שרידי כנסיית סנט פול בעיר מקאו התנשאו מעלינו. בשעת אחר צהריים מוקדמת סמוך לגבעת מבצר מקאו, הרחבה לפני ההיכל הישועי החרב המתה תיירים, רובם המוחלט סינים. הם הביטו מעלה בהתפעלות והצטלמו מול החזית – תוצר מפואר של אדריכלות הבארוק, עם פסלי קדושים ומפלצות, בגובה 26 מטרים. מאחוריה עמדה בעבר כנסייה, אחת משבעת פלאי העולם הפורטוגזי, שבנייתה הושלמה ב־1640. היא נשרפה לאפר במהלך סערת טייפון עזה ב־1835, ורק חזית האבן נותרה במקומה. היה משהו סמלי בחזית הזאת – סימן חיצוני לשגשוג ולעוצמה, שמסתיר מאחוריו הריסות וחורבן. על רקע המוני השיכונים הצפופים במרכז ההיסטורי של מקאו, מגדלי המגורים המודרניים הזהים זה לזה על הגדה הנגדית של נהר הפנינה ובתי הקזינו המגוונים במפרץ, חזית הכנסייה עדיין ניצבה גבוהה ומרשימה, פאר של עבר ותרבות שהיו כאן ואינם עוד.
בראשית אוגוסט, כשהחום והלחות בשיאם, יצאנו לסין במימון איגוד החברות הסיניות הפועלות בישראל (CEAI) – קבוצה של כמה עשרות חברות, שרובן עוסקות בבנייה ובתשתיות. בסיור בן כשמונה ימים, בהשתתפות חמישה עיתונאים ישראלים, עברנו בין ערי חלון הראווה של סין, חזיתות הפאר שהיא מציגה לעולם. ביקרנו בבירה בייג'ינג, בערים באזור שנגחאי ובשנג'ן, העיר השוכנת בין האזורים המיוחדים של הונג־קונג ומקאו – שתי מושבות אירופיות שנמסרו פחות או יותר לידי הסינים בסוף האלף שעבר. מארחינו לקחו אותנו למיזמי בנייה, מנהרות רכבת תחתית, גשרי ענק ומפעלי אנרגיה, כדי להפגין את עוצמתה של תעשיית הבנייה הסינית, ולהציג אותה לקהל הישראלי בתור כוח שיכול לסייע בהקמת התשתיות ויחידות הדיור הדרושות במדינת ישראל. ובהחלט התרשמתי. אבל לכל אורך הדרך נתקלתי שוב ושוב בפער בין החזית למה שמאחוריה, והבנתי באופן גובר והולך שלא הכול מראים לנו, ושלא הכול אנחנו רואים. הצלחתי מדי פעם להציץ מעבר למה שהציגו בפנינו, ומה שראיתי עורר בי מחשבות.
חשוב לומר: בניגוד לסיורי עיתונאים אחרים ששמעתי עליהם בעבר, אלינו לא הצטרפו פקידים רשמיים מתחום התקשורת – נציגי שינחואה, סוכנות הידיעות הממשלתית הסינית, או אנשי דוברות אחרים מטעם השלטונות. מישראל יצאו איתנו שניים – אלון, איש יחסי הציבור של איגוד החברות הסיניות בישראל, ולי, מהנדס בחברת הבניין הסינית CCECC, שעובד בתחום הרכש בסניף החברה בישראל, והצטרף למסע כדי לנהל את התיאומים הדרושים בסינית. שניהם לא התערבו כלל במה שנכתוב או לא נכתוב.
לצד משפטי ההשראה, החברות התמקדו בפרטים הטכניים של הבנייה. לפעמים זה נראה מוזר. הסיור ב"קוביית הקרח" כלל הסבר על המרת בריכת השחייה למסלולי קרח, אבל לא את שבעת שיאי העולם ששבר כאן מייקל פלפס. האולימפיאדה מעלה את הישגי הגוף לרמה רוחנית, אבל מארחינו מצ'יינה סטייט עשו דרך הפוכה
לוח הזמנים היה מתוקתק לעילא. המארחים הובילו אותנו בוואן מנמל התעופה למלון, מאתר בנייה לחפירות מנהרה, מארוחת צהריים במסעדה לחדר ישיבות במטה של חברה. הם לקחו אותנו גם לכמה אתרים היסטוריים ופארקים, לבר ג'אז, לקניונים בוהקים. הכול נבחר בקפידה, ונותרו לנו רק הזדמנויות מעטות לסייר באופן עצמאי בערים שביקרנו בהן, ולחפש את מה שאנחנו רוצים לראות.
אחת ההזדמנויות הללו הגיעה מיד לאחר שנחתנו בבייג'ינג. נמל התעופה קפיטל שוכן מצפון־מזרח לעיר, והמלון שלנו היה במערבה, כך שהנסיעה הראשונה שלנו בסין דרשה מאיתנו לעבור על פני הבירה כולה. את בייג'ינג (21 מיליון תושבים) סובבים חמישה כבישי טבעת – מכביש הטבעת החמישי בפרוורים ועד כביש הטבעת הראשון, ההיסטורי, שסובב את כיכר טייאננמן ואת ארמונות הקיסרות במרכז העיר. בשעת בוקר חצינו טבעת אחרי טבעת, צופים דרך חלונות הוואן במחלפי הענק, בגורדי השחקים ובבנייני הפאר המעוצבים. אחרי שהגענו למלון – ששכן במטה חברת CCECC, בין כביש הטבעת השני לשלישי – יצאתי לסיור רגלי קצר בשכונה עם אחד מחברי המשלחת שהיה לו די מרץ לצאת להליכה לאחר הטיסה הארוכה.
השעה הייתה רבע לעשר בבוקר. החום עוד לא החל להכות. מהשדרה הראשית פנינו לרחוב פנימי, ובתוך עיר הבטון, תחת שמיים אפורים ומזוהמים, נטולי שמש, מצאנו מקדש בודהיסטי בן 900 שנה – פגודת אבן ולבנים יפהפייה בגובה שישים מטרים כמעט, עם פסלים ועיטורים על קירותיה. מאחוריה התנשאה ארובה תעשייתית של מפעל חימום לחודשי החורף.
עולם החומר
לחברות הבנייה הממשלתיות בסין יש שטיק: השם שלהן, באנגלית, הוא ראשי תיבות מכוערים למראה, דומים זה לזה ומבלבלים – CCECC, CSCEC, CRTG. בכל השמות הללו ה־C הראשונה היא כמובן China. אלה חברות שנמצאות בבעלות ממשלת סין, אם כי לעיתים חלקים מהן נסחרים בבורסות בשנגחאי ובהונג־קונג. יש להן גם פרוטוקול דומה בכל הנוגע לביקורי עיתונאים: אירוח במרכזי מבקרים נוצצים, בחינת תערוכות של דגמים מיניאטוריים, סיור באתרי בנייה, שיחה רשמית סביב שולחן ישיבות בהשתתפות בכירי החברה – מנהלים, ראשי סניפים וענפים, אנשי דוברות ומתורגמנים (בכל הישיבות הללו נעזרנו בתרגום סימולטני למנדרינית ולאנגלית) – ואז ארוחת צהריים פחות רשמית, מלבד בשעת הרמת הכוסית.
ראו למשל את CSCEC – תאגיד הנדסת הבניין הממשלתי של סין, או בקיצור "צ'יינה סטייט". החברה, שהיא תאגיד הבנייה הגדול בעולם, בנתה 90 אחוזים מגורדי השחקים בסין, ויש לה פרויקטים ב־140 מדינות אחרות. אחד מכל 25 סינים, אמרו לנו, גר בבניין שהקימה צ'יינה סטייט. במרכז המבקרים של החברה הכניסו אותנו לאולם עצום עם מסך ענק ושורה קצרה של כיסאות במרכז החדר. סרט מפורט, עם מוזיקה דרמטית ומשפטים מעוררי השראה, סיפר לנו על הישגי התאגיד בסין ומעבר לים. "אנחנו יודעים איך להוביל עִיוּר ופיתוח בכל רחבי העולם", נאמר בסרט, בין תמונות כבישים מהירים שחוצים את נופי מונגוליה הפנימית, ארגנטינה ואלג'יריה, מגדלים מתנשאים באדיס־אבבה, במוסקבה ובפרויקט "בירת מצרים החדשה", מפעל מים בהונג־קונג ונמל תעופה באסלאמבאד. גם נמל המפרץ החדש בחיפה, שצ'יינה סטייט השתתפה בהקמתו, זכה לכמה שניות של תהילה.
מימין למסך, על קיר אדום שלמרגלותיו עציצי פרחים, נופף אלינו לשלום שי ג'ינפינג. מתחת לתמונת מנהיג המפלגה הקומוניסטית הסינית נכתב ציטוט מפיו: "מיוצר בסין, נוצר בסין ונבנה בסין – עובדים יחד כדי להמשיך לשנות את פניה של סין". את פניו של שי נמשיך לראות בימים הבאים, במשרדי החברות ובמרכזי המבקרים שלהן, עם מגוון ציטוטים פטריוטיים נוספים.
הרכבות בתחנה נעות ב"צינורות" שקופים, וכך נשמר השקט בחלל העצום, המואר באור טבעי דרך חלונות שמש ענקיים המעוצבים בעצמם כמו צינור אל השמיים. בקרון המחלקה הראשונה (מחיר הנסיעה כשלושה שקלים למקטע של שתיים־שלוש תחנות, במקום שקל אחד בקרונות הרגילים), התקרה הציגה תמונה זוהרת של שמיים כחולים וענני כבשה
מאולם ההקרנה עברנו למוזיאון מיניאטורות המציג את הפרויקטים של החברה – מבנייני ענק כמו מרכז הכנסים של האיחוד האפריקני באדיס־אבבה, הדומה למטה האו"ם, דרך בית ספר פשוט בעיצוב מודרני מבהיק שנבנה בהרכבת חלקים שיוצרו מראש במפעל, ועד מכונת כריית מנהרות (TBM). המדריכה (בדרך כלל ההדרכה ניתנה מפי נשים) התעכבה כדי לספר על גורד השחקים צ'יינה צוּן, המגדל הגבוה ביותר בבייג'ינג. דגם פיזי שלו עמד מאחורי מסך שמוטמע בזכוכית, טכנולוגיה שלא ראיתי כמותה בישראל. האנימציה במסך הזכוכית הדגימה כיצד נבנה המגדל: בראש הבניין יש מתחם בנייה ומנופים שגובהו כשלוש קומות, והוא מתרומם עוד ועוד תוך כדי העבודות, קומה אחרי קומה, עד שהמגדל מגיע לגובהו הסופי – 538 מטרים. צוּן, אגב, הוא סוג של כד יין סיני עתיק, שבצורתו הקלאסית הוא רחב למטה, צר באמצע ומתרחב שוב למעלה, ממש כצורתו של גורד השחקים שנקרא על שמו.
בהמשך עברנו במסדרון שמציג את תולדות החברה, מהיווסדה ב־1957 ועד היום, באמצעות תמונות של פועלים ומנהיגי המפלגה הקומוניסטית לאורך הדורות, פנקסי פועל ישנים, אותות כבוד, פרסים ממשלתיים, תעודות הוקרה והתפארות מתמשכת בחלקה של החברה בבנייתה של סין לאורך השנים. "הנחלת תבוסה לקשיים ולאתגרים, הקדשת השירות לעם", נכתב על אחד הקירות. משם נסענו למקום שאמור לממש את ההבטחה הזאת: "קוביית המים", היכל תחרויות השחייה באולימפיאדת 2008, שהוסב לאחרונה ל"קוביית הקרח" ושימש לאירוח תחרויות הקרלינג באולימפיאדת החורף 2022. בחום הלוהט ובלחות של אחר הצהריים הקיצי בבייג'ינג, המבנה המחופה בלוחות פלסטיק שקופים היה ממוזג יחסית על אף גודל האולמות שבו.
כך נראו רוב הסיורים שערכו לכבודנו החברות. כולן הביעו להיטות מוגזמת כמעט להרחבת הפעילות בישראל, במיוחד בהתחשב בכך שפעילותן בסין גדולה עשרות מונים מכל מה שיוכלו לעשות אצלנו. לו יוסאי, מנכ"ל צ'יינה סטייט בישראל, מסר למשל שהחברה שלו "תמנף את יתרונותיה המקצועיים ואת ניסיונה העולמי במלואם לאורך כל שרשרת הייצור, תחתור לשיתוף פעולה של הצלחה הדדית עם חברות מקומיות, ספקים ואנשי מקצוע מצוינים בישראל, תשרת בכנות את החברה והחיים בישראל ותביא אליכם פרויקטים באיכות גבוהה". את אותם המסרים הנלהבים – שמנגינתם מזכירה באופן בלתי מוסתר את ציטוטיו העממיים של שי – שמענו גם משאר החברות בסיור.
לצד כל ציטוטי ההשראה הללו ומשפטים כמו "מחברים את העולם דרך מנהרות" או "מבינים את העולם דרך זיקה משותפת", החברות התמקדו בפרטים הטכניים של הבנייה. לעיתים זה היה מרתק, במיוחד כששוחחנו עם מהנדסים שניכר שהם נלהבים מאוד ממה שהם עושים. לפעמים זה נראה מוזר, והסיור של צ'יינה סטייט ב"קוביית הקרח" היה כזה. הוא כלל הסבר מפורט מפי מדריכה מתורגלת על המרתה של בריכת השחייה האולימפית למסלולי הקרח של תחרות הקרלינג, תצוגה של החומרים ששימשו לבנייה ואפילו תערוכה של כלי ניקוי הקרח. לא הראו לנו את שבעת שיאי העולם ששבר מייקל פלפס במקום הזה, או את קפיצותיהם של הה צ'ונג וצ'ינג קאי למים מגובה שלושה מטרים, שהביאו לסין את מדליות הזהב והארד ב־2008. האולימפיאדה מעלה במובן מסוים את הישגי הגוף לרמה רוחנית, אבל צ'יינה סטייט עשתה, איכשהו, דרך הפוכה.
אחרי הביקור במתחם האולימפי יצאנו ל"עיר האסורה", מכלול הארמונות של הקיסרות הסינית בלב בייג'ינג. הזענו עד שחולצותינו נטפו מים בין אלפי התיירים הסינים, בעוד מדריך מספר לנו באנגלית על המבנים, הארכיטקטורה שלהם, תפקידיהם וחשיבותם ההיסטורית. ליד "היכל ההרמוניה העילאית" עצרנו מול כד מתכת אדיר, מכל מים שנועד בעבר לסייע בכיבוי שרפות בעיר העתיקה, הבנויה ברובה מעץ. המדריך הצביע על השריטות הרבות בצידו החיצוני של המכל: כשהאירופים הגיעו לכאן ב־1860, במלחמת האופיום השנייה, ובזזו את העיר האסורה, הם חשבו שזהו כד זהב וניסו לחתוך אותו בחרבותיהם. הם לא הצליחו, אבל את הצלקות שהותירו אפשר לראות עד היום. באופק מאחורי הכד, דרך הערפיח הכבד, יכולתי בקושי לראות את צ'יינה צוּן.
ירוק על רקע אדום
השמיים היו כחולים, וענני כבשה רכים ולבנים שטו הרחק מעל היער הירוק שהשתרע למלוא העין בזמן הנסיעה לאורך נהר פוצ'ון, מיובליו של היאנגצה. יצאנו בשעת בוקר מאוחרת מפרוורי העיר האנגג'ואו (13 מיליון איש), לאחר ביקור במשרדי פאואר צ'יינה, תאגיד אנרגיה שאחראי לבניית אינספור תחנות כוח ומיזמים אחרים בסין וברחבי העולם. בישראל הוא לא רק בנה את תחנת האנרגיה השאובה כוכב הירדן, בעלת יכולת ייצור של 340 מגה־ואט, אלא גם השתתף בהקמת הקו הירוק של הרכבת הקלה בגוש דן ובהרחבת כביש 2. הסיור במרכז המבקרים היה קצר, וכעת היינו בדרכנו לראות את הפרויקט שהחברה ביקשה להציג לנו: תחנת אנרגיה סולארית צפה.
הנסיעה בפריפריה של מחוז ג'ג'יאנג (64.5 מיליון איש) הייתה מרגיעה. הערים בסין עמוסות, לחוצות, מלאות אנרגיה עד להתפקע; נסיעה של קילומטרים ספורים עשויה להימשך חצי שעה. על הכביש המהיר G25, מהאנגג'ואו מערבה, טסנו ב־120 קמ"ש. לפני העיר ג'יאנדה ירדנו לעבר הנהר פוצ'ון, במקום ששלושה מיובליו מתלכדים ליצור נהר אחד, רחב ושקט. על גדתו הדרומית, במתחם שהופרד מהנהר בסוללת עפר נמוכה והפך למעין אגם, הניחה פאואר צ'יינה את תחנת הכוח הירוקה שלה. מולנו, על פני כמעט 200 דונמים של מים ירוקים מאצות, צפו אינספור לוחות פוטו־וולטאיים, מתבשלים בשמש החמה.
אלכס, עובד פאואר צ'יינה מישראל שחזר לסין לחופשת מולדת והציג לנו את החברה מוקדם יותר במשרדים בהאנגג'ואו, הראה לנו במבנה טרומי על גדת הנהר את לוחות הבקרה והמחשבים שמפקחים על תחנת הכוח. אלפי הלוחות הסולאריים הללו מייצרים רק 20 מגה־ואט של אנרגיה לתושבי הסביבה. לשם השוואה, ההספק של תחנת הכוח אורות רבין ליד חדרה הוא 2,590 מגה־ואט, מתוך כ־15 אלף מגה־ואט בשיא הצריכה הקיצי בישראל. 20 מגה־ואט מספיקים בקושי לעיירה ישראלית בת 10,000 תושבים; בסין צריכת החשמל לנפש קטנה מאשר בישראל, אבל לא בהרבה. בג'יאנדה הסמוכה לתחנת הכוח חיים חצי מיליון תושבים, והם צריכים הרבה יותר חשמל ממה שהמתקן הזה יכול לספק.
פאואר צ'יינה בונה גם תחנות כוח שמופעלות בדלקים מאובנים. באתר החברה באנגלית מוצגים פרויקטים כאלה מרחבי העולם, כולל תחנת כוח מבוססת נפט בערב הסעודית, תחנת כוח פחמית בפקיסטן ותחנת כוח מונעת בגז בעיר גיזה, ממערב לקהיר. המתקנים הללו מספקים יותר מ־1,000 מגה־ואט כל אחד. סין עצמה בונה בשטחה תחנת כוח פחמית בהספק דומה לזה של אורות רבין מדי שבוע, במשך כל השנה – ועדיין, פאואר צ'יינה לקחה אותנו לראות תחנה פוטו־וולטאית, מרהיבה אך זעירה במונחי רשת חשמל ארצית. אין כל ספק לגבי מה שהם רצו שנראה.
מפרט הדירות במיזם של לונגשין נראה יוקרתי במידה בלתי נתפסת. בדירה לדוגמה, ששטחה 330 מ"ר, יש מטבח גדול, חדרי שינה ועבודה רבים, יחידה להורים וסלון ענק עם חלון דרומי, כמו שהסינים אוהבים. בשולי הדירה נמצאת יחידת הדיור של העוזרת: מטבחון צר, חדרון זעיר עם מיטה קצרה, וחדר רחצה של שני מ"ר. החלון מחדר העוזרת פונה צפונה
אולי השתמשנו בחשמל הזה כשיצאנו מתחנת הרכבת של ג'יאנדה לעבר סוג'ואו, במרחק של כ־350 ק"מ. הכניסה לאולם התחנה העצום דורשת התייצבות מול מצלמת זיהוי פנים, וכך גם המעבר לרציפים לקראת בוא הרכבת. על הרציף מסומן מספר הקרון שיעצור בכל נקודה. בתוך הרכבת עצמה הכיסאות דחוסים זה לזה כמו באוטובוס, שורות־שורות, עם שולחנות מתקפלים מגב המושב שמלפנים. אין שקעי חשמל. הלוח האלקטרוני הראה לעיתים קרובות שאנחנו דוהרים במהירות 300 קמ"ש, והנסיעה נמשכה שעתיים וחצי – קצב ממוצע של כ־140 קמ"ש, כולל עצירה בשבע התחנות בדרך. לאורך רוב הנסיעה הרכבת הייתה מלאה לחלוטין. הנוף שראינו בבוקר חלף על פנינו הפעם בלי שכמעט הרגשנו בו, והנוחות שבנסיעה הארוכה בוואן, רק אנחנו ומלווינו, התחלפה בתחושת המתח העירוני הסיני שהכרנו מבייג'ינג.
הגענו לסוג'ואו בשעת דמדומים. משם נסענו לעיר הקטנה האימן – רק מיליון תושבים – השוכנת בין שנגחאי האדירה (26 מיליון) לננטונג (3.7 מיליון). המארחת שלנו הפעם הייתה לונגשין, חברה פרטית שבונה בישראל בשיתוף פעולה עם יזמים מקומיים: הם משיגים את הקרקע והתכנון, היא אחראית לפועלים, לרכש החומרים והציוד ולעבודה עצמה. יש לציין שבסין, משמעות המונח "חברה פרטית" עמומה במקצת: למדינה יש מגוון ערוצי השפעה על המגזר העסקי, כולל פקידים של המפלגה הקומוניסטית שפועלים באופן ממוסד בתוך החברות. גם במרכז המבקרים של לונגשין ראינו את פניו של שי ג'ינפינג מעל ציטוט השראה המתמקד בשמירה על איכות הסביבה למען העם.
את פנינו קיבל כבר בסוג'ואו רחבי דייג, עוזר המנכ"ל של לונגשין לענייני ישראל, שהגיע לסין רק כדי לארח אותנו שם. הוא ישראלי פעלתן, בעל גוף בריא ואופי ידידותי ופטפטני להפליא. בלי מכשולי התרגום, השיחה התגלגלה. דייג אמר לנו שהחברה בונה יותר מ־30 אלף יחידות דיור בשנה, בעיקר בסין, ושהיא החלה לפעול בישראל לפני ארבע שנים; היא רואה בשוק הישראלי מקור צמיחה אפשרי. הפועלים הסינים שמגיעים לארץ, הוא מספר, מקבלים היתר עבודה לחמש שנים, לאחר תהליך בירוקרטי מייגע ועמוס עיכובים. במסגרת תפקידו הוא פועל מול רשות האוכלוסין בניסיון להקל על השגת ההיתרים, כדי לאפשר לפעילות החברה אצלנו לצמוח.
אגב, בטיסה חזרה לארץ מהונג־קונג, כמה ימים אחר כך, ראינו אותם. עשרות הפועלים בלטו מאוד במטוס, לבושים בווסט זוהר וחובשים כובע צהוב לאורך כל הטיסה. הם נראו ממש כמו שייראו בעבודתם באתר הבנייה; המטרה הברורה הייתה שאנשי רשות האוכלוסין וההגירה יזהו שזו קבוצת פועלים בעלי היתר. בארץ הם גרים במתחמים משלהם, עובדים, אוכלים וחיים בתנאים שהחברה מספקת להם, בלי להתערב כמעט באוכלוסייה הישראלית. לפי דיווחים, דרכוניהם מצויים לעיתים קרובות אצל המעסיקים, והם אינם יכולים לשוב למולדתם על דעת עצמם. אבל התמורה אדירה. לפי לי מ־CCECC, פועל בניין סיני שעובד בישראל מקבל בכל שנה כ־200 אלף יואן (כ־100 אלף שקל), ואין לו שום הוצאות. בסין הוא יקבל כרבע מכך, ולא בהכרח יחיה בתנאים טובים יותר.
אחרי חמש שנים הפועל חוזר למולדתו עם מיליון יואן בכיס, לא סכום של מה בכך בסין. אבל זה גם לא סכום שמספיק לקניית אחת הדירות שלונגשין בונה בהאימן.
גרים בתוך בועה
במשרדי אתר הבנייה של לונגשין יש מסך מחשב שמציג "דשבורד" העוקב אחר כל מה שמתרחש שם. גרף אחד מראה את מספר הפועלים הנמצאים באתר לפי שעות היממה. הפועל הראשון נכנס למתחם בארבע לפנות בוקר; בארבע וחצי היו שם כבר 900 איש. בתשע הגיע השיא – כמעט 1,300 פועלים. למתחם הם נכנסים דרך שער מסתובב, שנפתח רק אחרי שהפועל עובר מול מצלמת זיהוי פנים. גם ביציאה יש מערכת כזו. כשעמדנו ליד השער ראיתי פועל אחד ששגה: הוא סרק את פניו, ובטעות סובב את שער היציאה בלי לצאת בעצמו. כעת העובד עמד בלי לדעת מה לעשות – יציאתו כבר נרשמה, אבל הוא עדיין בפנים. הוא הביט בתחנונים בשומר ליד הכניסה, אבל זה אפילו לא משך בכתפיו. אחרי רגע של מבוכה הפועל פנה ימינה, ויצא דרך שער המשאיות הפתוח לרווחה.
אנחנו לא נדרשנו לסרוק את הפנים כשנכנסנו לסייר שם בשעת בוקר. אתר הבנייה כולו סלול בבטון, כדי למנוע מהאבק להחניק את האזור, וממטרות ממטירות מים בצמתים כדי לסייע עוד בדיכוי האבק. 35 מגדלים נבנים כאן במקביל. הפיגומים עטופים ברשתות אפורות, לצורך בטיחות וניקיון, ועל הגדרות לצד הכביש מופיעות הנחיות בטיחות חוזרות ונשנות, במילים ובאיורים משעשעים. כמה מפעלי בטון קטנים ממוקמים ברחבי אתר העבודות, אבל רבים מחומרי הבנייה מגיעים מוכנים מראש, pre-fabricated, ומורכבים בבניין עצמו.
העיר שנג'ן היא חלון הראווה של סין אל העולם. באזור המפרץ, בין מועדון גולף רחב ידיים למתחם מגורי יוקרה שנבנה על אגם מלאכותי, מתרוממים קומה אחרי קומה המגדלים שיהפכו לקו הרקיע החדש של העיר, שתוכנן בקפידה כך שיהיה איקוני כמו קו הרקיע של מנהטן. התוכניות מרהיבות, אך אין בהן דבר שנראה "סיני" במפורש
נכנסנו לאחת הדירות לדוגמה, ושם הראו לנו את איכות הבנייה – שכבות ובידוד, עובי הקירות, החלונות הגדולים הפונים לדרום (לסינים חשוב שהחלונות יפנו אל השמש). כל דירה כזאת עולה כ־1.5 מיליון יואן (750 אלף שקל), ובמתחם כולו, 160 דונם, יש 3,500 יחידות דיור ב־35 מגדלים צרים המתנשאים לגובה 20־25 קומות, וכן גן ילדים ושטחי ציבור מעטים. מצפון למתחם הזה יש מתחם דומה שהושלם כבר – 40 מגדלים צרים וארוכים, וביניהם שטחי ציבור שהצללים מוטלים עליהם במשך רוב שעות היום, בגלל תאוות הסינים לדירות שפונות לדרום.
הבנייה הזאת מיועדת למשפרי דיור, לכאורה. אנשים שחיו בשנגחאי הצפופה כל חייהם, עבדו וחסכו כסף, והחליטו לעבור לפריפריה הקרובה, לעיר המיליון הקטנה. אבל יש סיבה נוספת לשיגעון הבנייה בערי סין: לאזרחים אין דרך אחרת להשקיע את הכסף, מלבד בדירות. הסינים לא סומכים על שוק המניות המקומי שלהם, ואינם יכולים להשקיע בקלות בבורסות מעבר לים. הזרמת ההון לנדל"ן התגברה במיוחד מאז התרסקות הבורסה בשנגחאי ב־2015, שהביאה לשינוי מדיניות הממשלה בתחום הפיקוח על המניות. מחירי הדירות רק עלו מאז. קניית דירה נחשבה עוד קודם לכן להשקעה בטוחה, ובהיעדר חלופות, שוק הנדל"ן רתח. לאחרונה מתברר שגם זה לא כל כך בטוח: ערי רפאים, מיזמי דיור כושלים, פיצוץ בניינים שבנייתם נעצרה, קריסת חברות יזמיות שנתקלו בבעיות נזילות ומכשולים אחרים – כל אלה מעידים על מצבו של המגזר שהיה המנוע של הכלכלה הסינית כולה בעשור החולף.
ועדיין, מאחורי המתחם של לונגשין יש כאמור עוד מתחם כזה, ולצידו עוד אחד, ומאחוריו עוד אחד, ועוד ועוד. מקצה מיזם הבנייה עד לגדות היאנגצה נמתחים שלושה קילומטרים של שדות ובתים כפריים, ואין ספק שהעיר האימן מתכוונת לפתח עוד ועוד מהשטח הזה עד שתגיע לנהר. למעשה, לונגשין כבר בונה סמוך לגדה את פרויקט הדגל שלה בהאימן. דירה אופיינית במיזם צפויה לעלות 7 מיליון יואן לפחות (3.5 מיליון שקלים), והמפרט נראה יוקרתי במידה בלתי נתפסת, לפחות כלפי חוץ. בדירה לדוגמה שהראו לנו, ששטחה 330 מ"ר, יש מטבח גדול, סלון ענק עם חלון דרומי, חדרי שינה ועבודה רבים ויחידה נפרדת להורים. בקומת הקרקע הציבורית של מתחם היוקרה יש גם ספרייה, אזורי משחק לילדים, מכון כושר ובריכת שחייה, ובעתיד, מבטיחים במרכז המכירות הנוצץ של לונגשין, כל זה יתנשא מעל פארק עירוני יפהפה, שהעיר צפויה לפתח לאורך גדת היאנגצה.
בשולי הדירה לדוגמה, עם כניסה נפרדת מלובי הקומה וגישה ישירה למטבח הראשי, נמצאת יחידת הדיור של העוזרת. היא כוללת מטבחון קטן וצר, חדרון זעיר עם מיטה קצרה שתופסת חצי משטחו, ומעבר לדלת הזזה שקופה בקצה המיטה יש חדר רחצה, שני מטרים רבועים בלבד: בצידו האחד מקלחון, בצידו האחר אסלה. החלון מחדר העוזרת פונה צפונה.
עיר בתת־הכרה
העיר שנג'ן (17 מיליון איש) היא במוצהר חלון הראווה של סין אל העולם. באזור המפרץ, בין מועדון גולף רחב ידיים למתחם מגורי יוקרה שנבנה על אגם מלאכותי, מתרוממים קומה אחרי קומה המגדלים שיהפכו לקו הרקיע החדש של העיר, שתוכנן בקפידה כך שיהיה איקוני כמו קו הרקיע של מנהטן. המתחם נקרא Super Headquarter Base, והוא מבקש למשוך אליו מטות של חברות טכנולוגיה בינלאומיות, בתי השקעות ובנקים. "שנג'ן תעמוד בין הערים המתקדמות ביותר בעולם", הכריז הסרטון שהוצג לנו במרכז המבקרים של הפרויקט, מול דגם ענק ומשתרע של המתחם כפי שייראה לאחר שיושלם.
עלינו לאחת הקומות העליונות של מגדל המשרדים בן שמונים הקומות שבנתה שם חברת שנג'ן מטרו, וצפינו באזור הפיתוח מהשמיים. התוכנית היא להקים עשרות גורדי שחקים משני צידיה של שדרה מרכזית ירוקה, שתתמקד בנוחות הולכי הרגל, ומדרום למתחם "לקבור" את הכביש המהיר מתחת לפארק, כדי לאפשר גישה ישירה לחוף המפרץ. התוכניות האדריכליות של המגדלים מרהיבות, אך אין בהן דבר שנראה "סיני" במפורש; קריית גורדי השחקים הזאת הייתה יכולה לקום בכל עיר בעולם.
בתחתית המגדל כבר פועל קניון מצוחצח, שהיה שומם יחסית בשעת אחר צהריים מאוחרת. שתי קומות מתחת לגובה הרחוב, בפטיו מעוצב לעילא ופתוח לשמיים, כעשרים לקוחות שתו קפה בסניף של סטארבקס (אחד מ־6,500 סניפים של הרשת האמריקנית בסין), ישבו על ספסלים, שיחקו במשחקי רחוב או חצו את הפטיו מצד אחד של הקניון אל צידו האחר. בערים הגדולות, לפחות, סין הקומוניסטית היא כזאת בשם בלבד; אנשיה חיים חיים קפיטליסטיים כמו בכל עיר גדולה אחרת ברחבי העולם.
תת־הקרקע היא חלק ניכר מהוויית העיר. שנג'ן מטרו, חברת ענק ש־26 אלף עובדיה בונים ומפעילים את הרכבת התחתית העירונית, אחראית להרבה מהקיום התת־קרקעי הזה. עם 17 קווים ויותר מ־370 תחנות, זו היא מערכת המטרו הרביעית באורכה בעולם (קודמות לה הרכבות התחתיות בשנגחאי, בייג'ינג וגוואנגג'ואו). המערכת נבנתה מאז 2004, באזור מתפתח במהירות, וצפויה לכלול כמעט שלושים קווים בתצורתה הסופית. בסיור עם החברה ברחבי המטרו עצרנו בתחנה אחת, גאנגשה צפון: הרכבות נעות בה בתוך "צינורות" שקופים, וכך נשמר השקט בחלל העצום, המואר מלמעלה באור טבעי דרך חלונות שמש ענקיים המעוצבים בעצמם כמו צינור אל השמיים. ברכבת, בקרון המחלקה הראשונה (מחיר הנסיעה בו כשלושה שקלים למקטע של שתיים־שלוש תחנות, במקום שקל אחד בקרונות הרגילים), התקרה הציגה תמונה זוהרת של שמיים כחולים וענני כבשה.
מדרחוב הואצ'נגביי וסביבתו מכונים "עמק הסיליקון של סין". כניסה לאחד הבניינים תביא אתכם למרחב עצום של חנויות־מעבדות מוזרות. בכל אחת יושבים שניים עד שישה עובדים, שמרכיבים טלפונים, שעונים חכמים ומחשבים. הם מודים בפה מלא שאלה מוצרים מזויפים, חיקויים פיראטיים שנוצר מרכיבי האלקטרוניקה שזורמים לכאן
בתחנה שנסענו אליה המצב היה אפל יותר, מלוכלך יותר. התקרות היו כהות, אור הפלואורוסנטים היה משמים. בגאנגשה לא ראינו כמעט פרסומות על הקירות, ותערוכות אמנות חיכו לקהל בפינה אחת של ההיכל ובקומת גשר שצפתה על הרחבה המרכזית; בתחנה השנייה, האומללה, היו אינספור פרסומות ירוקות לבירה שהציגו דוגמן בעל אסתטיקת קיי־פופ מובהקת. ממשלת סין נאבקת לאחרונה באסתטיקה הקוריאנית הזרה הזאת, שנחשבת בעיניה לנשית ובלתי פטריוטית, אבל לצד זאת מנצלת אותה לצרכיה – אפילו בסרטוני גיוס לצבא השחרור העממי.
במרכז המבקרים של שנג'ן מטרו הציגו לנו מגוון מכונות חפירה; שתי חברות נוספות בעיר, CRTG (קבוצת מנהרות הרכבת של סין) ו־CREG (קבוצת ציוד הרכבות ההנדסי של סין), הציגו לנו דברים דומים בימים הבאים. החברות האלה השתתפו בבניית הקו האדום של הרכבת הקלה בגוש דן – אחת מהן אחראית למכונות ה־TBM, האחרת למלאכת החפירה עצמה. בשיחה איתנו התפארו נציגיהן במספרים (130 מכונות שחופרות יותר מ־500 ק"מ של מנהרות בשנה בכל העולם) ובמיזמים מסוימים, עמוקים במיוחד או מורכבים במיוחד, חוצי ימים.
למשל, אנשי CRTG הציגו לנו בפירוט את חפירתה המתקדמת של מנהרה ארוכה שיורדת לעומק עשרות מטרים כדי לחצות את נהר הפנינה ולקצר את הנסיעה ברכבת ממזרח הנהר למערבו. במרכז המבקרים הראו לנו את מפת המנהרה ואת אתגרי הקרקע, וכן את דגם מכונת החפירה – צינור מוארך שכורה את המנהרה, מייצב אותה ומחפה אותה בבטון תוך כדי התקדמות. אחר כך ירדנו לפיר וצפינו בחלל שצינורות חשמל, אוורור, נוזלי קירור ועוד נמתחו לתוכו. המכונה הייתה הרחק מאיתנו, במעמקים, מתקדמת בקצב של מטר בשעה בעזרת עשרה עובדים בלבד.
חברות הכרייה התפארו גם במנהרות הנחפרות בכביש קוושתי־קובי, שיקצרו במידה ניכרת דרך הררית מפותלת בפריפריה הצפונית של גיאורגיה, ויקלו על הנסיעה מטביליסי לוולדיקווקז שבדרום רוסיה. הפרויקט הוא חלק מיוזמות "חגורה ודרך" (BRI) הידועות של סין, שנועדו לקדם את הסחר ברחבי אירואסיה, בין השאר באמצעות שיפור התשתיות ביבשה. בהתחשב במתח החריף בין גיאורגיה לרוסיה, לא ברור אם המיזם יחזיר את הממון שהושקע בו. רבים טוענים שהסינים לא רוצים שמיזמים כאלה יניבו רווח כספי, אלא מבקשים ללקט באמצעותם עוד מדינות לאוסף בעלי החוב שלהם. וחברות החפירה הללו הן כמובן ממשלתיות לחלוטין.
בערב, בשכונת פוטיאן במרכז העיר, ניתנו לנו כמה שעות חופשיות. הלכתי עם ידיד סיני, שאכנה כאן סם, ברחוב תת־קרקעי ריק שעובר מתחת למדרחוב הואצ'נגביי הסואן. אפילו סם הופתע מהחיזיון הדיסטופי: מסדרונות רחבים, מוארים באור בוהק, שמדרגות נעות מקשרות בינם ובין המדרחוב למעלה, אך הם ריקים מאדם ומחנויות. לא ראינו שום מעבר מהמרחב התת־קרקעי אל תחנות הרכבת התחתית הסמוכות: הרחוב הקבור מתחת להואצ'נגביי פשוט היה שם, ממתין להתרחשות שלא תקרה.
מוכרים מסכים
פגשתי את סם יום לפני כן במועדון מוזיקה דחוס בצעירים וצעירות סינים. הגישה מהכניסה אל הבר הייתה בלתי אפשרית, אבל איכשהו בכל זאת הצלחתי להזמין לעצמי משהו לשתות, והצלחתי גם לשוחח קצת עם סם על רקע המוזיקה המערבית הרועשת. קבענו להיפגש למחרת שוב, במקום שקט יותר. הרחוב התת־קרקעי היה שקט מדי, אז עלינו בחזרה להואצ'נגביי כדי לחפש מקום לאכול בו. במרתף בסמטה הסמוכה למדרחוב המצוחצח, ממש מעבר לפינה של חנויות המותגים, התיישבנו במסעדה משפחתית זעירה, מלוכלכת למראה. בני המשפחה – אבא, אמא ושני ילדים על זרועותיהם – ישבו באחד השולחנות, וכשהזמנו מהם ארוחת ערב שלמה ומשביעה שמחירה 18 יואן (תשעה שקלים) בלבד, האב קם להכין את האוכל במטבח הפתוח לחלל המסעדה.
מדרחוב הואצ'נגביי וסביבתו מכונים "עמק הסיליקון של סין". חזיתות הבניינים זוהרות בשמות מותגים של חברות אלקטרוניקה, סיניות בעיקר, כמו DJI ו־Huawei. אבל לא רק בגלל זה הואצ'נגביי זכה בכינויו. כניסה לאחד הבניינים ברחוב תביא אתכם למרחב עצום, נמוך תקרה ומשתרע, של חנויות־מעבדות אלקטרוניקה מוזרות. בכל אחת מהן יושבים שניים עד שישה עובדים, רכונים אל שולחנות צפופים ועליהם זכוכית מגדלת או מיקרוסקופ. כשלצידם צלחות עם שאריות ארוחת הערב, הם מרכיבים טלפונים, שעונים חכמים ומחשבי לוח. המוצרים מונחים למכירה בדלפקי הזכוכית הפונים למסדרונות הצרים בין התאים, והמוני עוברים ושבים ניגשים לחנות המועדפת עליהם, מתמקחים, בודקים, מסרבים או משלמים. כשביקשתי לקנות משהו המוכר הסביר לי במפורש שאני רוכש מוצר מזויף, חיקוי שנוצר כאן, ברחובות הללו, מהרכיבים הרבים שזורמים להואצ'נגביי ממפעלי האלקטרוניקה, ומורכבים באופן פיראטי למוצרים זהים למותגים הגדולים בעולם.
שוק האלקטרוניקה הזר הזה נעשה מוזר עוד יותר כשעולים במדרגות הנעות לקומה הבאה, ומגלים מרחב זהה כמעט אך מאוכלס הרבה פחות. תחת אור פלואורוסנטים בוהק, החלל מחולק למעין "קופסאות" ששטחן שישה עד עשרה מ"ר. שלושה עובדים יושבים בקופסה אחת, שבעה באחרת, כאן קופסה ריקה ופה אחת מלאה בארגזים, ועובד אחד מכניס מוצרים לחבילות. בקצה הרחוק של אחד המסדרונות, כמעט באחורי הבניין, יש חדר שירותים ציבוריים מטונף ומוזנח, שונה לחלוטין ממה שראינו עד אז במלונות, בנמלי התעופה, במסעדות, במרכזי המבקרים ובמגדלים המפוארים. רק בתחנת הרכבת התחתית השנייה, האומללה, ראיתי משהו דומה לזה.
השיחה עם סם, איש שיווק בחברה שעוסקת באנרגיה סולארית, התגלגלה לעסוק בנסיעות לחו"ל. כחודש אחרי שנפגשנו בשנג'ן הוא טייל לבאלי, אינדונזיה – אחת מהמדינות המעטות שדווקא הוא יכול להיכנס אליהן בקלות, בעוד אני, בתור ישראלי, מנוע מלבקר בהן כמעט לגמרי. בדרך כלל המצב הפוך – הדרכון הישראלי חזק הרבה יותר מהסיני. ממש בימי שהותו בבאלי, סופת טייפון חזקה הכתה בדלתא של נהר הפנינה, וחלקים ניכרים משנג'ן הוצפו. קשה להשיג מידע ממוסמך ואמין על אסונות בסין הקומוניסטית, בגלל הצנזורה החמורה, אבל ברור שמערכות הניקוז לא הצליחו לעמוד בעומס. בחיפוש מאומץ ברשת מצאתי כמה סרטונים עדכניים – צומת עירוני מוצף ואנשים חותרים בו בסירה, זרם שוטף במורד מדרגות נעות (אולי לתוך הרחוב התת־קרקעי השומם בהואצ'נגביי?), עובדי מטרו שמנסים להוציא מים בדליים מקרונות הרכבת התחתית. לא הצלחתי למצוא תמונה של הפטיו התת־קרקעי בקניון במפרץ שנג'ן כפי שהוא נראה בעת השיטפון. דירתו של סם, הוא דיווח לי לאחרונה, לא נפגעה.
בישראל גרים הפועלים הסינים במתחמים משלהם, ועובדים, אוכלים וחיים בתנאים שהחברה מספקת להם. לפי דיווחים, דרכוניהם מצויים לעיתים קרובות אצל המעסיקים, והם אינם יכולים לצאת על דעת עצמם. אבל התמורה אדירה: הפועל מקבל בכל שנה כ־200 אלף יואן (כ־100 אלף שקל), ואין לו הוצאות. בסין הוא יקבל כרבע מכך
שעה אחרי המפגש עם סם יצאנו, כמה מחברי המשלחת, לחפש בר כדי להיפרד בו משנג'ן. בשיטוטינו ברחובות הסמוכים להואצ'נגביי נתקלנו בשוק אחר, זול, סואן ופרוע עוד יותר. ברחוב צר, לאורך שני צידי הכביש, עמדו אינספור דוכני ארעי של מוצרים מכל הסוגים – שעונים מזויפים, שעונים חכמים מזויפים, טלפונים מזויפים, בובות, רובוטים, נורות, ארנקים, תיקים ועוד ועוד. הרחוב היה מלא אנשים שעברו בו הלוך ושוב, מטיילים בין השולחנות שמעל כל אחד מהם מערך נורות לד שמאיר את הסחורה בשעת לילה.
שוב התברר לי שמאחורי כל חזית בסין יש תגלית אחרת, חצר אחורית שונה, שלא הראו לנו כלל בסיורים הרשמיים. ואת זה, חשבתי, מצאנו במרכז עיר חלון הראווה של סין; בשיא הקדמה והמערביות המכוונת, במוקד ההתפארות וההלל העצמי. מה היינו מגלים מעבר למסך בעיר מרוחקת יותר ממוקד תשומת הלב העולמית שהמפלגה הקומוניסטית מבקשת למשוך? מה היינו רואים בערים במחוזות הפריפריה? ומה באזורי הכפר?
לא כל החזיתות המופרזות מסתירות מאחוריהן כיעור דיסטופי. לפעמים ההפך הוא הנכון, כפי שגיליתי בסוף יומנו במקאו. בבוקר סיירנו בפרויקט מגורים של חברת CCECC על אי מלאכותי שנוצר במיוחד להרחבת היצע הדיור בעיר הקטנה והצפופה ("ככה מקימים קומה בתוך שמונה ימים", הדריך אותנו סרטון ההסברה במרכז המבקרים), וגם באתר הבנייה של גשר שמקימה החברה בין מרכז מקאו לשכונתה הדרומית טאיפה (CCECC מעורבת בישראל בבנייה ובתפעול של הקו האדום של הרכבת הקלה בגוש דן, והשתתפה בכריית מנהרות הכרמל ומנהרת גילון). בסיום הסיור ראינו את הכנסייה החרבה בלב מקאו, ואז נסענו לטאיפה, אל מלון הקזינו "ונישאן". הוונישאן הוא חיקוי מלאכותי של ונציה, כפי ששמו מרמז: קירותיו מדמים את מראה העיר האיטלקית, וסובבת אותו תעלת מים (גם בתוך המלון יש בריכת מים דמויות תעלה מתחת לשמיים מלאכותיים, וגונדוליירים משיטים את האורחים תמורת תשלום). אבל אחרי ימים מעייפים של חזיתות, העדפתי לצאת. הלכתי ברגל, בחום, בלי לדעת לאן.
ביקשתי לברוח מתחושת הפלסטיק, ואחרי הליכה לצד הכבישים הרחבים ובין מגדלי מלונות הקזינו המתנשאים, פניתי בפנייה הנכונה ונתקלתי במרכז ההיסטורי של טאיפה. טיילתי ברחובות צרים מרוצפים באבן, בין בנייני מגורים בני קומות ספורות בסגנון אירופי, ועצרתי לשבת בכיכר קטנה, מוקפת חנויות מזון ושתייה. אין ספק שגם זו הייתה מציאות חלופית, ולא החיים האמיתיים בסין; יוכיחו המון התיירים הסינים שגדשו את האזור. אבל שאריות כפר הדייגים של המושבה הפורטוגזית הזכירו לי את הפגודה מבייג'ינג, סוד נפלא שהתגלה מאחורי החזית של הרחוב הראשי; או את השוק הסואן והצפוף מאחורי הואצ'נגביי המפואר. או את השיחה הפוליטית עם סם (ראו במסגרת מימין), שפתאום הורידה מסכות של העמדת פנים.
הפוליטיקה של קץ הקורונה
סין התגברה על המסכות זמן רב אחרי כל מדינות העולם. מגבלות הקורונה הוסרו בה רק בראשית 2023, בעקבות מחאה פוליטית נדירה. שוחחתי על כך עם סם, הידיד השנג'ני שלי, בסיום פגישתנו במרכז העיר.
אנו העיתונאים שוחחנו בינינו פעם או פעמיים במהלך הסיור על המצב הפוליטי בישראל. ויכוח אחד, בארוחת צהריים עם אנשי פאואר צ'יינה, היה סוער במיוחד. כשהסברנו להם על מה הדיון אמר לנו אלכס, נציג החברה, שסין זכתה בכך שאצלה הפילוג הזה לא יכול לקרות. אין דמוקרטיה, ולפיכך אין פוליטיקה, והאוכלוסייה נותרת מאוחדת תחת הנהגת המפלגה הקומוניסטית. אבל בשנג'ן, בדרך לתחנת המטרו, כשסם התעניין בהתרחשויות הפוליטיות בישראל, הוא הקשיב להסברי הקצר ואז סיפר בלהט על האירועים שקדמו להסרת מגבלות הקורונה.
שינג'יאנג הוא מחוז במערב סין שהמפלגה הקומוניסטית מקיימת בו מדיניות דיכוי אכזרית, טיהור תרבותי ורצח עם. אינספור מתושביו – מוסלמים אויגורים, בעלי זהות אתנית ודתית שונה לחלוטין מזו של בני האן, הקבוצה העיקרית בסין – נשלחו למחנות עבודה וחינוך מחדש. בנובמבר 2022, דיירים בבניין מגורים בבירת המחוז אורומצ'י נספו בשרפה בעודם כלואים בבידוד בביתם. באותם ימים אירעה התפרצות קורונה מינורית במפעל יצרנית השבבים פוקסקון בגוואנגג'ואו, והממשלה הגיבה אליה בכליאת העובדים במפעל. כאות הזדהות ובמחאה נגד מדיניות הממשלה, עשרות אלפי מפגינים התאספו ברחובות בכל רחבי סין, משנגחאי ועד שנג'ן ומאורומצ'י עד בייג'ינג, והניפו דפי A4 חלקים. סם סיפר בהתרגשות שהמוחים (הוא כינה אותם "סטודנטים") הביעו סולידריות עם הפועלים ועם תושבי שינג'יאנג הרחוקה. בלי לומר אם הסכים עם המפגינים או חלק עליהם, הוא סיפר שהם העזו לצעוק "הלאה המפלגה הקומוניסטית הסינית, הלאה שי ג'ינפינג". הוא חזר כמה פעמים על הקריאות הללו, שהסעירו אותו בבירור, בעודנו עומדים באמצע הרחוב.
לפי דיווחים, הממשלה פעלה ביד קשה מול המפגינים – היו גם מי שנעצרו בביתם שבועות לאחר ההפגנות, ובערים מסוימות נאסרה מכירת דפי A4 – אבל מגבלות הקורונה הוסרו בבת אחת. בתוך שבועיים, סיפר לי סם, כל העובדים במשרדו חלו בקורונה והחלימו; כדורי כאב הראש והצינון נעלמו מהמדפים בבתי המרקחת בשנג'ן בגלל הביקוש הרב, ומי שרצה לטפל בעצמו נאלץ לבקש ממישהו לרכוש עבורו תרופות בהונג־קונג הסמוכה; הוריו של סם, המתגוררים בכפר קטן במרכז סין, סיפרו לו שרבים מהזקנים בכפר מתו בתוך כחודש.
המדיניות הסינית הייתה "אפס קורונה" במשך זמן רב. למעשה זו הייתה עוד חזית מלאכותית, שנועדה להסתיר את המציאות או להתעלם ממנה. רק הדמוקרטיה – לא הפוליטיקה בתוך המפלגה הקומוניסטית, אלא מחאת רחוב אמיצה – הצליחה לגרום לממשלה להסיר את המסכות ולהתמודד עם המחלה באופן דומה יותר לשאר העולם. כשסם דיבר על כך הוא לא רק התרגש, אלא גם נשמע מלא תקווה. נדמה שגם לו נמאס ממסכי ברזל, מחומות אש ומחזיתות מלאכותיות אחרות.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
