בראשית שירותי בקבע כקצין בדרגת סגן, בפברואר 1973, נשלחתי ממפקדת יחידת איסוף המודיעין בגלילות לבסיס המרכזי של היחידה במרחב סיני, ומוניתי לקצין התרגום המרחבי ולאחראי על צוות המתרגמים. בכל סוף שבוע שני יצאו אנשי הקבע לחופשה, מיום חמישי עד שני או מיום רביעי עד ראשון. כשהגיע מועד יציאתי לחופשה שבועיים לפני תחילת המלחמה, התחיל להיווצר עומס ממשי בגלל צמיחה בכמות החומר שנקלט במקורות הבסיס, ודרש תרגום, עיבוד והפצה בדחיפות לכלל גורמי הביטחון והמודיעין באמ"ן ובצה"ל. בגלל הלחץ מפקדת הבסיס לא אפשרה לי לצאת הביתה, וכך נשארתי בסיני ארבעה שבועות רצופים, ובסופו של דבר יצאתי ביום חמישי בצהריים, 4 באוקטובר 1973. בחצות הלילה, לאחר שהגעתי הביתה, קבלתי שיחת טלפון מהבסיס: נאמר לי כי עליי לחזור בדחיפות, ושאני נדרש להתייצב למחרת, סביב שמונה בבוקר, בטרמינל ארקיע בשדה התעופה בלוד.
כבר בשדה התעופה הבחנתי בתכונה לא שגרתית. ראיתי הרבה חיילים וקצינים מחיל האוויר, וגם קבוצה לא קטנה של אנשי 848. אחרי הטיסה לסיני הגעתי לבסיס ביום שישי בצהריים, יממה לפני המלחמה. בשתיים בצהריים בערך עמדתי לצד הקצין הטכני של הבסיס, סגן ר"ש, על צוק הבסיס, וצפינו לעבר התעלה. מתוך הלצה אמרתי לקצין: מחר בשעה שתיים תתחיל כנראה מלחמה, אבל אין מה לדאוג – רמת הפיקוד והשליטה של הקצינים בצבא המצרי היא חובבנית בדרג גדודי, שלא לדבר על דרג חטיבתי ומעלה.
בסביבות ארבע נקלט במערכת "ונוס" מברק ובו הוראה לשגר מסוקי Mi-8 עמוסים חיילי קומנדו. היעד: ג'בל אום־חשיבה
התבטאותי הייתה תסמין של תחושת ההתנשאות והזחיחות, הביטחון המופרז והזלזול ביכולתו של האויב, שאפיינו אז את הממשלה בישראל, את צה"ל וצמרת הפיקוד, את חיל המודיעין ואת הרחוב הישראלי.
משתה בלתי מפוענח
יחידת האיסוף 8200, המלקטת מודיעין באמצעות האזנה לרשתות התקשורת בצבאות האויב, נקראה אז 848. הבסיס שלה בג'בל אום־חשיבה שימש להאזנה ולוחמה אלקטרונית בחזית המצרית במשך כעשור, מ־1969 עד 1979. ג'בל אום־חשיבה נמצא בצפון־מערב חצי האי סיני, מצפון למעבר הגידי ובמרחק של כ־25 ק"מ בקו אווירי מהתעלה. גובה ההר הוא 723 מטרים מעל פני הים, והדבר אִפשר תצפית אלקטרונית לכיוון צבא מצרים מעבר לתעלה. מלבד בונקר המודיעין ששכן במעלה ההר, בתחתיתו נבנה בונקר תת־קרקעי לשימושו של חפ"ק פיקוד הדרום, ששם הקוד שלו היה "דְּבֵלָה". למיטב זיכרוני, בניית הבונקר הסתיימה כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה.
הכניסה לבונקר המרכזי של היחידה התחילה במסדרון באורך של כ־25 מטרים. בשני קצותיו היו מדרגות. בקצה האחד, ששם הקוד שלו היה "נעמן", עבדו נציגי חיל האוויר וחיל הים. בקצה האחר – שם קוד "השיפוד" – עבדו כל גורמי ההאזנה של 848: אלחוטנים, משקלטים, מתרגמים, מפעילי טלפרינטר וקב"רים – קציני בינה רשתית, המתמחים באיסוף מידע ממקורות סיגינט (תשדורות אותות אלקטרוניים), ובהרכבת הפאזל של מבנה רשתות היחידות בצבא האויב ומיקומן בשטח.
בלב הקב"רייה הייתה במה מעגלית מרכזית, עם שולחן עבודה ועליו כמה טלפונים. בפינה נחו מכשירי טלפרינטר, להעברת החומר באופן מוצפן. מסביב לבמה היו עמדות עם מכשירי האזנה וקליטה של תשדורות מערוצי התקשורת של הצבא המצרי. על הקיר הייתה תלויה מפה ענקית של מצרים מעבר לתעלה, ועליה היו נעוצות סיכות שסימלו את מקומן של יחידות בצבא מצרים – בעיקר דיוויזיות, חטיבות וגדודים, וכן מפקדות גדודי קומנדו. בבונקר היה גם תא קטן ובו מכשור האזנה וקליטה שקלט שיחות צבאיות. התא היה סגור והמקור לא הופעל, כדי למנוע את חשיפתו בידי הצבא המצרי.
מעל הבונקר התנשאה אנטנה מרכזית גדולה ועגולה, בגובה בניין בן עשר קומות, שנראתה למרחוק והייתה סמל הבסיס. אבל בכל רחבי ההר היו פזורות אנטנות בגדלים שונים ובצורות שונות, שנועדו למגוון משימות. המכשור האלקטרוני בבסיס כלל מערכות האזנה לרשתות תקשורת של הצבא המצרי, ציוד ומכשור אלקטרוני לאיתור תנועות בצבא המצרי ומיקום הכוחות בשטח, מערכות בקרה אלקטרוניות לאיתור מטוסים, ומערכות אלקטרוניות לאיתור סוללות טילי נ"מ (קרקע־אוויר) סובייטיים.
כאמור, בשבועות שלפני המלחמה היה גידול ממשי בכמות המידע שנקלטה, ועומס העבודה דרש תגבור כוחות. כמות החומר יותר מהוכפלה: למשל, בימי שגרה הפיקה מערכת "ונוס" (שקלטה תשדורות הקשורות בחיל האוויר המצרי) מברק או שניים ביום, לעומת ארבעה־חמישה ביום בשבוע שלפני המלחמה. התכנים היו שונים מאלה שהיו מוכרים לנו בשגרה. במקום דו"חות מצבת כוח אדם, פירוט קורסים, דו"חות אפסנאות ואספקה ובדיקות קשר, כעשרה ימים לפני תחילת המלחמה נקלטו בה שיחות ארוכות עמוסות תוכן.
זכורים לי משפטים שאפיינו אותן: "מה איתכם? איפה אתם נמצאים, האם אתם במקומכם הישן? לא קיבלתם פקודה לנוע? אנחנו עברנו והגענו למקום החדש, המפקד יצא לקבל פקודות, אנחנו צריכים לקבל אספקה של דלק ומזון, המורל שלנו גבוה, איך המורל אצלכם? אצלנו בוטלו החופשות". המסרים כללו גם מילות קוד והפעלה וכן מילות קשר לזמן שגרה ולשעת חירום. באחד המברקים המוצפנים שפוענחו בבבל נזכרה מילת הקוד "וַלִימַה" (מִשתה), שהייתה ככל הזכור לי מילת הקוד לפתיחה במלחמה או כניסה לכוננות עליונה ומצב חירום בצבא המצרי.
באמצעות מכשור לגילוי מקום הכוחות בשטח הבנו שמדובר בתנועה של כוחות ובשינוי היערכות בכל הצבא המצרי. כששאלתי מה קורה בצבא המצרי בזירת התעלה, התשובה הייתה שהאויב מתכונן לתרגיל של הארמייה השנייה שייקרא "תחריר 41", ויכלול תרגול צליחה של מכשול מים באזור האגמים בתעלה. אבל איש לא היה בקי בפרטי "תחריר 41": במתווה שלו, בלוח הזמנים ובכוחות שאמורים להשתתף בו. לא זכור לי גם שחטיבת המחקר באמ"ן פנתה לבסיס בבקשה מיוחדת לאיסוף מידע על התרגיל הזה. המידע שנאסף בבסיס לא תאם את התזה בדבר התרגיל, ואין ספק שמחלקת המחקר באמ"ן וצה"ל נפלו במלכודת שטמנו המצרים.
הרושם שלי כיום הוא ש"האוזניים של המדינה" בבסיס בבל לקו בחירשות, ולא שמעו את קול תופי המלחמה שהדהד בחלל האוויר. אל"מ יואל בן פורת, מפקד 848, ביקר בבסיס כשבוע לפני המלחמה, אך זה היה בגלל בעיות משמעת חמורות – ככל הזכור לי, שתיית אלכוהול והשתכרות, הימורים ומשחקי קלפים. הוא כינס את כל אנשי הקבע במועדון הבסיס ודיבר על בעיות המשמעת, ואף שהזכיר בדבריו את המתיחות מול המצרים, לא אמר כלל את המילה מלחמה.
כשבוע לפני תחילת המלחמה התמקמה יחידת משטרה צבאית ביציאה מקהיר על כביש קהיר־אסמאעיליה. היחידה צפתה על התנועה בכביש ודיווחה כמה פעמים ביום על תנועת שיירות שמובילות ציוד ואמצעי צליחה וגישור רבים – גשרונים, דוברות, סירות גומי וכיוצא בזה – מקהיר לכיוון התעלה. ככל שחלפו הימים הלך וגדל מספרם של הדיווחים הללו. הידיעות הראשונות תורגמו והופצו מיד לכלל הגורמים באמ"ן, אך בימים הבאים הידיעות הופצו בדחיפות נמוכה יותר, ולא זכו להתייחסות מועדפת. לתחושתי הייתה כאן החמצה. איש בבונקר לא שאל מדוע הצבא המצרי צריך כל כך הרבה אמצעי צליחה, בשעה שהתרגיל היה אמור להיערך לארמייה השנייה בלבד, הדבר היה צריך להדליק נורת אזהרה.
הראש באדמה
מלבד המידע שאספנו אנחנו בבבל, היו ידיעות רבות שהצטברו באמ"ן והצביעו על אפשרות להתקפה נגד ישראל. בפגישה שהתקיימה ב־25 בספטמבר בישראל בין גולדה מאיר לחוסיין מלך ירדן, עדכן המלך שמצרים וסוריה מתכוננות לתקוף בקרוב את ישראל. המידע הועבר לראש אמ"ן ולראש המוסד, אך לא התייחסו אליו ברצינות. משפחות היועצים הצבאיים הסובייטים עזבו במפתיע את מצרים וסוריה ברכבת אווירית לפני תחילת המלחמה, במיוחד ב־4 באוקטובר. טיסות איסוף מודיעין ותצפיתנים דיווחו על ריכוזי כוחות גדולים של צבא מצרים באזור התעלה.
למה נורות האזהרה לא נדלקו? כידוע, המודיעין העריך ערב פרוץ המלחמה שקיימת "סבירות נמוכה" לכך שמצרים וסוריה יצאו למתקפה נגד ישראל. במרכז הקונספציה עמדו שתי הנחות יסוד. האחת: מצרים לא תפתח במלחמה אלא אם תבטיח לעצמה יכולת אווירית לתקוף את ישראל בעומק ולשתק את חיל האוויר. זאת משום שצבא מצרים לא רואה בעצמו מי שמסוגל להתמודד נגד צה"ל. השנייה: סוריה לא תפתח במלחמה ללא תיאום ושיתוף פעולה עם מצרים. הקונספציה הובילה את גורמי המחקר באמ"ן להערכות ולמסקנות שגויות ומוטעות, שגרמו לדרג המדיני והצבאי לקבל החלטות המנותקות מהמציאות בשטח.
בערב שבת, ליל יום הכיפורים, עבדתי בבונקר עד ארבע לפנות בוקר. זכור לי שמפקד הבסיס רס"ן ד' וקצין נוסף פתחו את תא המכשור המיוחד, בדקו את תקינות המכשירים ולאחר מכן נעלו את דלת התא. בארבע הלכתי לישון בצריף אזבסטון ששימש למגורי קצינים. בשעה עשר בשבת בבוקר הוזעקתי בדחיפות לבונקר, בגלל העומס הרב. כשעה לאחר מכן נכנסו אליו כל החיילות בבסיס (הן פונו למחרת לבסיס העורפי של היחידה, "אפרת", כחצי שעה נסיעה מבסיס רפידים בסיני).
בשעה 13:55 בצהרי יום כיפור הפציצו מטוסי "מיג 21" מצריים את הבסיס ואת חפ"ק פיקוד הדרום בתחתית ההר (כוח נ"מ שגונן על הבסיס הצליח לפגוע באחד המטוסים המצריים התוקפים ולהפילו. כשגופת הטייס נמצאה לאחר מכן, התברר שהיה זה אחיינו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת). בהפצצה נהרס כליל צריף מגורים גדול בכניסה ל"בבל", סמוך למשרדים. חייל שישן שם לאחר משמרת לילה כמפעיל מכ"ם נהרג בהפצצה – אולי ההרוג הראשון במלחמה. זכור לי שבחפ"ק הפיקוד נפצעו שניים־שלושה חיילים. בבונקר "השיפוד" עצמו ירדו זרזיפי חול מהתקרה אל הרצפה; קבוצה של חיילים וקצינים נכנסו בבהילות פנימה.
בשעות הראשונות למלחמה הייתה בבונקר צפיפות רבה. הוא לא היה ערוך לאכלס מספר רב של אנשים. הבלגן היה גדול, העבודה לא התנהלה באופן מסודר ואיש לא ידע מה קורה בדיוק. רס"ן נ"ש ריכז את העבודה בבונקר. רס"ן מ', איש המחקר, סיפק את הידע המחקרי הדרוש לפענוח החומר. כשעתיים לאחר תחילת המלחמה, בסביבות השעה ארבע, נקלט במערכת "ונוס" מברק שנשלח ממפקדת חיל האוויר המצרי לאחד מבסיסיו. תוכנו כלל הוראה לשגר שמונה מסוקי Mi-8 עמוסים חיילי קומנדו. במברק נכתב נתיב הטיסה, לוח הזמנים שלה, הגובה, המהירות והיעד: ג'בל אום־חשיבה. הידיעה דווחה בבהילות לנציג חיל האוויר בבונקר הסמוך, למפקדת חיל האוויר, לחפ"ק פיקוד הדרום ועוד.
שעתיים לאחר מכן התקבל בבסיס הדיווח שמטוסי חיל האוויר יירטו את התקיפה. שלושה־ארבעה מסוקים התפוצצו באוויר, אחד או שניים התרסקו, ואחרים נמלטו לתוך אחד הוואדיות ונעלמו. אלמלא נקלט המברק, השתלטות הצבא המצרי הייתה עלולה להביא להרוגים, פצועים ושבויים רבים. בבסיס היו יותר מ־300 איש. מהלך כזה היה עלול לאלץ את ישראל לבקש הפסקת אש תוך קבלת תכתיבים מצד מצרים.
בחלוף הזמן התחילו לזרום דיווחים על הלחימה הקשה של צה"ל במעוזי התעלה, ודיווחים לא מעודדים מבסיסי המודיעין "דורון" ו"דקל" הסמוכים לתעלה, שהלחימה הייתה קרובה אליהם. כמה ימים לפני המלחמה נשלח מש"ק המודיעין סמל ד"כ מבסיס דורון למעוז "פורקן", למשימת האזנה מיוחדת. עם תחילת המלחמה הייתה דאגה לגורלו, אבל לאחר כמה ימים התברר שחיילי המוצב חילצו את עצמם והצליחו לחבור לכוחות צה"ל. פורקן היה המעוז היחיד שאנשיו ניצלו.
בלילות הראשונים של המלחמה ישנו ב"שיפוד", ורק לאחר מכן עברנו לישון בבונקר תחנת הכוח, כמה דקות הליכה מהבונקר הראשי. האוכל בשבוע הראשון של המלחמה היה דל ובמשורה: בערב שבת, אחרי כמעט שבוע של לחימה, קיבלנו תפוח אדמה אחד בצלחת. ככל שעברו הימים הותקנו בבונקר עמדות עבודה והאזנה נוספות. כמו כן הוקמה עמדה ללוחמה אלקטרונית (ל"א), שערכה חסימות ברשתות התקשורת של צבא מצרים במטרה לשבש את יכולות הקשר שלו, ולמנוע ממנו להאזין לרשתות צה"ל.
ראש אמ"ן לשעבר אלוף במיל' אהרן יריב ביקר בבונקר ב־14 באוקטובר, סביב שמונה בערב. ממקום עומדו במרכז הבמה הוא אמר לכל הנוכחים בטון שקט: "חברה, הלילה תהיה תפנית במלחמה: הלילה כוחותינו יצלחו את התעלה". ב־15 באוקטובר סביב אחת בלילה צלחו כוחות צה"ל הראשונים את התעלה וביססו את ראש הגשר שהביא להיפוך מגמת המלחמה.
לאחר הצליחה, הקים צוות מ־848 בסיס האזנה קטן בג'בל עתקה בצד המצרי. ב־17 באוקטובר השמיד צה"ל את חטיבת השריון 25 של המצרים – כ־97 טנקים שהיו בסיני, בגדה המזרחית של האגם המר הגדול – בזכות מידע מודיעיני שהשיגה 848: מיקום החטיבה, לוח הזמנים שלה ונתיב תנועתה. הפרטים אִפשרו לאוגדה 162, בפיקודו של אלוף אברהם אדן, לארוב לה ולהשמידה בתוך כמה שעות ללא נפגעים לכוחותינו.
סא"ל במיל' ניר צורף הוא היסטוריון וסופר
