יש משהו נוקשה בגנרלים הישראלים הניבטים מתוך הכרכים הסודיים שהוציא משרד ההגנה המצרי בינואר 73'. גם אם פניהם מחויכים, הם לפתע נראים כמו האויב בסיפור הזה. אחרי הקדמה בחתימתו של ראש המודיעין המצרי, מפרטים הכרכים עבי הכרס את הפיקודים, החילות והטייסות של צה"ל, לצד סמליהם. לכל קצין בכיר מוקדשים כמה עמודים, כולל תמונה שיורטה כנראה מהעיתונות הישראלית. כינויי הגנרלים מצוינים אף הם – בְּרֶן לאברהם אַדָן, דדו לדוד אלעזר, מנו לעמנואל שקד, רפול לרפאל איתן. גם לקצינים מוכרים פחות העניקו המחברים מקום, כשהם לא מדלגים על הרב הראשי לצה"ל, על מפקד המשטרה הצבאית ועל קצינת החינוך הראשית.
החומר הזה הגיע לאחרונה לידיו של אל"מ במיל' פסח מלובני, חוקר ותיק ומוערך של צבאות ערב. במלחמת יום הכיפורים שירת לובני ביחידה 848 (8200 של היום), ולאחריה הקים בין השאר את מערך המחקר הצבאי במוסד, כחלק מלקחי ועדת אגרנט. נדמה שחשיפת החומרים הללו היא הפתעה נוספת מבחינת המודיעין הישראלי, שהופתע די והותר במלחמה.
"הנה שלמה ענבר, שהיה מפקד היחידה שלי", מצביע מלובני על אחת התמונות. "צילמתי ושלחתי לו את העמודים שמדברים עליו, והוא נדהם. והנה מוטי הוד (מפקד חיל האוויר במלחמת ששת הימים – מ"פ). המצרים מציגים אותו ראשון בפרק על חיל האוויר, כי עבורם הוא סמל למי שדפק אותם".
"מאופיין ברטייה שחורה על עינו השמאלית", כך מתואר שר הביטחון משה דיין. "יפה מראה משום שגדל בבית ספר לבנות. הצטיין ביחסיו עם פקודיו. דיבורו קצר וללא הגזמה. מתעניין במצב המדיניות הכללית ואת פרטיה הוא משאיר לפקודיו לבצע, בשל תרבותו הצבאית המועטה. אמיץ – עז רוח – איש תחבולות – מציאותי – חכם" (הערכים בכרך הזה וכתבים נוספים תורגמו עבורנו מערבית בידי יצחק ורדי).
"לימודיו הצבאיים הבולטים ביותר היו רק קורסים לחי"ר ולשריון", נכתב על דדו, הרמטכ"ל דאז. "הוא נוהג לומר על עצמו בהקשר הזה 'אני תוצרת ישראל', משום שלא ביקש השכלה צבאית במכללות זרות. מדויק – מאורגן – נחוש – אהוב על פקודיו – נוטה למבצעי לילה".
שמואל גונן (גורודיש), שבתחילת 73' היה מפקד אוגדה וכעבור חודשים אחדים מונה למפקד פיקוד הדרום, זוכה גם לקורטוב של רכילות: "התחתן עם המזכירה שלו בגדוד טנקי צנטוריון הראשון. 1967 – השתתף בתוקפנות של יוני. פניו מלאות – עיניו צרות – גופו חזק… מילדותו עוין לערבים, דתי, צלף". ועל אריאל שרון נכתב: "שקט מאוד – אישיות חזקה – בעל ביטחון עצמי – להוט אחר פעולות קומנדו – קצין מוכשר – עקשן – פעלתן – אמיץ – מסור לצנחנים וליחידות המיוחדות. מאמין בעקרון ההפתעה ונוטה לאלימות".
חוסיין מנסור, חוקר מצרי שעוסק ביחסי ישראל ומדינות ערב: "גדלתי על נרטיב ממוסד שהיה תלוי ברעיון של מלחמת אוקטובר. האתוס אומר שהצלחנו להונות את ישראל באמצעות המודיעין המצרי והתכסיסים של סאדאת. אני סבור שזה נכון"
בעת כתיבת הערך הזה, המצרים מן הסתם לא שיערו איזו הפתעה עוד ינחית עליהם הקצין הזה. אחרי שהם עצמם הפתיעו את ישראל בהתקפה משולבת יחד עם הסורים, שרון כמפקד אוגדה 143 היה הראשון שהצליח ליזום התקפה של ממש מולם, ביום השלישי של המלחמה. שרון גם חתום על מבצע אבירי לב לצליחת התעלה, שאומנם עלה לצה"ל בהרוגים רבים, אבל אילץ את המצרים לחתור להפסקת אש.
"המצרים הבינו שחשוב הפעם להתעסק ב'דע את האויב'", מסביר מלובני מדוע חובר המסמך המפורט. "עד שנים אחדות קודם לכן, המודיעין המצרי התמקד בנושאי פנים וחיפש את אויבי המשטר. בעקבות התבוסה הצורבת במלחמת ששת הימים הם ביצעו שינוי קונספטואלי, ובאמצעים פרימיטיביים מאוד, לא עתירי טכנולוגיה כמו אלה של צה"ל, הם הצליחו לאסוף עלינו מידע רב שסייע להם בתכנון מלחמת יום הכיפורים".
כמו המבט הבלתי צפוי על בכירי צה"ל של 73' מבעד לעיניים מצריות, גם מלחמת יום הכיפורים כולה מצטיירת בארץ הנילוס באופן שונה מכפי שאנחנו רגילים ללמוד עליה ולזכור אותה. אפילו ממרחק חמישים שנה, האתוס של המצרים מתעקש להתעלם מהרגעים הפחות מחמיאים שידע צבאם במלחמה, שלא לדבר על תוצאתה הסופית. "מרבית הציבור במצרים עדיין אוחז בדעה שניצחנו במלחמה", אומר העיתונאי המצרי מג'די חליל (59), פרשן טלוויזיה, סופר ואנליסט לענייניים בינלאומיים המתגורר בארה"ב מאז 1995. "המצרים, כמו המדיה שלהם, מתייחסים למלחמה כשחרור אדמות שנלקחו מהם, והתאריך 6 באוקטובר מסב להם גאווה. מאידך גיסא, יש היסטוריונים מצרים שמוכנים להודות כיום שהמלחמה הזו החלה כניצחון אבל הסתיימה בצורה מורכבת, אחרי שאריק שרון התקרב לקהיר. יש שמודים שבסופה של המלחמה, הסיטואציה בין מצרים לישראל הייתה מאוזנת".
ומה אתה חושב?
"הדבר הכי חשוב הוא שמלחמת אוקטובר הייתה הדרך לשלום. בלעדיה לא היה שלום. לכן אני מחשיב את מלחמת אוקטובר כרגע חשוב בהיסטוריה המצרית".
ההכנות: לרקום את ההונאה המושלמת
"47 שנים לניצחון אוקטובר. מה אמר משה דיין על מלחמת אוקטובר?… 'ולפתע, קו בר־לב הבלתי מנוצח הפך להיות כמו חתיכת גבינה מחוררת מול התקפות המצרים. הם באו כמו גלי ים סוערים שלא ניתן לעצור אותם, ובתוך שעות הפילו את הקו'".
(מתוך קבוצת פייסבוק מצרית, 6 באוקטובר 2020)
אנו קוראים לה מלחמת יום הכיפורים, המצרים קוראים לה "חַרְבּ אוקטובר" (מלחמת אוקטובר), "חרב רמדאן" וגם "מַעְרַכַּת אלכַּרַאמַה", כלומר "קרב הכבוד", על שם השבת הכבוד שאבד ב־67'. את שש השנים בין שתי המלחמות הקדישו המצרים להכנות מדוקדקות של צבאם, כולל חזרות גנרליות במלחמת ההתשה. הם רקמו תוכניות מבצעיות לצליחת תעלת סואץ, כמו "הצריחים הגבוהים" (אלמאד'ן אלעאליה) ו"מבצע בדר", על שם הקרב שבו ניצחו כוחות הנביא מוחמד את שבט קורייש בשנת 624. המצרים גם בנו שיתוף פעולה צבאי עם ברית המועצות, וכאמור עשו מאמץ מודיעיני להכיר את צה"ל, את שיטות פעולתו ואת תוכניותיו.
"בזמן שאנחנו נשכנו בתאווה את חופי סיני, הם התאוו לקחת אותם מאיתנו ולהשיבם אל חיקם", מתאר ג'קי חוגי, הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל ומחבר הספר "שני יומנים 1973 – חייל מצרי וחייל ישראלי כותבים תחת אש" (הוצאת דביר). "בספר שלי מצוטט גם מוחמד אל־ערבי סדיק, תותחן מצרי שהוצב בחווה הסינית במלחמת יום כיפור. הוא מספר שבשנים שלפני מלחמת אוקטובר, הם התאמנו על חציית מכשולי מים כמו התעלה".
"המצרים תיארו את עם ישראל כעם שחצן", אומר תא"ל (במיל') דני אשר, היסטוריון ואיש אמ"ן שעסק בין השאר בתורת הלחימה של צבא מצרים בשנים שלפני המלחמה ולאחריה. "הישראלים מצטיירים מבעד לעיניהם כבעלי ביטחון עצמי מופרז, כמחריבי הכבוד הערבי, וכמי שפועלים במקרים רבים על פי ציווי דתי. ביקרתי באתרי זיכרון למלחמה במצרים, ובכולם חיילי צה"ל מוצגים לצד תפילין, מזוזות, ספרי קודש וציטוטים כמו: 'לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת'. התבססות צה"ל בצד המזרחי של התעלה מוצגת כבנויה על מניעים דתיים. המצרים מצביעים על התנ"ך כאסמכתא שעומדת מאחורי הדירקטיבה הצבאית הישראלית".
כשהחלו בתמרונים לקראת מלחמת אוקטובר, ניסו המצרים לשוות עצמם כמתכוננים לתרגיל צבאי. "הם והסורים ראו בצה"ל צבא חזק, והבינו שצריך משהו נוסף כדי להצליח במלחמה מולו, בעיקר בשלב הראשון. והדבר הזה היה הונאה", אומר מלובני. "הם דאגו לטפל בכל פינה כך שלא ייוודע לנו מה שהם לא רוצים שנדע. הם עשו גם שימוש בכל מיני אירועים כדי לחזק תפיסות שגויות אצלנו. כשסילקו את היועצים הסובייטים ממצרים ביולי 72' (בעקבות התערערות היחסים בין המדינות – מ"פ), נוצר מצג שווא כאילו הצבא המצרי חלש וההגנה האווירית שלו רעועה. הם פיזרו מידע שלפיו פני מצרים לשלום, והיא אינה מסוגלת לצאת למלחמה. זה בנה בישראל את הקונספציה שאומרת שלא תהיה מלחמה, כי סוריה לא תתקוף לבדה. הם השתמשו בכל הכלים האפשריים כדי להטעות, כולל פרסומים בתקשורת המצרית והבינלאומית, ודאגו שהמידע יגיע אלינו מכל מיני מקומות, ולא רק אלינו – ההונאה הייתה מכוונת גם לארה"ב, ואפילו כלפי הרוסים".
אם מדברים על הפתעות, מה הכי הפתיע אותך במחקר ארוך השנים שלך?
"עצם העובדה שהמצרים הצליחו 'לעבוד' עלינו כך. ואני אומר לך את זה מנקודת מבט של קצין מודיעין שהיה אחראי על ההתרעה ביחידה 848".
מלובני עצמו חתום על ידיעת הזהב שנקלטה ביחידתו ב־5 באוקטובר, וכונתה "ידיעת יחמור": משפחותיהם של היועצים הצבאיים הרוסים מתפנות ממצרים, כי סוריה ומצרים עומדות לפתוח במלחמה. כראש מרכז הדיווח של יחידה 848, מלובני שלח מיד את המידע למרכז הדיווח של אמ"ן, אבל ראש אמ"ן אלי זעירא סירב להתרגש.
"סאדאת כל הזמן שאל: היהודים יודעים או לא יודעים שצפויה מלחמה?", מספר מלובני. "המצרים ידעו שיש לנו מודיעין טוב, ושהאמריקנים איתנו, ולכן הם לא תיארו לעצמם שעד הרגע האחרון לא נדע כלום ולא נעשה כלום. הם הופתעו מכך שהופתענו. בדיעבד הם אמרו: שבועיים לפני המלחמה צעקנו 'מלחמה', אבל לא הצליחו לשמוע את זה בקריה. מהתעלה עד תל־אביב, כולם נרדמו".
אשר, ששירת בפיקוד הדרום בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים, חולק על מלובני בהערכת התחכום המצרי. "לא הייתה הונאה של ממש מצידם", הוא קובע. "יש להבדיל בין מאמצי הונאה למאמצי הסתרה: הם כן הצליחו להסתיר מאיתנו את פרטי התוכנית המבצעית שלהם, ואלה לא תאמו את תוכניות המלחמה שהיו מוכרות היטב לאמ"ן. מי שחכם, ככה הוא יוצא למלחמה: מנסה להסתירה. בכל מבצע צבאי שומרים על חשאיות ונמנעים מדלף ומהסגרת כוונות.
"גם יציאה למלחמה מתוך תרגיל, כפי שעשו המצרים והסורים, היא דבר מקובל לאורך ההיסטוריה הצבאית העולמית. זו לא הונאה, אלא טכניקה קרבית לכל דבר ועניין. הונאה פירושה שאתה בונה לאויב תמונת מצב ששונה מהפעילות המתוכננת האמיתית. כך אתה גורם לו לרכז כוחות במקום מסוים, ואז בפועל אתה תוקף בגזרה אחרת. המצרים לא עשו שום דבר כזה במלחמה. הם ביצעו אך ורק מהלכים ששירתו את התוכנית האמיתית".
למי שישאב את המידע שלו רק מהתקשורת המצרית וממערכת החינוך שם לא יהיו ספקות: תוכנית הונאה מורכבת הצליחה להפיל בפח את צה"ל ואת הדרג הפוליטי הישראלי. "אני גדלתי על נרטיב ממוסד שהיה תלוי ברעיון של מלחמת אוקטובר. החזרת האדמה הכבושה הייתה בסיס הלגיטימיות למערכת הפוליטית, שהיא בליבה צבאית", אומר לנו חוסיין אבו־בקר מנסור, חוקר מצרי העוסק ביחסי ישראל ומדינות ערב ומתגורר בארה"ב. "האתוס במצרים אומר שהצלחנו להונות את ישראל באמצעות המודיעין המצרי והתכסיסים של סאדאת. אני סבור שזה נכון, כי עד זמן קצר לפני המלחמה הישראלים לא היו בטוחים מה הכוונות של מצרים".
"מאז המלחמה ועד היום, התקשורת המצרית מדברת על תוכניות ההונאה שמטרתן הייתה להפתיע את ישראל", מסכים מג'די חליל. "אנחנו לא יכולים לאשר את הנרטיב הרשמי הזה, אבל מה שאנחנו יודעים בוודאות הוא שישראל הופתעה מהמתקפה, ומכאן שהאסטרטגיה המצרית הצליחה".
המתקפה: הולדתו של מיתוס
"יחיו הערבים, אשר בִּן לילה / הפכו להיות מיליוני לוחמים // יחיה מי שאמר / לגברים: עברו את התעלה! // יחיה מי שהוביל / בסבלנות מלחמה ומאבק // יחיה מי שאמר / הו, מצרים שלנו, אין כמוך!"
(מתוך השיר "יחיה מי שאמר" מאת מוחמד חמזה, המוקדש לחיילים המצרים שצלחו את תעלת סואץ)
בבוקר יום הכיפורים המודיעין הישראלי כבר ידע שצפויה מתקפה מצרית־סורית, אך היה משוכנע שהיא תיפתח בשש בערב. בפועל, מכת האש הראשונה הונחתה מעט לפני שתיים בצהריים. כעבור זמן קצר החלו כוחות האויב לפרוץ את קווי ההגנה הישראליים בסיני וברמת הגולן. המצרים רשמו הישגים ניכרים בחזית שלהם כשצלחו את תעלת סואץ, הציבו מארבים קטלניים לטנקים הישראליים והכניסו לסיני כוחות קומנדו. בתום יום הלחימה הראשון הם כבר הקיפו את רוב מעוזי קו בר־לב – מערך הביצורים הישראלי לאורך התעלה – פרט לאחד, מעוז בודפסט. צה"ל, שנחשב לבלתי מנוצח, מצא את עצמו במגננה ובנסיגה.
צליחת התעלה בשעות הראשונות של המלחמה הייתה לאירוע מכונן עבור המצרים לא רק מבחינה צבאית, אלא גם מבחינה תרבותית ופוליטית. חליל, שהיה אז בן 9, זוכר היטב את התרוממות הרוח ששטפה את ארצו לשמע הידיעות מהחזית. "השירים של אז עדיין מדורגים במצרים כשירים הפטריוטיים היפים והמרגשים ביותר", הוא מספר.
"המצרים מכנים את החלק העיקרי במלחמה 'עוּבּוּר', צליחה", אומר אשר. "מהות הפעולה הייתה להעתיק את מערך ההגנה שלהם מהגדה המערבית של תעלת סואץ לגדה המזרחית, לבנות שם ראשי גשר עם מערך הגנה של נ"ט, ארטילריה וטילי קרקע־אוויר, ולבלום את התקפות־הנגד של צה"ל. מאז ועד היום המילה עובור היא סמל, והמצרים מתארים באמצעותה כל פריצת דרך מוצלחת, למשל בתחום הכלכלה או אפילו החקלאות".
"המצרים הקימו בשנת 82' עיר ששמה עובור, סמוך לקהיר, והם אפילו מייצרים גבינה בשם זה", מוסיף חוגי.
נשיא מצרים אנואר סאדאת טען לימים כי מטרת־העל של מלחמת אוקטובר לא הייתה להביס את צה"ל באופן מוחלט, ובוודאי לא להשמיד את ישראל, אלא לגרום לה להתיישב לשולחן המשא ומתן ולכונן שלום בין המדינות, לאחר שמאמציו הדיפלומטיים לא זכו למענה. בה בעת, סאדאת שאב מהישגי הצבא המצרי לא מעט אלמנטים ששימשו אותו לבניית אותו נרטיב שסייע לו לשלוט בארצו. באוטוביוגרפיה שלו, שראתה אור בעברית תחת השם "סיפור חיי" (הוצאת עידנים, 1978), כתב נשיא מצרים: "מן היום השלישי למלחמה והלאה אושרו הידיעות על ניצחוננו והעולם החל לקבל את ההודעות שלנו, להתפעל מכושר הלחימה שלנו ולעלוץ על ניצחוננו. בשלושת הימים הראשונים הללו איבדה ישראל בחזיתות סוריה ומצרים שליש מכל חיל האוויר שלה, כמו גם את מיטב טייסיה… האגדה נופצה – אגדת זרועה הארוכה של ישראל, אגדת חיל האוויר, השריון והחיילים שלה העדיפים או אף הבלתי מנוצחים… קיסינג'ר אמר למרת מאיר: 'הפסדתם במלחמה, עליכם להיות מוכנים לכך'".
מבחינת האתוס המצרי, בנקודה זו פחות או יותר תם הטקס. בחמישים השנים שחלפו מאז, המצרים מדברים על הימים הראשונים למלחמה, ולא על המהפך שחל בהמשך, עת עברה ישראל מבלימה להבקעה. הם מעלים על נס את הנשיא סאדאת כאדריכל המלחמה, ובמשך שנים קשרו כתרים גם ליורשו חוסני מובארכ, מפקד חיל האוויר במלחמת אוקטובר. "כשמדברים במצרים על מלחמת אוקטובר, מספרים לרוב על הניצחון המצרי, שבפועל הוא תוצר של תקשורת יותר מאשר זיכרון ממשי", אומר מנסור. "'יום מלחמת אוקטובר' כולל מצעד צבאי ומפגן של חיל האוויר, והוא החג החילוני הכי גדול במצרים".
מלובני: "המיצג הפנורמי במוזיאון המלחמה בקהיר משקף את היומיים הראשונים למלחמה, ואת ההצלחות בלבד: צליחת תעלת סואץ, כיבוש המוצבים בקו בר־לב. מוצגים גם ההישגים של חיל האוויר המצרי מול המטוסים הישראליים. באמת היו למצרים הצלחות ראשוניות, אבל בכך זה נגמר. מצאתי את עצמי עומד שם כשרק חצי תאוותי בידי, ושואל: איפה שאר המלחמה?"
מהזיכרון הקולקטיבי מודרת גם אחת הדמויות הבכירות ביותר במצרים באותם ימים: גנרל סעד א־שאזלי, רמטכ"ל צבא מצרים ומתאם המערכה המשותפת עם צבא סוריה. לקראת סוף המלחמה הדיח סאדאת את שאזלי בשל חילוקי דעות באשר למהלכים הצבאיים הנדרשים ולהיקפם. בספרו "חציית התעלה" (1980), שנדפס בעברית בשנת 1987, מתח שאזלי באומץ ביקורת על סאדאת: "הנשיא בזבז את הצבא האדיר ביותר שקם אי פעם למצרים. הוא בזבז את הרכבת האווירית הגדולה ביותר שברית המועצות שיגרה עד כה למקום כלשהו. הוא בזבז את המאמץ המשותף הכביר ביותר שהשיג העולם הערבי זה דור. שקרים כה רבים סופרו מאז על היבטים אלה של המלחמה".
"שאזלי, מאדריכלי הניצחון, סיפר את 'הסיפור המצרי האמיתי', והפך לדמות נרדפת", אומר אשר. "הוא נשלח לתפקיד שגריר בלונדון ובפורטוגל, ולאחר מכן ישב עשר שנים במעצר בית. המחקר המעמיק שלי על ההכנות המצריות למלחמה נולד מעיון בספרו, כשנוכחתי לדעת שמה שאנחנו מתארים זה לא מה שמתאר שאזלי. הנרטיב הישראלי אומר שהמצרים התכוונו לשעוט מזרחה לתוככי סיני, אך נבלמו בידי הכוח הסדיר ותגבורות המילואים שהוחשו לחזית, וכך נמנע מהם לממש את תוכניתם. בפועל, הצבא המצרי כלל לא תכנן לכבוש את כל סיני. סאדאת התכוון להשיב לצבא המצרי את כבודו, לפגוע ברהב ובביטחון העצמי של הישראלים, להניע משא ומתן מדיני מנקודה של עוצמה, וכך להחזיר לעצמו את השטחים שישראל כבשה. ביעדים הללו הוא עמד. הוא קיבל את כל סיני, עד גרגר החול האחרון".
הגיבורים: מהמהנדס היצירתי עד החפ"ש הזהיר
את נקודת מבטם על מלחמת אוקטובר מבטאים המצרים, גם היום, בקריקטורות שלועגות לאויב הישראלי ולתבוסתו בקרב. "הם אוהבים לצחוק על משה דיין ולהגיד שהייתה לו רטייה על שתי העיניים", מתאר יוני דינור, מורה דרך וחוקר של מלחמת יום הכיפורים, שמקיים שיח ישיר אך חשאי עם מצרים בוגרי המלחמה. "הם שוכחים את בגין, ומראים בקריקטורות את גולדה מחזיקה חתיכת נייר, כאילו זה השלום שהיא קיבלה, ומנגד סאדאת מחזיק את כל שטח סיני".
קריקטורות מעין אלה נפוצות במדיה במצרים סמוך ל־6 באוקטובר. "הן משמשות תמונת ניצחון שתיצרב בזיכרון הקולקטיבי המצרי גם לדורות הבאים", מסבירה עידית בר, חוקרת ומרצה על החברה והתרבות הערבית. "בקריקטורה מאוקטובר 73' נראה חייל מצרי עומד זקוף וגאה מעל חייל ישראלי, ואומר לו: 'אני לא רוצה לראות אותך כאן שוב!'. החייל הישראלי מצדיע לו בפחד, פניו אדומים – אולי מכוויות מהטנק השרוף – ובגדיו קרועים ואינם נראים כמדי חייל. ברקע טנקים עולים באש. ייתכן שהקריקטורה צוירה בהשראת סיפורו של סא"ל אסף יגורי".
יגורי, מפקד גדוד השריון 113, היה הקצין הישראלי הבכיר ביותר שנפל בשבי בחזית הדרום. "כמו שאצלנו יש קרב קרדיטים בשאלה מי פגע בטנק בדגניה במלחמת העצמאות", אומר דינור, "כך אצל המצרים יש ויכוח מי לקח בשבי את יגורי. הוא עצמו, בעדותו בוועדת אגרנט, נקב בשמו של המצרי ששבה אותו. ככל הידוע לי האדם הזה נהרג אחרי יומיים, ולכן הוא לא יכול לקחת קרדיט; מי שלוקחים לעצמם קרדיט הם אלה שנשארו בחיים. כך או כך, הנפילה בשבי הצילה את חייו של יגורי, כי הדבר קרה בזמן התקפה קשה".
בשל מחסור בהישגים מאוחרים יותר, ממשיכים המצרים להתרפק על ימי המלחמה הראשונים, המוצלחים מבחינתם. בסרט המלחמה "בטליון 418" (הופק בשנת 5102) נראה קצין בכיר בחיל האוויר הישראלי יושב עצוב ומתוח במשרד, על רקע מפות של אזורי הקרבות. מפקד שנכנס למשרד מעדכן אותו: "היום איבדנו מעל אל־מנצורה בלבד 34 טייסים ונווטים מהטובים בעולם, ונכשלנו בפשיטה הגדולה ביותר שלנו מאז מלחמת ששת הימים". אחר כך הוא מוסיף: "איתן, עלינו להודות שהמצרים נלחמים באומץ מעל הדלתא".
ד"ר עודד מגידו: "כשאני קורא את דברי הגנרלים שלנו ושלהם – אני לא תמיד יודע להגיד בוודאות מי אמין יותר. מה שכן, אצל המצרים יש תיאורים מלאי פאתוס והגזמה של הפטריוטיות – תיאורים בנוסח 'חיילינו הגיבורים'. יש לקלף את הפאתוס ולהתמקד בעובדות"
"איתן" הוא כפי הנראה איתן בן־אליהו, לימים מפקד חיל האוויר. במלחמת יום הכיפורים היה בן־אליהו ראש מדור תכנון מבצעים בחיל, וגם החליף את מפקד טייסת 201, לאחר שזה נטש את מטוסו ונפצע. כשבן דמותו בסרט שואל כמה מטוסים נשארו כשירים למתקפה הבאה, מודה הקצין האחר כי "הבעיה היא לא המטוסים, הבעיה היא הטייסים עצמם. הם חוששים להגיע קרוב לפורט־סעיד. ברגע שאחד מהם שומע את שריקת הטילים, הוא שומט את החימוש שלו ונמלט משם". "עשה מה שאתה רוצה", משיב לו איתן. "מאז הטבח מעל אל־מנצורה התחלתי לשנוא את האידיוטים בתל־אביב יותר מאשר את המצרים".
כמו שאצלנו מקרינים ביום העצמאות את "הלהקה" ואת "גבעת חלפון אינה עונה", בשבוע שלפני 6 באוקטובר מקרינה הטלוויזיה המצרית ללא הרף סרטים על מלחמת יום כיפור, שהידוע שבהם הוא "הקליע עדיין בכיסי" (1974). גיבור הסרט הוא מוחמד, חייל מצרי צעיר שרואה את חבריו נהרגים כולם לנגד עיניו בתבוסה ב־67'. הוא מסתתר בעזה וחוזר לכפר שלו, שבור ומיואש. במלחמת אוקטובר הוא משתתף בשחרור סיני מידיה של ישראל, ולאחריה מתחתן עם אהובתו, כשבכיסו מונח קליע מהמלחמה הראשונה. לסרט הזה לוהקו רבים מכוכבי־העל של הקולנוע המצרי דאז. "בימי שלטונו של מובארכ הוקרנה אופרטה של חצי שעה על ההצלחה האווירית המצרית במלחמת יום הכיפורים", מספר מנסור. "כל הזמרים והזמרות המפורסמים של מצרים השתתפו בהפקה. והייתה גם 'ראפת אלהגאן', סדרה אהובה ומרובת עונות, שגיבורה הוא המרגל המצרי רפעת אל־גמאל שנשלח לישראל".
בשנים האחרונות נותנת התקשורת המצרית מקום גם לגיבורי מלחמה שלא זכו בעבר לתהילה. אחד מהם הוא באקי זכי יאקט, קצין ממוצא קופטי שהיה ראש ענף הרכב של הארמייה השלישית. "לפני מלחמת אוקטובר יאקט עבד כמהנדס בסכר אסואן הגבוה", אומר דורון סקל, מזרחן יליד מצרים שחוקר את המדינה המצרית ומוסדותיה לקראת מלחמת יום הכיפורים. "הוא מי שהגה את הרעיון למוטט את סוללת העפר של קו בר־לב באמצעות לחץ משאבות וזרנוקי מים". הרעיון של יאקט נחשב בעיני המצרים כמפתח לניצחון, כי בלי הטכניקה הזאת ספק אם היו מצליחים לפרוץ את קו בר־לב. שם נוסף שמועלה על נס הוא אחמד אידריס, חייל פשוט ממוצא נובי. אידריס הגה רעיון לשמירה על ביטחון שדה: בשיחות ברשת הקשר הצבאית, לא לציין את המספרים בשפה הערבית – שהמודיעין הישראלי מכיר ומבין – אלא בשפה הנובית. כך הצליחו הכוחות המצריים להגן על המידע שלהם, גם כשהישראלים הצליחו להאזין לשיחות.
התיעוד: כל קרב הוא שירה
חומרי הארכיון של צה"ל ומשרד הביטחון על מלחמת יום הכיפורים הולכים ונחשפים בהדרגה, אך אצל המצרים הארכיונים הצבאיים נותרו סגורים עד היום. "הם לא רוצים שהכישלונות שלהם ייחשפו", מסביר סקל. "עד היום הם לא יודעים מה קרה באמת בתבוסה שלהם במלחמת ששת הימים. הם גם די אובדי עצות לגבי יכולת האיסוף של המודיעין הישראלי. שמתי לב שהם מנסים להפריח בלוני ניסוי בנושא הזה, כדי לראות את התגובות של הישראלים הקשקשנים ולהסיק מכך מסקנות.
"מסמכים שקשורים להכנות האזרחיות לקראת המלחמה כן פורסמו. אני מצפה שהשנה, במלאת חמישים שנה למלחמה, יתפרסמו גם חומרים צבאיים, כי חוקרים, עיתונאים ומשכילים רבים במצרים דורשים שוב ושוב לפרסם אותם".
החוקרים הישראלים הצליחו להתחקות אחר התוכניות ומהלכי המלחמה של הצד השני בעזרת מסמכי שלל שצה"ל אסף. ספרו של דני אשר, "לשבור את הקונספציה", מבוסס על חומרים כאלה. בין השאר השתמש אשר במסמכים שהתגלו בארגז במפקדת הארמייה השלישית בג'בל עובייד: כשתורגמו הדפים, התברר שהם מכילים את סיכומי הדיונים של המטה הכללי המצרי.
"בהנחיה מס' 41 שלו ממרץ 1973 הסביר הרמטכ"ל שאזלי בצורה נהירה לכל חייל מצרי מה בדיוק הוא צריך לעשות ב־24 השעות הראשונות של המלחמה: מהיכן הוא יוצא, לאן הוא הולך, ואפילו היכן הוא שם את הפאוץ' וכיצד הוא מכוון את הרובה", אומר אשר. "כל ההסברים ניתנו ברמה של רובאי תשע, ועם הנחיות כאלה אפשר בהחלט לצאת למלחמה. אין צורך בגנרלים גדולים, לא צריך אופרציות מסובכות. הוא מסביר למשל שאם הגשרים לא עובדים, עוברים את התעלה בסירות. כך עשו אלפי חיילים כשהצליחה התבצעה".
אחד מחוקרי הפרספקטיבה המצרית על מלחמת יום כיפור הוא ד"ר עודד מגידו, שלחם בעצמו בחזית הדרום כמפקד פלוגה בגדוד הטנקים 257. הוא זוכר היטב את קרבות השריון הקשים בגזרה המרכזית של תעלת סואץ בימיה הראשונים של המלחמה, כשצה"ל תקף לא פחות מתשע פעמים את המערך המצרי במתחמי "חמוטל" ו"מכשיר", אך נהדף שוב ושוב. 61 חיילים ישראלים נהרגו במתקפת הנגד הכושלת שאת חלקה הוביל אריאל שרון, ועוד מאה נפצעו ושישה נפלו בשבי. זה מה שגרם למינויו של הרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב למפקד חזית הדרום מעל ראשו של גורודיש, ששרון לא סר לפקודתו.
אחרי שבמשך עשרות שנים לא עסק במלחמה כלל, החליט מגידו לחקור את כשלי הקרבות שבהם השתתף, ולבחון גם את תיאורם מזווית הראייה של האויב. לדבריו, כחוקר הוא מתמלא הערכה לביצועים של המצרים, גם אם תוצאותיהם היו הרות אסון עבור הגדוד שלו. "כשאני קורא את דברי הגנרלים שלנו ושלהם – אני לא תמיד יודע להגיד בוודאות מי אמין יותר, אם להתבטא בצורה עדינה", אומר מגידו. "מה שכן, אצל המצרים יש תיאורים מלאי פאתוס והגזמה של הפטריוטיות. החיבור העיקרי שהתבססתי עליו הוא ספרו של עקיד (אל"מ) עאדל יוסרי, מפקד חטיבת חי"ר 112 מדיוויזיה 16, האיש שכבש את 'חמוטל' ו'מכשיר' ב־8 באוקטובר. בקטעים האינפורמטיביים הוא די מדויק, אבל הכתיבה שלו עתירת תיאורים בנוסח 'חיילינו הגיבורים', ויש צורך לקלף את השכבה הזאת של הפאתוס ולנסות להתמקד בעובדות".
כשבן דמותו (כנראה) של איתן בן־אליהו בסרט "בטליון 418" שואל כמה מטוסים כשירים למתקפה, מודה הקצין: "הבעיה היא לא המטוסים, הבעיה היא הטייסים. הם חוששים להגיע קרוב לפורט־סעיד. כשאחד מהם שומע את שריקת הטילים, הוא שומט את החימוש שלו ונמלט"
"גדוד חסן בלם כמה התקפות נגד רצופות של האויב שבוצעו על ידי שתי פלוגות טנקים", כותב יוסרי. "רב"ט סיד אל־שחאת הטיל את עצמו מתחת לטנק אויב ועמו מוקש. הוא התפוצץ עמו ונהרג (מגידו מציין בספר שאחד הטנקים הישראליים אכן נפגע ממוקש בחמוטל – מ"פ). רב"ט מוחמד סיד השמיד בתול"ר B-10 טנק שני לאויב, ונהרג. החייל נג'יב עודאללה נפצע כשירה בבזוקה לעבר טנק, אך הפגז החליק מעל הטנק ולא חדר אותו, וצוות הטנק גילה אותו ופגע בו במקלע הטנק". בהמשך מתואר פועלו של חייל ששמו ביומי: "ביומי אף התעלה על עבד אל־עאטי באותו היום, שכן הם התחרו ביניהם בציד, והוא פגע ב־11 טנקי אויב. בכל פעם שפגע במטרה צעק מתוך עומק (גרונו) 'אללה אכבר, פגעתי בו'".
התפנית: הכול באשמת סוריה
14.10.73, 3:35 לפנות בוקר. "סמל המחלקה של מחלקה 3 פאיז עטאס הגיע אליי ובפיו חדשות עצובות. מפקד מחלקה 3, מוחמד עלי אלעאדלי, נהרג מפגיעת רסיס פגז ארטילריה… מיד הלכתי לכיוון הטנקים של המחלקה שלו, וכשהגעתי מצאתי כמעט את כל חיילי המחלקה עומדים סביב גופתו הקדושה ששכבה על האדמה סמוך לטנק שלו. התאפקתי אל מול החיילים וניגשתי להודיע למפקד הגדוד… אחר כך חפרנו בור תחת אחד העצים באזור וקברנו את מוחמד במדיו. חשבנו על בנו שלא יכיר את אביו. לקחתי מגופתו מכתב ומסמכים שקיוויתי לשלוח לאלמנתו אחרי המלחמה. הבנו שאין מה לעשות – אבדות הן חלק מהמלחמה ותודה לאל שזכינו ללחום ולשחרר את אדמת סיני".
(מתוך עדותו של סרן נור דרוויש, מפקד פלוגה בארמייה המצרית השנייה. תרגם: יוני דינור. הפלוגה ספגה אבדות כבדות ב־14 באוקטובר, שדרוויש מכנה "יום ארור")
ב־14 באוקטובר 73', יום ראשון בשבוע, התחולל המפנה בחזית הדרום. אחרי שמונה ימים של שחיקה כואבת, הצליח לצה"ל לבלום באותו בוקר התקפה של השריון המצרי ולהנחיל לאויב תבוסה ראשונה. בספרו החדש "חזרנו לעצמנו" (הוצאת המחלקה להיסטוריה בצה"ל), העוסק בקרבות השריון של היום ההוא, מספר מגידו כי המפלה של 14 באוקטובר הסבה פגיעה קשה למורל של הצבא המצרי. "גם אם עדיין ייאלץ להילחם בקרבות הבקעה קשים ועקובים מדם, מעתה צה"ל הוא שיכתיב את מהלכי המלחמה ואת התנאים לסיומה", כותב מגידו. רא"ל במיל' חיים בר־לב מצוטט כמי שאמר באותו יום: "צה"ל חוזר לעצמו, והמצרים חוזרים לעצמם". בעקבות התפנית הוגברה היוזמה הישראלית להשתלטות על הצירים באזור מסדרון הצליחה, וממשלת ישראל החליטה לשלוח את כוחות צה"ל לחצות את תעלת סואץ ולכתר את הארמייה השלישית של צבא מצרים.
ספרו של מגידו משרטט את בניית הנרטיב המצרי סביב היום התשיעי למלחמה. המצרים טוענים כי המתקפות הכושלות נכפו עליהם למעשה בעקבות דרישתם של הסורים, שרצו שבעלת בריתם תיצור לחץ על צה"ל כדי לאלץ אותו להפחית את הלחץ שלו בחזית הצפון. שאזלי סבר שעל הצבא המצרי לעצור ולהמתין לפני מתקפה נוספת, ואילו סאדאת תמך ברעיון של תנועה קדימה, גם אם מוגבלת, כדי לנצל את ההצלחה של הימים הקודמים. התוצאה ידועה.
לפי מגידו, עד היום מתקשים המצרים להתמודד עם המהפך שחל בחזית. "בניגוד לימים קודמים, שביחס אליהם התיאורים במקורות המצריים תואמים פחות או יותר לתיאורי הקרבות בצד הישראלי, בנרטיב העוסק במתקפת 14 באוקטובר התקשו הכותבים המצרים לקבל את התוצאות הקשות של המהלך, ונזקקו לתירוצים ולנימוקים אפולוגטיים רבים לתבוסה, שלא הייתה להם אחיזה במציאות", הוא כותב.
הסירוב לסדוק את תדמית המלחמה המושלמת ניכר גם ביחסם של המצרים לפרשת "המלאך" – אשרף מרואן, חתנו של גמאל עבד אל־נאצר, ויועצו הקרוב של סאדאת. מרואן גויס בידי המוסד וריגל למען ישראל, אך במשך שנים רבות התנהל בצמרת המודיעינית כאן ויכוח למי הייתה נתונה נאמנותו, והאם הוא פעל כסוכן כפול. בימים האחרונים מעורר סיפורו תסיסה מחודשת בתקשורת המצרית, בעקבות פרסום הספר "פעם כאשר מותר יהיה לספר", בהוצאת משרד הביטחון הישראלי, שבו קובעים בכירי המוסד שמרואן לא הונה את ישראל. "המצרים טוענים שהפרסומים של המוסד שקריים", אומר סקל. "כדי לסתור אותם, הם מצטטים גורמים ישראליים שטענו שמרואן פעל בשירות המצרים – ומתעלמים מגורמים אחרים, שסבורים שהאיש סייע לישראל. לפי הגרסה המצרית, מרואן הכשיל את המוסד, גרם לבוקה ומבולקה בקרב הפיקוד העליון הישראלי, ובכך תרם לניצחון מצרים במלחמה".
לאחרונה נתקל סקל במסמך מפתיע שפורסם ברשת: מכתב רשמי כביכול מטעם אשרף מרואן, שממוען לפוזי עבד אל־חאפט, מנהל לשכתו של הנשיא סאדאת. תוכן המכתב, הנושא את התאריך 4 באוקטובר 73', אינו חשוב במיוחד, אבל בין שורותיו מופיע גם טקסט בדיו סתרים. "שוחחתי עם זעירא ואלעזר, ונודע לי בוודאות כי המקור דיווח להם שמצרים וסוריה עומדות לצאת למלחמה בתוך חודש", כך כתב לכאורה מרואן. "נעזרתי בהוכחות כי מנהיגי מצרים פועלים בכפוף למצב הכלכלי ומשחררים אנשי צבא (מילואים). זעירא הודיע לי כי המפגש הבא שלי יהיה עם מאירא (כנראה גולדה מאיר – מ"פ) ברומא. תודה על עניין המטוס, בהתאם למסגרת הביטחון אתחיל להודיע". סקל כתב על כך בקבוצת הפייסבוק "מלחמת יום כיפור – זיכרונות, צלקות, כאבים וכל השאר", והבהיר שזו הפעם הראשונה שמכתב רשמי של מרואן רואה אור – ושאין לו ספק שתוכנו מצוץ מהאצבע. "נשאלת השאלה: מדוע ראה מישהו לנכון לפברק מכתב כזה דווקא בעת הזאת?", הוא תוהה.
כך או אחרת, שני המצרים שהתראיינו לכתבה תמימי דעים בשאלה מי דחף את מרואן אל מותו ממרפסת ביתו בלונדון בשנת 2007. "להפיל מהחלון זו שיטה קלאסית של המודיעין המצרי", אומר מנסור. "מובארכ הגיע להלוויה שלו כדי לשלוח לישראל מסר בסגנון 'אנחנו הרגנו את האיש שלכם במצרים'. לדעתי המודיעין הרג את מרואן כדי להיפטר מהבושה ולסיים את הפרשה".
חליל: "גם אני חושב שהמודיעין המצרי הרג אותו. זה נראה סביר, מכיוון שבאותו הבניין בלונדון התרחשה כמה שנים קודם לכן תקרית דומה, ואז הקורבן היה ראש המשמר הרפובליקני בתקופת סאדאת, הגנרל אל־ליתי נאסף. גם כוכבת הקולנוע המפורסמת סועאד חוסני, שנטען כי שיתפה פעולה עם המודיעין המצרי בתקופת שלטונו של נאצר והחזיקה בידיה מידע רב, נהרגה בנפילה מדירה גבוהה באותה עיר.
שלמה גואטה, חוקר: "המצרים מבקשים להעצים את הנרטיב המצרי לגבי ההישגים במלחמה, ויספרו בעיקר על תושייה וגבורה בליווי פנטזיות והאדרת הלוחם המצרי. באותו הקשר הם יצביעו על הברוטליות של הלוחם הישראלי, גם אם לא הייתה כזו"
"שוחחתי עם כמה חברים שלי, אינטלקטואלים מצרים ידועים, והם הסכימו איתי שכל העדויות מצביעות על כך שמרואן ריגל עבור ישראל. כך גם אמר גנרל מוחמד רשאד, בכיר לשעבר במודיעין המצרי, בריאיון בטלוויזיה לאחר נפילת משטר מובארכ. לפי רשאד, מרואן דיווח לישראל מראש על התאריך המתוכנן של מלחמת אוקטובר. עם זאת", מסייג חליל, "ידידי העיתונאי הנודע מוחמד גוהר, שליווה את סאדאת בנסיעתו לישראל, הבטיח לי שמרואן היה חלק מתוכנית ההונאה של המלחמה. הוא שמע זאת ממובארכ עצמו".
השלום: מוכרחים לשנוא
למרות הסכם השלום שנחתם בין ישראל למצרים, מאז ועד היום לא מתקיים שיח גלוי בין חוקרים משתי המדינות על המלחמה. אם יש דיאלוגים כאלה, הם מתנהלים מתחת לרדאר. מי שמוכנים לשוחח בגלוי עם ישראלים הם בעיקר מצרים שכבר אינם מתגוררים במולדתם, כמו מג'די חליל וכמו חוסיין מנסור, שעזב את ארצו בשנת 2012 על רקע התמקדותו בחקר האנטישמיות, ובשל דעותיו שלא התיישבו עם האתוס השולט במצרים. עוד לפני שהיגר, למד עברית על בורייה.
כשאני שואלת על אתרי אינטרנט מצריים שמשמשים שדה מחקר ומקור לחומרים, המרואיינים הישראלים מציינים את group73historians. הם חוקרים את שפעת המידע המתפרסם בו, אך גם מטילים ספק במהימנותו. "המילה 'היסטוריונים' היא הגזמה כשמתייחסים לאתר הזה", אומר שלמה גואטה, בעבר איש חיל המודיעין וכיום עמית מחקר במרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית באוניברסיטת חיפה. "קיים הבדל מהותי בין מחקר היסטורי או תיעוד היסטורי, ובין אתר שמרכז היבטי מורשת ורשומונים למיניהם. אני מנסה להתמקד בעובדות, ובשאר הדברים אני מוציא את הבר מן התבן".
באתר נכתב למשל על טבח לכאורה של שבויי מלחמה בידי חיילי צה"ל. לפי המסופר, כוח גדול של הקומנדו המצרי היה אמור לנחות בדרום סיני, אך מרבית המסוקים שהובילו אותו נפגעו בדרך. "די מהר הגיעו הכוחות הישראליים, כיתרו אותם במסוקים ובנגמ"שים, ולקחו בשבי את כל המחלקה", מובאת באתר עדות של חייל מצרי. "יומיים לאחר מכן פגש חברו של המעיד את אחד החיילים שלו בשבי, ומצאו כשראשו עטוף בתחבושת לוחצת… החייל סיפר לו שהישראלים פתחו באש על כל החיילים. הוא נפגע מכמה כדורים בבטנו אבל נותר בחיים. קצין ישראלי עבר ליד כל חייל שהיה מוטל על הקרקע, וירה בראשו כדי לוודא שהוא מת… כאשר הסתלקו הישראלים בחושבם שהרגו את כולם, החייל התעורר וזחל מעל גופות חבריו אל מקום התרסקות המסוק בחיפוש אחר מים כדי לשתות, ושם מצא אותו הצלב האדום".
החוקרים שדיברנו עמם אינם מכירים סיפור כזה, ומציינים דוגמאות נגדיות – סיפורים שמראים את היחס ההומני של חיילי צה"ל לשבויים המצרים. "האתר הזה נועד להעצים את הנרטיב המצרי לגבי ההישגים שלהם במלחמה, בהשוואה למפח הנפש שנחלו במלחמת ששת הימים", אומר גואטה. "הם כמובן לא יספרו על מפלותיהם, אלא בעיקר על תושייה וגבורה בליווי הרבה פנטזיות והאדרת יכולתו של הלוחם המצרי. באותו הקשר הם יצביעו על הברוטליות של הלוחם הישראלי, גם אם לא הייתה כזו בפועל".
הנשיא סאדאת נרצח, באופן שאין סמלי ממנו, ב־6 באוקטובר 1981, עת צפה במצעד הניצחון השנתי. לא רק למלחמה יש מחיר, אלא גם לשלום, וגם אותו כמובן מפרשים המצרים אחרת מאיתנו. "במצרים יש תעמולת שנאה – בחינוך, בתקשורת ובמוסדות – וישראל עדיין נחשבת לאויב מבחינה אסטרטגית", מסביר חליל. "גם כלי התקשורת שמייצגים סוג של תקשורת חופשית, מתנגדים לשלום. מרבית המצרים רואים את השלום רק כעצירת מלחמה. זה שלום קר. המסר במצרים הוא שאם אתה תומך בנורמליזציה, אתה פרו־ישראל. אז אני פרו־ישראל כל חיי, כי אני עומד בצד הנכון של ההיסטוריה, ומבין ששלום פירושו התפתחות, שגשוג והצלת חיי אדם.
עידית בר, חוקרת ומרצה: "בקריקטורה מאוקטובר 73' (למעלה) נראה חייל מצרי עומד זקוף וגאה מעל חייל ישראלי, ואומר לו: 'אני לא רוצה לראות אותך כאן שוב!'. החייל הישראלי מצדיע לו בפחד ובגדיו קרועים. ברקע טנקים עולים באש"
"אנשי הצבא המקצועיים מכירים את המציאות המצרית בהקשר של מלחמה, וכמוהם גם ההיסטוריונים המצרים. המסר הרשמי לציבור הרחב ממשיך להיות שהמצרים הם המנצחים במלחמת אוקטובר, כי זו המלחמה היחידה במאתיים השנים האחרונות שמצרים זכתה בה במשהו. אם תגידו לנו שהפסדנו גם במלחמה הזו – זה אומר שאין סיבה לחגוג או להתגאות בהיסטוריה המצרית המודרנית".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
