נעם הסתובב עם מקל ביד, חובט בכל מי שנקרה בדרכו. המלחמה החלה לפני כמה ימים, ואבא שלו עוד לא הפיל שום מיג. פסיכולוג שמגיע אליו מבהיר לו שאביו לא מפיל מיגים כי הוא, הבן, מצער את אמא עם ההתנהגות שלו. "אז התחלתי להתנהג יפה מאוד", מחייך נעם לניר חיוך מלא כאב, "וב־12 באוקטובר אבא שלי הפיל מיג סורי".
כבר בהמולת שעותיה הראשונות של המלחמה פונו נשות הטייסים וילדיהם מבסיס חיל האוויר חצור הסמוך לאשדוד, ושוכנו בבית הארחה בצפון השרון. בתום היום השביעי למלחמה, ערב שבת, מגיע למקום אוטובוס צבאי כדי לקחת את הנשים לפגישה קצרה עם בני זוגן. נעם מתגנב לאוטובוס, מסתתר מאחורי שורת המושבים האחרונה בניסיון להצטרף לנסיעה. "מגלים אותי כמובן, ושולפים אותי משם. אני מנסה להילחם, אבל האוטובוס נוסע בלעדיי". כשמיכל לניר מגיעה לבסיס, שואל אותה בעלה אבי למה לא הביאה את נעם. "אף ילד לא בא", מסבירה מיכל, ואבי עונה בכעס: "נעם זה לא 'אף ילד'". חמישים שנה אחר כך, נעם עדיין נשנק כשהוא מתאר את רצף האירועים הזה, המכונן עבורו.
המפגש האחרון בין מפקד טייסת 101 לרעייתו מתוח וקשה. מיכל אומרת שהיא חייבת לקפוץ לבית של אסתר, שבעלה נפל בשבי, ולהביא לה משהו שביקשה. אבי עונה חמוצות: "אז בשביל מה באת בכלל?". היא נושמת עמוק. אבי מתעניין איך נעם ונורית הקטנה מסתדרים, מספר על התעסוקה האינטנסיבית, שלוש־ארבע הזנקות ביממה, כל אחת מהן גורלית בפני עצמה. טייסת 101 הייתה בת מזל עד כה, הוא מספר. אף טייס לא נהרג ולא נשבה. לעומת זאת הטייסת השכנה בחצור, 201, ספגה מכות קשות. יותר מעשרה מאנשיה שבויים, מתים או נעדרים. כל אחד מהם הוא בעל של מישהי מהחברות. כל אחד מהם אבא של מי מהחברים של נורית בת השלוש או של נעם בן הרבע לשבע. "כל יום חשוב בסיפור הזה", הוא מדגיש.
אבי אומר למיכל שהוא יהיה בסדר, אבל מוסיף שהמצב אצל הטנקיסטים נורא ואיום. "משרוליק, האח הצעיר של אמא ששירת בשריון, לא שמעו מילה מתחילת המלחמה. בסוף ההורים שלי נפרדים בריב על זה שהיא לא הביאה אותי לבסיס, כשזה בכלל לא הגיוני לצפות שיביאו אותי לשם. אבל אני הולך לישון שמח באותו הלילה, כי אבא הפיל מיג".
מיכל לא הולכת לישון, היא מוטרדת. באחת בלילה היא ניגשת לאסתר ואומרת לה: "מחר יהיה אסון, מחר יהיה אסון". למחרת קורה האסון: סגן־אלוף אבי לניר נופל בידי הסורים.
לניר, הטייס הישראלי הבכיר ביותר שנשבה אי פעם, לא חזר מהשבי. הוא עונה עד מוות, אך לא הסגיר דבר מהמידע הרגיש שהחזיק, על פי פרסומים זרים, על הנשק שישראל אינה מודה בקיומו. "אבא היה שותף סוד מלא", אומר בנו. אחרי מותו העניק לו הרמטכ"ל מוטה גור את עיטור העוז. במשך כל השנים שחלפו מאז, נעם מנהל איתו דיאלוג: בסרט "אבי לניר – הקרב האחרון", בספר שהוציא לאור לאחרונה "אבי לניר – סיפור חיים קצר", ובעיקר בינו לבין עצמו.
חתן עם שני חסרונות
אברהם לניר נולד בט"ו בשבט ת"ש, 25 בינואר 1940. הוריו, יעקב ומלכה לנקין, היו חברי אצ"ל. "סבי יעקב היה אחיו של אליהו לנקין, מפקד האונייה אלטלנה", מספר נעם. "סבא יעקב היה איש קשוח. הוא עמד בראש פלוגות בית"ר בשנות השלושים, ואחר כך שירת כמפקד בבריגדה היהודית ונעדר מהבית במשך חמש שנים. כשחזר ארצה, אבא לא זיהה אותו". אחרי קום המדינה ופירוק המחתרות, התגייס יעקב לנקין לצה"ל ושירת כמדריך הראשי בבית הספר לקצינים במחנה דורה. עם שחרורו מהצבא התגייס לשב"כ. הוא קיבל מגרש בצהלה, וכך גדל הבן אבי עם שכנים כמו משה דיין, אריק שרון, איסר הראל ועוד כיוצא בהם. כשהאב מונה לראש שלוחת השירות בארה"ב, הוא נדרש לעברת את שמו, ומשפחת לנקין הפכה למשפחת לניר.
"כילד בבסיס חיל האוויר אתה מגלה שילדי השבויים הם הילדים הכי פריווילגים. ואתה לומד ששבי זה דווקא נחמד, כי מקבלים ושולחים מכתבים, ועוד מעט זה נגמר ואבא חוזר. עד אז מטפלים בילדים של השבויים בצורה הכי יפה. הם אפילו נוסעים לשיט באיטליה. מי נסע אז לחוץ לארץ?"
אבי – נער חייכן ומחונן, שמנהיגותו השקטה קנתה לו חברים רבים בתל־אביב – התקשה להתמודד עם בשורת המעבר לארה"ב, אבל בתוך זמן קצר השתלב היטב באמריקה הגדולה, והפך שוב למנהיג בלי לעשות יותר מדי רעש. הוא שב ארצה לאחר שקפץ כיתה, ובידיו שני מסמכים שעוד לא היו לחבריו: תעודת בגרות ורישיון נהיגה. חלומו להתגייס לנח"ל נתקל במחסום האב, שרשם אותו ללא ידיעתו ללימודי אלקטרוניקה בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה. משם, האמין יעקב, יתקבל בנו בקלות לטכניון ויהפוך למהנדס, כי צריך מקצוע. אבי בלט בכישוריו גם בבית הספר של חיל האוויר, אלא שאז התברר שמגוון אפשרויות השירות שלו בצה"ל הצטמצם לשתיים בלבד: מכונאי מטוסים או טייס. הוא בחר במסלול השני. גם ללימודי הנדסת אלקטרוניקה בטכניון הוא הגיע לבסוף, במסגרת שירותו הצבאי.
בין לבין נישא אבי למיכל לבית ברזילי – מדריכת הסימולטור "לינק" בבסיס שבו שירת. כשמיכל סיפרה עליו להוריה המפא"יניקים, היא ציינה שיש לו שני חסרונות: הוא טייס, והוא בן למשפחה רוויזיוניסטית. "בעת שירותו באצ"ל, סבא יעקב סימן את אריה פולונסקי כבוגד, בלי לדעת שמדובר בשתול של ההגנה בבולשת הבריטית", מספר נעם. פולונסקי, שנחשד בהלשנה על חברי אצ"ל, נרצח לבסוף על ידי אנשי הארגון. מיכל ברזילי, אחייניתו, הסתירה לפיכך מסבה וסבתה עד יום מותם את הרקע המשפחתי של חתנה האהוב. תחת חופתם של מיכל ואבי התייצבו שתי סבתות נרגשות, שלא ידעו על החוט המחבר ביניהן: מצד הכלה עמדה אמו של הנרצח; מצד החתן עמדה אמו של בכיר אצ"ל שחרץ במידה רבה את גורלו.
בקיץ 71', כשהוא בן 31 בלבד, מונה אבי למפקד טייסת המיראז'ים 101 – טייסת הקרב הראשונה של חיל האוויר. חודשים ספורים לאחר מכן נפצע קשה ונאלץ לנטוש את מטוסו, כשמטוס אחר התנגש בו. אבל אבי, משימתי כתמיד, התעקש לשוב ולעלות על מיראז' כעבור שבועות ספורים.
נעם, בנם הבכור של בני הזוג לניר, נולד ב־67'. ילדותו עברה עליו בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. שעתה היפה של ישראל, שעתה הקשה כל כך. כן, הייתה אופוריה, אבל לא רק. מלחמת ההתשה הורגשה היטב בטייסת. "שכנים נופלים בשבי – 12 טייסים במצרים, שלושה בסוריה. אני זוכר את יגאל שוחט מסתובב בבסיס בלי רגל; את היום שבו הודיעו ששמואל חץ נפל. ואני ילד בן שלוש וחצי, היפראקטיבי, מריח התרחשות ורץ לראות מה קורה. בדלת אני נעמד – אסור לי להיכנס פנימה, אבל אני סקרן מכדי להתרחק. אני רואה את מפקד הבסיס מבשר לאלמנה ולילדים את הבשורה הקשה. אלו הם חיינו. אבל אני גם לומד שילדי השבויים הם הילדים הכי פריווילגים בבסיס. הנווט של חץ, מנחם עיני, נפל בשבי, ואנחנו אימצנו את הבנות שלו. גדלנו איתן כמו אחים. ואתה לומד ששבי זה דווקא נחמד, כי מקבלים ושולחים מכתבים, ועוד מעט זה נגמר ואבא חוזר. עד אז מטפלים בילדים של השבויים בצורה הכי יפה. הם אפילו נוסעים לשיט באיטליה. מי נסע אז לחוץ לארץ?"
את ההצלחות של האבות הם לומדים לזהות היטב: כשרואים מיראז'ים מסתחררים בשמי הבסיס, סימן שהטייסים הפילו מיג של האויב. ולנעם יש הרבה סיבות לחגוג: טייסת 101, בפיקודו של אביו, היא אחת הטייסות המובילות בתחום הזה. לניר האב, בצניעות אופיינית, אף אִפשר לפקודיו להפיל מטוסים כשהוא מלווה אותם – פרגון יוצא דופן בזמנו.
לאורך הקריירה האווירית שלו הצליח אבי להינצל מכמה וכמה אירועים מסוכנים במיוחד. באחד המקרים מטוסו נפגע, אך הוא הצליח לנחות בשלום בצורה חסרת תקדים, עד שנדמה שמלאך המוות פשוט לא יכול לו. לא במקרה הפך הבן נעם למלך הבסיס. "אתה חי בבריכה עם הפקודים של אביך, וכולם מפנקים אותך. כשהוא יורד לרפידים בססנה, אתה טס איתו. ילדות מיוחדת במינה".
עד כמה היא הייתה מיוחדת יכול להעיד סרטו של יורם עברי, "שורשים באוויר". ילדי הטייסים מתארים שם את האווירה הקיבוצית ששררה בבסיסים, כשאת ריח הרפת מחליף ניחוח אדי הדלק, ובמקום לעלות על טרקטור אבא עולה על מטוס. העזים והטובים כבני רשף מגביהים עוף, ולא מן הנמנע שאיזו ילדה קטנה עם מודעות זה"ב מקפידה להביט שמאלה ימינה ושוב שמאלה לפני שהיא חוצה את מסלול ההמראה, אי שם מתחתם. אבל הילדות המיוחדת הזו שלהם – על דבש ההרואיות שבה ועוקץ החרדה התמידית – קיבלה תפנית בבת אחת, באזעקה קולנית שנשמעה בעיצומו של יום הכיפורים תשל"ד.
נעם זוכר את היום הזה מצוין. הריצה הבהולה לעבר המקלטים, והרעש האדיר כאילו כל הבסיס מתרומם לאוויר. ילדי הטייסת לא מניחים ידיים על האוזניים כשמטוס ממריא, אבל בשישה באוקטובר 1973 רעם המנועים הרעיד אפילו אותם. "בדיעבד זו הייתה קטסטרופה. כינסו את הטייסים בבוקר לקראת תקיפה במצרים ובסוריה, אבל בלחץ האמריקנים ביטלו את המכה המקדימה. ואז פורצת מלחמה, ויש התרעה שלא נשמעה אף פעם בתולדות ישראל: 'כל חיל האוויר – לאוויר! להגן על הבסיסים, להגן על הבית'. יש ארבע טייסות קרב בבסיס, כולן ממריאות. הפנטומים מפילים את הפצצות שלהם בים, כדי להוריד משקל ולהילחם במטוסי אויב. הנשים עומדות עם הילדים על הידיים, אי אפשר להיכנס למקלטים כי הכול בפנים ג'אנק. זה אירוע שלא חווינו עד אז. היו הזנקות ושבויים והרוגים, אבל כזה עוד לא היה".
אסון פעם בחודש
נעם זוכר רס"ר מתרוצץ בבסיס ומודיע שהנשים והילדים יפונו ל"נעורים", צפונית לנתניה. אחרי שהם מתמקמים בחדרי בית ההארחה, סמוך לצוק הצופה לים, מכנסים את כולם בחדר האוכל. לראשונה בחייו נעם רואה אננס מחוץ לקופסת שימורים ("עד אז הייתי בטוח שזה פרי שמגיע בעיגולים"). אבל הוא לא מסוגל לאכול. הוא כבר מכיר את התחושה המתוחה הזאת מימי מלחמת ההתשה, אז ניסו בסביבתו להבין למה הוא לא אוכל, ונעם ענה: "אם אני אוכל, אני אגדל. אם לא אוכל, אני אקטן. ואז אבא יחזור לטכניון ולא יצטרך למות". "גדלתי במתחים גדולים מאוד", הוא אומר היום. "בשנות השישים הממוצע היה שפעם בחודש נופל מטוס באימונים. המון נהרגו סביבנו".
שם, בנעורים, נעם ניגש למדרגות המובילות אל הים וחוסם אותן. "ילד אחד ניסה לעבור, ועשיתי מה שידעתי לעשות: תפסתי את הראש שלו ופוצצתי אותו במדרגה. האמבולנס שהגיע לפנות אותו בא יחד עם ההודעה על הנופלים הראשונים".
"התרעה שלא נשמעה בתולדות ישראל: 'כל חיל האוויר – לאוויר! להגן על הבסיסים, להגן על הבית'. כל טייסות הקרב ממריאות, הנשים עם הילדים על הידיים"
ביום השני למלחמה משתתפת טייסת 201 (מכונה גם "האחת") במבצע "דוגמן 5". היא תוקפת סוללות טילים ברמת הגולן, ומאבדת שישה פנטומים בבת אחת. "מתברר שהם טסו עם מפות לא מעודכנות של הסוללות הסוריות. שבעה טייסים נופלים בשבי – אבל אף אחד לא יודע מי חי ומי מת. באותה תקיפה נהרגים אהוד חנקין ושאול לוי, מטייסת אחרת. שלושה ימים אחר כך נולד יניב, הבן של שאול לוי. בכל יום שומעים על עוד נעדרים".
מהנסיעה של נשות הטייסים לבסיס חצור, ימים אחדים אחר כך, מיכל חוזרת הביתה במועקה גדולה. למחרת ב־10:15 בבוקר היא מתקשרת לבסיס, ואומרת שזו "שיחה בתפקיד". המרכזנית – תלמידה לשעבר של מיכל – מבטיחה ללכת לקרוא לאבי. ב־10:40 מיכל מתקשרת שוב, אחרי שאבי לא חזר אליה. המרכזנית מתנצלת, היא שכחה לקרוא לו, והוא יצא לפני עשר דקות לטיסה. מיכל מאבדת עשתונות וצורחת עליה כפי שלא עשתה מעולם: "יש לך מושג מה עשית? את עוד תצטערי על זה! עוד תגלי מה עשית!". כעבור קצת יותר משעה היא מתקשרת שוב. אבי עדיין בטיסה, כך אומרים לה, אבל היא יודעת היטב שהדלק אמור היה כבר לאזול.
זו הייתה הגיחה ה־23 של אבי לניר מאז פרוץ המלחמה, אבל בפעם הזאת המזל של טייסת 101 נגמר. המיראז' המוביל, מספר 85, נפגע מטיל. אבי לניר מטה את מטוסו לכיוון שטח ישראל, ומושך את ידית המפלט כשהוא כבר מעל כוחותינו, אבל רוח מערבית עזה סוחפת אותו לכיוון הסורים. "מספר שתיים שלו (המטוס הסמוך אליו במבנה – א"ג) נמלט מהמקום, במקום ללוות את המטוס הפגוע בהתאם לנהלים, ולהרחיק ממנו את האויב. הטייס ישב מכווץ בתאו, טס משם במבער מלא, נחת, פשט מדיו וברח מהטייסת. הוא סירב לדבר איתנו עד היום".
אבי הגיע אל הקרקע בריא ושלם, ומיהר להסתתר מאחורי גל אבנים. חיילים ישראלים הבחינו בו מרחוק וניסו לגבש כוח חילוץ, אולם הסורים הקדימו אותם. 35 דקות אחרי שצנח הוא נלקח בשבי. נפילתו לידי הסורים עוררה בישראל דאגה מיוחדת, משום שלניר החזיק מידע חסוי על הנשק שבידי ישראל. שכניו לשבי שמעו את זעקות הכאב שלו נוכח העינויים האיומים שעבר. כל עצמותיו נשברו, אך לניר לא הסגיר את הסודות שבידיו.
ובינתיים, בארץ, המשפחה מקבלת את הידיעה על השבי. "ואני חושב לעצמי אז: לא נורא. שבי זה חיים. רגע, פוס משחק. עכשיו לא נהרגים, אפשר קצת להירגע. אני יודע ששוברים שם עצמות, יודע שזה לא טוב, אבל בסוף אבא יחזור".
אין אלמנות בטייסת
אחרי נפילתו של אבי בשבי האויב לקחה מיכל את הילדים ונסעה להוריה בקריית־חיים. שבועיים וחצי קודם לכן, בראש השנה, הם עוד הצטלמו שם בהרכב כמעט מלא. צילומים אחרונים של משפחה מאושרת, שלמה, גם אם לא כולם נוכחים. רק האח הצעיר שרוליק לא מופיע בתמונה. "הוא כבר היה ברמת הגולן, בכוננות שלפני פרוץ המלחמה", אומר נעם. "אביגדור קהלני פקד על הלוחמים לא לצום ביום כיפור. כשהתחילו ההפצצות, שרוליק אמר לחברים שלו: אל תיכנסו לטנקים, תסתכלו למעלה, תכף הגיס שלי מגיע ומפיל אותם". השריונרים נכנסו בכל זאת לטנק, ולמחרת לחמו בעמק הבכא. "הם רוקנו את כל תחמושתם והשמידו עשרות טנקים סוריים. ואז שרוליק ראה טנק סורי שפוגע בכוחותינו. כמו בסרטים, עם פגז אחרון באמתחתו – שהוא אפילו לא פגז נגד טנקים – הדוד שלי המשיך להתקדם. הוא צעק בקשר 'אין לי כינון! אין לי כינון!', ולנהג שלו אמר: 'תתקדם, תתקדם'. ואז חטף פגז. הצריח שלו מוצב עד היום בבסיס של אנדרטת עוז 77, שמשקיפה אל עמק הבכא".
שרוליק ברזילי נפל בשבעה באוקטובר, אבל הבשורה הגיעה אל משפחתו רק שבועיים אחר כך, ושבוע לאחר שגיסו נפל בשבי. "הייתי בהרבה בתים שקיבלו הודעה על הרוגים, אבל לראות הורים כשמודיעים להם על מות הבן, זה אחרת", מספר נעם. "הידיעה על שרוליק הגיעה בדיוק כשביקרנו אצל סבא וסבתא. היה להם בית פרטי, לא גדול. אני עומד על המעקה ורואה קהל גדול מגיע בצעדה. סבא שלי שוכב על הרצפה, רוקע ברגליים, זעקות שלא שמעתי כמותן. הוא היה בן חמש בפרעות פטליורה, ראה את הפורעים משחקים כדורגל עם הראשים של סבא וסבתא שלו. הוא עזב את הבית בגיל 14, נסע להכשרה בוורשה ועלה ארצה לבדו בתחילת שנות השלושים, בגיל 17. הוריו נשארו באירופה ונספו בשואה, והוא קרא לבן שלו על שם אביו, ישראל. ועכשיו איבד אותו. סבתא שלי הסתובבה מוכת יגון על הבן היחיד שלה, אחרי שתי בנות. היא נכנסה לחדר של שרוליק, לבשה את בגדיו, ופחות או יותר לא יצאה משם עד יום מותה, 23 שנים אחר כך". בימים האחרונים למלחמה התבשרה הסבתא שבן אחיה הצעיר, אריק לביא, נהרג באזור התעלה.
"אחד הימים הקשים ביותר היה 24 באוקטובר, יום סיום המלחמה. אנחנו צועדים על הדשא בנעורים, אמא שלי אוחזת בי ביד אחת, נורית על היד השנייה, קרובה לחזה. האבות חוזרים מהמלחמה בפנים כאובות אבל גם מאושרות לקראת המפגש עם המשפחות, ואני מרגיש את הכאב הגדול, כי אבא לא חוזר. ידיים מורידות את הצלופנים הכחולים של ההאפלה מחלונות חדר האוכל, ואנחנו שם – משפחה חסרה, בציפייה".
כפריווילג חדש, נעם זוכה למנה גדושה במיוחד של דמי חנוכה באותה שנה. הוא קונה את כל מלאי הבזוקות בשק"ם, ומוכר כל מסטיק באגורה יותר מהעלות המקורית. הוא סוג של אטרקציה, אבל משהו בכל זאת משתנה. "המעמד שלי קורס בבת אחת. היית הבן של מפקד הטייסת, אבל עכשיו המצב מורכב יותר. למזלי, הרצל בודינגר, שמחליף את אבא, מזהה מהר מאוד את מה שקורה, ודואג לי". לקראת 18 בפברואר 74' מתכננים בטייסת חגיגה גדולה עבור נעם לרגל יום ההולדת שלו. "אני זוכר שיירת מכוניות מגיעה עם כל הילדים, אבל מרוב מתח פוצצתי את המסיבה, כמו שעשיתי כל החיים. למה? מצאתי סיבות להתעצבן".
תשעה ימים אחר כך הסורים מעבירים את שמות השבויים שבידיהם. השמועה אומרת שהרשימות יגיעו למשרדו של מפקד הבסיס, אז נעם עולה על אופניים ורוכב לשם בזריזות, חוצה מסלולי המראה. "אני יושב על המדרכה ליד המשרד, ואחרי כמה שעות מגיע ג'יפ, עוצר בחריקת בלמים ואוסף אותי. ואני צועק 'מה עם האופניים?', אז מכניסים גם אותם".
נעם חוזר לבית מפורק ושבור. כל המדינה צמודה לרדיו, משפחות ממתינות לגלות מי חי ומי איננו. רשימת השבויים היא למעשה רשימת החיים, והשם אבי לניר לא מופיע בה. לאחר מעשה יספר אחד מפדויי השבי על הקצין הסורי שבישר להם על מותו של לניר, ואגב כך הצביע על מיטתו ואמר שמי ששכב על המיטה הזו היה חתיכת גבר.
ב־12 ביוני, במסגרת חילופי שבויים, הוחזרה ארצה גופתו של מפקד טייסת 101. "אין אלמנות בטייסת", אומר מישהו בסרט "שורשים באוויר". המשמעות של תפקיד חדש לאבא, היא שגם הילדים צריכים לעבור דירה; המשמעות של שכול היא שעליהם להיפרד מהשכנים ומהחברים, מהילדות יוצאת הדופן. באוגוסט 74' נודדת משפחת לניר לרמת־השרון. המעבר לבית נטול זיכרונות־אב הוא בלתי נסבל עבור נעם. הילד משליך אבנים על הבית, מכלה בו את זעמו.
טיל פוגע במיראז' שלו, ולניר מטה את המטוס לשטח ישראל ומושך את ידית המפלט כשהוא כבר מעל כוחותינו, אבל רוח מערבית עזה סוחפת אותו לכיוון הסורים. חיילים ישראלים מבחינים בו מרחוק ומנסים לגבש כוח חילוץ, אולם הסורים מקדימים אותם
ליפול מהרולרבליידס
חמש שנים אחרי שהתאלמנה, מיכל מחליטה לעבור עם שני ילדיה לקצרין, "כי צריך ליישב את הארץ". בדרך לפגישה עם ועדת הקבלה של היישוב, נעם המתוח "מפוצץ במכות" את אחותו. "אני זוכר את אמא שלי עוצרת את האוטו בטבריה, שולפת אותי החוצה ואומרת שאין סיכוי שיקבלו אותנו כשיראו את האלימות במשפחה. אז עד קצרין התנהגתי יפה, וקיבלו אותנו. ב־81' החלטנו שהספיק לנו, וחזרנו לרמת־השרון". בקצרין הוא קופץ כיתה באמצע השנה, ברמת־השרון דורשים ממנו לחזור על שנת לימודים אחת. "אז למדתי חצי ז', חצי ח' ופעמיים ט' – סיפור חיי".
סיפור לא רע כל כך, גם אם הדרך לא תמיד נראתה מבטיחה. היום נעם לניר הוא יזם ופילנתרופ. אנחנו נפגשים בביתו המרהיב והמעוצב להפליא במושב בני־ציון. קשה לא להתפעם מהגודל ומטוב הטעם, וגם מכך שבעלי הבית, זוג אמיד מאוד, נראים כשני מושבניקים נטולי פוזה. יש להם ארבעה ילדים בוגרים, וילד נוסף, בן העדה האתיופית, שאימצו לפני עשרים שנה.
"כבר בתיכון היו לי עסקים", מספר נעם. "לא השתלבתי בשום מסגרת חינוכית, אבל מכרתי ביצים מדלת לדלת. כשהיה לי כבר רישיון נהיגה, קניתי פירות הדר בקלקיליה ומכרתי גם אותם. הרווחתי מאתיים דולר ליום, וזה לפני ארבעים שנה. הרבה מהאבות של החברים שלי מהטייסת, אלה שלא נהרגו במלחמה, היו טייסים באל־על. אני הייתי כל הזמן בתחרות איתם, רציתי יותר".
יחד עם זאת, פסגת שאיפותיו הייתה ללכת בדרכי אביו, כלומר לטוס. "למות בעד ארצנו!", הוא אומר בפאתוס מחויך. "חיל האוויר התגייס למטרה ועשה מאמצים כבירים. אני חושב שזה היה הפרויקט הכי משמעותי שלהם בשנות השמונים, והם כשלו בו". לפי עדותו הוא היה פרא אדם אמיתי, אבל מכיוון שהיה גם הבן של אבי לניר, "יכולתי לעשות מה שאני רוצה, ונתנו לי הזדמנות אחרי הזדמנות". בסופו של דבר הוחלט שהוא לא מתאים לחיל, ומפקדיו ביקשו ממיכל רשות להדיח את בנה מקורס הטיס. היא מצידה שאלה איך החזיקו אותו עד עכשיו. "חזרתי לבקו"ם ושמעתי שמקימים יחידה סודית שאסור לומר בקול את שמה. כך זכיתי להיות בצוות ההקמה של דובדבן, אבל בתוך שלושה שבועות זרקו אותי משם. אחר כך הגעתי לקורס מטיסי מזל"טים של חיל המודיעין – קורס שאיש לא הודח ממנו עד אז. הייתי המועמד הראשון להדחה, אבל הצלחתי לסיים את השירות, שכלל שנה בלבנון".
אחרי השחרור הוא טס לטיול של שנה וחצי במזרח, ואז חזר לתל־אביב. במרץ 91' פתח שם בר, ובתוך זמן קצר הפך למלך חיי הלילה של העיר ללא הפסקה, עם עוד ועוד מועדונים, ברים ומסעדות בבעלותו. "בנובמבר 94' אני חוטף עצבים, משאיר הכול לשותף, קונה זוג רולרבליידס ומחליק ברחובות תל־אביב". הוא הגיע למועדון צלילה בנמל, שכנע את הבעלים לפתוח ארנה של רולרבליידס, וזכה לחשיפה בעיתונות ובתוכנית האירוח של יאיר לפיד. למחרת נרשמו פקקי תנועה בכניסה לנמל. "בהתאם לביקוש ולחשיפה, הטסתי ארצה מלאי גדול של רולרבליידס. אבל אז מגיע רצח רבין, פיגועים, ואני לא מוכר שום דבר ומאבד את כל כספי".
באותה שנה הכיר את טלי ("הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים"), ואפילו שכנע אותה להעדיף אותו על פני בחור אחר. מצד שני, הוא מצא את עצמו חסר כול, מתגלגל בין עבודות, בלי תעודת בגרות ובלי תואר, למעט "מלך חיי הלילה של תל־אביב לשעבר". "לא היה לי כסף אפילו להחליף נורות שרופות בדירה, אבל יחד איתי גר חייל אתיופי חסר בית ומשפחה, וזה עשה רושם על טלי. התחתנו ב־97', בתחילת 98' נולדה בתנו רוני, ובהמשך השנה, ביום העצמאות החמישים של מדינת ישראל, קורה האירוע המשמעותי בחיי. בטקס המרכזי לכבוד גיבורי ישראל מוקרן סרט בן שבע דקות על אבא שלי. כל מדינת ישראל רואה איפה הוא היה בגיל 31, ואיפה הבן הסמרטוט שלו בגיל 31".
נעם נכנס להתקף חרדה שאובחן תחילה כהתקף לב ("את המונדיאל של 98' ראיתי כשאני מחובר למוניטור באיכילוב"). כשהשתחרר אמו דחקה בו שילך לטיפול רציני, ונעם היה חלש מכדי להתנגד, אז הוא הלך. "הטיפול עיצב אותי. חודשים קודם קניתי מחשב, חבר שמבין בזה הסביר לי איך האינטרנט עובד, וכך פתחתי חברה לשיווק באינטרנט. בתזמון בלתי רגיל, ביום שהגעתי לגיל של אבא, הצלחתי לגייס קצת כסף להניע את העסק. מאז נסקתי ולא הייתי צריך לגייס יותר כסף מאף אחד. שבע שנים אחרי הקמת החברה, הנפקתי אותה במיליארד דולר. מאז עשיתי את זה עוד ארבע־חמש פעמים – לקחתי חברות ובניתי אותן מאפס להמון".
ההנפקה הראשונה הייתה ביוני 2005. זמן קצר קודם לכן שודר סרט באורך מלא על אביו של נעם. "סגרתי מעגל. כשהלכתי בדרך שלי, כשהגשמתי את עצמי, פתרתי את הדיאלוג איתו, ולא ממקום של נחיתות". בשנים שחלפו מאז הוא עוסק במיזמים חברתיים – מאבק למען ניצולי שואה, הקמת מכינות קדם־צבאיות וגיוס נוער שוליים לצה"ל. "את הפנייה הראשונה בנושא קיבלתי ב־2013 ממושיק וולף, שהקים מכינה לנוער כזה במצפה־רמון. הוא אמר שיש שני חניכים שאין מי שיממן אותם. חסרים לו 110 אלף שקלים, ובלי הכסף הזה אחד החניכים ייזרק לרחוב והאחר לבית סוהר. בתוך חמש דקות העברתי לו את הסכום. החניך שהיה אמור להגיע לבית הסוהר, לכאורה, הוא רב־סרן איתן גדג', מפקד סיירת נח"ל. היום יש לי בתרמיל עשרות כאלה. יחד עם אוריאל אלדד הקמתי מכינות בכל הארץ, מצופר בדרום ועד עמיר בצפון. אחת מהן, בקיבוץ האון, היא לזכר אבא שלי".
אדם חשוב נוסף בחייו היה יוסף בן־שלמה – פילוסוף ומהדוברים הבולטים של גוש אמונים. "אמא הייתה תלמידה שלו, ואני ביליתי איתו הרבה. אני זוכר את העלייה לסבסטיה, הבטתי בגוש אמונים בהערצה. אמא ואני השתתפנו בהרבה הפגנות של 'לא יורדים מהגולן' ו'אסור לאבד את הצפון', התנגדנו גם לשלום עם מצרים. כששואלים אותי 'איפה היית בהתנתקות?', אני שואל איפה הייתם בימית. אני הייתי שם עם דניאלה וייס. נחרדתי מהבגידה בארץ ישראל. הייתי בנוער התחייה יחד עם גדעון סער, הלכתי להתנדב בבחירות המוניציפליות בירושלים למען גרשון סלומון, מנאמני הר הבית. בעשור הקודם כעסתי על חבריי אנשי העסקים שלא נכנסים מתחת לאלונקה במאבקים החברתיים שלי, היום אני איתם במחאה".
הוא הבעלים של חברה שמפעילה 14 מטוסי מנהלים ("מפקד חיל אוויר קטן", הוא צוחק בחן), מנהל דרך ואטסאפ אינספור פרויקטים, ובכל זאת, את התואר "ההשקעה הכי גדולה וחשובה שעשיתי בחיי" הוא שומר לספר הטרי על אביו. "אבי לניר – סיפור חיים קצר" (כתבה: יעל ינאי) מגולל את קורות המשפחה והמלחמה, את הדרך שעבר האב מילדותו ועד מותו, ואת הדרך שעברו אשתו וילדיו. במשך 23 שנים עבד נעם על הספר הזה, שיוצא בתזמון מדויק עם ציון חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים ולנפילתו של אביו. בעמודי הסיום מופיעים דברים שכתבו מיכל, נורית וגם נעם עצמו, שמתאר "אהבה נואשת, נכזבת, זועמת, מתגעגעת. חשוכת מרפא". איך יוצאים מזה? "לא יוצאים. זה מלווה אותך כל החיים".
הדיאלוג אכן נמשך, ובכל זאת, יש בפרסום הספר עוד סגירת מעגל, וגם ערך היסטורי בהיותו תזכורת חוזרת לדמות יוצאת דופן שאבדה לנעם, שאבדה למדינת ישראל. מקור חיות וחיזוק גם היום, כשנעם כבר ילד גדול ומצליח בן רבע ל־57. כי אפילו יובל שנים אחרי, כל יום חשוב בסיפור הזה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
