היה נכון להיכנע? הזווית של מפקד מוצב המזח על ההתלבטות שהפכה לסרט

בקצה הדרומי של תעלת סואץ, 500 מטרים מפורט תאופיק, שכן מוצב המזח – המעוז הדרומי ביותר בקו בר־לב. המעוז, מכלול תעלות קשר, עמדות לחימה ובונקרים, עמד כמעט על המים, ורק סוללת עפר הפרידה בינו ובינ התעלה. ממזרח למוצב היו לגונות בוציות, מדרומו מפרץ סואץ, ממערבו התעלה, פורט תאופיק והעיר סואץ, ומצפון לו כביש אחד ויחיד המקשר בין לשון היבשה שהמוצב עמד בה ובין שאר כוחות צה"ל. מיד עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ב־6 באוקטובר 1973, צלחו המצרים את התעלה ותקפו את המעוזים. כמו שאר מוצבי קו בר־לב, מוצב המזח הוקף ונותק. בימים הבאים הוא ניהל קרב גבורה עיקש נגד גלי מתקפות ששוגרו מפורט תאופיק, נגד הפגזות בלתי פוסקות ונגד אש טנקים שנורתה אליו מעברה המערבי של התעלה.

את הלחימה "למעלה", בין התעלות והמגננים, ניהל שלמה ארדינסט, מפקד פלוגת הלוחמים במעוז; בבונקר, "למטה", הצטברו תחת ידיו האמונות של הרופא ד"ר נחום ורבין, איש מילואים, עוד ועוד מפצועי הלחימה ופצועי צה"ל שהגיעו למעוז הנלחם על חייו. שבוע שלם, מיום כיפור שחל בשבת ועד יום שישי שלאחריו, נמשכה הלחימה, עד שהתקבלה ההחלטה להיכנע. היא לא התקבלה בלב קל; והיא התקבלה תוך כדי ויכוח בין המ"פ ובין הרופא. ד"ר ורבין כתב על כך מנקודת מבטו בבלוג שחיבר ב־2013, שכותרתו "האופציה של הדוקטור". לדבריו הוא אמר ש"כשאין אפשרות להתקדם או לסגת נשארות רק שתי בררות – למות או להיכנע. אני חושב שכניעה מסודרת, מאורגנת, בנוכחות הצלב האדום ועיתונאים ומצלמות טלוויזיה, כך שכל העולם יראה אותנו וכולם ידעו שהלכנו לשבי על הרגליים, היא הצלת חיים".

הדילמה הזאת, בין התעקשות על קדושת החיים ובין עמידת גבורה למען המורל הלאומי בשעת מלחמה, עומדת בליבם של הסרט והסדרה "המזח" שהופקו לאחרונה בכאן 11 – יצירתו של ליאור חפץ, במאי ויוצר סרטים וחובש קרבי בעברו. חפץ רצה מאוד לעשות סרט על רופא קרבי, לאחר ששמע על המלחמה מאביו, ששירת בעצמו כרופא צבאי בחזית המצרית. כשנתקל בבלוג של ד"ר ורבין החליט להפיק את הסרט. באופן טבעי, הוא ניגש לעניין מנקודת מבטו של הרופא התל־אביבי, הנשוי, בן ה־29, שהצלת חיים בראש מעייניו – אבל כדי להעמיק את הדילמה והדרמה, חפץ גם עירב בהפקה את עו"ד ארדינסט, יליד בני־ברק, שהיה בימי המלחמה קצין קבע צעיר ומצליח, בן 21 בלבד, ותפקידו היה להתחשב במכלול האינטרסים של צה"ל במעוז האחרון: עיכוב האויב, שמירה על רוח הלחימה ועמידה על הכבוד הלאומי.

"הרצון שלו להיכנע לא היה רק בגלל מצב הפצועים, אלא גם כי הוא היה הנשוי היחידי בכל המוצב, ובתוך חודש הוא היה צריך להפוך לאבא", אומר ארדינסט. "אני מבין אותו, כי במלחמת לבנון הראשונה, כשהייתי נשוי והיה לי כבר ילד, בן שנה בדיוק, התנדבתי בכוח צנחנים. סילקנו את האו"ם מראש הנקרה, ומשם המשכנו לצור, לצידון ולביירות. התנהגתי כמו שהתנהגתי ביום כיפור? לא, על כל דבר חשבתי עשרים פעם כי יש לי אישה וילדים".

כשאני מבקש ממנו להיזכר ברגע שבו החליט להיכנע הוא עוצם עיניים, חושב ושואף שאיפה עמוקה. "הרגשתי שאני מחליט על משהו בלתי נודע", הוא אומר לבסוף. "הדבר היחיד שעלה לי בראש היה השבויים האמריקנים ממלחמת וייטנאם, שישבו שם יותר מעשור. חשבתי שעד שאחזור מהשבי אהיה כבר בן שלושים, אם נשרוד ונישאר בחיים כמובן. לא היו לי הכלים לקבל את ההחלטה, והבעיה הכי גדולה הייתה שאני לא מחליט כאן רק על עצמי אלא על חיים של כל כך הרבה אנשים, ואני רק בן 21".

"אכלתי כשהאש שככה"

בחודשי קיץ 1973 השתמרה שגרה שקטה במעוז המזח, שכונה ברשת הקשר "מסרק": סיור יומי לאורך הגזרה וביקור בבסיס חיל הים בראס סודר, מרחק כ־40 ק"מ דרומה, ויציאה הביתה פעם בשבועיים בטיסה מבסיס חיל האוויר ברפידים. "הייתה הוראה שהקצינים שמשרתים בקו המים לא מחכים בתור, ועולים על הטיסה הראשונה", אומר ארדינסט. שלושה שבועות לפני המלחמה הדברים החלו להשתנות. "ראינו את מה שקורה בצד השני. הצבא המצרי התחיל לצבור כוחות. הגביהו סוללות עפר, פתחו פתחים לכיוון המים ומדדו את הזרמים בתדירות גבוהה. אצלנו, לעומת זאת, שום דבר לא השתנה. לא הוסיפו אפילו חייל אחד לתגבור. בראש השנה היו יציאות הביתה כרגיל, וגם אני הגעתי להורים".

"חשבתי שעד שאחזור מהשבי אהיה כבר בן שלושים, אם נשרוד. לא היו לי כלים להחליט, והבעיה הכי גדולה הייתה שאני לא מחליט כאן רק על עצמי אלא על חיים של כל כך הרבה אנשים, ואני רק בן 21"

היה עליו לחזור מיד אחרי צאת החג, אבל לא בגלל העלאת כוננות, אלא כי אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן (גורודיש) תכנן להגיע לביקור. "נפגשתי איתו ועם המטה, תצפתנו לצד השני של התעלה והראיתי לו את כל מה שהמצרים עושים. הדגשתי שהם קידמו לכאן נשק שלא ראינו מעולם, ושיש מולנו עשרות אלפי חיילים במקום חיילים ספורים. 'כן, כן, זה תרגיל של הצבא המצרי', גורודיש הפטיר בביטחון, אז ביקשתי ממנו שידבר גם עם החיילים במוצב מפצח מצפון לנו, שהתחילו לחשוש. הוא הסכים והסביר שזה תרגיל שייגמר אחרי יום כיפור".

בפיקוד הדרום, לאחר הביקור, החליטו לבטל את כוננות חיל האוויר שהופעלה קודם לכן בעקבות הפלת כמה מטוסים סוריים מעל רמת הגולן. סבב היציאות נמשך כרגיל, ורופא המוצב הוחלף בד"ר נחום ורבין, שגויס למילואים בתור "רופא סבב" – במשך חודש שלם הוא עבר מדי שלושה ימים ממוצב למוצב, מאפשר לרופאים הקבועים לצאת לחופשה בבית. המזח היה המעוז האחרון שלו לפני שובו המיועד הביתה, למחרת יום כיפור. יחד איתו הגיעו שני חיילים מהרבנות הצבאית כדי לתמוך בתפילות ובאווירת החג (אחד מהם היה הלל אונסדורפר שתמונתו נושא את ספר התורה ביציאה מהמוצב הפכה לסמל). בערב יום כיפור הוגשה סעודה מפסקת, והחיילים הדתיים התאספו לתפילת כל נדרי וערבית בתוך המוצב. אחרי התפילה יצא ארדינסט לקצה המוצב והביט בירח ובג'בל עתקה המתנשא באופק, ממערב למפרץ סואץ. "שמענו קצת רעש, אבל ידענו שזה תרגיל של הצבא המצרי ובעוד יום הם מתקפלים".

חיילי המוצב שלא צמו המשיכו בשגרה, בשעה שהחיילים הדתיים התפללו את תפילות היום כסדרן. לקראת שתיים בצהריים הגיע מפקד המוצב לארדינסט, מפקד פלוגת הלוחמים, והעביר לו את הפקודה שהגיעה ברשת הקשר: כוננות ספיגה. "אמרתי לו שימסור להם בחזרה שעכשיו יום כיפור, ואת התרגיל נעשה בעצמנו במוצאי הצום". אחרי שתי דקות חזר מפקד המוצב לארדינסט ואמר לו: "זה לא תרגיל".

ארדינסט הכריז על כוננות הספיגה ויצא אל מחוץ לבונקר, לעמדת תצפית, כדי לזהות את מקור הירי ולהכווין את הארטילריה ובמקביל לבדוק אם האויב תוקף את המוצב מן הקרקע בחסות האש הארטילרית. "יצאתי החוצה, עשיתי שניים־שלושה צעדים, ופתאום ראיתי מטוסים מצריים בגובה אפס מעליי. הייתי המום. ידעתי שאסור לי להישאר חשוף כי אני מטרה נייחת, אבל לא זזתי. לא הצלחתי לירות לכיוון הכנפיים או למכלי הדלק".

כשהתעשת רץ אל עמדת התצפית והפעיל את ה"יבבן", מכשיר ההתרעה שהפעיל את האזעקה הכללית במערכת הקשר. "בתוך שניות התחלתי לשמוע בקשר שהמטוסים המצרים יורדים על הטנקים שנמצאים עשרה קילומטרים מאחורינו. בניגוד אלינו הם כן קיבלו התראה מראש, אך כדי שהמצרים לא ידעו שהם יודעים הם עמדו בשורות, וככה המטוסים הפציצו אותם. שמעתי בקשר את הצעקות שלהם", מספר ארדינסט. הוא נושם עמוק, ואז ממשיך: "בתוך פחות מדקה התחלנו לחטוף בעצמנו אש ארטילרית עצומה, וזהו, התחיל הגיהינום. הכול התעופף באוויר, אש ועשן, ובמקביל צעקו למטה: 'התקרה תתמוטט, אנחנו ניקבר חיים'".

ארדינסט נשכב בתעלת הקשר, וניצל הפוגה של שניות ספורות כדי להרים את ראשו ולהביט לכיוון המים. המחזה היה מחריד: עשרות חיילים מצרים חתרו בסירות במרץ בדרכם לגדה הישראלית. "הם היו במרחק של כמה עשרות מטרים מאיתנו. אנחנו היינו בעמדות למעלה, מתחתינו סוללת העפר שיורדת, ומיד אחריה מתחילים מי התעלה. פקדתי על כל החיילים לצאת החוצה".

הפיצוצים, העשן וריח אבק השרפה לא מנעו מכל הלוחמים לצאת החוצה ולתפוס בתוך שניות את העמדה שלהם. "זה היה הלם, לצאת החוצה תוך כדי ההפגזה. חלק מהתעלות כבר היו הרוסות, אבל החיילים רצו. כל אחד הגיע והתחיל לירות לעבר המצרים, ובאמת הרבה מהם נפגעו וחלק מהסירות נעצרו. פתאום הפסקתי לשמוע את הירי מעמדת המקלע שלידי. הנחתי שהמקלען נתקל במעצור אז החלטתי ללכת לעזור לו. עשיתי כמה צעדים וראיתי את יהודה פקולה שוכב על הרצפה. חיפשתי דופק, ואין.

"ידעתי שאני צריך לקום ולהמשיך לירות, אבל חייל שלי, שהוא כמו הילד שלי, מת. עליתי בקשר, אבל לא דיווחתי שפקולה מת אלא ביקשתי מהחובש שיעלה למעלה ויבדוק אותו. ככה המשכנו להילחם עד החשכה, עד צאת הצום. חלק מהחיילים שאלו אותי אם אפשר לשבור את הצום תוך כדי לחימה, והעברנו מסר שמי שמרגיש חולשה ופגיעה בכשירות וביכולת להילחם – שישבור את הצום".

מתי אתה אכלת?

"לא זוכר. נראה לי שרק אחרי צאת הצום, אבל לא מטעמי דת אלא כי תוך כדי הקרב אתה לא מרגיש עייפות או רעב. אכלתי רק כשהאש שככה".

מבצר עיקש וקישח

הוא נולד ב־1952 לזוג הורים ניצולי שואה שהתגוררו בשיכון עולים בבני־ברק. בבית הספר היסודי היה אחראי הציוד של מסדר הבוקר ("נכנסתי לבד לחדר המנהל"), אחראי על חדר האחות, אחראי על איסוף קופות הצדקה ומפקד משמר הבטיחות. הוא גם חנך שני ילדים מפרדס־כץ: "הייתי תלמיד בכלל לא רע. אחר כך קיבלתי מלגה ללימודים בישיבה התיכונית בנחלים". בתקופת לימודיו שם הוא הדריך בסניף בני עקיבא במושב צפריה, וכבר בכיתה י"א מונה להיות המדריך של תלמידי כיתה ט', "כולל האישור להחזיק את מפתחות חדר האוכל וחדר המורים כדי להוציא ארוחות לילה".

כשהתגייס לנח"ל המוצנח ב־1970, מיד אחרי הטירונות נשלח לקורס מ"כים ולקורס צניחה. אחרי שסיים גם קורס קצינים הוחלט להשאירו בבה"ד 1 בתור מדריך, ואז מונה לסמ"פ בבקעת הירדן. הוא המשיך לתפקיד סמ"פ בפלוגת טירונים במחנה 80, ואחרי שמפקד הפלוגה נאלץ לעזוב מסיבות אישיות קרא לו המג"ד והודיע לו שהוא מקודם למ"פ: "אם אני סומך עליך – אתה גם צריך לסמוך על עצמך", אמר לו. זמן קצר לאחר מכן זומן ארדינסט לריאיון אצל מפקד החטיבה. ארדינסט כבר ראה את שחרורו מהצבא באופק, והתחיל לבנות תוכניות לאזרחות, כולל לימודי משפטים באוניברסיטת בר־אילן. השיחה עם המח"ט שיבשה את התוכניות. "הוא הודיע לי שאני הולך לפקד על פלוגה מבצעית בתעלה. לא התלהבתי, כי כל מה שרציתי לעשות בצבא כבר השגתי עד אז, וגם כי בתור דתי ידעתי שהשבתות בצבא הן לא משהו". אבל פקודות ממלאים, אמר לעצמו ארדינסט, וירד לתעלה, למוצב המזח. "המח"ט ידע שאין לי ניסיון ופז"ם לזה, אבל הוא הציב לי תנאי, שבתוך חודש אני לומד את כל הצירים, הפקודות והתרגולות של הגזרה, ועמדתי בזה".

הוא עמד במשימה גם במשך כל יממת הלחימה הראשונה. המעוז ספג כמה מתקפות כבדות בלילה של מוצאי יום כיפור: המצרים חצו את התעלה והתקרבו למוצב עד למרחק זריקת רימון לתעלות הקשר. באחת מהמתקפות נהרג יצחק טובל, "חרדי מבני־ברק שהתגייס לנח"ל. הוא היה בנוי חזק בגלל המשקולות ששמר מתחת למיטה. לא הייתי לידו, אבל החיילים שהיו איתו סיפרו שהמצרים השתמשו נגדם בלהביורים. פתאום נזרק לעברם רימון ונפל בתוך העמדה שלהם. טובל נשכב על הרימון וספג את מרבית הרסיסים, ובכך את הציל את חיי חבריו. הוא עצמו נפצע באורח אנוש ומת באותו הלילה בידיים של ד"ר ורבין". משפחת טובל קיבלה בשמו אחרי המלחמה צל"ש מהרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו), ולפני כמה חודשים החלו לטעון כי מגיעים לו עיטורי המופת או העוז, אותות שניתנו לרועי קליין ולנתן אלבז על אותו המעשה.

בתחילת הקרב עדיין שמע ארדינסט דיווחים מהמעוזים האחרים, אבל אחרי כמה שעות רבים מהמוצבים כבר לא יצרו קשר. "אתה עושה אחד ועוד אחד ומבין מה קרה", הוא אומר. "פתאום קיבלתי הודעה שטנקים של צה"ל בדרך אלינו, אז אמרתי לעצמי בלב: 'עכשיו נראה אם המצרים יתקפו אותנו'. נזכרתי בכל התרגולות שעשינו מדי שבוע עם הטנקים שהגיעו". אבל במקום טנקים שהגיעו לסייע, התייצבו במעוז טנקים שנשאו אלונקות עמוסות פצועים. "החיילים שלנו עזרו להם להוריד את הפצועים למטה, לתוך הבונקר, למרות הקושי לראות איברים מרוסקים וחברים פצועים".

עם אור ראשון המצרים התחילו לתקוף שוב. "הם היו רעננים ורבים. כוח האדם שלנו היה עייף, התחמושת הלכה והתמעטה, והיינו צריכים להתחיל לחשב כמה לירות. היינו בקושי עשרים חיילים, ולא כולם לוחמים: היו טבח, שני אנשי הרבנות, ומפעיל הגנרטורים שעד המלחמה ירה בסך הכול עשרה כדורים והפך תוך כדי הלחימה למאגיסט".

באחת הסצנות הקשות בסרט "המזח", מפקדי המעוז מתכננים עם קצין השריון שיעלה טנק לעמדה שמשקיפה לעבר הצד השני של התעלה, ומשם יוכל לפגוע בטנק המצרי שירה לעבר המוצב ללא הרף. התוכנית השתבשה, הטנק הישראלי נפגע, השריונרים נאלצו לנטוש אותו ובמהלך מנוסתם נהרגו שלושה מהם מירי חיילים מצרים. רק הקצין הצליח לשרוד ולחזור למוצב. "עד היום אני לא יודע אם זו הייתה החלטה נכונה או לא", אומר ארדינסט. "המחיר היה כבד, אבל אחר כך יכולנו להסתובב בחוץ בחופשיות כי המצרים לא ידעו אם יש לנו עוד טנקים אז הם פחדו לעלות אלינו". אכן, מאז הפעולה הכושלת הצבא המצרי לא העביר עוד סירות וכוחות בתעלה באזור הסמוך למעוז, "למרות שהם כבר עברו אותנו לתוך סיני. אם לא היינו שם אז הם היו מעבירים כלים ימיים גדולים, רק"ם, טנקים וחיילים רבים, דרך פורט תאופיק שמולנו".

המשמעות הזאת של העמידה במוצב כחלק מהסיפור הגדול יותר של המלחמה מקבלת ביטוי דל בסרט.

"נכון, כי הם רצו להעצים את הדילמה. אולי בסדרה זה יקבל ביטוי רחב יותר".

מה הרגשת תוך כדי הלחימה? אילו מחשבות עברו בראשך בהפוגות הקרב?

"פחד בכלל לא היה לי. באמת, כלום. גם לא אצל החיילים למעלה. מי שהיה בבונקר לא ידע מה קורה, ולא ראה בעיניים את כל הגופות של המצרים. מי שלא נלחם חשש כל הזמן שהנה, המצרים יורדים אליהם. החבר'ה למעלה חשו ביטחון כל הזמן. טוראי אביחיל פלד, שנפצע באורח אנוש בהמשך הלחימה, החזיק עמדה לבד למרות שעד המלחמה הוא ירה רק עשרה כדורים. התחזקתי כשראיתי את החבר'ה האלה.

"גם שמעתי שהמצרים, אחרי שלושה ימים, לא מתקדמים יותר. היה איזשהו קו. אמרתי לעצמי שכוחות המילואים שלנו לאט־לאט מצטברים, וההתקפות של המצרים נחלשו אחרי שהיו להם כל כך הרבה נפגעים. ידעתי שאני לבד אבל לא הרגשתי ככה, כי כל הזמן הייתי צמוד למכשיר הקשר ודיברתי עם המטה".

רשות להיכנע

למרות החששות של החיילים בבונקר, הם השתדלו להעלות את המורל. "יום אחד מושון הטבח עבר בין העמדות וחילק צ'יפס", מספר ארדינסט. "כל אחד תרם איפה שהיה יכול. ראית את הרוח שיש באנשים".

ביקשת תגבורת וסיוע ארטילרי. מה הרגשת כשלא נתנו לך כלום?

"היה לי ברור שזה לא כי הצבא לא רוצה. הבנתי שהתותחים היו צריכים לסגת כי המצרים התקדמו לכיוונם, ואמרתי לעצמי: בסוף תגיע המתקפה שלנו. הרגשתי שאנחנו יכולים להמשיך לעמוד למרות הפצועים הרבים. ידעתי על מצב הפצועים כי ד"ר ורבין היה מעדכן אותי. בשבילי זה היה רק אחד השיקולים ולא השיקול המכריע. הייתי למעלה כל הזמן ובכל רגע יכולתי להיהרג או להיפצע קשה, וככה גם כל אחד מהחיילים שאיתי. אז אם אנחנו מוכנים להמשיך ולהחזיק, כי יש לנו משימה, אז אפשר למשוך עוד יום".

בשום שלב לא הרגשת שנטשו אתכם.

"הבנתי שהצבא לא יכול להגיע אליי, אבל בהחלט לא הרגשתי שהפקירו אותנו. כל זמן שיש אוכל ומים, ובינתיים הרופא מחזיק את הפצועים, וכשאני יורד למטה אני רואה שהמצב שלהם לא מחמיר, לפחות כלפי חוץ, והם מדברים ואפילו מספרים בדיחות שחורות, אז אפשר להחזיק עוד יום. זאת הייתה התלבטות, אבל בינתיים הייתי בדעה שאנחנו ממשיכים. ידעתי שיכולה להיות עוד התקפה רצחנית של המצרים, אבל על כניעה לא חשבתי לרגע".

בחג סוכות, ב־11 באוקטובר, אחד מחיילי הרבנות שידר את התפילה ברשת הקשר של המוצב. כשאמר "אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' א־לוהינו נזכיר", לא עברה חצי דקה עד שארדינסט ראה טנק מצרי פוגע בטנק מצרי, לאחר שזיהה אותו בשוגג ככוח ישראלי. אבל לא רק ניסים קרו בחג הזה. בשעת לילה במוצאי החג יצאה בסירות יחידת הצוללים 707 מראס סודר לעבר המזח, במטרה לחלץ את חיילי צה"ל מן המעוז הנצור, אך הכוח התגלה באור הירח והופגז עד שנסוג. "אחרי משימת החילוץ הכושלת דיברתי במכשיר מערבל קולות עם האוגדה, ונתתי תמונת מצב 'שחורה' אך אמיתית", מספר ארדינסט. "אמרתי מה מצב הפצועים, ציינתי שהתחמושת נגמרת ברמה כזאת שהתחלנו לחבר מחדש חוליות של מאג לשרשירים ולקחת רובי קלצ'ניקוב מהגופות של החיילים המצרים. הדגשתי שהחבר'ה מתמוטטים בעמדות מרוב עייפות. הייתי בטוח שאם לא אייפה שום דבר, הם יעשו מאמץ רציני להגיע אלינו. הייתי בהלם כשקצין האג"ם אבידור אמר לי שאם זה המצב, אז יש לנו רשות להיכנע".

בסרט, וגם בבלוג של ד"ר ורבין, ההצעה להיכנע מגיעה כמה ימים לפני כן דווקא מהרופא, שחוטף את הקשר מידיו של עמוס ״שולטהייס״ סגל, קשר המוצב, ומציע לפיקוד את אפשרות הכניעה בשל מצב הפצועים והמחסור בציוד רפואי. לדברי ארדינסט, הסצנה שגויה עובדתית. "הגרסה הזאת עלתה ארבעים שנה אחר כך ואין לה סימוכין. גם אל"מ גדעון אבידור, קצין אג"ם של האוגדה שהיה בצד השני של הקשר, אמר שלא היה דבר כזה". ארדינסט מבקש לא להתעכב בנושא, מפאת כבודו של ד"ר ורבין שאינו יכול להגיב בשל מצבו הרפואי – וגם, הוא אומר, "זאת דרמה, ואם זה משרת את העלילה אז מבחינתי זה בסדר". ובכל זאת, לדבריו, גם בזמן אמת ידע על המחשבות של הדוקטור: "הוא דיבר למטה עם כמה מהחבר'ה. קצין השריון רמי דורון, חברי הטוב, הבהיר לו: 'אתה מארגן פה מרד'. למזלי הוא דיבר רק עם החבר'ה שהיו בבונקר, והחיילים למעלה לא ידעו בזמן אמת וזה לא ריפה את ידיהם. אני יכול להעניש את הרופא שמטפל בפצועים שלי? זה רק היה מכניס אותי לעוד בעיה בנוסף לדילמה".

מצדה או חיים

אחרי שהאוגדה עצמה העלתה את אפשרות הכניעה, בעקבות כישלון מבצע החילוץ, ההתלבטות נעשתה בוערת. בכתבה על מוצב המזח שפורסמה ב־1993 במעריב סיפר ארדינסט שהוא הבין שאינו יכול להחליט לבד. "הלכתי לנחום ורבין", הוא אמר שם. "הייתי אז בסך הכול ילד, והייתי צריך להחליט החלטה גורלית לכל כך הרבה אנשים, והדברים שהוא אמר לי על הפצועים הם שהשפיעו על ההחלטה שלי. הבנתי שאין לי משימה יותר, שהמשימה שלי היא לדאוג שאנשים יישארו בחיים".

גם בפיקוד הכללי הייתה התלבטות קשה אם לאפשר את נפילתו בשבי של המעוז הדרומי. "אני לא זוכר דיון על הנושא הזה אבל אני מתאר לעצמי שבוודאי הייתי נגד הכניעה ולא בעדה", אמר בכתבה ההיא במעריב אלוף במיל' שלמה להט (צ'יץ'). "אני לא זוכר שאמרתי שניתן לזה להיות מצדה שנייה, אבל ייתכן שאמרתי. גם אם זה היה קורה היום הייתי נגד הכניעה. כן, ידעתי שסיכוייהם לצאת בחיים אם לא ייכנעו היו אפס, אבל חשבתי ואני חושב גם היום שאסור לתת למקום שייפול בידי אויב כתוצאה מנפילה בשבי".

ההכרעה התקבלה ביום שישי בבוקר, והכניעה תוכננה במדוקדק. "ד"ר ורבין הגה את רעיון הכניעה דרך הצלב האדום כדי שזה ייתן לנו 'ביטוח חיים'. זה היה אחד הפרמטרים החשובים בשיקול שלי", אומר ארדינסט. הוא ידע מה קרה ללוחמי מעוז "הכפר" הסמוך, וחשש מגורל דומה. "הייתי איתם בקשר עד השנייה האחרונה. הם אמרו לי שהם נחנקים מרימוני העשן שהמצרים זורקים. הם יצאו מהבונקר ואז שמעתי יריות והייתי משוכנע שרצחו אותם. תיארתי לעצמי שהמצרים ירו בכולם, כי למה להם לסחוב שבויים. לא רואים בסרט שאחד השיקולים שלי היה שאם אחליט על כניעה, ובסוף יעמידו אותנו בשורה וירצחו אותנו, אז זה לא שווה".

הרגשת שכל המוצב סומך עליך?

"לגמרי. הייתי צריך להסביר לחבר'ה שהכניעה צריכה להיות מסודרת, ואחר כך כולם, כמו בכל המלחמה, התנהגו למופת. אני לא זוכר בעיית משמעת אחת בכל ימי הלחימה". באחת הסצנות בסרט דווקא יש "בעיה" כזאת: ארדינסט סוטר לאפסנאי שסבל מתגובת הלם קרב בתחילת הלחימה. הדבר אכן קרה במציאות, הוא אומר, רק עם חייל אחר, ו"ברגע שהוא קיבל את הסטירה, הוא יצא החוצה לתוך ההפגזות ונלחם עד היום האחרון".

באחת הסצנות המרגשות בסרט ארדינסט מספר לקצין השריון רמי דורון שהוריו ניצולי השואה, שהתגאו בו על היותו קצין קרבי, עלולים להתבייש בהחלטתו להיכנע. "אבי היה בגטו לודז' ובאושוויץ, הוא אוד מוצל מאש, כל משפחתו – הורים, אחים ואחיות – נספו בשואה", הוא אומר לי, ומצביע על הקיר מימינו. תלויה שם תמונת ילד קטן בשחור־לבן, ועל הזגוגית רשום מספר: B7633 – המספר החרות על זרועו של אביו. ליד התמונה תלוי ציור ממוסגר, ובו זוג ידיים כבולות בשלשלאות ומעליהן הכיתוב "ברוך מתיר אסורים". האם הכוונה לו או לאביו, לא ברור.

דקות לפני הכניעה הגיע אליו מסר ישיר משר הביטחון משה דיין: הוא אמר לו שהם לא חייבים ליפול בשבי, בניגוד לאמירות שהגיעו עד אותו הרגע מהפיקוד ומהאוגדה. "התעוררו בי ספקות. אולי לא הבנתי נכון? אבל מהר מאוד הגעתי למסקנה שמאוחר מדי לשנות את מה שקורה. כבר התחלנו להרוס את כלי הנשק והשמדנו את המפות כדי שלא ייפלו בידי המצרים. אם בצד השני יגלו שאנחנו חוזרים בנו, הם ישברו את הכלים". אילנה דיין, הוא מעיד, אמרה לו "שמשה דיין רק רצה לתת 'פקודה צופה פני היסטוריה'. הוא לא רצה להיזכר כשר הביטחון שנתן פקודת כניעה לחיילים".

בשבי עבר ארדינסט חקירות ממושכות, והועבר ממקום למקום בתנאים איומים. אחרי שבועיים בערך המצב השתפר: "הביאו אותי לכלא עבאסיה, ושם הוציאו אותי הרבה פעמים מהתא לחדר עם שולחן וכיסא, ואפילו בקבוק קולה או כוס תה. קצינים קרביים מצרים ביקרו אותי ואמרו לי שהם מעריכים את הקרב שהיה שם. אמרתי לעצמי שאם הם מעריכים ומבינים, אני מקווה שגם כשאגיע לארץ זה מה שיהיה".

בזכות קצין משטרה צבאית אחד שלא הצליח להתאפק באחת החקירות וסיפר לו מה המצב, ידע ארדינסט בשלב מוקדם שמתגבשת עסקת חילופי שבויים. "אחרי כמה שבועות כינסו את כל השבויים בכלא באולם גדול – המפקד העליון של צבא מצרים, אחמד אסמאעיל עלי, הגיע לדבר איתנו". לפני שהחלה השיחה, החייל שישב ליד ארדינסט שאל אותו לשמו. "שלמה ארדינסט", הוא ענה לו, והחייל בתגובה חייך: "אני דודי זית, סגן מפקד טייסת פנטומים, ונפלתי בשבי קצת יותר משבוע אחריך", אמר ועטף אותו בחיבוק גדול ומפתיע. "אתה לא יודע איזה גיבורים אתם". שלוש דקות לאחר מכן, כשהמפקד העליון הודיע שכל השבויים חוזרים לישראל, החיוך על פני שניהם התרחב.

השבי שאחרי השבי

כשהיו על המטוס שהיה אמור להמריא לישראל, פתאום עלו לסיפון שני קצינים מצרים בכירים וקראו בשמו. "אמרתי לעצמי: הנה, הם מצאו איזה משהו בחקירות ואני לא חוזר לארץ", מספר ארדינסט. "התקרבתי לקדמת המטוס, ונדהמתי לגלות שהם מצדיעים לי. 'אנחנו רוצים לתת לך מה שלא יכולת לקבל בבית הכנסת בקהיר', הם אמרו, והביאו לי סידור בערבית ובעברית, ולוח שנה עברי של 1973". הם גם העניקו לו מתנה אישית: שלושה עיתונים מצריים שמספרים את סיפור הקרב על מוצב המזח. "חשבתי שאם המצרים מתנהגים אליי ככה, אז כנראה הכול בסדר. כשנחתנו בנתב"ג עלה קצין צה"ל למטוס והודיע לי שאני יורד אחרון. 'אנחנו רוצים שתרד לבד ותברך שהחיינו בשם כולם', הוא הסביר לי. אז יצאתי, בירכתי ודיברתי עם העיתונאים. אבא שלי היה ההורה היחיד שהסכימו שיבוא עד למדרגות המטוס".

לרוב השבויים החוזרים ממצרים התייחסו בצה"ל באופן חמור ביותר, שאיש לא יכול להעלות היום על הדעת. מארדינסט נמנע חלק גדול מהתהליך המבזה, והוא מודע לכך. הוא מספר שמנמל התעופה הוא נלקח לבית הוריו בשיכון בבני־ברק, והתקבל בקריאות עידוד מצד כל דיירי הרחוב שיצאו לנופף בדגלים מן המרפסות. למחרת הוא הגיע לבית ההבראה "מבטחים" בזכרון־יעקב, שנועד לכאורה לשיקום חיילי צה"ל שחזרו מהשבי, אבל שיקום לא היה שם. המקום היה מגודר ומאובטח בשוטרים צבאיים, ואנשי ביטחון שדה ערכו בו חקירות ממושכות וקשות כדי להבין מי שיתף פעולה עם החוקרים המצרים. מלבד זאת אולצו פדויי השבי לעבור טיפולי היפנוזה וזריקות סודיום פנטוטל, "סם אמת" – כימיקל מרגיע שנועד להסיר מגננות כחלק מחקירה אינטנסיבית. "לי הראו שם תמונות של חיילים נעדרים רבים וביקשו שאזהה אותם", אומר ארדינסט. "לקראת הערב קרא לי אחד הקצינים ואמר שאני לא צריך להיות שם. 'קח מפתח לג'יפ שבחוץ וסע הביתה'. אז לא עברתי את ההשפלות שהחבר'ה עברו".

אילו השפלות היו שם?

"חקרו אותם. שאלו איך הם נפלו בשבי, הטיחו בפניהם שזה ביזיון, כאילו הם היו אחראים למחדל של יום כיפור. לעגו להם, האשימו שהם סוכנים כפולים, הזריקו כל מיני דברים, איימו עליהם שיאשפזו אותם בבתי משוגעים. חבר'ה אמרו לי שהם מבינים את ההשפלה בשבי המצרי כי זה האויב, אבל איך ייתכן שכשחוזרים לארץ, במקום שירימו אותם על כפיים כי הם בלמו את הצבא המצרי בימים הראשונים, משפילים אותם? זה פגע בהם הרבה יותר ממה שעשו המצרים".

ארדינסט מאשים את מפקדי המתקן בזכרון־יעקב, ואת ראשי צה"ל ומערכת הביטחון שידעו על היחס המבזה ובחרו לשתוק. "למדינה היה קל יותר אם היינו מגיעים בארונות שדגל ישראל מתוח עליהם. ברגע שנפלת בשבי הפכת למעמסה גדולה מדי על המדינה. מחקרים מראים ששיעור התמותה אצל פדויי שבי גדול פי שלושה מאצל חיילים שלא נפלו בשבי. הסיוע שמגיע לנו הוא פסיק מתקציב משרד הביטחון, וישבנו עם כמה שרי ביטחון כדי לדון בנושא, אבל בסוף השתקמנו לבד. המדינה לא התחילה לטפל בנו עד שהקמנו את עמותת 'ערים בלילה' והתחלנו להילחם איתם".

את העמותה ייסד ארדינסט עם חברים ב־1998, כש"עברו בדיוק 25 שנה מהמלחמה וחבר'ה התחילו לצעוק. במשרד הביטחון נתקלנו בקיר אטום עד שעמוס ירון מונה למנכ"ל המשרד. הייתי בחפ"ק שלו במלחמת לבנון הראשונה והוא זה שפתח לנו דלתות". "ערים בלילה" מאגדת כ־300 פדויי שבי ופועלת לחיזוק הקשר ביניהם ולמיצוי זכויותיהם מול ארגוני הממשלה. כל חברי העמותה, כולל יושב הראש ארדינסט, פועלים בהתנדבות. "אנחנו שומעים הרבה על פוסט־טראומטיים בתקופה האחרונה. רובם עברו אירוע אחד, כשפגז נפל לידם או חברים מתו מסביבם והם לא התאוששו מזה. אנחנו עברנו אירועים כאלה במשך ימים. בכל יום עטפתי גופות בתוך המוצב, ואז ישר עברנו לטראומה נוספת של שבי ועינויים. פוסט־טראומה של פדויי שבי היא שונה משל השאר".

במשך שנים הוא ליווה משפחות של חיילים שנפלו בשבי, כמו זכריה באומל ויהודה כץ מנעדרי קרב סולטן יעקוב, ומשפחת אברהם שבנה בני נחטף ונהרג בהר דוב בשנת 2000, וגופתו (עם גופות חבריו עדי אביטן ועומר סואעד) הוחזרה לישראל ב־2004 בעסקת אלחנן טננבוים. הוא מודע לכך ששבויים ישראלים הם נקודת תורפה לצה"ל ולמדינת ישראל, ושהתנהלותנו בנושא עמוסה שגיאות. "עסקת שליט הייתה טעות", הוא קובע נחרצות. "גם בזמן אמת אמרתי שאסור לשחרר כל כך הרבה מחבלים תמורתו. לא הייתי היחיד שאמר שאם היו משחררים אותנו בתנאים שמביישים את המדינה, היינו מוכנים לשבת עוד".

"המצרים היו רעננים ורבים. כוח האדם שלנו היה עייף, התחמושת הלכה והתמעטה, והיינו צריכים להתחיל לחשב כמה לירות. היינו בקושי עשרים חיילים, ולא כולם לוחמים: היו טבח, שני אנשי הרבנות, ומפעיל הגנרטורים שעד המלחמה ירה בסך הכול עשרה כדורים והפך תוך כדי הלחימה למאגיסט"

שוב בתעלות המזח

הסרט "המזח" יצא לאקרנים בקיץ; בנובמבר הוא ישודר בכאן 11 בגרסה נרחבת יותר, בת חמישה פרקים, שתכלול סצנות שלא נכנסו לסרט. מיכאל אלוני מגלם את ד"ר ורבין, ודניאל גד מגלם את ארדינסט. "הוא הציע שנעשה ארוחת שבת ביחד, אבל לא הסתייע", אומר ארדינסט על גד, בן 32. "נפגשנו בפעם הראשונה בכיכר רבין בבית קפה, קבענו לשעה וחצי וישבנו יותר מארבע שעות. התחברנו ממש, וקבענו אחר כך עוד פגישה. הוא רצה לדעת כל פרט, כל דבר. הייתי עם אשתי בצילומים שנערכו בטביליסי, בגאורגיה. שם צילמו את כל הסצנות שמתחת לאדמה. דניאל הלך איתי לכל התפילות, ואתה צריך לראות באיזו כוונה הוא מתפלל. הוא משהו. היינו המון ביחד".

במהלך הצילומים החליטו בהפקה להזמין את הלוחמים הוותיקים לסט המדמה את המוצב שנבנה סמוך לעין יהב בערבה. "כולם הגיעו יחד באוטובוס מהמרכז. החבר'ה נשאבו פנימה, כל אחד הלך למקום שבו הוא היה במלחמה. היו שם חמ"ל, תאג"ד, חדרי מנוחה ותעלות שמובילות לעמדות, אותנטי מאוד". סצנה אחת נכנסה לסדרה רק בזכות ארדינסט: "אמרתי להם שבסוכות אומרים הלל, ויש שם כל מיני פסוקים שאפשר לשיר. רבים מהם מתארים אווירה של התרוממות רוח ואת האמונה שהייתה לנו. ליאור חפץ שאל אותי מה אני מציע, אז פתחתי את הסידור, והצעתי את 'מן המצר קראתי י־ה, ענני במרחב י־ה'. ליאור מצא לחן, דניאל למד אותו וזה הפך להיות חלק מהפסקול".

סביב עליית הסרט נשמעו קולות חוששים של צופים למודי אכזבות מהפקות ישראליות שהתיימרו להציג עלילה שנשענת על אירועים אמיתיים אך בסופו של דבר חטאו למציאות והציגו נרטיב אנטי־ציוני, כמו "קרתגו" ו"שעת נעילה" ששודרו בכאן 11. גם ארדינסט חשש. "רציתי לראות משהו על הלחימה ברמת הגולן, כי חצי מהחבר'ה שלי היו בתל סאקי ובקרבות באזור הזה, ומזכיר הגרעין שלי נהרג שם. התחלתי לראות את 'שעת נעילה' אבל לא סיימתי, כי היא התחילה לעצבן אותי כשהתחיל העניין עם האשכנזים והספרדים. אמרתי די, זה כבר לא על המלחמה".

אבל "המזח" שונה?

"בטח, כי הוא עוסק בדילמות שעלו תוך כדי לחימה. אין פה משהו מבחוץ או דברים שלא קשורים ללחימה. הוא יותר צמוד לסיפור האמיתי. מה שלא בדיוק אמיתי נועד רק כדי להעצים את הדילמה".

היו לך הערות על התסריט?

"התייעצו איתי על התסריט ונתנו לי לקרוא אותו. ביקשתי מליאור לנפח יותר את הסיפור של השריונרים, כי בבלוג של ד"ר ורבין הם לא מוזכרים. במציאות, מרגע שהם הגיעו, בתוך דקות הפכנו לכוח אחד. לא היו שריונרים ונח"לאים. הם נלחמו בעמדות כמונו".

אתה וד"ר ורבין שמרתם על קשר אחרי המלחמה?

"האמת שלא. הוא לא היה מעורב בשום דבר שניסינו לעשות בעמותה, כלום. אם בגלל האחריות שהייתה לך עליהם במוצב ביקשת להיכנע, אז תעשה משהו למענם בשנים הבאות. עם שאר החבר'ה כן שמרתי על קשר. קבוצת הוואטסאפ הכי פעילה אצלי היא הקבוצה של המזח. אני לא יודע אם יש עוד מוצב שיש לו קבוצה פעילה כל כך".

הנרטיב של "שעת נעילה" היה שישראל הפסידה ביום כיפור. איך אתה רואה את המלחמה?

"אנחנו יודעים מה היה המצב בהתחלה, שהיה מחדל עצום. אבל בזכות הדרגים הזוטרים הגענו לכך שצה"ל חוצה את התעלה עד למרחק של מאה קילומטרים מקהיר וארבעים מדמשק, זה דבר שאי אפשר להבין, בטח למי שראה את העוצמות שהיו למצרים. אני לא חושב שהיו הרבה צבאות בעולם שהיו מתאוששים מזה כמו צה"ל".

אחרי המלחמה, במהלך לימודי המשפטים, הלך ארדינסט עם חבריו לחוף גורדון. "זה היה חוף של בני עקיבא, היינו יושבים לפי סניפים במקומות קבועים", הוא מספר. "ראיתי שם בחורה יפה, וכבר 45 שנה אנחנו יחד". לו ולרונית (מנהלת משרד בחברת פארמה המספקת ויטמינים ותוספי מזון לקופות החולים) יש שלושה ילדים וארבעה נכדים ("וחצי"). את רישיון עריכת הדין קיבל ארדינסט ב־1979, ושנתיים לאחר מכן הצטרף למשרד טירר. עד היום הוא עובד שם, ועוסק בעיקר בעזבונות.

בהתחשב בהוראות אמנת ז'נבה, בתור פדוי שבי הוא נדרש להתנדב כדי להמשיך לשרת. ואכן, ארדינסט התנדב: הוא שירת גם במלחמת לבנון הראשונה, כפי שסיפר, וגם במהלכה נקלע לחילופי אש ולמצבים מסכני חיים. היום הוא מתנגד לסרבנות שצצה על רקע המחאה נגד הרפורמה המשפטית. "הסירוב לשרת במילואים הוא בעיקר של האליטות שמרגישות שלקחו להם את המדינה", הוא אומר. "נגיד שהטייסים חוזרים לטוס כי מפסיקים את הרפורמה. מחר יבואו כל אנשי החימוש, מכונאים מ'ישראל השנייה', ויאמרו 'עכשיו אנחנו שובתים'. בוא נראה את הטייסים עולים על מטוס שלא טופל ולא חומש. אי אפשר שחלק מהצבא יגיד 'אני לא מגן על המדינה', כי בעצם אתה לא מגן על המשפחה שלך. ברגע שזה הגיע לסרבנות איבדתי אותם, אבל לגמרי".

זה רגיש אצלך?

"כן, כי זאת לא רק המדינה של נתניהו. כרגע הוא בשלטון אבל אולי בבחירות הבאות הוא יעוף. סרבנות בצבא מחלישה אותנו ומעודדת את האויבים שלנו. אחר כך – לך תתקן את זה. ברגע שזה הגיע לצבא, הסימפטיה שהייתה לי כלפיהם נעלמה. כשאתם פוגעים בביטחון המדינה אתם פוגעים בי, אתם פוגעים בילדים ובמשפחות שלכם. ככה התחנכתי, בבית ציוני, דתי־לאומי. אני חלק מהמדינה, וכל עוד אני יכול לתרום, אני אתרום".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il