זה היה היום הראשון של מיכל אושמן בעבודה במשרדי פייסבוק בלונדון. "הובלת צוות המנהיגות הבינלאומית ופיתוח הצוותים בפייסבוק אירופה", כך הוגדר התפקיד החדש שלה, שהיא קיבלה אחרי סדרה ארוכה של מבחנים ומיונים. רגע לפני שתיכנס לפגישה עם סמנכ"לית פייסבוק אירופה, קלטו עיניה כרזה על הקיר: "מה היית עושה אם לא היית מפחדת?"
"השאלה הזאת, שהייתה תלויה שם בכניסה למשרדים לפני עשור, היא מסר חשוב בתרבות הארגונית של פייסבוק", אומרת אושמן. "הם שואלים: איך את יכולה להביא לידי ביטוי את עצמך – את היצירתיות שלך, התעוזה שלך, הרעיונות שלך – כאילו אין בך פחד להיכשל? וגם אם תיכשלי, אומרים שם, תיכשלי עד הסוף, בידיעה שבאמת עשית כל מה שאת יכולה".
המסר הזה פגש אותה בדיוק בזמן הנכון. כלפי חוץ היא נראתה אומנם כמי שהמילה פחד לא נוגעת לחייה, אך בתוכה פנימה הכול היה שונה לגמרי. מגיל צעיר סבלה אושמן מחרדות, ואלה ניהלו במידה רבה את שגרת יומה. בכל פעם שילדיה ביקשו ממנה לחתום על אישור יציאה לטיול היא הרגישה שמשהו רע עומד לקרות. אם קבעה להיפגש עם חברה, מיד התחילו להתרוצץ בראשה תמונות של התאונה שתיקלע אליה בדרך לשם. המחשבות החרדתיות היו מבזיקות במוחה, דוחקות הצידה את המציאות עצמה. הפסיכולוגים שלה לאורך השנים נתנו לכך הסבר טבעי ומתבקש: החרדות הן פועל יוצא מזיכרונות הילדות שלה כבתו של פרופ' יהודה היס. ליל הסדר שנקטע כשאביה נאלץ לצאת למכון לרפואה משפטית לצורך תהליך הזיהוי של הרוגי הפיגוע במלון פארק, ארוחות משפחתיות אחרות שהסתיימו כשהאב מיהר לעבודה בנסיבות דומות, תמונות הגופות שהיו בחדר העבודה שלו, וגם הטראומות שהעבירה סבתה של אושמן, ניצולת השואה – כל אלה סיפקו הסבר לפחדים ולמראות שרדפו אותה.
"העיסוק התמידי בקיטבג שאני סוחבת מהילדות לא מקדם אותי בשום צורה. אני אומרת לקוראים לא להתחפר בעבר, לא לחפש את האשמים, אלא לקחת אחריות ולעשות את הטוב ביותר שאנחנו יכולים. אחרי 15 שנה כמטופלת אצל פסיכולוגים, בהוצאה של עשרות אלפי דולרים, הבנתי שגם אם חובה להסתכל על העבר וללמוד מטעויות, בשלב כלשהו צריך להתקדם"
לפייסבוק היא הגיעה בתקופה של שינוי נוסף בחייה, שהשפיע גם הוא על ההתמודדות שלה עם החרדות: אושמן החלה אז להתקרב ליהדות, ובין השאר השתתפה בשיעורים על ספר התניא. היא התלהבה מהחוכמה ומהרעיונות שמצאה בין דפי הספר שכתב הרב שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד, לפני כ־230 שנה. השיטתיות, הרגישות והכלים המעשיים המוצעים בו, כבשו את ליבה וסייעו לה לתת מנוח לנפשה בזירות חייה השונות. את התובנות מהלימוד היא הביאה לזוגיות שלה, לחיי המשפחה ולקריירה בפייסבוק ואחר כך בטיקטוק. "התחלתי אז להבין שפחד הוא טבעי. בתורה כתוב על פחד, כל העולם סובל מפחד במידה זו או אחרת, ונורמלי שאפחד גם מעצמי. ובכל זאת, שאלתי את עצמי, מה אם הייתי יכולה להתגבר ולהמשיך? וכאן, כמה חודשים אחרי שגיליתי את הרוחניות היהודית ואפילו התחלתי קצת לשמור שבת, פייסבוק השתלבה לי בצורה מדהימה".
אנחנו משוחחות בזום לרגל צאת הגרסה העברית של ספרה, "האומץ לפחד בדרך להצלחה" (ידיעות ספרים), שנתיים אחרי שראה אור באנגלית. זהו מעין מדריך שלוקח רעיונות מספר התניא, מתאים אותם לימינו ומעניק כלי עבודה מעשיים לחיים האישיים והמקצועיים כאחד. ההחלטה להוציא אותו בשפת האם והעם שלה, בידיעה שגם מכריה וחבריה הישראלים יקראו אותו, לא הייתה קלה עבורה. "אנחנו גרים אומנם בלונדון כבר עשרים שנה, אבל ישראל היא הבית, הילדות, ההורים, השפה. כשאני פותחת חדשות בבוקר, אלה החדשות מישראל, לא מאנגליה. הספר הצליח בגרסה האנגלית, אבל התלבטתי אם להפיץ אותו גם בארץ. אבל הבנתי שאם אני באמת מאמינה באומץ לפחד כדי להשפיע ולעשות משהו משמעותי, אני חייבת לנהוג כך בעצמי".
את חושפת בספר הרבה ממערכת היחסים שלך עם הורייך, ומדברת על הפחדים שליוו אותך מילדותך. זו הסיבה לרתיעה שלך מהדפסת מהדורה עברית?
"אני הולכת במסע שלי יחד עם ההורים, משתפת אותם במה שחוויתי, והם לקחו אחריות על דברים שקרו. אמא שלי נמצאת איתי אפילו במסע ההתחזקות שלי, ובגיל 71 היא התחילה להדליק נרות שבת. אני מודה להשם שיש לי הזכות לעבור את זה יחד איתם. אבל המסר שהיה חשוב לי להעביר הוא שלכל אחד יש קיטבג מהילדות שהוא נושא על כתפיו, ובשלב כלשהו הבנתי שהעיסוק התמידי בתיק הזה לא מקדם אותי בשום צורה. אני אומרת לקוראים לא להתחפר בעבר, לא לחפש את האשמים, אלא לקחת אחריות ולעשות את הטוב ביותר שאנחנו יכולים.
"נכון, במסורת היהודית יש גם עניין של מבט לאחור, במיוחד סביב הימים הנוראים. אני חובשת גם את הכובע של מי שלמדה פסיכולוגיה ופסיכואנליזה, ואני יודעת שחשוב להבין את העבר הקבוצתי, העבר הפרטי, העבר המשפחתי. אבל אחרי 15 שנה כמטופלת אצל פסיכולוגים, בהוצאה של עשרות אלפי דולרים, הבנתי שגם אם חובה להסתכל על העבר וללמוד מטעויות, בשלב כלשהו צריך להתקדם".
את יכולה להצביע על הנקודה שבה השתחררת מהחרדות?
"אני לא יודעת אם השתחררתי מהן לגמרי. כל כך הרבה אנשים סובלים היום מחרדות, ואני לא רוצה לייצר מצג שווא כאילו קמתי בוקר אחד והן נעלמו. עם זאת, אני זוכרת שטיילתי פעם במרכז לונדון עם חבר שהוא גם פסיכולוג, והוא שאל אותי: נניח שהיו נותנים לך מתנה – את יכולה לחתוך לגמרי את החרדות מחייך, את כל הזיכרונות, את הדברים שראית וחווית, לשחרר את זה ולהתקדם. האם תרצי להעלים הכול? זו הייתה שאלה חזקה הרבה יותר מאלף שאלות אחרות שנשאלתי בחדר הטיפולים. עניתי שלא. לא הייתי רוצה לחיות בלי החרדות, אני לא יודעת מה הייתי בלעדיהן. אז המחשבות עדיין קיימות, אבל משהו השתנה. בעבר ניסיתי להיות בשליטה על כל מה שאנשים חושבים עליי, על ההתקדמות של הילדים שלי, על מה שהם מרגישים. כשאת יוצרת לעצמך אשליה של שליטה, ואז קולטת שאת לא בשליטה, מגיעים הדיכאון והדכדוך והפחדים. הם אלה שעיצבו במשך שנים את ההוויה שלי. אבל אז הגיע הגילוי – שאני יכולה לשלוט רק על המחשבות שלי, על מה שיוצא לי מהפה, על ההתנהגות שלי. זה כן שחרר משהו בתוכי. אם הילדים שלי הולכים לטיול שנתי, אני באמת לא יכולה לשלוט על מה שקורה שם. אני יכולה רק להתפלל ולקוות שהם יחזרו בשלום והכול יהיה בסדר".
מצווה גדולה להיות בעצב
שפת האם של אושמן היא עברית, אבל במהלך השיחה אפשר להבחין שלא פעם היא מתרגמת את עצמה מאנגלית. ובכלל, שתי השפות מתערבבות אצלה בצורה מעניינת. השיחה שלנו מתקיימת בחודש אלול, ואושמן מספרת שבדיוק הכינה עוגה ברוח הימים הללו: "כתבתי עליה the king is in the field", היא מחייכת.
אושמן, 48, נשואה ליאיר ואם לארבעה. אמה עבדה כיועצת, ואביה עמד כאמור בראש המכון לרפואה משפטית. זיכרונותיה המוקדמים ביותר משנות ילדותה בתל־אביב קשורים לסבתה מצד אמה. הסבתא, שהתגוררה מעבר למסדרון באותה קומה, הייתה זועקת בשנתה ביידיש "אל תיקחו אותי". היא החביאה בבית קופסאות אוכל, ובכל הזדמנות האכילה את נכדתה בעוף, כדי לחזק את גופה. "ב־11 בבוקר היא הייתה נותנת לי עוף, כולל הכול, עם הגרגלע והשומן. אני זוכרת את התחושה של זה על השפתיים".
אימי השואה התערבבו בחוויות שקשורות לעבודתו של אביה. "מגיל צעיר מאוד, המוות היה מיידי ומוחשי ואמיתי עבורי הרבה יותר מאשר חיים ושמחה. עד לפני עשר שנים הייתי בטוחה באלף אחוז שהציפייה מאיתנו, בתור יהודים, היא לחיות את החיים בעצב. גם ברגעים הכי יפים, כשהייתי אמורה להרגיש שמחה גדולה, הייתי מדוכדכת כי חשבתי שזה התפקיד שלי. כשגיליתי שאנחנו אמורים לעבוד את השם בשמחה, אמרתי: 'וואו, זה לא מה שלימדו אותי, זה לא מה שספגתי בבית'. ובבית אף אחד לא דיבר על השם.
"הייתה אצלנו תחושה כללית של כובד. פגשתי מראות שבוודאי לא מתאימים לילדה בת שבע־שמונה, אבל זאת הייתה המציאות שלי, ולא הכרתי מציאות אחרת. נחשפתי לגופות, נחשפתי להשלכות של פיגועים קשים. באים פתאום לקחת את אבא שלי, ואז הוא חוזר עם ריח של שרפה שלוקח המון זמן להיפטר ממנו, ולא משנה כמה מקלחות עושים וכמה פעמים מכבסים את הבגדים".
הביפר הזניק את אביה שוב ושוב, והיא ידעה שהוא לא יחזור עד שיהיה זיהוי ודאי של כל ההרוגים. "הייתי רגילה לשמוע אותו מדבר עם המשטרה, עם חברה קדישא או עם זק"א, ולמחרת לראות כתבה בעיתון שמספרת את הדברים ששמעתי. תמיד היה לי קצת עצוב, שאלה החיים שלו. מצד שני, הוא איש של שליחות, והרגשתי שהוא מממש את השליחות שלו"
יחד עם הריח, גם הפחד חלחל ודבק. בלילות הייתה קמה לבדוק שהוריה נושמים, וכעבור שנים נהגה כך גם עם ילדיה. באוטובוס היא ישבה תמיד ליד החלון, כי שמעה מעמיתיו של אביה שזה מצמצם את הפגיעה. "הייתי ילדה בכורה ונכדה בכורה, פעילה בצופים, תלמידה טובה, היו ממני הרבה ציפיות והגשמתי אותן, אבל ברקע תמיד עמדו הפחדים".
בימים מדממים במיוחד, היא משחזרת, אביה לא נכח כמעט בבית. הביפר הזניק אותו שוב ושוב, והיא ידעה שהוא לא יחזור עד שיהיה זיהוי ודאי של כל ההרוגים, ולא משנה מה מספרם. "אלו המילים ששמעתי בבית: זיהוי, חללים, קבורה. הייתי רגילה לשמוע אותו מדבר עם המשטרה, עם חברה קדישא או עם זק"א, ולמחרת לראות כתבה בעיתון שמספרת את הדברים ששמעתי. תמיד היה לי קצת עצוב, שאלה החיים שלו. מצד שני, הוא איש של שליחות, והרגשתי שהוא מממש את השליחות שלו".
ההערצה שלה לאביה ניכרת היטב גם כשמוזכר הצד הפחות נעים בקריירה שלו. בתחקיר שפורסם בידיעות אחרונות בדצמבר 2000 עלו טענות לכשלים חמורים בהתנהלות המכון לרפואה משפטית: מכירת איברים לצורכי מחקר ללא ידיעת המשפחות, מחדלים בחתימה על דו"חות נתיחה ושורה ארוכה של אי סדרים. בעקבות הכתבה הוקמה ועדת חקירה, בהמשך נפתחה גם חקירת משטרה נגד היס, ובסיומה הומלץ להעמידו לדין. היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה החליטו לא להגיש נגדו כתב אישום ולהסתפק בדין משמעתי בלבד, אך הלחץ הציבורי הביא להדחתו מניהול המכון באבו־כביר. לאחר מכן המשיך היס לשמש בתור הרופא המשפטי הראשי של המכון.
"אין ספק שהאדם לא קשור לטענות שהועלו נגדו", אומרת אושמן. "הוא עשה עבודה שאיש במדינת ישראל לא היה מוכן לעשות במקומו. אף אחד לא רצה להיות מלאך המוות הזה. מבחינתי, הייתה כאן מכה כפולה – גם לחיות את כל מה שקשור לעבודה שלו, וגם לשמוע אחר כך את החשדות נגדו. כך או כך, המשכתי להיות הבת שלו. אני זו שפגשתי אותו כשהוא חזר מארבעה־חמישה ימי עבודה רצופים במכון. אני זו שהכנתי לו את הקפה והגשתי לו את העוגה ושאלתי מה שלומו.
"אחד הדברים שאני מעריכה מאוד אצל אבא שלי היה הנאמנות שלו לעשייה. כשהגיע לגיל פרישה, הוא פרש מהתפקיד אבל המשיך לעבוד במקצוע שלו. ואחרי שהאפיזודות הללו הסתיימו, החלטתי לנסוע לחו"ל ולעשות את המסלול שלי".
הבחירה שלך להישאר בלונדון קשורה גם ברצון להתרחק ממשבצת "הבת של"?
"כשישראלי נוסע, יוצא מהמדינה, יש לו איזו הזדמנות להמציא את עצמו מחדש. זה לא אומר שאתה בורח או נמנע מלהיות מי שאתה במקור, אבל פתאום הכול שונה. כשבאתי ללונדון כמיכל היס, השם הזה לא אמר כלום לאף אחד, אבל זה לא שהיה לי צורך לברוח ממנו, להפך. אני בקשר קרוב עם ההורים שלי, תמיד הייתי, ואנחנו מדברים שלוש פעמים ביום. אני חושבת שהספר הוא סוג של תשובה, של חזרה למקום שממנו באתי, כדי להמשיך משם את המסלול".
טראומת האייפד
במהלך השירות הצבאי שיתפה אושמן את חברותיה הקרובות בחששות ובפחדים המעיבים על חייה, והן עודדו אותה ללכת לטיפול. במשך כ־15 שנה ישבה על ספותיהם של ארבעה מטפלים. מרביתם המליצו לה פשוט לשוחח עם הוריה על כל מה שהיה, אבל עם הזמן אושמן הבינה שאי אפשר לתלות את כל ההווה בעבר.
לפני כעשור היא הצטרפה לשיעור תניא בשכונת גולדרס גרין הלונדונית, ונשבתה. היא נהגה להגיע לשם היישר מעבודתה, בסקיני ג'ינס ועל עקבי עשרה סנטימטרים, ואף שנראתה קצת זרה בנוף, הרגישה שהתכנים מדברים אליה. "דרך התניא הבנתי את המושג נשמה. למדתי שיש בתוכנו ניצוץ אלוקי שהוא תמצית החיים הפנימית הייחודית של כל אחד ואחת. למדתי גם שלכל נשמה יש מסלול שעליה לעבור, ושהיא אף פעם לא פצועה או מקולקלת. הבנתי שמאחורי המחשבות הטורדניות, העצבות וחוסר המנוחה, יש בי משהו עוצמתי וחיובי. השם רוצה שאני אהיה פה כי יש לי תפקיד".
"אני אישית משתמשת ברשתות החברתיות כדי לקדם דברים שאני מאמינה בהם, ואני מקווה בדרך זו להוסיף ערך. לא תראי אותי משתפת תמונות וסיפורים משפחתיים. כשהתחלתי לעבוד בפייסבוק והתחברתי לבוס שלי שם, ראיתי שהוא שיתף תמונה שלו ושל אשתו בבגדי ים. אמרתי לעצמי – מה זה המקום ההזוי הזה? אבל אני מאמינה שבכל דבר יש פוטנציאל לשימוש טוב"
בהדרגה התחילו היא ובעלה יאיר לקיים מצוות, וכיום היא מגדירה את משפחתה מסורתית. "בשלב הראשון הדלקתי נרות שבת – בהתחלה לא בזמן האמיתי של כניסת שבת, ואז בזמן המתאים, ואז התחלנו לעשות קידוש. אחר כך התחלתי לשמור שבת. אני זוכרת שפחדנו שהמחם או הפלטה ישרפו את הבית, אז נשארנו ערים לוודא שהכול בסדר".
איך הילדים קיבלו את ההתחזקות שלכם?
"הקטנה כבר 'נולדה דוסית', כמו שאנחנו צוחקים. עם הגדולים זה היה תהליך מורכב יותר. הבת הבכורה, היום בת 17, הייתה רגילה ששבת היא יום הסידורים שלנו. היה לי חשוב להנגיש הכול לילדים, ולא הייתה לי שום כוונה לבוא ולומר להם 'אסור'. גם אני לא הייתי מתלהבת אם מישהו היה אומר לי אסור אסור ואסור. יאיר ואני עוד היינו צריכים לעבור את המסלול שלנו, התהליך היה הדרגתי, לא מיהרנו לשום מקום. כשהתחלנו להנגיש להם את נושא השבת התאמצתי והתכוננתי. קניתי המון ממתקים, כי למדתי מחב"ד שזה עוזר", היא צוחקת. "לקחתי את הסיפור של פרשת השבוע והעברתי אותו בצורה מותאמת לילדים. אבל כן, אם הבת שלי תשב פה היא תספר לך על אירוע טראומטי, כשבשבת בבוקר היא מחזיקה את האייפד שלה, ואני דופקת על הדלת ואומרת לה 'אין יותר אייפד בשבת'. היא העלתה תהיות בהתחלה, אבל סגנון ההורות שלנו הוא שבבית שלנו אנחנו מקבלי ההחלטות. ברגע שהחלטנו, ידענו שזה הולך לקרות, ושהילדים יבינו כבר בשפת הגוף שלנו שזה הסיפור המשפחתי שלנו עכשיו".
בהמשך היא העבירה את ילדיה לבתי ספר יהודיים. "ההחלטה נפלה כשהייתי בהיריון עם הבת הרביעית, ומצאתי את עצמי הולכת שלוש שעות ברגל למסיבת יום הולדת של חברה של אחת הבנות, כי אנחנו כבר לא נסענו בשבת ומצד שני לא רציתי שהילדה תפספס את האירוע. עוד נקודת שבירה הייתה כשהטיול השנתי של אחת הבנות התקיים בסוכות. אמרנו שאי אפשר להמשיך ככה, חייבים להתיישר פה. והתיישרנו".
בתה הבכורה, תמר, כבר הודיעה להורים שבכוונתה להתגייס לצה"ל. בקרוב היא תגיע לארץ ותתחיל מכינה קדם־צבאית. "היו לה הצעות ללימודים גבוהים באנגליה, אבל מבחינתה הגיוס היה הבחירה הטבעית, וגם העלייה לארץ. היא כבר הודיעה לנו שהכרטיס שלה הוא לכיוון אחד".
לרדת מהגמל
את יאיר אושמן, כיום בנקאי השקעות, הכירה מיכל כשמלצרה ב"ג'ירף נודל בר" והוא עבד ב"מול ים", שני מוסדות קולינריים תל־אביביים מוכרים. "נפגשנו כשהגשתי לו מנה מאוד־מאוד לא כשרה, בואי נגיד כך", היא מחייכת. כשהתחתנו היא כבר הייתה בעלת תואר שני ועבדה בחברה לייעוץ ארגוני, הוא חלם ללמוד לתואר שני במנהל עסקים במסלול יוקרתי בלונדון – ומיכל החליטה ללכת אחרי החלום שלו. "כשבאנו לכאן, יאיר הסתדר היטב עם הלימודים שרצה, ואני הייתי בודדה מאוד. לא הבנתי מספיק את השפה, ואנשים לא ידעו איך לבטא את השם שלי. כשיאיר שמע אותי פעם מציגה את עצמי Michal from Israel, הוא אמר לי בצחוק: 'את נשמעת כאילו את על הגמל עכשיו. תשני, תתקדמי'. אז החלטתי ללכת עמוק לתוך העולם הבריטי והגלובלי. כשישראלים עוברים למדינה אחרת, הם יכולים ללכת לעבוד בחברות ישראליות, לדבר קצת בעברית וקצת בשפה המקומית, או ללכת all in. אני בחרתי באפשרות השנייה. ההתחלה הייתה קשה, התמודדתי גם עם אנטישמיות – ולא שעכשיו אני לא מתמודדת איתה. בנוסף, לא הבנתי את התרבות המקומית והיו לי קשיי שפה. זו הייתה חוויה מטלטלת".
לאחד מראיונות העבודה היא הגיעה כששיערה המתולתל צבוע בצבע ג'ינג'י. "המראיינת אמרה לי שזה מראה לא מקובל ולא רשמי מספיק בלונדון. מיד יישרתי את השיער והבהרתי אותו. היום היה אסור לה להגיד את זה. במקום אחר הבוס שלי אמר שאני מוכשרת, אבל אני מדברת עם הידיים ומראה את הרגשות שלי, וזה לא מקצועי. אז במשך חצי שנה ישבתי על כפות הידיים".
מקום העבודה הראשון שלה היה ספא לונדוני, שם היא החזיקה בתפקיד "אשת המגבות", זו שמושיטה מגבת ללקוחות ודואגת להחליף אותן. "יצאתי לעבודה בכל בוקר כשעדיין חשוך, נסעתי רחוק, לא הבנתי חצי ממה שאמרו לי, הרגשתי זרה מאוד, אבל מישהו היה צריך לשלם את שכר הדירה, והייתי חייבת להתחיל במשהו. לאט־לאט למדתי להבין את המבטא, התקדמתי, קיבלתי עבודה בבנק ואחר כך בדנונה ובחברות גדולות אחרות. ואז הגיעה ההזדמנות לעבוד בפייסבוק".
"בשלב הראשון הדלקתי נרות שבת – בהתחלה לא בזמן האמיתי של כניסת שבת, ואז בזמן המתאים, ואז התחלנו לעשות קידוש. אחר כך התחלתי לשמור שבת. אני זוכרת שפחדנו שהמחם או הפלטה ישרפו את הבית, אז נשארנו ערים לוודא שהכול בסדר"
זה היה ב־2014, עשר שנים אחרי שעברו ללונדון. "אני מניחה שמאות אנשים שלחו קורות חיים כדי להתקבל למשרה הזאת. אמרתי לעצמי – מי את, מיכל אושמן, שתגישי מועמדות לפייסבוק? אלו היו ימים מטורפים, די סמוך להנפקה של החברה, וזו הייתה אז הרשת החברתית המובילה. בריאיון סיפרתי על המעבר ללונדון, על הדרך שחוויתי, ועל כך שהייתי קצינה בצבא הישראלי. הם אהבו את זה, התקבלתי ועבדתי שם שבע שנים".
תהליך ההתחזקות שלך קיבל ביטוי גם בעבודה בפייסבוק?
"אחת העמיתות שלי נפטרה, ובחברה עשו לה טקס זיכרון. היא הייתה אישה יהודייה, וכשעברתי על תוכנית הטקס ראיתי שאין שום נגיעה יהודית. אז ביקשתי לדבר, קראתי חלק מ'אשת חיל', וסיפרתי על המשמעות של הקטע הזה ביהדות. קיבלתי אחר כך עשרות תגובות מעמיתים לא יהודים, שאמרו שהיו שמחים לציין ככה את שישי ושבת, אז בהמשך עשיתי גם סשן על משמעות האישה ביהדות ועל המשפחה היהודית".
קפה עם מארק צוקרברג היה?
"האמת שלא, אבל דיברתי עם שריל סנדברג (סמנכ"לית פייסבוק עד 2022 – ר"ר), שבעיניי היא אישה מעוררת השראה. שריל היא דמות יותר חברותית ונגישה, והיא הייתה אחראית על ההרצאות בנושא הגישה של פייסבוק לניהול ומנהיגות, אז הייתה לי יותר אינטראקציה איתה. היא זו שיצרה בחברה את התרבות הארגונית, שלא חוויתי כמוה בשום מקום אחר".
לפני שלוש שנים עזבה אושמן את פייסבוק ועברה למתחרה הצעירה והבועטת, טיקטוק. "הם ניסו לגייס אותי במשך תקופה, ואני אפילו לא התייחסתי למיילים שלהם, שהגיעו מסין ישר לדואר הזבל שלי. ואז התחלנו לדבר, ובהתחלה לא רציתי לעבור, כי אהבתי מאוד את העבודה בפייסבוק. אבל בשלב מסוים קרו שני דברים. הראשון, שמתי לב שאני כבר לא צומחת ומתפתחת בפייסבוק, כי ככה זה כשאת יודעת לעשות את העבודה בעיניים עצומות. ודבר שני, ראיתי שהבת הגדולה שלי נמצאת הרבה בטיקטוק. ראיתי את התכנים שהיא צורכת, ופתאום אמרתי – וואלה, יש לי כאן הזדמנות להיות חלק מבנייה של משהו. עניין אותי גם להכיר את התרבות הסינית".
איך מסתדרת הרוחניות שלך עם הרשתות החברתיות? העולם שלהן לא רוחני במיוחד.
"אני אישית משתמשת ברשתות חברתיות כדי לקדם דברים שאני מאמינה בהם, ואני מקווה בדרך זו להוסיף ערך. לא תראי אותי משתפת תמונות וסיפורים משפחתיים, אין לי צורך בזה. לפני שהגעתי לפייסבוק לא הייתי פעילה ברשתות, וגם הילדים שלי לא היו בהן. כשהתחלתי לעבוד שם כולם בחברה שלחו לי הצעות חברות, ואחרי יומיים אני רואה בפייסבוק תמונה של הבוס שלי ואשתו בבגדי ים. אמרתי לעצמי – מה זה המקום ההזוי הזה? אני לא רוצה לראות אותו בבגד ים. אבל אני מאמינה שבכל דבר יש פוטנציאל לשימוש טוב. גיליתי את היהדות והגעתי לשיעור תניא דרך גוגל. הספר שלי נמכר ברשתות החברתיות ועושה טוב בעולם. אז כמו בכל נושא אחר, גם כאן אני בוחרת להסתכל על הדברים מהצד הטוב יותר. ברור לי שיש אנשים שצורכים את הרשתות לדברים שלא טובים להם, ומצד שני יש הרבה מאוד שעושים את זה למטרות טובות".
לאחרונה עזבה אושמן את העבודה בטיקטוק, ובימים אלה היא מחשבת מסלול מחדש. "עכשיו אני בתקופה שבין לבין", היא אומרת. "אני עסוקה בספר ובהרצאות, אבל לא סיימתי עם העולם הארגוני. אני רוצה לעבוד במערכות האלה, אני מבינה אותן, ואני רוצה להמשיך ולהתפתח. בחרתי להצטרף לחברות שמפעילות את הרשתות החברתיות כדי להשפיע מבפנים, ואני מקווה שתהיה לי עוד הזדמנות לעשות זאת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
