אומה נוצרת כשקהילה אנושית מתפתחת בשטח גיאוגרפי מסוים; רכיבי הזהות הלאומית – תרבות, שפה, דת – הם בדרך כלל תוצאה של התפתחות אורגנית מקומית מאוד. מכאן גם שהמדינה, הביטוי הבירוקרטי של האומה, היא תוצר אורגני וחלק מהותי מהאומה.
אבל אם כך, כיצד נוצרים עמי נוודים?
הרעיון של קהילה אנושית המקובעת לשטח מסוים מניח כלכלה חקלאית בעיקרה. אבל חקלאות היא לא צורת החיים היחידה של בני אדם. במזרח אפריקה נוודים נעים עם עדרי הצאן שלהם בין שדות מרעה, ומתעלמים לחלוטין מגבולות בינלאומיים. במזרח התיכון, רועים בדואים נדדו במשך מאות שנים לאורכו ולרוחבו של המזרח התיכון, גם כן בלי להתייחס לקווי גבול על המפות.
לעיתים קרובות, כשנוודים ניצבים בעימות עם יישובי קבע, הם הצד החלש יותר. במקרים אחרים, הנוודים הם הצד החזק – והם דוחקים או כובשים את יישובי הקבע החקלאיים. אנו יודעים שהמצרים העתיקים ניהלו מלחמות נגד עמים נוודים בדרום הלבנט, וחששו מהם; סין נכבשה בידי המונגולים, שהקימו את האימפריה היבשתית הגדולה בהיסטוריה.
חוץ מנוודים, לאורך הדורות ראינו גם נדידת עמים – הגירות ענק שעיצבו את עולמנו כיום. נדידת העמים הטורקיים ממרכז אסיה לאנטוליה (אסיה הקטנה) הביאה לקץ האימפריה הביזנטית, שחוסלה סופית ב־1453 עם כיבוש קונסטנטינופול בידי האימפריה העות'מאנית העולה. כאלף שנה לפני כן, האימפריה הרומית כרעה תחת נדידת עמים גרמאניים ואחרים אל תוכה. נדידת עמים יכולה לנבוע ממשבר אקולוגי בארצות המוצא, או איום צבאי הדוחף אותם למצוא מקום בטוח יותר.
גם היום אנו רואים מעין נדידת עמים, אומנם בהיקף קטן יותר. מהגרים מאפריקה שמדרום לסהרה ממשיכים לנסות להגיע לאירופה. מהגרים מדרום אמריקה וממרכזה נעים לעבר ארצות הברית וקנדה. הם כבר שינו את ההרכב הדמוגרפי של מדינות דרום ארצות הברית, שהנוכחות ההיספנית בהן גדולה. כ־6 מיליון אוקראינים ברחו ממולדתם בגלל המלחמה, והתפזרו בעיקר במדינות אירופה. וכמובן, שיבת ציון שלנו היא סוג של "נדידת עם", גם אם במקום להתפזר ממקום אחד, הוא התרכז ממקומות רבים.
היכולת של בני אדם לקיים מבנים חברתיים מורכבים גם תוך נדידה ממקום למקום אתגרה ועדיין מאתגרת מדינות. מדינה מגדירה את עצמה לפי השטח שהיא שולטת בו, אך עמים לא בהכרח מחוברים לאזור ספציפי. שלטון מרכזי יעדיף שהאוכלוסייה תתרכז ביישובי קבע, כדי להקל על ניהולה, על גביית המיסים ממנה ועל מתן שירותי הממשל.
חלק מהעוינות כלפי היהודים בארצות מושבם הייתה בדיוק בגלל היותם "עם נווד" – נווד גם אם לא ברצונו. אורי צבי גרינברג קרא לגלות ישראל "מלכות ישראל בגולה": כלומר, לא "עם ישראל בגולה" אלא מלכות. הזהות שלנו כעם ריבוני על אדמתו, הקשור אליה בנימי נפשו, נותרה גם בחושך הגלויות. מיליוני יהודים נולדו, חיו ומתו בארצות ניכר, אך בתודעתם פנימה היו חלק ממלכות ישראל, מלכות ישראל בגולה. את חייהם הרוחניים עשו בקשר עם ארץ ישראל, ונשאו תמיד את עיניהם אליה.
