חורבן, בית: השלכות מלחמת יום כיפור דרך ארבע נקודות מבט

המחדל

דובר צה"ל לשעבר תא"ל במיל' אפרים לפיד על הגורמים שהביאו לכישלון אמ"ן

מי שצופה בימים אלה בסרט "גולדה" יכול להתרשם (שוב) מאחריותו הגדולה של המודיעין למחדל הגדול שאפשר לסוריה ולמצרים להפתיע את מדינת ישראל הפתעה דרמטית כל כך. הסבירות למלחמה נמוכה, חזר ואמר המודיעין הצבאי בכל החודשים שקדמו למלחמה. גם יום לפני המלחמה, גם לאחר שכבר נודע ששתי המדינות מניעות כוחות ושמשפחות היועצים הסובייטים עוזבות במהירות, עדיין העריך המודיעין שסבירות המלחמה "נמוכה מן הנמוכה".

אבל חוץ מהאחריות הכללית של המודיעין, הוטלה במשך השנים – החל בוועדת אגרנט שחקרה את המלחמה – גם אחריות אישית רבה על ראש אמ"ן דאז, אלי זעירא. לא רק כראש המערכת, אלא גם כמי שנטען כלפיו שאמונתו בגרסת "הסבירות הנמוכה" הייתה גבוהה, עד שהרשה לעצמו שלא למלא הוראות שניתנו לו, ואף לשקר לממונים עליו. כך, למשל, נטען כי זמן קצר לפני המלחמה התבקש זעירא להפעיל את "האמצעים המיוחדים" שהיו למודיעין במצרים (אמצעי התחברות לתקשורת האלקטרונית המצרית, י"ש). ולא רק שהוא לא עשה זאת, אלא שכאשר נשאל מה העלו "האמצעים", טען שאלו אכן הופעלו אך לא העלו דבר.

אחד מראשי אמ"ן דאז, יואל בן־פורת, טען שזעירא גם לא העביר הלאה ידיעה חשובה ממקור מוסמך שעלתה לכדי ראיה למלחמה צפויה. כשפרסם זעירא עצמו את גרסתו לאירועים בספר שכתב במלאת עשרים שנה למלחמה, הוא טען שהסוכן המיוחד שדיווח לראש המוסד צבי זמיר בליל יום הכיפורים על כך שצפויה מלחמה למחרת לא היה אלא "סוכן כפול". במהדורה השנייה של הספר הוא חשף את שמו של הסוכן, "המלאך" אשרף מרואן, יועץ קרוב במיוחד לנשיא מצרים אנוואר סאדאת וחתנו של הנשיא הקודם, גמאל עבד אל־נאצר.

לטענת זעירא הוא חשף את השם רק אחרי שפורסם בתקשורת הזרה, אבל כנראה הייתה חשיבות גם לאישור השם מפי גורם ישראלי בכיר. עובדה שזמן לא רב לאחר שהשופט בדימוס תיאודור אור הכריע בבוררות בין זעירא לזמיר לטובת זמיר, נפל מרואן ממרפסת דירתו בלונדון, ברצח שהוסווה כהתאבדות. התמלול המלא של השיחה שהתקיימה ערב המלחמה בין זמיר למרוואן בלונדון נחשפה לאחרונה בספר חדש שהוציא לאור המוסד, לרגל חמישים שנה למלחמה.

קשה להתעלם מאירוניה שחורה של ההיסטוריה: 2,656 ישראלים לא חזרו מן המלחמה, במידה רבה בגלל מחדלי זעירא, ושלושת מנהיגי המלחמה – ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין, והרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) – הלכו לעולמם בזה אחר זה (דדו, הצעיר משלושתם, נפטר ראשון) בעשור שלאחר המלחמה; זעירא עצמו הגיע לגיל מופלג, והוא חי גם היום בינינו, בן 95, חד כתער.

אני יודע זאת משום שטלפנתי אליו כדי לבקש ממנו להתראיין לכתבה, והוא תחקר אותי באופן שלא היה מבייש שום קצין מודיעין צעיר. הוא סירב, כמובן, והפנה אותי לספר שכתב. בספר הוא "לקח אחריות", אבל בעיקר האשים את שר הביטחון ואת הרמטכ"ל שלא גייסו את כוחות המילואים, ואת גולדה, שלא דיווחה לוועדת אגרנט על האזהרה שהעביר לה חוסיין מלך ירדן בפגישה שיזם 11 יום לפני המלחמה (זמיר טען שגם זה שקר גס).

ביקשתי אפוא את גרסת זעירא, שלפחות בעיקריה היא גם גרסת אמ"ן, מאחד מחבריו של זעירא: תא"ל במיל' אפרים לפיד, לשעבר דובר צה"ל ומפקד גלי צה"ל. בימי המלחמה היה לפיד סא"ל, סגן ראש מחלקת האיסוף באמ"ן. לדבריו, הוא איש המודיעין היחיד מאז שנותר בקשר עם זעירא, ואחד מחבריו הבודדים בכלל. הוא מסביר את הידידות ביניהם בדבקותו בכלל הצבאי העתיק ש"לא מפקירים פצועים".

לפיד לא מתכחש לכשלי אמ"ן בשאלת ההתרעה. אדרבה, הוא העביר לי עותק של לקט ידיעות שהתקבלו באמ"ן ב־5 באוקטובר, יום לפני המלחמה, וכולן מבשרות, בפרשנות פשוטה, על הכנות למלחמה, ובכל זאת ההערכה נותרה "סבירות נמוכה". הוא מסביר שהייתה הצטברות של ארבעה גורמים שהביאה את אמ"ן לכישלון.

ראשית, הקשב של אמ"ן היה נתון אז בעיקר לאיומי הטרור ופחות לאיומי מלחמה: “אנחנו שוכחים שכבר בקיץ 1968 התחיל עידן חטיפות המטוסים; הייתה לנו גם פעילות טרור גדולה בבקעת הירדן. ב־1970 סייענו לירדנים לסלק את ארגוני הטרור הפלסטיניים לביירות; וב־1972 היה הטבח באולימפיאדת מינכן, שאחריו היינו עסוקים במרדף אחרי מבצעי הטבח. באוגוסט 73', בסך הכול חודשיים לפני המלחמה, קיבלנו ידיעה שג'ורג' חבש, מנהיג החזית העממית לשחרור פלסטין, נמצא בדרכו מביירות לבגדד. זעירא המליץ שלא ליירט את המטוס, כי זה ייראה בעולם כמעשה פיראטי. בכל זאת יירטו אותו, אבל אחרי שהוא נחת ברמת דוד התברר שחבש איננו שם. זו הייתה מכה גדולה ליוקרה שלנו, אבל גם גרם לכך שהמלצותיו של זעירא יקבלו משקל רב יותר בעתיד".

שנית, הוא אומר, הייתה מלחמת ההתשה עם מצרים, שהחלה זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים ונמשכה לאורך שלוש שנים, ובעקבותיה הוקם קו המעוזים, שנחשבו לדרך טובה להתריע מפני התקפה. שלישית, מעורבות הסובייטים, שבעקבות ששת הימים תמכו בסוריה ובמצרים במימון ובחימוש, “הרתיעה אותנו מפתיחה במלחמה, גם אם הייתה לנו התרעה". ורביעית, “גם האמריקנים דרשו שלא נעשה שום צעד שיתפרש כהתקפי".

בלי פאניקה

לפיד דוחה את הטענות שזעירא שיקר בעניין "האמצעים המיוחדים": “זו הייתה אי הבנה. הדרג המדיני לא נתן הוראה לזעירא להפעיל את האמצעים, אלא שאלו אותו מה אומרים האמצעים המיוחדים. זעירא ענה: פתחנו את האמצעים, ואין שם אינדיקציה של הכנה למלחמה. הוא אמר את זה בתום לב, כי באמת חשב שפתחו. אבל היו בתהליך הזה כמה דרגים, שחלק מהם 'פתחו' וחלק לא". לפיד דוחה גם את הטענה של בן־פורת על עיכוב מידע חשוב שהצביע על הכנות למלחמה: “הייתה פעם אחת שזעירא עיכב למשך לילה אחד העברת ידיעה על פינוי המשפחות הסובייטיות, כי הוא רצה לשמוע על זה מהמקור עצמו לפני שהוא מעביר הלאה. וזהו. לגבי הטענה של יואל – אני יודע שהוא רצה ב־30 בספטמבר לגייס כוחות מילואים של 8200, ואת זה זעירא לא אפשר לו, כי לא רצה ליצור בהלה מיותרת".

למה זעירא צריך להחליט אם לעורר בהלה, במקום להשאיר את ההחלטה לדרג המדיני?

“זו אחת השאלות שאין לי עליהן תשובה. יש עוד כמה כאלה".

אם האירועים האלה היו קורים במדינה אחרת, איך היית מסביר אותם?

“הייתי אומר שאנשים היו שאננים, עם ביטחון עצמי מופרז. שהם אומרים לדרג המדיני: אנחנו מעבירים לכם את כל המידע הגולמי כדי שתוכלו לקבל החלטה עצמאית, גם בניגוד לדעתנו, אבל אנחנו בכל זאת חושבים שלא צפויה מלחמה. עובדה שצדקנו במאי (בגיוס המילואים בניגוד לדעתו של זעירא, שאכן היה לשווא, י"ש). אבל אני עדיין כועס בעניין הזה על הדרג המדיני, בעיקר על דיין, שהיה הכי מנוסה בקבינט: אם יכולת במאי לא לקבל את הערכת אמ"ן על סבירות נמוכה ולגייס בכל זאת מילואים, למה לא עשית את זה גם באוקטובר?"

במהלך השיחה תורם לפיד שני סקופים. האחד הוא סקופ מדיני מרעיש; כשהוא נשאל מדוע היה חשוב כל כך לאמריקנים שישראל לא תירה את הירייה הראשונה (מה שגרם להחלטת ישראל לא לפתוח במתקפת מנע, אפילו כשפריצת המלחמה כבר הייתה ברורה), אומר לפיד: “האמריקנים חשבו עוד במלחמת ששת הימים שבעצם לא הייתה הצדקה מצידנו לפתוח במלחמה, כי להערכתם נאצר לא היה פורץ את גבולות שביתת הנשק. האמת היא שגם מבחינתנו לא היו סימנים שהוא הולך לפרוץ את הגבולות, אלא לכל היותר להיערך טוב יותר מבחינתו בתוך סיני. אבל אנחנו ניצלנו את האיומים שלו כדי להרוס מהרגע הראשון של המלחמה את כל חילות האוויר הערביים. בעולם זה עורר הרבה מאוד ביקורת, ובגלל זה ב־73' ארה"ב לחצה עלינו שלא נעז לפתוח שוב במלחמה".

הסקופ השני צנוע יותר, אבל בהחלט משקף משהו על נורמות הממסד הישראלי ב־1973. ועדת אגרנט המליצה להדיח ארבעה מבכירי אמ"ן: זעירא, ראש מחלקת המחקר אריה שלו, קצין המודיעין של פיקוד הדרום דוד גדליה, ויונה בנדמן, שהיה ראש מדור מצרים במחלקת המחקר. לפיד מספר שחוץ מזעירא, כל השלושה הודחו מאמ"ן אבל נשארו בצבא ואף עלו בסולם הדרגות. בנדמן הועבר למחלקת ההיסטוריה. גדליה קודם לרמ"ח תכנון באגף התכנון, ואחר כך היה נספח צה"ל בפריז. אריה שלו קודם, מיד אחרי הדחתו מאמ"ן, לתפקיד ראש המנהל האזרחי ביו"ש, “שדורש אחריות גבוהה מאוד". האמת היא שגם זעירא קיבל הצעה להישאר בצבא. הוא סירב, והעדיף לפרוש ולפנות לעסקים.

השכול

ז'קלין פיקאר על חודשים של חוסר ידיעה מה עלה בגורל אבי ילדיה, ועל עשרות שנים בלעדיו

ברוך פיקאר יצא למילואים במעוז "מילנו" בצפון תעלת סואץ ימים ספורים לפני ראש השנה תשל"ד (1973). כמעט כל המעוזים אוכלסו אז בלוחמי גדוד 68 של "החטיבה הירושלמית", חטיבת מילואים של לוחמי חי"ר. כמו רבים מלוחמי הגדוד, ניסיון הלחימה של פיקאר הסתכם בארבעה חודשי טירונות בבה"ד 4, בתור עולה חדש, נשוי ואב לילדים. כשמישהו מהחיילים שאל את אחד המפקדים "מה יקרה אם תהיה מלחמה", הייתה התשובה: “במקרה כזה, נפנה אתכם מיד ונביא לוחמים סדירים. אתם פה רק לתצפית".

כשהתקרב ראש השנה, הציע לו מפקד המעוז ברירה: לצאת לחופשה בת שלושה ימים בראש השנה (שני ימי ראש השנה היו צמודים לשבת), או לחופשת יום כיפור בת יום אחד. פיקאר בחר בראש השנה, והבחירה הזאת הכריעה את גורלו. מי שיצאו לחופשת יום כיפור כלל לא השתתפו במלחמה.

הוא חזר למעוז אחרי ראש השנה, וביום כיפור, לקראת שתיים בצהריים, החלה ההפגזה. המצרים כתשו את כל מעוזי התעלה בזה אחר זה. פיקאר נפצע בחזה, ושכב במרפאה. במוצאי הצום הוא ביקש סיגריה מהחובש, והחובש נדהם לגלות שעשן הסיגריה יוצא מחזהו של הפצוע.

כעבור שני ימי לחימה קיבל מפקד המעוז, יעקב טרוסטלר, הוראה להתפנות באופן עצמאי; לא היה טעם להמשיך לשמש בשר תותחים, והטנקים, שהתקרבו למעוז כדי לחלץ את חייליו, נפגעו גם הם מאש מצרית. 43 חיילי המעוז יצאו בלילה לכיוון דרום מזרח, דרך העיר המצרית הנטושה קנטרה, לנקודת ציון שנקבעה מראש עם כוחות צה"ל. כשנתקלו במארב, חלק מהחיילים ובתוכם מרבית הפצועים נותקו משאר הקבוצה. 24 לוחמים הצליחו להתקדם עם מפקד המעוז והגיעו אל כוחות צה"ל. השאר איבדו את דרכם והחליטו לעצור בבית נטוש בקנטרה. למחרת תקפו אותם המצרים. מי שהיה מסוגל לעמוד על רגליו הרים ידיים, יצא החוצה ונלקח בשבי. על הפצועים שהמשיכו לשכב, ובהם פיקאר, ירו המצרים צרורות, וכולם נהרגו.

עד לחזרתם של השבויים, כחודש וחצי אחר כך, לא ידעו המשפחות בוודאות מי מהחיילים נלקח בשבי ומי נהרג. ז'קלין, אלמנתו של ברוך, זוכרת שפעמיים נסעה, בליווי חברים, למרכז כלשהו בתל־אביב כדי להתבונן בסרטים שתיעדו את השבויים ולנסות לזהות את בעלה. “זה היה נורא. היו שם מריבות בין הנשים. זו אומרת הבן שלי מצולם כאן, והשנייה אומרת לא, זה הבן שלי". היא לא זיהתה את ברוך בין השבויים, ובראשית ינואר 1974, אחרי תחקור ארוך לשבויים שחזרו, הופיעו המבשרים בביתה והודיעו לה שברוך הוכרז חלל שמקום קבורתו לא נודע. עבר עוד חודש וחצי עד שהתקיימה ההלוויה, אחרי שאנשי הרבנות הצבאית קיבלו את הגופות מידי המצרים.

פיקאר הייתה אלמנת מלחמה מסוג מיוחד; עולה חדשה. רק ארבע שנים קודם עלתה המשפחה לארץ, והיא כלל לא רצתה זאת. היא וז'אן־בנואה (זה היה שמו הצרפתי של ברוך, וכך היא ממשיכה לקרוא לו עד היום) הכירו בפעילות הארצית של מדריכי "הצופים היהודים" בצרפת. הוא בא משטרסבורג, והחל לאמץ אורח חיים דתי לאחר הבר מצווה, והיא – ממשפחה מסורתית ממרסיי. כשהכירו, נזכרת ז'קלין, הוא כבר דיבר על עלייה לארץ: “חמותי ביקשה ממני בפעם הראשונה שנפגשנו שאוריד אותו מהרעיונות האלה".

היא לא הצליחה. הוא השלים את לימודי ההנדסה האווירית, ואחרי מלחמת ששת הימים החליט לעלות. “זאת המלחמה האחרונה שאני חווה מחוץ לישראל", אמר לה, והיא נעתרה. “הייתה לו המון כריזמה, והוא הצליח לשכנע אותי שבעצם גם אני רוצה". אחרי שסיים את לימודיו עוד היה צריך לשרת כשנה וחצי בצבא צרפת (עוד היה שם אז גיוס חובה), וב־1969 עלו לארץ והתיישבו במרכז קליטה בקטמונים בירושלים. שני בנים כבר היו להם: הבכור, אריאל, הוא עמית מחקר במכון הרטמן בירושלים, והשני, אבי, מרצה במחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר־אילן. בארץ, כחצי שנה לפני המלחמה, נולדה רחל, היום מטפלת באמנות.

החברים מצרפת לא עזבו

הם הסתדרו יפה. יום לאחר עלייתם החל ברוך לעבוד במפעל "מנועי בית שמש", כפי שסוכם עוד לפני שעלה. כחצי שנה אחרי עלייתם, כבר עברו לדירה משלהם, בשכונת רמות אשכול. הם נהגו לארח בביתם סטודנטים יהודים שהגיעו לארץ לשנת לימודים וחיו כאן ללא משפחה. לימים, כשהבן אבי הרצה פעם בניו־ג'רזי, הוא אפילו זכה למפגש מקרי ומרגש עם אחת הסטודנטיות.

ואז באה המלחמה, והאסון שבא איתה. “אפילו שבעה לא ישבנו, כי לפי ההלכה אם הידיעה על המוות מגיעה אחרי שלושים יום מהמוות, יושבים רק שעה", אומרת ז'קלין. "בדיעבד אני חושבת שדווקא היה לי טוב שלא ישבנו. מאוד לא רציתי להיות חלק מהעניין של 'משפחת השכול', ושבעה הייתה מכניסה אותי חזק לתחושה הזו. גם אחר כך לא הסכמתי להיות בשום קבוצה של "אלמנות מלחמה", או לשלוח את הילדים לאירועים של "יתומי צה"ל". כששאלו אותי מה עושה בעלי, הייתי עונה: מהנדס. לא רציתי שירחמו עליי, או שיעשו מזה עניין". בשיחה עם אריאל מתברר שגם הילדים נהגו באופן דומה כשנשאלו מה עושה אבא.

“עד שאבי הגיע, עשרים שנה אחרי המלחמה, לטקס הזיכרון השנתי של גדוד 68 בארמון הנציב, גם לא הלכנו לשום טקס. זה גם לא היה חסר לי, כי הייתי מוקפת אנשים. בעיקר בני המשפחה והקהילה הצרפתית בירושלים, ובמיוחד יוצאי שטרסבורג, שהכירו טוב את ז'אן־בנואה. הם לא עזבו אותי".

היא השתדלה לשמור על שגרת חיים קפדנית, ויצאה מדי בוקר לעבודתה במשרד התיירות. אבל הקושי בצבץ בדרכים לא צפויות: “במשך שנה הייתי מקיאה מדי בוקר. עד שאריאל פעם אמר לי: רק הוא חסר לך? ומה אנחנו? ובבת אחת הפסקתי להקיא".

היא לא בנתה זוגיות שנייה: “בהתחלה עוד היו כמה הצעות, אבל שום דבר לא התקדם. מי ירצה אלמנה עם שלושה ילדים קטנים?". אחרי שבנה מעודד אותה לפרט יותר, היא מודה שזו לא הייתה רק שאלה של זמינות ההצעות: “כל השנים המשכתי להרגיש זרה. הקשרים שלי הם בעיקר עם הקהילה הצרפתית. אני קשורה לתרבות הצרפתית, האירופית. הגברים הישראלים פחות התאימו לי. אולי אם הייתי חוזרת לצרפת, הייתי מתחתנת שוב".

ואכן, זמן מה אחרי המלחמה, עוד קיננה בה התלבטות. היא אישה צעירה, במלחמה הייתה בת 31, ילדיה צעירים, וממילא לא רצתה לעלות לארץ. אולי תחזור לצרפת? אבל הרגישה שאיננה מסוגלת. “הייתה לי הרגשת אחריות שאני חייבת להמשיך את החלום של ז'אן־בנואה. ובדיעבד, ברור שאני לא מצטערת שנשארתי. ברוך השם, הילדים והנכדים גדלו כמו שהוא רצה, יהודים בארץ ישראל, ואני מרגישה שהצלחתי מעבר לכל מה שדמיינתי. כי באמת לא הייתי בטוחה שאני מסוגלת להרים את החלום שלו. לפני כמה חודשים אחד הנכדים אפילו אמר לי במפורש: סבתא, אני רוצה להודות לך שנשארת בארץ, עם כל הקשיים, ואפשרת גם לנו לגדול בארץ".

לספר זיכרונותיה שכתבה לפני 11 שנים, בהיותה בת שבעים, קראה "והחלום ממשיך לחיות". אבל במשפט אחרון היא מודה ש"אם הייתי יכולה להתחיל הכול מחדש, לא הייתי רוצה לעלות".

המחאה

מחבר "הזמנה לבכי" ארנון לפיד על הביקורת שהוטחה בו ועל הקשר העמוק שלו, למרות הכול, לארץ הזו

כשפרצה מלחמת יום כיפור, היה ארנון לפיד בניו־יורק, בן קיבוץ גבעת־חיים איחוד שהגיע לעיר הסואנת בעולם. הוא קיבל מלגה ללימודי איור ספרי ילדים, ובא להגשים את חלומו. הוא התגורר אז בדירה של ישראלים, כך שבשורת המלחמה לא איחרה להגיע. “בתוך 24 שעות היה גל עצום של ישראלים שביקשו לחזור. זו הייתה תופעה מפליאה כשלעצמה. חנוך ודודו, שני חבריי לקיבוץ שכבר חיו בארה"ב כמה שנים ולא חשבו לשוב, עלו על מטוס וחזרו לארץ בלי להסס, ושניהם נהרגו אחר כך בחווה הסינית.

"כשראיתי את ההמונים נוהרים לשדה התעופה, היה לי ברור שגם אני צריך. דווקא דודו היה זה שאמר לי: אל תמהר, רק הגעת. אמרתי שאחזור וביקשתי ממנו רק דבר אחד, שלא יספר להוריי. שלא ידאגו. ואכן הגעתי, בדרך לא דרך, עם המון חניות ביניים. בדרך לארץ הספקתי להתיידד עם אוריאל, בחור שחזר לארץ מאיטליה, ונוצרה בינינו אחוות חרדים. שנינו היינו מבועתים.

“כשנחתנו בישראל, עמדה קצינה ומיינה את הבאים. היא שלחה אותי ואת אוריאל לצריפין, ששם התקבצו חוזרי חו"ל שלא הייתה להם יחידה ברורה. בהתחלה שלחו אותנו לגולן, ואחרי המתנה של כמה שעות באפס מעשה, החליטו לקחת אותנו לסיני. זה כבר היה עמוק בתוך המלחמה. הגענו לדרום, ישר לקרבות. המצרים שמו מארבים בלי סוף, ונהרגו המון אנשים. בשלב מסוים גיליתי שגם אוריאל, חברי החדש, הוא בין ההרוגים". כשהצליח לפיד להגיע לטלפון ולהתקשר הביתה, נודע לו על עוד שלושה חברים מהקיבוץ שנהרגו. גבעת־חיים איחוד היה בין הקיבוצים שספגו מכה קשה במיוחד, שמונה הרוגים בסך הכול.

בשלב מסוים, לחוזרים מחו"ל שטרם היו בביתם ניתנה אפשרות לצאת ל־24 שעות חופשה. לפיד ידע שלא יספיק להגיע לקיבוץ ובחזרה בזמן שהוקצב, והסתפק בנסיעה לבית ידידה שהתגוררה במושב שדמה. “נראיתי כמו צל והרגשתי כמו צל. בשלב מסוים חשבתי שאולי כדאי פשוט לגמור עם עצמי, כי ממילא כולם סביבי מתו. בבית של החברה התנפלתי על הסיגריות, למרות שמעולם לא עישנתי קודם, והרגשתי צורך עצום לכתוב וגם לבכות. כתבתי מה שכתבתי, והשארתי לחברה שלי שתשלח את זה לאחד מכתבי העת של התנועה הקיבוצית". הטקסט שכתב לפיד נקרא "הזמנה לבכי", ונחשב לאחד הטקסטים המכוננים שנכתבו בעקבות המלחמה.

כמה שעות לפני שנפל אוריאל, בחור צנום ויפה כנערה, מקופלים היינו בשוחה הרדודה, בחול הרך. הייתה שעת שחר מכוערת, והשמיים והארץ בערו. אוריאל סיפר על מילאנו, ממנה הגיע שלשום, ואני על ניו־יורק, ממנה הגעתי לפני ארבעה ימים. אוריאל אמר לי שהוא מוכרח להכיר לי ילדה מקסימה, איריס, שאיך זה יתכן שאיננו מכירים. הרי נולדנו אחד בשביל השנייה, או להפך.

הוא הכין סרט כדורים חדש, מבהיק, למאג. ואני מצצתי דבוקה של סוכריות מנטה ממנת הקרב, כדי לרענן נשימתי משנת הלילה. בטרם ניתנה פקודה לצאת מן השוחות ולרוץ קדימה, נפלה החלטה חפוזה בינינו: לארגן מסיבה גדולה בביתו שבצפון תל־אביב, לאחר המלחמה. אוריאל הבטיח לשלוח לי הזמנה מודפסת בזהב.

בצהריים הייתה גם גופתו מונחת, מכוסה בשמיכה, ליד התאג"ד.

מוזר שחשבנו על מסיבה.

אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי. היום והשעה אינם חשובים, אך תוכנית הערב, אני מבטיח, תהא עשירה: בכי. נבכה שעות, וביחד, כי לבד זה לא יוצא לי. משך כל המלחמה רציתי לבכות ולא יכולתי. עכשיו זה ילך. זה מוכרח ללכת. אין דבר שיעצור בעדנו.

אני אבכה על המתים שלי: אברהמל'ה, אילן, אמיתי, דודו, עוזי, יאיר, בני – ואתם תבכו על שלכם. ויחד נבכה על החלומות מהם הקצנו. על הדברים הגדולים שהפכו קטנים. על האלים שהכזיבו, ועל נביאי השקר שעלו לגדולה. על חוסר הטעם, חוסר הרצון, חוסר הכוח. על ההווה שאין בו קרן אחת של אור, ועל העתיד שיהיה שונה לחלוטין.

נבכה על השכּוּלים החדשים ועל האלמנות החדשות ועל היתומים החדשים. על הידידויות העזות שנחתכו, על האשליות שנופצו, על התזות שהוכחו כחסרות בסיס, האמיתות שהתגלו כשקרים, התוכניות שנרקמו ולא תצאנה לפועל, ועל העצב שירחף כענן על כל שמחה לנצח.

ונרחם על עצמנו. כי אנחנו ראויים לרחמים. דור אבוד שכמותנו, לעם מיוסר, בארץ אוכלת יושביה.

החזקים, בעלי הדעה, המפוכחים – לא יורשו לקחת חלק. הם אינם שייכים, בלתי רצויים.

אח, כמה שנבכה. בכי תמרורים נבכה. בכי קורע לב, בכי גדול, בכי פסיכדלי. נבכה ספלים מלאים, דוודים, נהרות נבכה. נבכה אוקיינוס. ומי שירגיש כי נשבר, כי התרוקן לחלוטין ואינו יכול עוד – יצא בחשאי. על קצות אצבעותיו יצא, לבל יהרוס את הערב. קרוב לוודאי שבאשמורת אחרונה אוותר לבדי. אך תמיד – בעוד חודש, בעוד חודשיים, בעוד שנה – תוכלו לבוא שנית. הדלת פתוחה, ההזמנה בעינה. ומכאן ואילך אצלי תמיד אפשר לבכות.

ואת ירושלים – איך אפשר שלא? – נעלה על ראש בכיינו.

הגורל חסך ממך חישול

“הזמנה לבכי" פורסם תחילה בכתבי העת של התנועה הקיבוצית, "איגרת" ו"שדמות". אבל פרסומו הגדול בא לו כשפורסם גם בעיתון "דבר", ושם עורר שיח ציבורי שלם. ראשונת המגיבים הייתה עורכת דבר, חנה זמר, ניצולת שואה, שהצמידה את תגובתה למאמר המקורי, וכתבה: “לא בא לי לבכות אתך… אף שוודאי הייתי במעמדים פסיכדליים יותר משנזדמן לך. אני שייכת לאלה שאינם שייכים, לבלתי רצויים, כדבריך; לחזקים, למפוכחים.

“הכאב שלך, כפי שהוא מתבטא בהזמנה. נראה לי קצת יותר מדי מנוסח, קצת יותר מדי מסוגנן, קצת יותר מדי תכליתי בהערות הביניים שלו. אולי בכלל אינך בוכה ואינך מיילל, אלא בעצם מוחה. אז, בשם א־לוהים, תגיד כך. מותר למחות, כשם שמותר לבכות, אבל אין להסוות את האחד בשני…אולי באמת אסור לי לבוא בטענות אליך, שהגורל חסך ממך את החישול שנפל בחלקי. אולי רק מי שראה מיליונים שחוטים בלי שנורתה ירייה אחת יכול לתפוס את הטעם שבמחיר ההתגוננות. אולי לא הבנו שאפשר למרוד לא רק נגד הגורל היהודי המסורתי, אלא גם נגד הגורל הישראלי החדש".

לפיד: “בעקבות התגובה הבוטה של זמר הגיעו עוד המון תגובות, והיא שוב הדפיסה כפולת עמודים של תגובות, וגם התנצלה והזמינה אותי אליה. היא לא ממש אמרה סליחה, אבל חזרה בה מההשוואה לשואה, ומהכעס על עצם זה שהעזתי לבכות. גם להורים שלי הגיעו מכתבים. רובם תמכו, אבל אלה שהתנגדו היו מאוד בוטים. היו שם המון איחולי מוות, ואנשים שכתבו דברים כמו: 'מספיק עם הבכיינות שלך. אתה בכלל לא ראוי להימנות עם לוחמי ישראל'. בקיבוץ שלי בכלל לא דיברו על הטקסט הזה. הייתה לי הרגשה שהם לא היו גאים בו. אפילו לוטה, אם חבריי דודו וחנוך שנהרגו שניהם, כתבה לי שלא ראוי לבכות, ושדודו וחנוך לא היו רוצים שנבכה. זו הייתה הגישה".

לפיד לא ארגן בפועל שום מסיבת בכי: “למי היה כוח? הייתי בדיכאון עמוק, ובמשך כמה חודשים הסתגרתי עמוק בבית. הייתי בטיפול פסיכולוגי, ואיכשהו הצלחתי לצאת מזה, עם כמה דפקטים קטנים". אבל מעניין שדווקא הוא, שלכאורה מרד בתודעת השליחות הקיבוצית, נשאר בקיבוץ עוד שנים ארוכות, וגם לקח על עצמו תפקידים ממסדיים: “הייתי רכז אולפן, רכז תרבות. ערכתי את עיתון התנועה הקיבוצית והפכתי לעיתונאי. כתבתי בדבר, ב'לאשה', הייתי סגן עורך 'במחנה'. עזבתי את הקיבוץ לפני 22 שנה, בעקבות משבר גירושין, אבל הייתי שמח להישאר".

אחרי העזיבה לתל־אביב המשיך לפיד לכתוב בעיתון התנועה הקיבוצית "ידיעות הקיבוץ", ובמקביל גם עסק בגינון. היום, בגיל 75, הוא בעיקר מתנדב בעמותות (עמך, עמותה להצלת בעלי חיים, עמותת סיוע ליוצאים בשאלה), “ומטפח גינה ובעלי חיים משל עצמי, בדירת קרקע עורפית שנראית כמו זולה קיבוצית". הוא מספר ששמע מהמשורר אליעז כהן שחנן פורת אמר לו ש"הזמנה לבכי" ותחושת השבר שהוא ביטא היו מבחינתו אחת הסיבות להקמת "גוש אמונים".

“בשנה האחרונה", הוא אומר, "אני שואל את עצמי: אילו הייתי צעיר יותר, האם הייתי שוקל 'רילוקיישן'. כנראה שלא. היורדים מעציבים אותי. אני לא יכול לא להבין אותם, אבל לא הייתי מסוגל לנהוג כמותם. אני קשור לארץ הזו; לזיכרונות הילדות, למיתולוגיה הישראלית, לחברים שנהרגו ואלה שנשארו; למשפחה, לשירים, לתרבות. הייתי בשליחות בסן־דייגו במשך ארבע שנים, ולרגע לא שקלתי להישאר. אדרבה, ספרתי את הימים עד לחזרה לארץ. אני פשוט דפוק עם הקשר הזה למדינה".

המהפכה

דבורה ארציאל, מראשונות גרעין אלון־מורה, על המכתב לגולדה ועל התנופה שנתנה המלחמה לתנועת גוש אמונים

לא הרבה אנשים מודעים לקשר העמוק בין הקמת "גוש אמונים" למלחמת יום כיפור. הרי גוש אמונים היה יכול לכאורה לקום כבר ב־1967, אחרי ששטחי יו"ש נכבשו או שוחררו בידי ישראל. ואומנם, כמה יישובים דתיים קמו בין ששת הימים למלחמת יום כיפור בשטחי יו"ש, הגולן וגוש קטיף. אבל כולם (פרט ליישוב היהודי בחברון וקריית־ארבע הצמודה לו) קמו בתיאום עם הממסד, בתוך קווי "תוכנית אלון" של מפלגת העבודה, ולא מתוך עימות איתה. אחרי 67', ממסד תנועת העבודה היה בשיא תפארתו ותהילתו. רק אחרי המשבר של מלחמת יום כיפור יכלו הצעירים הדתיים להתעמת עם הממסד ולתבוע התיישבות גם בגב ההר; האזור שהוא שיא המורשת היהודית ההיסטורית – "נתיב האבות" שבין שכם, ירושלים וחברון – וגם האזור המאוכלס ביותר בתושבים פלסטינים.

"גוש אמונים" נולד בט"ו בשבט תשל"ד, ארבעה חודשים אחרי המלחמה, בביתו של הרב יואל בן־נון באלון־שבות, מתוך רצון מפורש "לרומם את רוח העם" בעקבות המלחמה. אבל כמה חודשים לפני כן כבר היו מי שדיברו בשפה דומה. גרעין אלון מורה התחיל להתארגן עוד לפני המלחמה, בקרב קבוצת תלמידים מישיבת ההסדר בקריית־ארבע, בראשות בני קצובר ומנחם פליקס. הצטרפו אליהם גם יהודה עציון, הרב יוסי ארציאל, הרב יצחק לוי מכפר־מימון (לימים מנהיג המפד"ל ושר החינוך) ואפילו חנן פורת, שגר בכפר־עציון אבל הצטרף למזכירות הגרעין כדי לסייע מניסיונו בהקמת יישוב. המטרה הייתה להתחיל מהלך של התיישבות יהודית באזור השומרון.

המלחמה קטעה את ההתארגנות, אבל לא לאורך זמן. באחת החופשות הקצרות במהלך המלחמה ביקש ארציאל מאשתו דבורה לנסות לקדם את המהלך, באמצעות בירור כוונת הממשלה: האם תסכים להקמת יישוב באזור השומרון. אם התשובה חיובית, יתארגנו לשיתוף פעולה התיישבותי; אם התשובה שלילית – ידעו שעליהם לפעול קודם כל באופן פוליטי וציבורי כדי להשפיע על הממשלה להסכים.

דבורה, שעלתה רק שנים ספורות קודם מארה"ב, לא ידעה איך בדיוק "תברר את כוונת הממשלה". מבעלה שמעה שכל ניסיונות חברי המזכירות להתקשר ללשכתה של גולדה ולבקש פגישה עלו בתוהו, כך שהאפשרות הזו נשללה. היא החליטה, בתמימותה, פשוט לכתוב לה. “קניתי נייר גדול ויפה, וכתבתי: לכבוד ראש הממשלה גולדה מאיר, אנחנו קבוצת נשים שיש לנו רעיון שיכול לרומם את רוח העם, ורוצות להיפגש איתך", ושלחתי. בכוונה לא כתבתי את נושא הפגישה, כי ידעתי שאם אפרט אין סיכוי שהפגישה תתקיים. ניסיתי להיכנס לראש שלה, ולחשוב מה יכול לגרום לה להיפגש. קיוויתי שהעניין הזה של "קבוצת נשים" יסקרן אותה, וגם ההצעה המסתורית "לרומם את רוח העם".

“אחרי ארבעה ימים קיבלתי טלפון: שלום, מדברים מלשכת ראש הממשלה. מתי נוח לכן להיפגש? המזכירה שאלה כמובן במה מדובר, אבל אמרתי שאנחנו מוכנות להעלות את הנושא רק בפני ראש הממשלה, והיא קבעה לנו פגישה. עכשיו עמדתי בפני השאלה עם מי אבוא, כי לא הכרתי אף אחת מנשות הגרעין. דיברתי עם כמה מהן בטלפון, ולא מצאתי אף אחת שהייתה מוכנה לבוא איתי. עד שהגעתי למרים לפיד, אשתו של מרדכי לפיד, שגם הוא היה חבר הגרעין", ולימים נרצח עם בנו שלום, זמן קצר אחרי חתימת הסכמי אוסלו. “היא הסכימה לבוא איתי. השלישית הייתה בת דודתי דבורה, שבכלל הייתה בגרעין שהיה מיועד לקשת, אבל הסכימה לבוא איתנו".

שלוש הנשים קבעו פגישת הכנה כשעה לפני הפגישה עם גולדה. "אני זוכרת שאמרנו שכשנשב בחדר ההמתנה אסור לנו לדבר על מטרת הפגישה, כי אולי איזו מזכירה תשמע, וגולדה פתאום תמצא תירוץ לבטל. הכניסו אותנו לגולדה. היא הציעה לנו קפה והייתה מאוד חביבה. כששאלה במה מדובר, אמרתי לה: אנחנו חושבות שאם נקים יישוב חדש ליד שכם זה יכול לרומם את רוח העם. בת דודתי אמרה לי אחר כך: אין לך מושג איך היא הייתה פעורת פה כשאמרת את זה!

“גולדה אמרה: לא, זה לא הזמן עכשיו להתיישב ליד שכם. ואני הזכרתי לה שכשהיא באה לארץ לא היה צבא ולא הייתה הגנה, ובכל זאת עשתה את זה, ובוודאי אז היה יותר קשה. אז היא אמרה: נכון, ואני גם מאמינה שיש לנו זכות על כל הארץ, אבל זה בכל זאת לא הזמן עכשיו. אז שאלתי אותה אם היא תסכים שנעלה לשטח כבית ספר שדה, והממשלה תתעלם מאיתנו כי זאת לא התיישבות. והיא אמרה: לא, בשום פנים לא. הפגישה נמשכה בסך הכול כ־15 דקות, אבל בסופה לפחות ידענו איפה אנחנו עומדים. הבנו שצריך לעלות באופן עצמאי, בלי לחכות לאישור".

שלוש משפחות בחדר

שמונה פעמים ניסו חברי הגרעין לעלות לקרקע, ורק באחרון הצליחו. הפעם הראשונה הייתה בט"ו בסיון תשל"ד, אז עלו למחנה חורון, בה"ד 3, ליד מקומו של היישוב איתמר כיום. לעלייה הזו, חגיגית בראשוניותה, הצטרפו גם אריאל שרון, גאולה כהן, והגורם החשוב ביותר לבוגרי הישיבות שהרכיבו את הגרעין – הרב צבי יהודה קוק. “ערב לפני העלייה לקרקע חברי המזכירות באו אליו לקבל ברכה. הוא רצה שההתיישבות תהיה באישור הממשלה. אז ביקש שיקראו אליו את שמעון פרס, שהיה שר הביטחון. פרס בא, וסירב לאשר. הרב צבי־יהודה אמר: אם אתה לא מאשר, גם אני אלך איתם! וכך היה.

“אחרי שעלינו לקרקע, הממשלה הציעה לנו להתפנות למחנה הצבאי הסמוך. חנן דווקא חשב לקבל את זה, אבל הרב צבי־יהודה אמר שאם הטענה היא שאין לנו זכות לשבת כאן, לא נזוז. וכשבאו לפנות את כולנו, באו לפנות גם אותו. הוא נאחז בגדר התיל, פתח את המעיל, ואמר לחיילים: 'אני לא זז מפה. אם אתם רוצים תירו בי!'. זה היה מראה קשה, והם עזבו אותו, ובסוף הוא באמת עלה אחרון לאוטובוס".

ארבע משבע העליות הבאות, כולל האחרונה, כוונו לתחנת הרכבת הישנה בסבסטיה ליד שכם. העלייה השמינית התקיימה בחנוכה תשל"ו, ימים ספורים לאחר החלטת העצרת הכללית של האו"ם להגדיר את התנועה הציונית כתנועה גזענית. ייתכן שרגע השפל הזה השפיע על ההזדהות הציבורית עם המתיישבים – כמו הקריקטוריסט דוש שצייר באותו השבוע חנוכיה, שבצידה האחד החושך של עצרת האו"ם ובצידה השני הנרות המאירים של המתנחלים – ועל הסכמתה של הממשלה לפשרה: הגרעין יוכל לשבת במחנה הצבאי הסמוך, מחנה קדום. “היינו בהתחלה 12 משפחות, וכל שלוש משפחות קיבלו חדר", אומרת ארציאל. "זה כמובן לא היה פשוט, אבל לא ויתרתי על תנאי היגיינה. את הילדים קילחתי בבסיס, אבל אני עצמי נסעתי להתקלח בבית של ההורים שלי".

היא רואה קשר הדוק בין הצלחת הגרעין ובין האווירה ששררה בארץ אחרי המלחמה: “בתקופה כזו, הטוב שבעם שלנו, רוח ההתנדבות, רמת ההזדהות עם מעשים חלוציים, כל אלה תמיד עולים. ראינו המון נכונות לבוא למבצעי העלייה לקרקע שלנו, ואחר כך גם להתיישבות עצמה. זה לא שתנאי החיים לא חשובים, אבל יודעים לשים אותם בצד, להתמקד בעיקר ולדאוג לתנאי החיים רק במידת האפשר".

כעבור שלושה חודשים אפשרה הממשלה למשפחות מקדום לצאת מהבסיס הצבאי, ולהקים גרעין התיישבות סמוך, שהיה למעשה הגרעין ליישוב קדומים, ראשון היישובים בשומרון ואחד הגדולים שבהם. והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.