השמיים שלי נגנבים.
הסימן הראשון לצרות היה המנוף. הוא התנשא כמו אצבע דקה מעל בניין לבנים ישן מחוץ לחלוני, שורט את פיסת השמיים שיכולתי לראות בין הגגות מסביב. השמיים שלי. בעיר שבה אתה עלול לנקוע את הצוואר שלך בחיפוש אחר שמיים, התענגתי על השבריר הכחול הקטן, שיכולתי להסתירו באגודל.
ניחמתי את עצמי לגבי המנוף באותו טיעון שברירי ששימש אותי בעבר כשגיליתי פשפש על המזרון שלי: הוא יתנדף מעצמו!
הוא לא.
כששלד פלדה של גורד שחקים החל להתגבש מתחת למנוף, אמרתי לעצמי שהבניין החדש יפסיק לגבוה בקרוב. לא ייתכן שהוא ימשיך לצמוח.
אבל השלד הלך ונמתח. הוא התנשא מעל בניין הלבנים, ואז מעל החלונות של דירות שכנות, חוסם לחלוטין את הכחול יקר הערך שמאחוריו. הוא היה גבוה וצר עד כדי כך שהתחלתי לפקפק בכך שהשתי וערב המתכתי הזה באמת יהפוך להיות בניין.
בימים אלה אנחנו חוזים בלידתו של סוג חדש של גורד שחקים, כזה ששום ארכיטקט או מהנדס לא חזה. אחרי פיגועי 11 בספטמבר, מומחים הגיעו למסקנה שתם עידן גורדי השחקים. בניינים גבוהים שהיו בתהליכי בנייה קוצצו או בוטלו בהנחה שהסיכון באכלוסם של מגדלים מתנשאים לגובה רב כל כך היה גדול מדי. "היו כל מיני סימפוזיונים והצהרות פומביות שעסקו בכך שלעולם לא נבנה גבוה שוב", אמר ארכיטקט לשעבר בריאיון לגרדיאן ב־2021. "אך כל מה שעשינו בעשרים השנים האחרונות היה לבנות גבוה עוד יותר".
כאשר שדרת פארק 432 הופיע בשוק לראשונה, ב־2012, הוא הציע למכירה ארון אחסון במרתף שהיה קטן ממקום חניה תמורת 198 אלף דולר. הפנטהאוס בקומה העליונה של הבניין היה לתקופה מסוימת ב־2021 הדירה היקרה ביותר שהוצעה למכירה במנהטן. המחיר: 169 מיליון דולר
יש גורדי שחקים, ויש בניינים "על־גבוהים", שמוגדרים בדרך כלל כגורדי שחקים שגובהם יותר מ־300 מטר. אלה דוקרי העננים הבדיוניים למחצה שנראים יותר כמו סימולציות דיגיטליות גם כשמביטים בהם מהמדרכה שממול. בהתחלה בניינים על־גבוהים נחשבו למשימה בלתי אפשרית, ואז לתופעה נדירה. כעת הם צומחים בכל מקום. ב־2019 לבדה נוספו יותר מגדלים כאלה משהיו קיימים עד שנת 2000; היום יש כמה מאות מהם בכל העולם, ובהם הבורג' חליפה בן 163 הקומות בדובאי (מחט דקיקה שמכוונת לחלל), המרכז הפיננסי CTF בטְייֵנְגִ'ין (שמזכיר מקדחה שקודחת בשמיים), והבניין שחומס את השמיים שלי, מגדל סטיינוויי בן 84 הקומות במנהטן (מגדל דירות יוקרתי שנראה כמו ילדם הממזר של שואב אבק ידני ומכונת גילוח עתידנית).
יש מגדלים על־גבוהים שמשלבים סגנון עתידני עוד יותר: על־דקים. הם מכונים "מגדלי מחט" או "קיסמי שחקים" (אם כי לא כל על־דק הוא גם על־גבוה). על־דקים מוקדמים צמחו בהונג־קונג בשנות השבעים, אך לאחרונה נעשו מזוהים עם ניו־יורק; ארבעה על־דקים גבוהים מתנשאים מעל קצהו הדרומי של הסנטרל פארק באזור המכונה "שדרת המיליארדרים". מהנדסי בניין, כמו סוכני דוגמניות שיפוטיים, מגדירים את העל־דקים בדרכים שונות, אבל הם בדרך כלל מסכימים שלבניינים כאלה צריך להיות יחס גובה־רוחב של 10 ל־1 לפחות. לשם הפרספקטיבה, בניין האמפייר סטייט (אחד העל־גבוהים הראשונים בעולם, שבנייתו הושלמה ב־1931) גבוה בערך פי שלושה מרוחבו – הוא "גוץ", כפי שתיאר בפניי מהנדס אחד. מגדל סטיינוויי גבוה פי 24 מרוחבו – הוא דק כמעט כמו עיפרון מס' 2, והוא העל־גבוה הדק ביותר בעולם (שמו הרשמי של היזם לבניין הוא רחוב 57 מערב מס' 111). בניינים על־דקים – ובניינים על־גבוהים בכלל – הסתמכו על פריצות דרך הנדסיות כדי להילחם בפיזיקה המסוכנת שמתלווה לגובה רב. מאמר משנת 2021 בכתב העת להנדסה וארכיטקטורה אזרחית הכריז: "אין ספק שעל־גבוהים ועל־דקים הם המבנים המתקדמים ביותר בעולם מבחינה טכנולוגית".
כמו חידושים רבים, על־גבוהים עלולים להתנהג בצורה בלתי צפויה. כשרוח חזקה נושבת, הדיירים מדווחים על מים שניתזים מן האסלות, נברשות מתנודדות וזגוגיות רועדות. האדריכל אדריאן סמית', שתכנן על־גבוהים רבים, טוען שמגדל נחשב לעל־גבוה לא רק כשהוא מגיע ל־300 מטר, אלא כשהוא גבוה עד כדי כך שהוא מתמודד עם "בעיות שעלולות להיות לא ידועות". והוא מודה ש"עדיין נעשות טעויות".
על־גבוהים הם לא בהכרח שכנים טובים. הצל שלהם עשוי להתמשך לאורך קילומטר, והם עלולים להגביר מאוד את מהירות הרוחות גם במרחק של שלושה רחובות. במקרה הטוב, תושבים רבים בניו־יורק רואים בעל־גבוהים המתרבים של העיר מחזות מכוערים במיוחד – "הוופל האפל" הוא כינוי אחד לבניין בשדרת פארק 432, בניין דירות יוקרתי שנראה כמו פיסה דקה וארוכה של נייר משבצות שהודבק על קו הרקיע של מנהטן. במקרה הגרוע, הם נחשבים למבנים חסרי היגיון שמחמירים את משבר הדיור החמור גם ככה של העיר, תורמים לשינוי האקלים וניצבים כסמלים לאי שוויון. דור מוקדם יותר של על־גבוהים הכיל בעיקר משרדים, אך רבים מהעל־גבוהים של ניו־יורק נועדו לשמש כבתים לעשירי־על – "הטירה המודרנית, אם תרצו", אומר סטיבן דה־סימון, מהנדס מבנים שעבד בהקמת על־גבוהים בעיר. "אתה חי בין העננים, כאילו שאר העולם לא מספיק טוב".
על־גבוהים גרמו אפילו לחובבי גורדי שחקים לתהות אם בנינו גבוה מדי בשביל מעטים מדי, וגם הלכנו רחוק מדי. כשאני בוהה בהם מהמדרכה האפלה וסחופת הרוחות, קשה לא לתהות: האם יש בכלל מה לאהוב בהם?
מיריחו עד דובאי
רבי־קומות נפוצים כיום עד כדי כך שקל לשכוח איזה הישג זה לבנות אפילו מגדל משרדים משעמם. במשך אלפי שנים התקרבו אבותינו לאט אך בהתמדה לעבר העננים. ארכיאולוגים כינו את מגדל יריחו, שהושלם לפני כ־10,000 שנה, "גורד השחקים של ימיו". גובהו היה 8.5 מטרים. בסביבות 2,600 לפני הספירה, הפירמידה הגדולה של גיזה שברה שיאים כשהגיעה לגובה 146 מטרים – פחות ממחצית גובהו של מגדל אייפל – ולבני אדם לקח כמעט 4,000 שנים לבנות משהו גבוה יותר. ב־1311 הצריח של קתדרלת לינקולן באנגליה עבר בסופו של דבר את גובהה של הפירמידה, אבל רק בשלוש קומות בערך.
ממגדל יריחו ועד המהפכה התעשייתית, הייתה רק דרך אחת לבנות לגובה: אבן. באופן מסורתי קירות המבנה תמכו במשקל הבניין, וגובה רב יותר דרש קירות עבים יותר. מעבר לנקודה מסוימת, הקירות איימו להשתלט על שטח הרצפה הקיים ולדחוף את הדיירים לחללים אפלים. בבניין הניו־יורק וורלד, הגבוה ביותר בעיר בשנת 1890, היו כמה קירות רחבים יותר ממשאית זבל.
המצאת שלדי הפלדה הביאה אותנו לגובה רב יותר, אך הביקורות היו מעורבות. כשהחלו להופיע גורדי שחקים בקו הרקיע של ניו־יורק בתחילת המאה – עוד כשפירושו של "גורד שחקים" היה כל בניין עם יותר מתריסר קומות – הזהירו משקיפים שהבניינים הללו הם "איום לבריאות הציבור ולבטיחות הציבור", והם יקרסו בלי צל של ספק. לאחר מרוץ הבנייה לגובה בשנות השבעים, ההיסטוריונית העירונית דולורס היידן טענה שגורדי השחקים נכפו על העיר בידי בעלי הון, וניצבו כאנדרטה ל"אונס אדריכלי".
מאז שמצאנו דרכים חדשות לבנות גבוה יותר, בדרך כלל הרגשנו לא בנוח כשעשינו זאת. הסיפור המקראי על מגדל בבל הוא דוגמה מוקדמת לתאוות הגובה של האנושות ההולכת יד ביד עם חרטה על ההיבריס שלנו: אחרי שהעל־גבוה העתיק ההוא נגע בשמיים, א־לוהים העניש את בני האדם, העלים את השפה המשותפת לכולנו ופיזר אותנו ברחבי העולם.
היו ערים שניסו להגביל את גורדי השחקים לאחר שראו אותם משנים את קו הרקיע של ניו־יורק בתחילת המאה ה־20, ובהרבה מקומות עדיין יש חוקים שנועדו להגביל את גובה הבניינים. באלי מגבילה את הבניינים לגובה המשוער של עץ דקל רזה, וושינגטון הבירה קובעת גובה מרבי המבוסס על רוחב הרחוב, ואפילו סין, לאחר בניית על־גבוהים בלתי מבוקרת במשך שני עשורים, הטילה לאחרונה מגבלת גובה, והוציאה מחוץ לחוק את בנייתם של בניינים מעל 500 מטרים – גבול גבוה מעט יותר ממגדל סטיינוויי הניצב מחוץ לחלון שלי.
אבל אין להשביע את הרעב להגביה עוד יותר. "זה מולד בנו", אומר ביל בייקר, מהנדס מבנים ב"סקידמור, אווינגס ומריל", שמילא תפקיד חיוני בתכנון הבורג' ח'ליפה. במחצית השנייה של המאה ה־20, שיא הבניין הגבוה בעולם צמח ב־16 קומות בערך; בעשרים השנים הראשונות של המאה הנוכחית צמח הבניין הגבוה ביותר בכמעט תשעים קומות. מעולם לא ראינו בניינים מטפסים כל כך הרבה, כל כך מהר. מרבי־קומות, התמתחנו לעל־גבוהים ואפילו למגה־גבוהים (בגובה 600 מטרים ומעלה). מהנדסים כבר דנים ב"אולטרה־גבוהים" שיביאו אותנו גבוה עוד יותר.
שילובים חדשים של חומרים כמו מיקרוסיליקה ואפר מרחף (תוצרי לוואי של שרפת פחם) הפכו לבטון על סטרואידים – "חזק פי עשרה מהחומר שתמצאו על המדרכה" במקרים מסוימים, לדברי בייקר – וגם פלדה חזקה יותר, כל אלו סייעו לעורר את התפרצות העל־גבוהים. ההתקדמות בטכנולוגיית המעליות – כמו כבלים קלים במיוחד ואלגוריתמים שממיינים ביעילות את הנוסעים – עזרו גם הם לבניינים להימתח. אבל התקדמות הנדסית היא לא הסיבה העיקרית לכך שהעל־גבוהים ממשיכים לצמוח. "זה מסר של כוח", אומר היזם דון פיבלס, שב־2021 הציע לבנות מגדל בגובה חצי קילומטר במרכז מנהטן. "זה לא ניסיון להשתלב. זה ניסיון להתבלט".
הסמליות הנלווית לגובה היא ללא ספק חלק ממה שהופך בניינים גבוהים לשנויים במחלוקת. לפני מאה שנה, רבים מבאי הכנסייה בניו־יורק הרגישו חובה מוסרית לא לתת למשרדים להתנשא מעל בתי התפילה שלהם, וצריחי הכנסיות שלטו בקו הרקיע של העיר במשך עשרות שנים. בשנת 1923, בקריאה "להחזיר את הצלב לקו הרקיע", קהילה מתודיסטית חשפה תוכניות לכנסייה גורדת שחקים שתהיה הבניין הגבוה בהיסטוריה, ומעליה צלב זוהר, מסתובב, שגובהו שלו חמש קומות. אבל הבניין מעולם לא הגיע למלוא תפארתו, והתנשא לגובה של קצת יותר משלוש קומות בשעה שמגדלי משרדים חדשים וגבוהים יותר המשיכו לעקוף זה את זה בקו הרקיע.
אפשר לחלק את האבולוציה של המבנים הגבוהים ביותר בארצות הברית לשלושה שלבים כלליים. תחילה נבנו הבניינים הגבוהים ביותר לכבוד הא־ל, אחר כך למען המסחר, ועכשיו הגיע תור המיליארדרים.
מונופול השמיים
אם החיים בעננים נשמעים מפתים, הרשו לי להפנות את תשומת לבכם לתג המחיר. כאשר שדרת פארק 432 הופיע בשוק לראשונה, ב־2012, הוא הציע למכירה ארון אחסון במרתף שהיה קטן ממקום חניה תמורת 198 אלף דולר – יותר מהמחיר החציוני של בית בדה־מוין שבאיווה, במרכז ארצות הברית. הפנטהאוס בקומה העליונה של הבניין היה לתקופה מסוימת ב־2021 הדירה היקרה ביותר שהוצעה למכירה בשוק הנדל"ן במנהטן. המחיר: 169 מיליון דולר (בחודש מאי דווח שבעליו, פיאז אלהוקאיר הסעודי, הוריד את המחיר שהוא דורש ל־130 מיליון בלבד).
מי משלם כדי לחיות בשמיים? לא קל לגלות. לפי תיעוד פומבי, רבות מיחידות הדיור בעל־גבוהים של המידטאון נרכשו בידי חברות בע"מ, ששמותיהן מרמזים בדרך כלל שהן משמשות להעברת כספים ממקום למקום בתשישות משועממת. דירה 40A בשדרת פארק 432 שייכת לישות ששמה 432Park40A. חברות אחרות נשמעות כמו שמות משתמש ארכאיים: "קאפקייק לילי", "אש מונסטר", "ביג אפל ויו", "יוקלידיאן טאקו דיסטנס". רק לעיתים רחוקות אתה נתקל בשם של אדם אמיתי – יתרון אחד של קנייה באמצעות חברה בע"מ הוא הפרטיות – אם כי חקירה קלה מגלה קונים שקשורים לספורט, לטכנולוגיה, לפיננסים ולנדל"ן. רוכש אחד ריצה מאסר בגין הפעלת רשת הימורים לא חוקית. לפני שמכרו את הדירה שלהם, לג'ניפר לופז ולשחקן הבייסבול לשעבר אלכס רודריגז הייתה דירה בשדרת פארק 432. ליחידות רבות יש בעלים אך לא דיירים: בסתיו שעבר, על ארבע דירות בפארק 432 שהוצעו למכירה דווח שלא אוכלסו מעולם.
זה כולל את הפנטהאוס. "מעולם לא גרו כאן", צוהל ראיין סרהנט, פליט תוכנית המציאות הנדל"נית "מיליון דולר ליסטינג ניו־יורק" ואחד הסוכנים שהציעו את הדירה למכירה, בסיור מצולם שפרסם ביוטיוב ב־2021. "זאת דירה יחידה מסוגה. פלא עולמי".
"אני לא באמת רואה בנו סוחרי נדל"ן", אומר לי סרהנט. "אני מוכר התלהבות והתרגשות ומותג".
האם אוכל לבוא לראות את הפלא הזה בעצמי? שאלתי אותו. ממש לא, מודיע לי איש יחסי הציבור של סרהנט. בעלי הפנטהאוס לא הסכים לביקורים של עיתונאים בדירה.
יתרה מכך, נאמר לי שסרהנט לא מוכן לדבר על הבניין עצמו עם העיתונות. ייתכן שהדבר קשור לתביעה שהגישה מועצת הדיירים של פארק 432 נגד יזם הבניין. התובעים טוענים שיש בבניין יותר מ־1,500 פגמים שהובילו לדליפות, סדקים, פיצוצים חשמליים והשבתת מעליות שלכדו אנשים במשך שעות – וכן "רעש ורעידות נוראים ומטרידים", כולל נקישות, חריקות ומגלש אשפה שרועם "כמו פצצה". כמו כן – אתם מוזמנים לשלוף את הכינורות הזעירים שלכם ולנגן בהם – ארוחת הבוקר במסעדה הפרטית כבר אינה בחינם (היזם הכחיש את ההאשמות הללו במסמך שהגיש לבית המשפט, אמר שהן "מוגזמות מאוד", וטען ששדרת פארק 432 הוא מבנה "בטוח, בלי ספק". עורכי דינו הודו שכאשר הבניין נפתח לראשונה "נדרש דיוק של הסימפוניה המורכבת של המערכות שלו", ואמרו שמועצת הדיירים מנעה את הגישה הדרושה לביצוע העבודה).
התלונות נגד על־גבוהים גורמות להם להישמע כמו נבלי־על מרושעים שביכולתם להמיט הרס על העיר. ההאשמות כוללות נפילת קרח מסוכנת (לפי דיווחים, אדם סבל מ"פציעה קשה" כשחתיכת קרח החליקה ממגדל סנטרל פארק), חימום עירוני (האו"ם מאשים בניינים גבוהים בתרומה לטמפרטורות עירוניות שעלולות להיות מסוכנות), יצירת מונופול על השמיים (מבקרים טוענים שמפתחי העל־גבוהים ניצלו פרצות בחוקי התכנון והגביהו את המגדלים שלהם באמצעות "דחיסת" קומות נוספות במסווה שהן מכילות יסודות מכניים), והסתרת השמש (בשל הצללים העצומים שהם מטילים על סביבתם, כולל על הסנטרל פארק).
מלבד זאת, השמש המשתקפת מחזיתות הזכוכית של גורדי השחקים יוצרת לפעמים "קרני מוות" חזקות מספיק להמיס את לוח המחוונים של טנדר על הכביש ולצרוב את שערו של חובב שחייה בבריכה עירונית במפלס הרחוב. מגדל ג'דה הוא בניין בגובה קילומטר שמתוכנן לקום בעיר הנמל במערב ערב הסעודית; למרבה המזל, האדריכלים הוסיפו חופה גדולה שתונח בבסיס חזית הזכוכית המעוקלת של העל־גבוה הזה – כדי למנוע ממנו לטגן את הולכי הרגל הצועדים לרגליו כמו נמלים תחת זכוכית מגדלת.
מתנת גבהים
ביום שלישי בבוקר אחד בסתיו 2021, וולודימיר טירול עלה במעלית לקומה העליונה של שדרת פארק 432, טיפס במדרגות לגג, וכשהוא מביט בצריח של בניין האמפייר סטייט קפץ בקלילות מהגג של הבניין האהוב עליו בעיר. טירול, שמכיר כמעט כל מטר בחלקו החיצוני של שדרת פארק 432, ניקה חלונות של בניינים כאלה במשך חמש שנים (כיום הוא עובד בניהול בחברת הניקוי ואינו משתלשל מהגגות כשהוא קשור בחוט). הוא בן 27, אוהב צילום, ולדבריו מפחד גבהים.
טירול עבר לניו־יורק ב־2017 מלבוב שבאוקראינה. שם הוא התגורר בדירה בקומה השנייה, ופחד להביט למטה. לאחר שהגיע לארצות הברית הוא מצא עבודה בניקוי חלונות. הבוס שלו ראה בפחד הגבהים שלו נכס. "הוא אמר, 'אנחנו מעדיפים להעסיק אנשים שמפחדים מגבהים'", נזכר טירול. "'זה אומר שאתה הולך להיות זהיר יותר ובטוח יותר'".
טירול התחיל נמוך, אבל אז החל להשתלשל מרבים מהעל־גבוהים של ניו־יורק. שדרת פארק 432 הוא העל־גבוה הראשון שטירול אי פעם ניקה, ומאז הוא חזר פעמים רבות מספור. כדי להגיע לעבודה שם הוא היה עוזב את דירתו בשיפסהד ביי, ליד חוף ברייטון שבדרום ברוקלין, נוסע מתחת לפני האדמה ברכבת תחתית, ואז מזנק מעלה 425 מטרים. שם, לבסוף, "אני מרגיש שאני מתעורר", מספר טירול. "כשאני רואה את הנוף הזה, אני מרגיש שאני צובר כוח, כאילו כל הכוח של כל העיר מגיע אליי". בשדרת פארק 432 טירול ניקה לפעמים מאה חלונות ביום; ניקוי הבניין כולו ארך כשבועיים.
טירול לא רואה בבניין "ופל אפל". הוא רואה בעל־גבוהים עדות מעוררת השראה לכושר ההמצאה האנושי – הוכחה ש"כל מה שאפשר לדמיין, אפשר לעשות". לפני כמה שנים טירול נשלח לעל־גבוה כדי להסיר את פיסות הפלסטיק שהגנו על החלונות במהלך הבנייה. באותו הרגע הוא הרגיש שהוא חלק מההיסטוריה, הוא מספר: "הרגשתי שאני קורע את העטיפה ממתנה לעיר ניו־יורק".
זו מתנה שרבים מתושבי ניו־יורק היו רוצים להחזיר – אבל חלק מההאשמות נגד העל־גבוהים עשויות להיות מוגזמות. לאורך סנטרל פארק העל־גבוהים מטילים צללים ארוכים, כן, אבל גם צנומים, מה שאומר שהם זזים מהר; יועץ צללים אחד אמר לניו־יורק טיימס שמבנים קצרים ורחבים יותר, כמו מלון פלאזה בן עשרים הקומות, מפריעים יותר, כי הם מטילים צל על חלקים מסנטרל פארק במשך כל היום. בניינים רחבים יכולים גם להגביר את הרוחות במפלס הרחוב.
כמה מומחי תכנון עירוני דחו גם את הרעיון שדירות־העל בניו־יורק מחמירות את מצוקת הדיור בעיר (כלכלן אחד אומר שהן מסיחות את הדעת מנושאים חשובים יותר) או מחללות את הליבה העירונית בדירות רפאים (היסטוריון עירוני אחד טוען שדחיסת מיליארדרים בעל־גבוהים עדיפה על המצב בלונדון, שבה בעלי דירות נפקדים שומרים את המזומנים שלהם בשורות שלמות של בניינים לאורך רחובות ארוכים). אף שהם חזירי משאבים ולא יעילים באנרגיה, על־גבוהים יכולים לטפח חיים עירוניים בצפיפות גבוהה, מה שעשוי לצמצם פליטות מנסיעות ולהגדיל את מלאי הדיור בקרקע יקרה (מפתחים מנסים לבנות על־גבוה במנהטן התחתית שיכלול כמה יחידות דיור במחירים סבירים, אם כי התוכנית נתקלה בהתנגדות מצד הקהילה).
רבות מההאשמות המופנות היום נגד על־גבוהים מזכירות את אלו שהופנו נגד בניין האמפייר סטייט כשנפתח לראשונה. הוא יהיה ריק מדי. הוא יגרום ליותר מדי עומס. הוא ייצג את ניצחון החמדנות. ובכל זאת, התיירים בסנטרל פארק כבר מצטלמים מול העל־גבוהים של לב מנהטן. "בשנת 2050, כשהמגדלים הדקים האלה יזכו להגנת שימור המבנים", כותבת ההיסטוריונית העירונית ומנהלת מוזיאון גורדי השחקים קרול ויליס, "אין לי ספק שחלקם יוגדרו כדוגמאות מצוינות לצורות האיקוניות האופייניות לניו־יורק של שנות העשרה של המאה ה־21".
מדעי הרוח
אולי משום שנאסר על שוטפי חלונות לצאת אל הפיגום כשמהירות הרוח גבוהה מ־35 קמ"ש, טירול אומר שמעולם לא הרגיש את שדרת פארק 432 זז. עם זאת, על־גבוהים לא רק מתנשאים; הם מתנדנדים, מרפרפים, רוטטים, מתכופפים ונוטים. והם עושים את זה הרבה. מגדל ויליס בשיקגו – שגבוה יותר מ־15 מטרים משדרת פארק 432 – יכול לנטות מטר שלם ברוח עזה במיוחד. אם הייתם מסתכלים למטה על גגו של בניין גבוה במהלך סופת רוחות, הייתם רואים שהוא נשען שמאלה, ימינה וחוזר חלילה, כמו ג'ירפה מבוסמת.
התנועה הזו יכולה לגרום לאנשים להרגיש קצת שיכורים בעצמם. דיירי בניינים גבוהים דיווחו שברוחות חזקות הם חשים בחילות, הסחת דעת, קשיי עבודה ועייפות, אם כי חוקרים מדווחים שגורדי שחקים "גורמים להקאות רק לעיתים רחוקות, אם בכלל". כשהרוחות מייללות, בניינים יכולים לגנוח כמו ספינות מכולה חורקות, או לרשרש כמו קרונות רכבת תחתית. "שום מתווך לעולם לא יציג לדייר פוטנציאלי עלון שמסביר איך הבניינים האלה מתנהגים, כי אף אחד לא יקנה בהם דירה", אומר פיטר וייסמנטל, מנהל טכנולוגיית בניית על־גבוהים ב"אדריאן סמית' וגורדון גיל ארכיטקטורה", שתכננה את מגדל סנטרל פארק.
ובכל זאת תנועה מסוימת היא בטוחה ונורמלית, ותכופות אינה מורגשת. למעשה, התפתחות הגישות לטיפול ברוחות עזות היא סיבה חשובה לכך שהעל־גבוהים העכשוויים הפכו לנפוצים כל כך – ולדקים כל כך.
בניינים גבוהים נחשבים להתרסה נגד כוח הכבידה, אבל ההתרסה שלהם נגד הרוח היא זו שצריכה לעורר את השתאותנו. דמיינו רוח חזקה שנושבת דרומה מעל סנטרל פארק. הרוח פוגעת בעל־גבוה ודוחפת אותו עד שהוא נשען לאחור, ואז גורמת למבנה להתנדנד ככל שהמשב מתגבר ונרגע. הרוח עלולה להתחזק בגובה רב ולהתעצם כשהיא מצליפה ברבי הקומות השכנים. מה שנרשם כבריזה עדינה בקומה החמישית עלול להפוך לסערה מייללת בקומה ה־45. רוח שחגה סביב העל־גבוה תיצור מערבולות סוערות שיגרמו למבנה להתנועע מצד לצד. אלה התנודות שהדיירים נוטים לשים לב אליהן, ועל־גבוהים דקיקים רגישים להן אפילו יותר.
היזמים יודעים שאינם יכולים לשלוט ברוח. מה שהם יכולים לעשות הוא "לבלבל" אותה. זה המונח הרשמי בתעשייה, אגב. לצורך כך הם מגייסים "לוחש לרוחות" כמו דרק קלי. קלי, מהנדס בחברת הייעוץ RWDI, הוא קנדי פטפטן, וכשאני שואלת אותו על העל־דקים הוא אומר שהחברה שלו עבדה על "כמעט כל בניין שתראי מהחלון שלך".
קחו את שדרת פארק 432. כשהיזם השלים את התכנון המוקדם למגדל החדש, קלי התחיל בהפיכת העל־גבוה המתוכנן – עמוד מוצק, רזה ומרובע – לעל־קטן. קלי ועמיתיו הדפיסו בתלת־ממד דגם של הבניין בגובה הברך, ותקעו אותו באמצע מודל מיניאטורי של מרכז מנהטן, עם עשרות רבי קומות שכנים שיכולים להשפיע על הרוחות בשדרת פארק 432. הם הניחו את מבני הדגם בתוך מנהרת רוח, ואז הכו בו בעשן ובמאווררים חזקים. RWDI התאימה את הגדרות מנהרת הרוח כדי לחקות את משבי הרוח של מנהטן וסובבה את השכונה הקטנטנה ב־10 מעלות בכל פעם כדי לקבל מדידה בסיסית של האופן שבו העל־גבוה המוצע יתנדנד, יספוג רוחות שפוגעות במבנים אחרים, ויזיז את הרוח סביבו – כל אלו פרטים שמורכב מדי לחזות במדויק בעזרת אלגוריתמים, אמר קלי.
אפילו בניין בן עשר קומות יזוז ברוח, ורובנו יכולים להתמודד עם העובדה שהבתים שלנו מתנועעים בתאוצה של חמש אלפיות G לכל כיוון. בדיקות מוקדמות על אב הטיפוס של שדרת פארק 432 גילו ביצועים אווירודינמיים גרועים. אדריכל המבנה, רפאל ויניולי, אמר בהרצאה ב־2014 במוזיאון גורדי השחקים שבדיקות שנערכו באחת הגרסאות של הבניין גילו שהעל־גבוה ינוע בתאוצה של עד שלושים אלפיות G – מעט פחות מהסף ש"גורם לחלק מהדיירים לאבד שיווי משקל", לפי מחקר שפורסם בכתב העת הבינלאומי לרבי־קומות. "אם אתם עומדים כאן, כוס התה שלכם תזוז", הסביר ויניולי בהרצאה, מנענע את הדוכן שלו קדימה ואחורה כדי להדגים. הוא תיאר את חוויית שלושים אלפיות ה־G במילים "מפחידה לחלוטין".
כשמתעוררות בעיות כאלה, קלי מביא את היזם ואת צוות התכנון למנהרת הרוח של RWDI, והם עורכים "סדנת עיצוב". האדריכלים והמהנדסים מכווצים את הגרסאות החדשות שוב בהדפסת תלת־ממד, ואז שמים כל אחת מהן במנהרת הרוח כדי לראות כמה היא זזה. "לכמה מהבניינים האלה בניו־יורק", אומר קלי, "עשינו 12 גרסאות, או אפילו 16 גרסאות, באחר צהריים אחד".
ההבלחות הקישוטיות שמופיעות בצורתם של מגדלים על־גבוהים נראות דקורטיביות, אבל למעשה הן עשויות להיות המפתח לפיזור המערבולות הסוערות שמנדנדות את הבניין כשרוח מצליפה סביב דפנותיו. אפשר לחרוץ את הפינות, כמו בטאיפיי 101, שדומה לערמת מתנות מתנשאת. אפשר לסובב את הבניין, כמו מגדל שנגחאי, שמתפתל כמו ממתק ליקריץ. אפשר לצמצם את רוחבו עם הגובה כך שידמה לקצה מכחול, כמו מרכז לאחטה במוסקבה, או לחתוך ולהסיר חלקים כדי לאפשר לרוח לנשוב דרכם, כמו המרכז הפיננסי העולמי בשנגחאי, המכונה "פותחן הבקבוקים". המעצבים של שדרת פארק 432 החליטו להפוך אותו לנקבובי יותר: בכל 12 קומות יש שתי קומות "נשיבה", פעורות לרוח.
אבל האם יהיה אפשר לערוך בו בנוחות סעודה חגיגית בערב סוער? כדי לנסות לחוות בעצמם את החיים הצפויים בשדרת פארק 432, ויניולי ועמיתיו נסעו למכון הימי בניופאונדלנד כדי להיטלטל בסימולטור שלו – גשר פיקוד של ספינה עשוי פלדה, במשקל עשרים טונות, המותקן על בוכנות הידראוליות ומוקף במסכים. בדרך כלל צוותי ספינות משתמשים בסימולטור, כדי להתאמן לקראת מפגשים עם קרחונים וים גועש, אבל ב־15 השנים האחרונות המכון אירח מעצבי על־גבוהים שרוצים לבדוק שוב את עבודתם לפני שהם בונים.
במקרים כאלה המכון מכסה את לוח המחוונים, מקרין קו רקיע עירוני על המסכים, סוחב לגשר הפיקוד ספה ירוקה, מניח כוסות מלאות מים על שולחן מטבח מעץ ותולה נברשת זכוכית. לאחר שצוות המעצבים מתמקם, החדר מתחיל להתנדנד ולהתגלגל כדי לחקות את מה שהדיירים ירגישו ביום סוער, במהלך סערה חזקה או במהלך הוריקן של פעם במאה. בשדרת פארק 432, הקומות הריקות לא הצליחו לייצב לבדן את הבניין, ולכן בסופו של דבר התקינו היזמים שני בלמי מסה מכווננים – זוג משקולות ענק בנות 600 טונות, בין קומה 86 לקומה 89, שיכולות לנוע כארבעה מטרים לכל צד כדי לקזז את תנודותיו של העל־גבוה.
זו המטרה, בכל מקרה. מכוניות ומטוסים חדשים עוברים בדיקות קפדניות לפני שהם מגיעים לפס הייצור, אבל כל על־גבוה הוא בעצם אב טיפוס עצמאי. "אנחנו נכנסים לייצור באופן חד־פעמי בכל פעם, בתקווה שנעשה את זה נכון", אומר לי המהנדס סטיבן דסימון. לו הייתם יכולים לזחול החוצה מצידו של שדרת פארק 432 ולהסתכל למטה על חזית הבניין במהלך סערה, "הייתם מקבלים לא התקף לב אחד אלא שניים. כי הדבר הזה ממש זז", אמר ויניולי בהרצאתו ב־2014. "רק אל תגידו את זה לדיירים".
טיול בפארק
יש אירוניה אכזרית בהליכה לאיבוד במהלך הניסיון להיכנס לאחד הבניינים השולטים בקו הרקיע – בניין שאי אפשר להתעלם ממנו. יש חשבון אינסטגרם ייעודי, 432parkseesyou, המוקדש לתיעוד האופן שבו הוא "עוקב" אחר הולכי רגל בכל העיר, ונצפה מכל פינה. כשהבטתי בשדרת פארק 432 מרחוב 57, יכולתי לראות את טירול תלוי בחזית הבניין והבחנתי אפילו במחשב מק על שולחנו של מישהו באחת הקומות. אבל במשך 15 הדקות שביליתי בריצה מבולבלת, לא הצלחתי למצוא את דרכי לדלת הכניסה.
בסופו של דבר גיליתי אותה, מעבר לשביל גישה מרוצף שיש לבן שבצידיו פרחים ורודים שמחכים להישתל ומכוניות בוהקות שממתינות לנוסעים. ארבעה עובדים בחליפות הסתובבו בלובי, והתחושה הייתה כמו טרקלין נמל התעופה הזוהר בעולם. מעולם לא עלה בדעתי שריחו של האוויר יכול לשדר תחושת יוקרה, אבל החמצן ששאפתי היה בלחות מושלמת, בטמפרטורה אידיאלית, טרי באופן שמזכיר כביסה נקייה.
המארחת שלי הייתה נואל ברק, סוכנת נדל"ן שעוסקת בארמונות עירוניים, דירות על־גבוהות מפוארות ב"בניינים סופר־סופר־יוקרתיים". בעת הביקור הייתה ברק המתווכת הבלעדית של שלוש דירות למכירה בשדרת פארק 432, כולל דירה 79, שהמודעה שלה תיארה בתור "יצירת מופת". המחיר המבוקש: 135 מיליון דולר.
ברק בודקת קונים פוטנציאליים לפני שהיא מאפשרת להם להיכנס לנכסים שלה. "קל למצוא בגוגל כל מי שיכול באמת להרשות לעצמו לקנות את הדירה", אומר השותף של ברק, דאג גרהם, על דירה 79. אם לא יהיה ברור אם הקונה הפוטנציאלי באמת מסוגל לשלם, ברק תבקש הוכחה. פעם הולכה שולל: מישהו הגיע לבניין בלימוזינה והתחזה למוזיקאי מפורסם, וקיומם של מיליארדרי הקריפטו סיבך את בדיקות הרקע. מתווך הנדל"ן ריאן סרהנט אומר שנאלץ להסתמך לפעמים על מחקר באתר רדיט ועל הצהרות הון דיגיטליות.
המעלית הורידה אותנו בקומה 12, ועקבתי אחרי ברק כשהיא הדריכה אותי לעבר מסעדת שדרת פארק 432 – "מסעדות, ברבים", היא הדגישה. כמו ספינות שיט או בתי אבות, בנייני היוקרה של ניו־יורק מנהלים מרוץ חימוש של שירותים לדיירים, בניסיון לפתות קונים בהטבות כמו בריכה עם פסקול תת־מימי מהמוזיקה של קרנגי הול (נכון לרגע זה תוכלו למצוא את האוסף רק בבריכה של "ואן 57", על־גבוה יוקרתי מול אולם הקונצרטים המיתולוגי).
השירותים שמעניק שדרת פארק 432 כוללים ספרייה עמוסה ספרי אמנות, חדר הקרנה עם כורסאות קטיפה, חדר ישיבות מחופה עץ יוקרתי (שני אנשים שיושבים ליד מחשבים ניידים הציצו אלינו בהפתעה), והקונסיירז' שחלפתי על פניו בלובי, שיושב מאחורי שולחן כתיבה אפור נמוך. "הוא שם כמעט בכל יום. אם את צריכה מטוס פרטי, אם את צריכה כרטיסי טיסה, אם את צריכה כרטיסים לתיאטרון", הסבירה ברק, ופתחה בנאום המכירות שלה (האתר של שדרת פארק 432 אומר שהקונסיירז' יכול לעזור גם בקניות אישיות, בשחזור אמנות, במשלוח מכוניות וב"הופעות אורח של סלבריטאים"). יש חדר כושר, סאונה, חדר אדים, מרתפי יין. ואסור לשכוח את האבטחה, הזכירה לי ברק. "במיוחד אחרי הבחירות" – ב־2016 – "היו הרבה הפגנות ברחבי העיר, ואת לא רוצה שייכנסו לבניין אנשים כועסים ומפגינים".
בקצה המסדרון, בקומה ה־12, עמד המארח והודיע לנו חגיגית שלא נוכל לבקר באולם הסעודה הרשמי יותר, כי תושב אחד יחיד סועד שם כרגע. מבעד לדלת זכוכית סגורה צפיתי בנברשת קריסטל בגודל של מפל קטן, ובגבר קטנטן, אפור שיער, יושב לבדו במרחב של מפות לבנות. רק מלצר לבוש בווסט כחול שירת אותו שם. מיהרנו למסעדה הפשוטה יותר, שנפתחה למרפסת ואפשרה לנו לסעוד באוויר הפתוח. המארח, שנכנס אחרינו, התבונן בנו בזהירות. תהיתי בקול למה מסעדות פרטיות הן נקודת ציון בעיר עם אוכל כל כך נפלא. "הסופר־עשירים רוצים פרטיות אמיתית", אמרה ברק. "הם לא רוצים לחלוק בריכה או מסעדה".
בכל פעם שנכנסנו למעלית מישהו יצא ממנה, בכל פעם שיצאנו מישהו המתין להיכנס. חלפנו על פני שתי נשים בשנות השישים לחייהן בעלות שיער מעוצב, בחור בן שלושים ומשהו בטרנינג, ברונטית בכפכפים שזופות של שאנל. הדבר היחיד שהיה משותף לכולם בעיניי היה הילה זוהרת של בריאות, אבל ברק תיקנה אותי: האנשים שקונים בעל־גבוהים, אף שהם מגוונים בגילם ובמולדתם, חולקים בדרך כלל תשוקה לאמנות, לאיסוף בתי מגורים ולתשלום עבור בתים במזומן. "אגיד לך עוד דבר", היא הוסיפה, "הרבה אנשים שקונים דירות בבניינים האלה קונים אותן בשביל הילדים שלהם בקולג'. הסטודנטים הם שגרים בדירה".
נכנסתי למספר 79, החלפתי את המגפיים שלי בנעלי בית בצבע בז' כפי שהורתה ברק, ובהיתי.
דירה מס' 79 נמצאת כביכול בקומה ה־79, אם כי על־גבוהים משתמשים במספור קומות יהיר: טכנית, היינו 62 קומות מעל קו המדרכה. ובכל זאת, מעולם לא הייתי בדירה גבוהה כל כך, ובעלת חזון אחיד כל כך. המוכרים קנו את המקום כדירה שנייה, והפקידו אותה בידי האמן (ולאחרונה גם האדריכל) הירושי סוגימוטו. הוא עיצב את הרהיטים המינימליסטיים, בחר את הטיח היפני והטיס את אומני הטיח מיפן, ואפילו חתם על יצירתו בחדר המעלית הפרטי של הדירה, כאילו היה הטיוח האמנותי אחד מתצלומי השחור־לבן שלו שתלויים בחדרי השינה.
"שימי לב שהיא שקטה לגמרי. ודוממת", הדגישה ברק כשנכנסתי לחדר תה יפני מסורתי מרופד במחצלות טטאמי. "והם אומרים שהבניינים הגבוהים יזוזו! את לא מרגישה את זה בכלל!". אני לא. אבל מהירות הרוח באחר הצהריים הזה הייתה רגועה במיוחד.
העיר התחתית
אני מודה שכנראה משכתי את הביקור יותר ממה שהייתי צריכה. המקום היה שלו כל כך. לוחות הרצפה המגולפים ביד אמן בחדר השינה הראשי העניקו עיסוי לכפות רגליי, ועץ היאקוסוגי בן אלף השנים בסלון עטף אותי בבושם הארז שלו. "אין שום דבר שמציק לך בדירה הזו", אמרה ברק. "את לוקחת אדם שיש לו עבודה בלחץ גבוה־גבוה והוא משתגע כל היום – הוא בא לכאן ויש רוגע שמסדר את כל הגוף שלו".
מוזיאון המטרופוליטן נראה כמו קרקר קטן, וגורדי השחקים היו מסודרים כמו כוסות שוט על הבר. ברק סיווגה כל נוף – "כאן סטטן איילנד ושם ברוקלין… ואת רואה את כל הגשרים" – כאילו ציוני הדרך של העיר כלולים במחיר הדירה. אם תקנו אותה, תקבלו מקרר יינות, סושי בר ואת לונג איילנד סיטי
בכל חדר עצרנו כדי להרהר בקו הרקיע. מוזיאון המטרופוליטן נראה כמו קרקר קטן מהזווית הזו, וגורדי השחקים המושכים את העין של מנהטן – בניין האמפייר סטייט, בניין קרייזלר, ואן ונדרבילט – היו מסודרים כמו כוסות שוט על הבר. ברק סיווגה כל נוף – "כאן סטטן איילנד ושם ברוקלין… ואת רואה את כל הגשרים" – כאילו ציוני הדרך של העיר הם שירותים שכלולים במחיר הדירה. אם תקנו אותה, תקבלו מקרר יינות, סושי בר ואת לונג איילנד סיטי.
שדרת פארק 432 היה פעם בניין המגורים הגבוה במנהטן, אבל מהחלון ראיתי שני מגדלים שעקפו אותו מאז. הרגשתי פרץ מפתיע של גאווה בכך שניו־יורק, ביתם של העל־גבוהים הראשונים בעולם, עדיין דוחפת את עצמה גבוה יותר, וניסיתי לדמיין היכן עלולים לצוץ על־גבוהים נוספים בעתיד. שום דבר לא מונע מאיתנו להקים בניין בגובה קילומטרים, מתעקשים מומחים, מלבד אולי כסף. אכן, בגבהים מסוימים נידרש להתחיל לתהות לגבי חמצן או מחלת גבהים. אבל טכנית? אפשר לעשות את זה, הבטיחו לי. "כל מה שבאמת צריך זה הרבה כסף ואגו גדול", אמר פיטר וייסמנטל.
כשהבילוי שלי בדירה 79 נמשך לשעה השלישית, הבנתי שזה היה משך הזמן הארוך ביותר שאי פעם ביליתי בלי לשמוע צפירות או סירנות מרחובות העיר. בסלון הרגשתי מבולבלת לרגע. איזו עיר זו שוב? הרגשתי שאני יכולה להיות בכל מקום. "את לא צריכה לעזוב את הבניין בשביל שום דבר", אמרה לי ברק. "את יכולה לגור בבניינים האלה עד סוף חייך ושידאגו לך".
בסופו של דבר כן רציתי לעזוב. כשירדתי סוף־סוף בחזרה למדרכה, חזרתי הביתה מבולבלת, כאילו הייתי בטיול מחוץ לעיר. ביליתי את הערב מתחת לאדמה, בבר במרתף, כשמרפק של זר תחוב באוכל שלי. אחר כך יצאתי בדרך הארוכה בחזרה הביתה ברכבת התחתית, שוקעת בכאוס הרחוב. 0
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
