סיפור לימי מלחמה: אֵיךְ מַצְחִיקִים כֶּלֶב

כמה שמחתי לצאת החוצה אחרי ימים שלמים בבית! סוף־סוף ההורים שלי החליטו שמספיק בטוח לטייל קצת בתוך היישוב. הם הציעו שניקח את אחי הקטן ונעשה יחד סיבוב בשכונה, אבל אני רציתי לקפוץ לגינה הציבורית ולפגוש את שירה, החברה הכי טובה שלי. עם כל הכבוד למשפחה, ויש כבוד, הייתי צריכה קצת חופש מהם.
"אבל תישארו קרובות!"
"אנחנו צריכים לדעת איפה את בכל רגע!"
קבעתי עם שירה בטלפון, נעלתי במהירות את נעלי הספורט שלי וטסתי לגינה. היה נחמד להרגיש את רוח הסתיו בשיער, אפילו טפטפו עליי כמה טיפות גשם.
הגינה הייתה ריקה לגמרי. התיישבתי על הספסל וחיכיתי. ופתאום, בזווית העין ראיתי תזוזה בין השיחים. שתי עיניים עצובות הציצו אליי משם. מוסתר בין העלים, עמד כלב רזה, כפוף ורועד. על צווארו היה קולר. כשהתקרבתי אליו הוא הלך אחורה בחשש.
"היי חמוד", אמרתי בשקט, אבל אז נשמע קול צעדי ריצה. הכלב ניסה להתרחק עוד קצת. ענפי השיחים דקרו אותו.
"היי אביגיל", צעקה שירה מאחוריי, "פגשתי את שחר ברחוב, הוא רוצה להצטרף אלינו. לא אכפת לך, נכון?"
לידה רץ שחר מהכיתה המקבילה.
"ששש… שקט", אמרתי.
"מה?", היא עצרה במקומה ונראתה נעלבת.
"יש כאן כלב, ואני חושבת שהוא מפחד", הסברתי.
שירה ושחר נעמדו והסתכלו.

"בואו נתפוס אותו", אמר שחר, "ניתן לו לאכול". "פסססס… פסססס…", שירה ניסתה להתקרב אליו כשידה מושטת, אבל הכלב רק נצמד לשיחים מאחוריו ורעד.
"אביגיל", הציע שחר, "את תלכי משם, שירה תלך מהצד השני, וככה נתפוס אותו".
חשבתי על זה קצת והחלטתי שיש לי רעיון יותר טוב.
"לכו להביא כלי עם קצת מים, אני בינתיים אוציא אותו", אמרתי. התרחקתי צעד אחד מהשיחים והתיישבתי על האדמה. שירה ושחר יצאו מהגינה, ואני הסתכלתי על הכלב ואמרתי לו בקול הכי רגוע שלי: "זה בסדר, אני לא ארדוף אחריך. אתה כלב טוב".
הוא הכיר את המילים האחרונות. ראיתי שהאוזניים שלו הזדקפו.
"כדי שלא תפחד, אני אספר לך סיפור מצחיק עד ששירה ושחר יחזרו, בסדר?"
דיברתי אליו כמו אל תינוק, בקול גבוה ודק. האוזניים שלו רטטו. שמתי לב שהוא מלוכלך ונושם בכבדות.
"כלב אחד שרצה שיהיה לו חתול", התחלתי לספר. "אבל ההורים שלו לא הרשו לו. הם אמרו שחתול זה מלכלך, ואיפה הם ישאירו אותו כשייסעו לחוץ לארץ?"
אני נשבעת לכם שהכלב חייך. זה באמת היה סיפור מצחיק, ואין לי מושג איך הוא קפץ לי לראש.
אז המשכתי: "הכלב הבטיח שהוא ינקה את כל הלכלוך, והציע שהשכנה שלהם טופי תשמור על החתול אם הם ייסעו, אבל ההורים עדיין לא הסכימו. הם אמרו שכל האחריות תיפול עליהם".
הכלב התרחק טיפה מהשיחים הדוקרים והתיישב. הלשון שלו הייתה בחוץ. הוא הסתכל עליי בסקרנות.
"ובכלל, הם אמרו לו, אנחנו כלבים. אנחנו נגד חתולים. מה פתאום אתה רוצה חתול?"
שמעתי מאחוריי צעדים, הפעם איטיים ורכים. יד הושיטה לי כלי מלא מים. הנחתי את הכלי ביני ובין הכלב והתרחקתי שוב.
"הכלב אמר להורים שלו שלדעתו חתולים הם דווקא חמודים, והבטיח שהוא יטפל בחתול בעצמו. הם לא יצטרכו לעשות כלום!". המשכתי לספר והכלב יצא לאט־לאט מהשיחים, ניגש לקערת המים ושתה, ושתה, ושתה.
"תתפסי אותו בקולר", לחשה לי שירה, אבל אני לא זזתי מהמקום. כשהקערה הייתה ריקה, הושטתי יד באוויר לעבר הכלב והמשכתי לספר:
"אבל מה תעשה כשיבואו אליך חברים וירדפו אחרי החתול? שאלו ההורים את הכלב".
הוא התקרב אליי עוד קצת, ואני ליטפתי את ראשו ורק אז אחזתי בעדינות בקולר המלוכלך והקרוע שלו. המשכתי לדבר אליו בקול שקט:
"אני אגן עליו, אמר הכלב. אני רוצה חתול! בבקשה! הוא יהיה החבר הכי טוב שלי. נשחק ביחד. אני אזרוק לו מקלות והוא יחזיר אותם, אני אפילו אלמד אותו לנבוח".
אולי לא תאמינו לי, אבל הכלב צחק. הוא הרכין את ראשו לכיווני וחצי פיהק־חצי גיחך. הוא הרשה לי לחבק אותו בצוואר, ובינתיים שירה הביאה חבל שמצאה בגינה. חיברתי את החבל בעדינות לקולר שלו. אמרתי לו שהוא כלב טוב, ושאנחנו נדאג לו עד שיחזור הביתה. הובלנו אותו לאט־לאט, צעד אחר צעד, לבית של הילה הווטרינרית. הזנב שלו עדיין היה שמוט, אבל הוא כבר לא נראה מפוחד כל כך.
הילה פתחה לנו את הדלת, ראתה את האורח ואמרה: "אוי, הנה עוד אחד. הרבה כלבים ברחו בגלל האזעקות והבומים. בואו, נבדוק אותו".
הילה נתנה לנו אוכל כדי שנגיש לכלב, ובינתיים בדקה את האוזן שלו בסורק מיוחד. היא הסבירה לנו שכמעט לכל כלב יש שבב באוזן, וכשסורקים אותו אפשר למצוא את מספר הטלפון של הבעלים.
אחרי רגע היא דיברה בטלפון שלה מהחדר הסמוך. "מה אתה אומר?", שמענו אותה, "ומאז לא הצלחתם למצוא אותו?"
הכלב גמר לאכול והזנב שלו התרומם קצת. התיישבתי על הרצפה במרפאה והוא הניח את ראשו על הרגליים שלי.
"הוא רוצה לשמוע את המשך הסיפור", אמרה שירה.
ואני המשכתי:
"שמע, אמרה אמא של הכלב, אני לא מסכימה לחתול. זה לא מתאים. אבל אני מוכנה לתת לך משהו אחר במקום חתול. אולי כדור?"
הכלב שמצאנו קם כדי לשתות עוד קצת. הוא כבר לא רעד, והזנב שלו הונף למעלה. אחרי ששתה, הוא חזר אליי והניח את האף המתוק שלו על הבטן שלי. גירדתי מאחורי אוזניו.
פתאום שמענו דפיקות בדלת, ואז: "בנג'י!"
אבא ושני ילדים קטנים נכנסו בריצה. הכלב קם מיד, רץ אליהם והתחיל לקפוץ סביבם.
"כמה חיפשנו אותך!", אמר האבא.
"בנג'י!", צעקו הילדים וניסו לחבק אותו, אבל הוא לא הפסיק לקפוץ בהתרגשות.
האבא חיבר רצועה לקולר של הכלב (בנג'י!), וסיפר איך נעלם להם כשנשמעה האזעקה הראשונה. הם חיפשו אותו בכל מקום ולא מצאו.
"תודה רבה לך", הוא אמר להילה. "אתה צריך להודות להם, לא לי", היא ענתה והצביעה עלינו.
האבא הסתובב אלינו. "אתם מצאתם אותו?"
"כן", אמר שחר, "והבאנו לו מים".
"ואביגיל סיפרה לו סיפור מצחיק כדי שיסכים להתקרב", אמרה שירה.
"כל הכבוד", אמר האבא. "תודה רבה לכם. בוא, בנג'י, נלך הביתה".
אבל בנג'י לא זז מהמקום. הוא נעמד והסתכל עליי.
"הוא רוצה לשמוע את הסוף של הסיפור", אמרה שירה.
נתתי חיבוק פרדה לכלב, לבנג'י המתוק והשמח, ואז לחשתי לו:
"טוב, אמר הכלב, שכנעתם אותי. אני כבר לא רוצה חתול. אני רוצה ג'ירפה".
בנג'י חייך אליי שוב, ליקק אותי בזרוע, ורק אז הסכים ללכת הביתה עם המשפחה שלו.
"טוב, כבר מאוחר, גם אני צריכה להיות בבית", אמרתי.
"גם אני", אמרו שירה ושחר.
והלכנו.

מאחורי הסיפור

ביום שבת בבוקר, כשנשמעו במרכז הארץ הדי פיצוצים, קוסטה הכלב שלי ברח בבהלה מהחצר שלנו. חיכיתי שעה, חיכיתי שעתיים, והוא לא חזר. חיפשתי אותו בכל מקום: עשיתי סיבובים בשכונה, הצטרפתי לקבוצות של איתור כלבים אבודים, וקיוויתי שמישהו ימצא ויחזיר אותו אליי. בינתיים התברר לי שמאות כלבים ברחו בגלל הבומים והאזעקות. רק בבוקר יום ראשון, 24 שעות אחרי שברח, קוסטה חזר בעצמו הביתה. אני לא יודעת איפה הוא היה, אבל אני בטוחה שהוא היה מבוהל. גם בזמן שכתבתי את הסיפור הזה, ובזמן שאני כותבת את המילים האלה, קוסטה יושב מתחת לשולחן הכתיבה, לרגליי, ומתנשף. אני שמחה שחזר, ומקווה שכל הכלבים האחרים חזרו גם.