יהודית טל
על קיר הבית שגדלתי בו תלויה תמונה בשחור לבן: בחור נאה, לבוש בגדי חתן ועל פניו חיוך כובש. תמונה זהה מונחת בבית סבא וסבתא שלי, ליד הפמוטים, ובבית של כל אחד מהאחים של אבי. פעם חשבתי שתמונה כזו יש לכל משפחה בישראל: מזכרת מלאת גאווה מדוד שלחם במלחמה עקובה מדם, אחד מאלפי טובי בכנינו שנפלו בקרב כדי לשמור על הבית, על המדינה שההורים שלהם הקימו.
בכל שנה, שבעה ימים אחרי שמחת תורה, אנחנו עולים להר הרצל, לקבר של הדוד משה. זה כאילו עוד יום של חג, שממשיך את רצף הימים המיוחדים של החודש. בעבר, אחרי הביקור אצל משה, היינו צועדים או נוסעים מההר אל הבית של סבא צבי וסבתא חנה, בקצה השני של הרחוב. הבית היה מתמלא, ובכל פעם שנכנס עוד מישהו, נדמה היה שהקירות זזים מעט כדי לפנות עוד קצת מקום. השולחן בהוֹל היה עמוס מטעמים שסבתא דאגה להכין מראש, ובסלון מישהו העביר שיעור או שיחה. זה היה ממש יום של חג. זה עדיין כך. אבל אני קצת גדלתי, ומבעד למבטים של המבוגרים אני מזהה גם סיפור של געגוע וחיפוש, סיפור של אהבה לאדם שהסתכם בפחות מעשרים שנה, ואיננו עוד.
בשנה האחרונה חיטטתי במה שעד אז לא נתפס אצלי כפצע. הזמנתי את הדודים לשבת לשיחה מול המצלמה, פגשתי אותם דרך המילים שלהם. הדמעות האצורות זעירות, המילים קטנות ומתקשות לבטא את הרגשות. שברי תמונות נאספו והצטרפו, משלימים פרטים ומרכיבים מחדש את התמונה שתלויה על הקיר, אולי אפילו מגלים בה עוד חלקים שלא הכרנו.
"אין גדוד 113"
אחרי שלושה שבועות בחולות חצי האי סיני, כשהקרבות שככו, הגיע תורו של אבא שלי, שמעון טל, לצאת לחופשה קצרצרה של 24 שעות. היחידה שלו כבר חזרה להתאמן בצפון, במחנה 80, ולאורך כל הדרך משם ועד ירושלים הוא דמיין את החיבוקים וקולות השמחה שיקדמו אותו כשייכנס בדלת. האחים הקטנים בוודאי יקפצו עליו, ההורים ייקחו ממנו את התיק הכבד וירצו לשמוע איפה היה ומה עשה. אבל כשפתח את הדלת, התחלפה הציפייה במועקה. ההורים נראו מודאגים, ולא התעניינו במיוחד בקורותיו בימי המלחמה. פתאום הרגיש שבין כך לא עשה משהו חשוב. אחיו הגדולים לא היו בבית. דובי, צוער בקורס קצינים, עבר מבסיס לבסיס, וממשה, חייל בשירות סדיר, לא שמעו כבר כמה ימים. החופשה הקצרה הסתיימה, ואבא חזר בתחושה כבדה לבסיס, אל החברים והמפקדים וחוסר הוודאות לגבי הפעם הבאה שיצא הביתה. החברים שאלו אותו מה קורה עם משה, והאם שמע ממנו. למה זה כל כך מעסיק אותם, הוא תהה לעצמו.
האח הבכור, דובי, לא הגיע לחזית בימי הלחימה. כשנדמו התותחים והושגה הסכמה על הפסקת אש, הוא נשלח יחד עם שאר הצוערים למחנה ג'וליס, לעבור הכשרה למפקדי טנקים כדי למלא את השורות אחרי המכה הקשה שספג השריון. שבועיים מאוחר יותר התקשרה אליו רותי – היום אשתו, ואז חברתו: "אומרים פה בחיפה שאח שלך נהרג", סיפרה. דובי ביטל את הדברים; משה הרי דיבר עם יפה, אשתו הטרייה, כמה שעות אחרי שהמלחמה נגמרה. למחרת בערב רותי שוב התעקשה: "זה יותר מסתם שמועה, אנשים יודעים שמשה נהרג".
כדי להוכיח לעצמו שהשמועה היא רק שמועה, בדק דובי ברשימת המתים: השם משה טל לא הופיע שם. גם לא ברשימת הנעדרים, ולא בזו של הפצועים שפונו לבתי החולים. כשרותי לא הרפתה, דובי החליט לצאת ולפתור את התעלומה בעצמו. בבוקר של תחילת נובמבר הוא הודיע למפקדו: "אני הולך לחפש את אח שלי. אומרים שהוא נהרג, אבל אנחנו לא קיבלנו הודעה רשמית, ומצד שני גם לא שמענו ממנו כבר יותר משבוע". "לך", ענה לו המפקד בלי שום שאלה נוספת.
סבא צבי שמח לראות את בנו דובי חוזר מהצבא לשבת. שניהם ישבו ברכב, שותקים. "שמעת ממשה?", שאל סבא. ומתחת לשפם הקטן שהיה לו אז, דובי לחש: "לא. וגם לא נשמע"
לאן הוא ילך, לא היה לו קצה של מושג, אבל השמועות העיקשות דחפו אותו לצאת. בלי לקחת איתו ציוד כלשהו, גם לא אוכל ומים, הוא יצא אל הכביש ותפס טרמפ לרפידים. כשהגיע לבסיס שבצפון סיני, ניגש אל סמלת המבצעים המקומית כדי שתכוון אותו למיקום של גדוד 113. "אין גדוד 113", היא ענתה. "אף אחד לא נשאר. הם או מתים או שבויים. הטנקים שלהם לא מאוישים". לא יכול להיות, אמר דובי. אם משה היה בגדוד עד היום האחרון של המלחמה, הוא בוודאי שם גם עכשיו, והטנקים נמצאים במקום כלשהו באזור. אחרי ששאל שוב את הסמלת, היא אמרה שאכן יש כמה, בצומת טרטור־עכביש. כשנקודת הציון בידיו יצא דובי מיד אל הכביש, לתפוס טרמפ נוסף שייקח אותו לכיוון. כעבור זמן קצר נעצר לידו ג'יפ: "אני נוסע לשם", אמר הנהג כששמע לאן פניו. "קח משקפי אבק, שלא תסבול מגרגרי החול בעיניים".
כשהגיעו ליעד, דובי ירד מהג'יפ וניגש לאוהל המג"ד. התברר שהקצין הבכיר בשטח לא היה בקי במצבת הלוחמים שלו, ולא ידע להגיד היכן נמצא משה טל. הוא שלח את דובי לסמג"ד, שהיה מעט יותר ותיק, והלה הצביע על אוהל אחר בבסיס – "יש פה אחד, מ"פ, הוא עבר את כל המלחמה. יש סיכוי שיוכל לעזור לך".
"שלום", פנה דובי אל המ"פ, שהתגלה כנהג הג'יפ שלקח אותו לכאן. "אני אח של משה טל". הקצין, שעד לאותו רגע לא הבחין בו כמעט, הרים כעת את מבטו, קם ממקומו וחיבק את דובי. "אני מצטער שלא הגעתי אליכם", אמר. דובי, מבולבל מהתגובה הלא צפויה, עדיין לא כיבה את מנגנון ההדחקה. "על מה אתה מדבר? מה אני לא יודע?", הוא שאל.
"אחיך היה הנהג שלי", סיפר המ"פ. "ביום שאחרי הפסקת האש נסענו בשיירה מצפון לעיר סואץ, ופתאום, משום מקום, פגעו בנו. כולנו יצאנו בשלום, גם שאר הטנקים בשיירה, מלבד משה, שנהרג במקום". הקצין המשיך לפרט ולתאר את סוג הפגז שפגע בטנק ואת עצירת השיירה, אבל דובי כבר לא שמע. הוא חש כאילו פטיש ענק נחת על ראשו. מחשבות התרוצצו, משהו בו עדיין סירב להאמין למילים ששמע זה עתה, ומצד שני הוא הבין מה עליו לעשות עכשיו. אין זמן להתפרק שם באוהל, צריך להגיע לירושלים, להורים שלא יודעים את נפשם וכבר שבועיים עוברים בין בתי החולים, מטפחים תקווה לבשורות טובות. ואיך הוא בכלל יספר להם. "פיניתם אותו באופן מסודר?", הצליח דובי למלמל. הקצין, שעד לשלב זה חשב שהאורח הגיע רק כדי לאסוף מידע על נסיבות נפילתו של אחיו, הופתע. "לא הודיעו לכם?", שאל. "שמע, בהמשך הכביש ממוקמת המפקדה של החטיבה. גש לקצין השלישות וסגור את העניינים".
דובי כבר הבין שאם נציגי הצבא לא הגיעו עד היום לבית ההורים, הם גם לא יעשו זאת. הוא עבר למצב משימתי ויצא שוב אל הכביש. שעות עברו מאז הפעם האחרונה שאוכל בא אל פיו, צינה של תחילת החורף החלה לחדור מבעד למדים, אך הוא לא שם לב לכל אלה. כשרכב צבאי עבר בצומת, דובי ביקש בתחילה רק להתקדם איתו עד למפקדה, אך כשהגיעו לשם הוא התחרט ואמר לנהג: "אל תעצור". אחרי נסיעה של שלוש שעות הוא ירד בצומת קסטינה, מנסה עדיין לעבד את המידע, תוהה איך יודיע להורים שבנם לא ישוב.
כשהגיע לירושלים, לרחוב ברויאר 1 בשכונת בית וגן, הערב כבר ירד. דובי החל לעלות במדרגות הבניין, אך רגליו נעשו כבדות יותר ויותר. הוא גם לא הצליח לנסח לעצמו את המשפט שיגיד להורים. לבסוף פנה לאחור והלך למשרד קצין העיר. לקצינה שקיבלה את פניו הוא סיפר את כל הקורות אותו מהבוקר, וסיכם בבקשה שאנשי היחידה ייגשו לבית הוריו. "זה לא עובד ככה", היא ענתה. אולי חשבה שהגיע אליה איזה תימהוני שהקרבות קצת שיבשו לו את ההיגיון. דובי התעקש והוסיף עוד פרטים, ציין גם את שמו של המ"פ שראה במו עיניו איך החייל משה טל מצא את מותו בחזית: יצחק בריק. כשהבין שהקצינה אינה עומדת למלא את בקשתו, יצא מהמשרד בכעס.
הקצין אמר: "בעוד שבוע בדיוק אתה כאן בחזרה! עכשיו צא הביתה, אח שלך נעדר". אבא, אחוז הלם, שאל מי משני אחיו. המפקד ענה ביובש שאינו יודע. בשעת צהריים אבא צעד עם קיטבג על הכתף אל תחנת ההסעה. לא הייתה לו דרך ליצור קשר עם הבית, הוא לא ידע עדיין מה קרה
השעה הייתה קרוב לחצות. אבוד בתוך עצמו, החליט דובי ללכת לביתו של הדוד שלמה, שגר לא הרחק מההורים. הדוד שמע ממנו את הבשורה הקשה, הזמין אותו לישון אצלם, ואמר שבבוקר, בתפילת שחרית, הוא ידבר עם צבי. "דיברת איתו?", שאל אותו דובי בשובו מהתפילה. "לא, אבא שלך לא יודע כלום", השיב שלמה.
כועס, מוטרד ואובד עצות יצא דובי מהבית והלך שוב אל קצין העיר. גם שם לא התחדש דבר מהערב קודם. הוא מצא את עצמו בודד בכיכר ציון, אבל לבית הוריו לא היה לו אומץ לחזור. הייתה זו שעת בוקר של יום שישי, שבת תיכנס מתישהו. הלב כיוון אותו למשרד של אביו, בין הרחובות הלל ובן־יהודה. סבא צבי, שהיה אז עורך דין, שמח לראות את בנו חוזר מהצבא לשבת. אחרי שסיים כמה עניינים הם נכנסו יחד למכוניתו, זודיאק בצבעי ירוק־לבן, ונסעו לכיוון הבית. נסיעה שקטה, שבוודאי הייתה קצרה יותר מכפי שנדמה היה לדובי באותם רגעים. כשהגיעו לחנייה, סבא צבי דומם מנוע, ושניהם ישבו ברכב, שותקים.
"שמעת ממשה?", שאל סבא.
מתחת לשפם הקטן שהיה לו אז, דובי לחש: "לא. וגם לא נשמע".
בכניסה לבניין הם פגשו את סבתא חנה, שבדיוק הגיעה עם סלי הקניות מהמכולת. גם היא שמחה לראות את בנה שהגיע בהפתעה לשבת. דובי לקח ממנה את הסלים ועלה במדרגות, הפעם כבר הצליח להגיע עד לדלת בקומה העליונה. סבא צבי הלך ישר לסלון וקרא: "חנה, בואי. אנחנו מתחילים לשבת שבעה".
פעמיים אלי
באותו יום שישי, 9 בנובמבר, אבא שלי נקרא לפתע להתייצב אצל אחד המפקדים בבסיסו. הוא היה משוכנע שעומדים להעלות אותו למשפט על עבירה כלשהי, אך כחייל ממושמע מאוד, הוא לא הצליח לשחזר שום מעשה כזה. כשהתקרב בריצה לרמפה שבכניסה למשרדים, נשמעה שאגה: "עמוד! חייל, שלושה צעדים אחורה!". הקצין שהמתין לו שם הביט בשעון היד שלו ואמר: "בעוד שבוע בדיוק אתה כאן בחזרה! עכשיו צא הביתה, אח שלך נעדר". אבא, אחוז הלם, שאל מי משני אחיו נעדר. אולי ידוע שמו? המפקד ענה ביובש שאינו יודע, ושלח אותו להזדכות באפסנאות ולצאת לדרך. אבא העז לשאול רק עוד שאלה אחת: אולי יש איזה רכב שנוסע במקרה לכיוון התחנה המרכזית בחדרה, ואפשר להצטרף אליו. בכל זאת, יום שישי בצהריים, וירושלים רחוקה. המפקד ענה שיש אוטובוסים בתחנה ליד הבסיס.
אבא חזר ליחידה שלו כדי להתארגן ולצאת. כמה חברים הציעו את עזרתם, אבל אף אחד מאנשי הסגל לא ניגש אליו. בשעת צהריים הוא צעד עם קיטבג על הכתף אל תחנת ההסעה שליד המחנה. לא הייתה לו שום דרך ליצור קשר עם הבית, הוא לא ידע עדיין באיזה אח מדובר ומה באמת קרה לו. הוא גם לא היה בטוח שיצליח להגיע לירושלים לפני כניסת השבת, בפרט כשהוא מצויד בתיק ענק, שעשוי להרתיע נהגים מלעצור. ובכל זאת, לאחר כמה רגעים, אנשים טובים מקיבוץ בצפון העלו אותו על ארגז הטנדר שלהם ולקחו אותו לחדרה. בשעה שתיים בצהריים עלה על האוטובוס האחרון לירושלים, ודקות ספורות לפני כניסת השבת הגיע הביתה.
כשפתח את הדלת, אבא נדהם לראות את בני המשפחה יושבים על שרפרפים נמוכים, דשי בגדיהם קרועים. מכיוון שאחיו דובי היה שם, הוא הבין שמשה נהרג. סבתא חנה קמה לקראתו ועזרה לו להוריד את התיק ולהניחו בצד. היא אמרה לו שייגש להתקלח, כי אחר כך לא יוכל לעשות זאת, ושיפשוט את המדים כדי לא לעשות בהם קריעה.
חמישה אחים יש לאבא שלי. דובי הוא הבכור, ואחריו משה, ויחד עם אבא הם שלושת הגדולים. שלום צעיר מאבא בארבע שנים, אחר כך מירה, האחות היחידה, ואז אלי. אבל גם יפה היא דודה, ויש עוד אלי. בגיל שבו החלק של הלוגיקה מתחיל לעבוד, משהו לא הסתדר לי – לאבא תמיד היו חמישה אחים, אחד נהרג במלחמת יום כיפור, ועדיין יש חמישה. ואם אלי של יפה הוא דוד שלי, איך יש שני אחים שקוראים להם אלי? ואם יפה היא אחות של אבא שלי, איך מירה היא האחות היחידה?
ובין כל בני הדודים, יש אחד שנקרא משה חי, והוא הבן של משה, שנולד לו לאחר מותו. על הסרט עבדתי יחד איתו, פתחנו דלת אל תהום שגם אחרי חמישים שנה עדיין מעלה שדות וגנים. מעבר לשברירי רגעים דהויים, נחשף רגש. הראש מורכן, הקול נשבר, בכי אצור מתפרץ. עלו הרגלים בני חמישים שנה, שקושרים את כולם בחוט דק לאותה נקודה בזמן – הידיעה שיום שישי הוא יום מועד לפורענות, החשש לצאת לרחוב שמא יעמוד שם ג'יפ צבאי מבשר רעות, העלייה לתורה מדי שנה בשבת בר־המצווה של משה. נזכרתי איך סבא ז"ל, כששאלנו אותו מה היה הדבר הכי מרגש שקרה לו בחיים, השיב שהוא לא יודע למה אנחנו מתכוונים במילה "מרגש", אבל מבחינתו הנפילה של משה במלחמת יום כיפור היא האירוע הראשון שעליו הוא חושב.
בשיחות שהיו סביב הכנת הסרט ליום האזכרה, וכשניסיתי להסביר לצלם ולעורך מי הדמויות במשפחה, השתמשתי בפעם הראשונה במילים לא "שלנו" – יתום, אלמנה, אב שכול. פתאום אבא שלי וסבא וסבתא שייכים למשפחת השכול. פתאום בן הדוד שלי הוא יתום. רק אז התחדד לי שמהיום שבו נולד, משה חי מחפש את אבא שלו, ממשיך בדרכו־שלו את המסע של הדוד דובי, בהתחקות אחר הרמזים הפזורים בחולות המדבר.
איילת כהנא
ביום הזיכרון תשפ"ג חרגה יפה פרקל מהרגלה והגיעה להר הרצל, לקברו של משה טל. היא כמעט לא עשתה זאת בחמישים ימי הזיכרון שחלפו מאז נפילתו – וב־49 שחלפו מאז נטמן שם – אך הפעם הייתה סיבה מיוחדת: היא נתבקשה להדליק את נר הזיכרון בטקס הממלכתי לחללי מערכות ישראל. "יום הזיכרון שם זה לכלל עם ישראל, לא לאלה שבשכול כל השנה", היא מסבירה.
גם התואר שבשמו הדליקה את הנר, "אלמנת צה"ל", לא הפך בקלות לחלק מחייה. "יש לכותרת הזו איזו הילה. ואני לא הייתי הרבה זמן אלמנה, ובעיקר לא היה לי זמן לתת לעצמי את הכותרת הזו. הייתי צריכה להתקיים, להתפרנס. הייתי צריכה לחשוב איך אני מנהלת את החיים שלי. הרבה שנים אחרי המלחמה פגשתי מישהי שגם כן נשארה אלמנה עם בת, ושתינו סיפרנו זו לזו על כך שלא עצרנו לחשוב על עצמנו. היינו צריכות להמשיך ולתפקד".
כמו רבים מחבריו, משה טל נשלח למלחמה בעיצומן של תפילות יום הכיפורים. הוא בדיוק נכנס לישיבת הר עציון באלון־שבות, כשרכב צבאי הגיע וקרא בשמות המגויסים. אחר כך נסע הקומנדקר לאסוף חיילים אחרים מקריית־ארבע, ובינתיים משה חזר לעוד כמה דקות לישיבה. "אני קצת איחרתי למנחה", מספרת יפה. "הגעתי לישיבה ואני שומעת אותו בחדר קטן, מתחזן בכלל את תפילת נעילה. לא הבנתי למה. אחרי כמה דקות הוא קרא לי החוצה ואמר: 'פרצה מלחמה, תכף יבואו לקחת אותי'. הלכתי איתו הביתה. זה היה פתאומי, היינו מנותקים, לא ידענו שום דבר.
"מה לוקחים למלחמה שמתרחשת ביום כיפור עצמו? אנחנו דוסים, מה שמים בתיק? מה לובשים – עולים על מדים, או נוסעים עם הטלית? לקחת כסף או לא? בסוף הוא עלה על מדים, ואני שמתי לו קצת כסף בתיק, בלי שהוא יראה"
"תוך כדי ההתארגנות בבית עלו שאלות כמו: מה לוקחים למלחמה שמתרחשת ביום כיפור עצמו? אנחנו דוסים, מה שמים בתיק? מה לובשים – עולים על מדים, או נוסעים עם הטלית? לקחת כסף או לא? בסוף הוא עלה על מדים, ואני שמתי לו קצת כסף בתיק, בלי שהוא יראה. חזרנו לישיבה, הבחורים עלו על הקומנדקר ונסעו. ואני בכיתי נורא".
פחדת?
"לא ידעתי מה אני מרגישה. בכיתי מהלא נודע. לא ידעתי איך הכול ייגמר".
זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראתה את משה, בעלה הטרי. רק ארבעים יום עברו מאז חתונתם. "חזרתי לדירה שלנו במוצאי יום כיפור. שתיתי קפה ונסעתי לירושלים, להורים שלי. לדירה ההיא לא חזרתי".
הדברים שלא נכתבים
יפה קליינוולד ומשה טל גדלו שניהם בירושלים, והדריכו יחד במשך שנתיים בסניף בני עקיבא ברחוב חזנוביץ'. "נדלקתי עליו, הוא היה חתיך וכריזמטי כל כך", היא מתארת בחיוך. "במסע פסח אמרתי לחברה שאני ממש מקווה שיהיה משהו, וביום העצמאות, כשחזרנו כל החבר'ה מהכותל, הוא קרא לי וביקש ממני חברות. הוא היה בדרן, אבל גם רציני מאוד ודוס, כך שידענו די מהר שאנחנו מכוונים לחתונה".
את שירותו הצבאי התחיל משה בנח"ל, כתלמיד בישיבת ההסדר הר עציון. לאחר שסיים טירונות במחנה 80 – בזמן שגם יפה שירתה שם – הוא חזר לישיבה, ואת המשך השירות עשה בחיל השריון, כנהג טנק. בראש חודש אלול תשל"ג התחתן עם יפה. כשהיא הגיעה לבקו"ם להשתחרר, כבר הייתה עם כיסוי ראש.
"התחתנו צעירים מאוד – אני הייתי בת 20 והוא היה צעיר ממני בחצי שנה. דובי, אחיו הבכור, טרם התחתן אז. משה שאל את אבא שלו מראש אם זה בסדר שהוא יתחתן בגיל צעיר, כשאין לו הרבה ממה להתפרנס, ואם זה בסדר שיתחתן לפני דובי".
רעמי התותחים פרמו את מציאות החיים של זוג מאוהב ונרגש. "כתבנו גלויות, אבל לא שיתפנו בהן הרבה. הגלויות הרי פתוחות לכול, אז יכולנו לכתוב רק דברים כמו 'אני בסדר', 'הייתי פה, הייתי שם', הכול סתמי מאוד. ידעתי שהוא בסיני, אבל לא מעבר לזה".
רק פעם אחת הם שוחחו בטלפון. זה קרה ביום רביעי כ"ח בתשרי, בשעת לילה מאוחרת, כמה שעות לאחר שהוכרזה הפסקת האש. גם תוכן השיחה הזו היה לדבריה סתמי למדי. "מה נשמע, איך הולך, עוד מעט זה ייגמר, אני תכף חוזר, הכול יהיה בסדר", היא משחזרת בקושי. אבל היה עוד משהו באותה שיחה: יפה סיפרה למשה שיש לה סיבה לחשוב שהיא בהיריון. "הוא לא האמין, אמר לי שאני בטח סתם בלחץ, שזה לא יכול להיות".
היא עבדה אז בבית ספר לחינוך מיוחד בירושלים, ולמחרת הגיעה לעבודה "לבושה יפה במיוחד, כי הייתי כל כך שמחה אחרי השיחה הזאת. אמרתי למזכירה 'משה טלפן, איזה כיף'". האופוריה תלווה אותה עוד ימים ארוכים. "הלכתי אפילו עם אמא שלי לקנות כל מיני דברים לבית בתקופה הזו. אני זוכרת שפגשתי בשק"ם את אשתו של הרב אפרים שחור (מראשוני ישיבת הר עציון – א"כ). היא רואה אותי קונה דברים, והיא כבר יודעת שמשה נהרג, אבל לא אומרת כלום".
יום לאחר אותה שיחת טלפון נפגע הטנק של משה מפגז מצרי. הידיעה על מותו לא נשמרה בסוד, אך לא הועברה למשפחת טל. וכך, בזמן שכולם מסביב ידעו מה קרה, דווקא הוריו של משה, אחיו ואשתו נותרו באפלה. גם החברה שליוותה את יפה לקופת החולים, לקבל תשובה לבדיקת הדם שתקבע אם היא אכן בהיריון, כבר ידעה שלתינוק הזה לא יהיה אבא. "בשבעה היא סיפרה לי שבזמן שהלכנו ברחוב, היא שמרה שאף אחד לא ייגש אליי. כשחזרנו מקופת החולים היא הלכה לאבא שלי, שעבד במועדון הקצינים 'מנורה' במרכז העיר, ואמרה לו: 'יש לי שני דברים להגיד לך. הראשון, משה נהרג. השני, יפה בהיריון'".
החברה שליוותה את יפה לקופת החולים כדי לקבל תשובה לבדיקות ההיריון כבר ידעה שלתינוק הזה לא יהיה אבא. "בשבעה היא סיפרה לי שבזמן שהלכנו ברחוב, היא שמרה שאף אחד לא ייגש אליי"
איך קרה שכולם ידעו ורק אתם לא?
"תלמידים מהישיבה שהיו יחד עם משה בסיני כתבו לראש הישיבה, הרב יהודה עמיטל, שהוא נהרג. מפה זה כבר התחיל להתגלגל".
היום אנשים מגלים בשורות איוב בקבוצת וואטסאפ, ואצלכם לא רק שלא הודיעו לכם, אלא גם שמרו שלא תקבלו את המידע באקראי.
"אף אחד לא חשב שזה תפקידו לספר", היא מסבירה בפשטות שנדמה שאין לה מקום בעולמנו היום.
אביה של יפה, בני קליינוולד ז"ל, גם כן שמר את הדבר. "באתי הביתה להורים, ומיד צלצלתי לחנה חמותי, לספר לה שאני בהיריון. היא אמרה לי: 'עם כזו בשורה, בטוח שמשה יחזור הביתה כבר מחר'. ולמחרת קיבלנו את ההודעה שהוא נהרג".
אין זמן להצטער
הפרטים המלאים על מסע החיפושים שערך דובי טל, אחיו של משה, נודעו לה רק לאחרונה, בצילומים לסרט הנצחה שהפיקה המשפחה. אז גם שמעה כמה קשה היה לגיסה למצוא מישהו שיביא להוריו את הבשורה המרה, ואיך לבסוף נאלץ לעשות זאת בעצמו. מי שסיפר לה על מות בעלה היו הדוד שלמה טל ובנו מיכאל. "הייתי אצל ההורים שלי. צלצלתי לחברה – עוד אחת שהתברר שכבר ידעה – ונסענו לבית וגן לשבעה".
מה חשבת על כך שכולם ידעו שאת אלמנה, ורק לך לא סיפרו?
"עכשיו כשאני מספרת זה נשמע לי הזוי, אבל כשהייתי בתוך זה, כלל לא שינה לי איך וממי זה בא. היו לי שבועיים של חסד, של אשליה".
משה, כך התברר, נטמן בקבר זמני בבארי. בתום השבעה המשפחה עלתה לשם. יפה מספרת שלמרות האסון, ההיריון נסך בה שמחה גדולה. "תראי, אני באמת תוהה למה בכלל אני מספרת את כל זה", היא אומרת בהתרגשות שמציפה את עיני שתינו בדמעות. "כשמבקשים ממני לספר, אני תמיד נענית, ותוהה על כך בכל פעם מחדש. זו הייתה שנה נוראית, אבל ראיתי גם כל כך הרבה ניסים. זה שבתוך זמן קצר כל כך נכנסתי להיריון. וזה שצלצלתי מיד לחמותי וסיפרתי לה, בלי לחכות שאספר קודם למשה. גם זה נס, כי זה יצר בינינו קשר נהדר. ואחר כך, זה שהתחתנתי עם אלי, והקמתי משפחה כזאת. זה לא מובן מאליו".
ערב לפני הברית, חמיה ביקש שתקרא לתינוק משה. "זה לא היה פשוט, ומצד שני גם לי היה ברור שכך אקרא לו. הוספנו לו את השם חי. הברית התקיימה במועדון מנורה. הגיעו מיליון אנשים. אני זוכרת שאח שלי, שגם הוא נקרא משה, חיכה בחוץ לחברה שלו. וזו בעצם הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו".
שלושה שבועות אחר כך יצא משה קליינוולד לצניחה האחרונה שלפני קבלת הכנפיים, אך הצניחה השתבשה והוא נהרג. כשאני שואלת את יפה איך עומדים בטרגדיה כפולה כזו בתוך זמן קצר כל כך, היא משיבה: "אני לא יודעת. ידעתי שיש לי ילד, ושהוא צריך להיות שמח ומאושר, ולגדול בצורה הכי טובה שיש. אמרתי לעצמי שאין לי שתי אפשרויות. אני לא יכולה עכשיו להיכנס מתחת לשמיכה וזהו".
רצית להיכנס מתחת לשמיכה?
"בוודאי, היו לי רגעים כאלה. אבל ידעתי שאין לי אפשרות להתעסק במה שקרה לי. הייתי צריכה לתפקד. עלתה למשל השאלה איפה בכלל אגור. עד הלידה הסתובבתי – אצל ההורים שלי, אצל משפחת טל, פה היה לי חדר, שם היה לי חדר. אחרי שילדתי, החלטתי לחזור לדירה אחרת באלון־שבות, והמשכתי את חיי. בכל בוקר שמתי את משה־חי במעון, ונסעתי לעבודה. הייתי צריכה לדאוג גם להורים שלי – שני ניצולי שואה, שנהרג להם בן ונהרג להם חתן – ולתמוך בצבי ובחנה, לתמוך בבן שלי. לא היינו עצובים, כי לא היה זמן. לא נתנו לצער להיכנס לחיים שלנו.
"תראי, משה היה היחיד מהטנק שלו שנהרג. אחי נהרג ב'צניחת נר', שזה אירוע שלא קורה כמעט. אז אני יודעת שמה שצריך לקרות קורה, ואני לא בודקת למה".
זה השפיע על האמונה שלך?
"לא. הייתי מאוד דוסית בזמנו, ואני עדיין דוסית, אפילו שאני נראית קצת אחרת. א־לוהים באמת עשה לי הרבה ניסים, ואני מודה על מה שיש".
כתב חידה משפחתי
כשנתיים לאחר שהתאלמנה היא נישאה לאלי פרקל. יחד הם הביאו לעולם ארבעה בנים ובנות. "אלי ומשה הכירו עוד מהישיבה ושירתו יחד בצבא. משה היה מצטיין הטירונות, ואלי היה מצטיין המסלול. הוא היה מקסים עם משה חי, וזה היה הקריטריון שלי להינשא שוב". בחתונה השתתפו גם צבי וחנה טל, "ואבא של משה אפילו החזיק את אחד מעמודי החופה".
בין משפחת טל ומשפחת פרקל נרקם קשר נדיר. זכיתי לראות אותו בעיניי במהלך השנים, מאחר שבת דודתי נישאה למשה חי. "סבתא חנה היא סבתא של כל הילדים שלנו, וסבא צבי היה סבא של כולם, והם כולם בני דודים של צאצאי משפחת טל, אף שחלקם לא קשורים גנטית".
איך מגיעים לאידיליה כזו?
"אני חושבת שזו באמת תוצאה של אותה שיחת טלפון שבה סיפרתי לחנה שאני בהיריון. מאז שיתפתי אותם בכל דבר. הם גם קיבלו יפה מאוד את אלי, והוא שמח בהם".
הילדים שלכם גדלו בצל הזיכרון של משה?
"לא בצל, ליד", היא מתקנת אותי. "בסרט שעשינו עכשיו, שזה כלי וידאו־תרפיה נהדר, ראיינתי את משה חי. לא הייתה לי שיחה כזו איתו אף פעם. שאלתי אותו אם הוא הרגיש יתום, ומה חשב על כך שיש לו אבא ועוד אבא. הוא אמר שזה היה לו טבעי מאוד, כי הוא גדל לתוך המציאות הזו. מאז המלחמה, צבי היה נוסע בכל שנה לישיבה ליום כיפור, והיחידים שהתלוו אליו היו אלי ומשה. הילדים שלי הדליקו בבית הספר שני נרות זיכרון – אחד 'לזכר אבי אחי' ואחד 'לזכר אחי אמי'. מעין כתב חידה שרק המשפחה שלנו ידעה לפתור".
ציפית ממשה חי להנציח במובן מסוים את אבא שלו?
"כשמשה ואני תכננו את עתידנו, היה ברור לנו שאנחנו רוצים חיים של משמעות ושליחות. משה הספיק המון בחייו, הוא באמת הטביע חותם. הוא היה פעיל מאוד בארגון 'גשר', והיה ברור לנו שנלך לגור באיזושהי עיירת פיתוח. רצינו שהילדים שלנו ילמדו בחינוך הטרוגני, עם כל עם ישראל. לא אליטיסטי, לא רק המגזר.
"גם כשאלי ואני התחתנו היה ברור שאנחנו בונים חיים של משמעות, של תרומה, של שליחות, וכך חינכנו את ילדינו. היינו בין חמישים המשפחות הראשונות בקדומים, וכשהרגשנו שהמקום מבוסס, הצטרפנו לגרעין שהקים את הר־ברכה. משם עברנו לאפרת, ואני המשכתי בשליחות בעולם החינוך. לא היו לי ציפיות שמשה חי ימשיך דווקא את דרכו של אביו, אבל הוא נדבק בזה ועוסק היום בחינוך". קדם לכך שירות רב־שנים בצבא, עד לדרגת סגן־אלוף.
איך היית מתארת את הסיפור שלך ושל משה טל? זה סיפור גבורה, או טרגדיה וסיפור של החמצה?
"החמצה בוודאי יש פה. הוא היה יכול לעשות המון דברים, לתרום. הסיפור שלי הוא סיפור חיים, במשמעות של לחיות ולחיות טוב. לא נתנו לאירועים להכתיב את מהלך חיינו; אנחנו הכתבנו אותם, לפי העקרונות שלנו".
זה נשמע כמו עבודה יומיומית, בלתי פוסקת.
"כן, אני עובדת בהרבה דברים. אני עובדת במשפחה, אני עובדת בקשרים, ואני משקיעה בדברים האלה מחשבה רבה. יש הרבה ספונטניות, אבל גם תכנון בקפידה".
יום הזיכרון הוא גם התאריך של יום הולדתה. גם השנה היא חגגה, למרות סמיכות האירועים הכואבת. "הרבה פעמים עולה אצלי השאלה איך הייתי נראית היום ואיך הייתי חיה אם הייתי נשואה למשה. אני תמיד אומרת שהכול טוב, ברוך השם, אבל זה כמו אדם שאחד מאיבריו נקטע. ומצד שני, גם אנשים בלי יד, בלי רגל, חיים. אז ככה אני חיה".
