבק עד מחר נגד כריתת יערות הגשם, אבל כל עוד יש מי שקונה את המוצרים שיוצאים מהם, ימשיכו להרוס אותם. יערות הגשם הכי גדולים שנשארו בכדור נמצאים בברזיל, ומה הגורם מספר אחת שהורס אותם, את יודעת?"

האמת שלא.
"גם אני לא הייתי מודע לכך עד לפני שלוש שנים. זה לא שהחומר לא היה על השולחן – הוא פשוט לא במודעות, גם אצלנו כאנשי טבע. בסביבות 65־70 אחוז מהיערות בברזיל נכרתו לצורך שטחי מרעה לבקר. זו תעשייה נוראית מכל בחינה אפשרית, וגזלנית משאבים אדירה. אני לא חושב שצריך לבקש מאנשים להפסיק לאכול בשר – למרות שאני עצמי טבעוני – ואני גם לא אוהב שהירוקים מלבישים קטסטרופות על כל דבר; צריך להיות מציאותי ולהשיג את הכי טוב שאפשר. צריך לדעת למשל שהבקר מגיע לצלחת שלנו לא רק מברזיל אלא גם מהולנד, ופרה שגדלה שם, ככל הנראה הנזק הסביבתי שלה נמוך יותר. היא מזיקה אפילו פחות מתוצר שמכיל שמן דקלים מיערות גשם, כמו שוקולד נוטלה למשל. אני עובד עכשיו על מיזם טכנולוגי שיעשה לאנשים סדר: איזה בשר בקר כדאי לקנות, אם הם קונים, ואיזה שוקולד למריחה כדאי להחזיק".

מה אכפת לציפור

למיזם הצרכני עוד נשוב. בינתיים בקוסטה־ריקה התעדכן דטנר שמורו וחברו פרופ' אמוץ זהבי חולה. הוא חזר לישראל, היישר לחצבה ולרעיו הזנבנים שמתגוררים לא הרחק משם, בשמורת שיזף, ושכיכבו במחקרים על עקרון ההכבדה.

הזואולוג והביולוג זהבי ז"ל ואשתו אבישג תיבדל"א הם הוריו של העיקרון, שאחרי משוכות רבות הפך למקובל ברובו ברחבי העולם המדעי. עקרון ההכבדה עוסק בתקשורת בעולם החי, ומתבסס על הרעיון כי בעלי חיים מעבירים מסרים זה לזה כל הזמן. הם למשל משדרים חוזק, ליריביהם או לנקבות, באמצעות משהו שלכאורה מקשה עליהם – אם זה הזנב האדיר והלא־פרופורציונלי של הטווס, או קרניים גדולות ולא נוחות על ראש היעל. העיקרון גורס כי המסרים האלה חייבים להיות אמינים, אחרת לא יועילו לשולחיהם. פרט חלש שיעמיס על עצמו קרניים מפוארות מכפי כוחו – יוחלש עוד יותר. כשבעל חיים מכביד על עצמו, מבינה הסביבה שאיתו לא כדאי להתעסק, הוא הרי לא היה עושה את זה לולא היה מסוגל. רק טווס חסון ומשובח גנטיקה יוכל להסתובב עם זנב אימתני מאתגר תעופה ותובעני בטיפוח, ולכן המסר שלו לנקבות שלצידו אמין. עובדה, הן אכן בוחרות בזכרים גדולי זנב.

לעקרון ההכבדה יש לא רק היבטים פיזיים אלא גם התנהגותיים, שהודגמו בין השאר בעזרת ציפורי שיר קטנות החיות באזור הערבה וים המלח – הזנבנים. במשך עשרות שנים למדו בני הזוג זהבי את התנהגותן ואורחות חייהן של הציפורים ש"מכבידות" על עצמן בהתנהגות אלטרואיסטית. זנבנים מוותרים למשל על מזון ונותנים אותו לזנבן אחר, מחווה שרק החזקים ביניהם יכולים לעשות. כתלמידו של זהבי באוניברסיטת תל־אביב חקר דטנר את הסינוץ ההדדי – פעולה שבה עופות מסרקים ומסדרים זה את נוצותיו של זה, ואצל הזנבנים נוסף לה מרכיב חברתי ייחודי. כששב לישראל, הוא החליט להקדיש לידידיו בעלי הכנף סרט, שנקרא "למה לעזור – סיפורם של הזנבנים".

"שום דבר מהדברים שעשיתי בשנים האחרונות לא היה קורה לולא התקופה שהעברתי עם אמוץ", אומר דטנר. "היה לנו הרבה זמן איכות, והוא דיבר הרבה על חינוך סביבתי ושמירת הטבע בארץ, ואיך אפשר לשפר את התחום הזה. היינו מתצפתים על זנבנים ואז יושבים לארוחות בוקר ומדברים, ושוב מתצפתים אחר הצהריים ושוב משוחחים. היה לי חשוב מאוד להיפרד מאמוץ כמו שצריך, ובעבודה על הסרט זכיתי להגשים את זה. רציתי להשאיר לעולם מוצר שקשור במחקר של אמוץ, להפיץ את הרעיונות שלו, אבל לא במאמר מדעי. לכן צילמתי וערכתי ופתחתי את הסרט שיהיה חופשי לכולם. יש אפילו סטודנטים בארה"ב ובארץ שנבחנים עליו. אני בתמורה קיבלתי את זמן המדבר שלי".

אתה מדבר על הנגב ונוצצות לך העיניים. העבודה פה בארץ לא חסרה לך?
"אני מרגיש שיש לי שתי מולדות. ישראל היא המקום שאותו אני הכי אוהב בעולם מהמון בחינות, ובטח את הנגב, שיושב לי עמוק בלב. אבל המולדת השנייה שלי היא כדור הארץ, ואני מרגיש לגמרי בבית בכל מקום שאני נוחת. כשאני בדרום אמריקה, אני חולם בספרדית וכותב בספרדית וחושב בספרדית, זה בא לי בקלות.

"אם מדברים נטו על שמירת טבע, אי אפשר להסתכל רק על מה שקורה מתחת לאף שלנו. יש מכלול אחד שלם, ואם את שומרת על ים המלח ולא על אגן ים המלח זה הרי לא מספיק. אנחנו תושבי כפר גלובלי אחד, ולא יעזור אם תשמרי על איכות החיים בכפר־סבא ולא אצל השכנים שלך בטייבה. חייבים ראייה מערכתית יותר, וצריכה להיות תוכנית מסודרת של חינוך סביבתי בכל בתי הספר בארץ, שתהיה מותאמת למגזרים השונים. זו ממש אחריות של המדינה, ולא מספיק רצון טוב מצד עמותות או מועצות מקומיות שלוקחות יוזמה עצמאית".

תמיד יש תחושה שעשייה ירוקה והקפדה על מחזור הן פריבילגיות של מפונקים, לנו יש בעיות אחרות על הפרק.
"החיים כאן טובים, ולמרות תעשיית המרמור, ישראל נמצאת במקום גבוה בסקרי האושר. כשאת יוצאת קצת החוצה, את מקבלת פרופורציות. הסתובבתי במקומות הכי עניים במערב אפריקה וראיתי ילדים עם בטן נפוחה מתת־תזונה. פגשתי ילדים שחיים בתת־תנאים ביבשת אמריקה. עבדנו המון עם ילדים משכונות עוני, והעשייה הסביבתית העניקה להם הרבה.

"יש כאן אנשים מוכשרים שמסוגלים לעשות יופי של עבודה חינוכית. אחד הדברים שלמדתי הוא שבעולם הזה אתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה, אם רק תבוא עם האנרגיה הנכונה ועם הידיעה מה אתה רוצה. הכול פתוח".

לנצל את החוצפה החיובית

האנרגיה והידיעה מוכנות אצל דטנר מבעוד מועד גם לפלטפורמה הדיגיטלית שהוא חולם לבנות, וכבר מחפש לה שותפים – שלא למטרות רווח, כמובן. "אני לא בא מעולם הזה, אבל אם בין הקוראים יש גאונים בתחום הטכנולוגיה, שמחפשים עשייה חשובה, אשמח להיפגש איתם. אני משוכנע שהדבר הזה ישנה את העולם ברמה מטורפת", הוא אומר בביטחון.

הרעיון שלו הוא כאמור אפליקציה לצרכנות אחראית, שתכוון להחלטות הנכונות כשעורכים קניות. המשתמש יזין לתוכה את רשימת הקניות, והיא תבחר בשבילו את המוצרים הכי ידידותיים לסביבה מתוך האפשרויות שעומדות לפניו. "באפליקציה יהיו ארבעה קריטריונים: השפעה סביבתית, השפעה בריאותית, מחיר והמלצות משתמשים. את תחליטי מה הכי חשוב לך", מסביר דטנר. "אם רוצים שכולם ישתמשו באפליקציה כזו, אי אפשר למנוע מאנשים להתחשב במחיר ובדעת הקהל. את לא עושה דוקטורט ובודקת איפה ייצרו את הלחם שאת קונה, או האם הבקר הזה מגיע מרמת הגולן או מיער גשם באמזונס. בעזרת האפליקציה אולי תבחרי משהו שפחות מזיק לסביבה – אם הוא לא יקר בעשרה אחוזים מהאופציה האחרת, נניח. החלום הוא שילוב בין ויקיפדיה לווייז, ואפשר יהיה להרחיב את זה גם לתחומי הקוסמטיקה והטקסטיל. הרעיון הוא לתת לאנשים את הכוח לשנות, כי אין שום דבר שמשפיע על כדור הארץ שלנו יותר מאיתנו".

ואם בקול קורא עסקינן, דטנר רוצה להעביר מסר גם לחבר'ה צעירים שנוסעים לטיול שאחרי צבא: "אני אשמח מאוד אם הם ירצו לקחת חלק בעשייה סביבתית כמו זו שיצרנו, רק במדינות אחרות. לא צריך להתחיל מאפס: הם מוזמנים להשתמש באתר שלנו, בשם שלנו. כשהגענו לקוסטה־ריקה ונפגשנו עם אנשי משרד החינוך, הראינו להם מה עשינו בניקרגואה – וכל הדלתות נפתחו. פרויקטים כאלה הם קלאסיים לישראלים שיש להם חוצפה חיובית, ויודעים להשיג ולהקים דברים בלי בושה. מי שרוצה לעבוד במלאווי, בברזיל או בכל מקום אחר בעולם, שיחבור אליי ואני אעזור לזה לקרות".

תגיד, אתה רוצה שאמהות יכעסו עליי שאני מכניסה לילדים שלהם רעיונות כמו להיעלם במדינות עולם שלישי?
"תכתבי שזה לתקופה מוגבלת. רק להשקיע שנה־שנתיים־שלוש כדי ליצור אימפקט על העולם הזה. נקודת פתיחה יש, ואני אשמח להיפגש עם חבר'ה טובים. היום אני יכול ללכת לכל מקום בעולם ולפתוח עמותה כזו בלי שום בעיה. אני לא חושב שבכל מקום זה נחוץ – הנה, בישראל כבר יש עמותות, ויש כאן חברה להגנת הטבע ורשות הטבע והגנים, כך שלא צריך להמציא את הגלגל מחדש. אבל יש מדינות שבהן זה לא קיים, וקל להקים כזה דבר. אם אתה בא מספיק נחוש, השמיים הם הגבול".

השעות חלפו, הדוכיפתים לידנו פרשו ציצית וכנף, ואנחנו קמים ומנערים מעצמנו את אניצי הדשא. כל אחד פונה לרכבו.

אז רגע, לאן בעצם אתה הולך עכשיו?
"אני קופץ לאחותי להמשיך לערוך את הסרט, יש עוד המון עבודה. אחר כך נעמיס את האוהל על הדייהטסו ונראה".