סוף־סוף הגיע היום שזאביק כל כך חיכה לו. הוא ואבא, אבא והוא, רק שניהם, הולכים לבנות עפיפון!
אבא היה אלוף העפיפונים. כשהיה נער הוא השתתף בתחרויות עפיפונים, ופעם אפילו ניצח. על הקיר בסלון תלוי אחד העפיפונים שהכין, עפיפון בצורת סנאי דואה: יש לו כנפיים פרושות לצדדים, העיניים שלו מכוונות לכל מי שמביט בו, ובאמצע העפיפון, במקום של הבטן, מצויר כיס עם גור. אמא תמיד צוחקת ואומרת שהעפיפון הזה מראה שאבא קצת מקנא בה: גם הוא היה רוצה להיות בהריון…
זאביק תמיד רצה שאבא ילמד אותו איך בונים עפיפון, ויהפוך אותו לאלוף עפיפונים כמוהו. "ואיזה עפיפון היית בונה?", שאל אותו אבא בכל פעם מחדש, והתשובות התחלפו. פעם רצה זאביק עפיפון בצורת אינדיאני, ופעם בצורת ביצה עם אפרוח. פעם בצורת נחש קוברה, ופעם בצורת מדען באמצע ניסוי מטורף. בדרך כלל היה אבא צוחק, מרים את זאביק גבוה־גבוה ואומר: "אתה בעצמך העפיפון שלי". ואז, תוך כדי דגדוג וצחוק גדול, זאביק היה מניח לבקשה, עד לפעם הבאה. אבל אתמול בערב, כשישבו שלושתם בפינת המדורה בחצר והכינו פיתות לארוחת הערב, פנה אליו פתאום אבא ואמר: "יש לי בשורה בשבילך". צמרית, הכלבה המתולתלת, הרגישה כנראה בחגיגיותו של הרגע, וקפצה אל אבא בכשכוש זנב ותלתלים. זאביק הזיז אותה קצת ואמר: "צמרית, זו בשורה בשבילי, לא בשבילך", ואמא נתנה לה חתיכת פיתה עם גבינה שלא תיעלב. אבא הושיב את זאביק על ברכיו והכריז בקול רם וברור שלכבוד יום הולדת שש, שעומד לחול בעוד יומיים, זאביק שלו יהפוך לעפיפונאי! האור שזרח באותו רגע מעיניו של זאביק האיר את החצר כולה, והלילה היה צריך ממש להתאמץ כדי לשמור על כבודו ולהשיב את החושך.
כשנשאר זאביק לבד במיטתו, מאושר ונרגש, ניסה לחשוב איזה עפיפון יבנה מחר. איזה מהרעיונות שהיו לו הוא יבחר ברגע האמת. הוא העביר לנגד עיניו את עפיפון האינדיאני ואת עפיפון הביצה, את עפיפון הנחש ועפיפון המדען, ואליהם הצטרפו גם עפיפון קוסם ועפיפון כדור פורח, עפיפון גלידה ועפיפון אופנוען. כל כך הרבה רעיונות רדפו זה את זה בראשו הנלהב של זאביק, עד שלרגע אפילו נבהל קצת כשהבין שהוא חייב להחליט בקרוב. אבל כשאמא נכנסה לחדר בשקט־בשקט, נתנה נשיקה ולחשה "לילה טוב, זאביק שלי", היה לו פתאום ברור. הוא רוצה עפיפון בצורת זאב!
בבוקר הודיע זאביק לאבא כי החליט לבנות עפיפון זאב. אבא הניח את כוס הקפה שלו. "זאביק שלי, אתה יודע שקראנו לך זאב לזכר הזאב שהיה חבר של סבא שלי, סבא שמעון, נכון?". זאביק לא הבין את השאלה; ברור שהוא יודע! הוא הרי נהג לספר בגאווה בכל הזדמנות שסבא־רבא שלו היה חבר של זאב. גם כשחייכו מולו חיוך לא מאמין שכזה, הוא ידע שזו אמת. "אבל לא סיפרנו לך למה הם היו חברים", אבא המשיך. הוא הסיט תלתל ממצחו של זאביק, וסיפר: "סבא שמעון חי בפולניה בתקופה קשה מאוד־מאוד, שבה כל היהודים היו בסכנה גדולה ונוראה. כשהוא היה בערך בגילך הוא ברח ליער, והיה צריך להסתדר שם לבדו עד שיוכל לצאת בבטחה.
"יום אחד, כששכב בין השיחים, התקרב אליו זאב. סבא נבהל מאוד. הוא היה בטוח שהחיה הזאת רוצה לטרוף אותו, אבל הזאב פשוט הניח לידו חתיכת בשר, כנראה מציד שצד, והלך". זאביק שלח את ידו בלי משים אל צמרית וליטף את ראשה. "כל יום חזר הזאב והביא לו בשר, עד שסבא הפסיק לפחד ממנו, ואת השאר אתה יודע". זאביק ידע. הוא זכר את הסיפורים על סבא והזאב ששוחים יחד במעיין חבוי, או על הקוץ שהיה תקוע עמוק ברגלו של הזאב עד שסבא הוציא אותו, ועוד ועוד.
"אבא", הזדקף זאביק, "איך סבא שמעון נפרד מהזאב, אם הם היו חברים כל כך טובים?". רק עכשיו חזר אבא ללגום מן הקפה, שבטח כבר התקרר קצת. "גם אני שאלתי את עצמי תמיד את השאלה הזאת", אמר מהורהר. "כנראה דווקא מרוב שאהבו אחד את השני, הם ידעו שכל אחד צריך להמשיך את חייו עם בני מינו, ברגע שאפשר. אבל אני בטוח שכמו שהזאב נשאר תמיד בלב של סבא – כך סבא נשאר בליבו של הזאב".
זאביק נדבק במהוּרהרוּת של אבא. "נכון שסבא שמעון עכשיו בשמיים?", הוא אמר. אבא הנהן, וזאביק המשיך: "אולי כשיראה את עפיפון הזאב שלי מתעופף לידו, הוא ייזכר בחבר הזאב שלו".
*
אז עכשיו סוף־סוף הולכים אבא וזאביק יד ביד לבנות את עפיפון הזאב. בחורשה הקטנה הסמוכה לביתם הם מחפשים קרשים מתאימים. "אלה צריכים להיות קרשים ישרים עד כמה שאפשר", מדגיש אבא. זאביק תמיד מרגיש שאם קרש הופך להיות ישר מדי, הוא קצת מאבד את האישיות שלו, נהיה רגיל כזה. אבל אבא יודע מה הוא אומר, ואם זאביק רוצה להיות עפיפונאי מקצוען כמוהו – הוא צריך למצוא עכשיו קרשים ישרים. פתאום הוא נזכר איך עמרי, בן דודו, חיבר לפני שנתיים לגזע הברוש הזקן קרשים שישמשו סולם. עמרי היה אז קטן וקליל, ואותם קרשים יכלו לשאת את משקלו, אבל היום, כשהוא עוד רגע בן 11, כדאי בכל מקרה להחליף אותם בקרשים חזקים יותר.
תוך הרף עין נעמד זאביק מול אבא עם הקרשים בידו. לא קשה היה לנתק אותם מן הגזע. "זאביק! אתה מהיר כחץ! איך מצאת כל כך מהר קרשים מעולים שכאלה?". זאביק הרגיש את חזהו מתנפח מגאווה. הוא נסה לשוות לעצמו קול מעשי וקרא: "אז מה השלב הבא?", ואבא אמר: "קרשים כאלה צריך כל עפיפון, אבל עכשיו אנחנו נתכנן מה צריך העפיפון המיוחד שלך!"
זאביק ואבא ישבו וחשבו:
צריך משהו שייתן תחושה של פרווה – מחטי אורן!
ומה יכול לשמש זנב? – אה! פרחי זיף נוצה! אולי הם דומים יותר לזנב של שועל, אבל יוכלו לפאר גם זאב!
מה עוד? איך נכין לו אוזניים? עיניים? אף? – אוזניים אפשר אולי מעלי צפצפה, או מקליפת עץ דקה. עיניים אולי מבובקלך של ברוש? – לא, הם כבדים מדי, לא ייתנו לעפיפון לעוף. אה, יש! פרחי השבלול השטוחים האלה, איך קוראים להם? הם מצוינים בתור עיניים! ואת האף אפשר…
פתאום, אל תוך הריכוז המוחלט הזה, שגם אם מדברים בתוכו הוא נשמע כמו שקט, פלש קול אזעקה עז, עולה ויורד. צמרית קפצה ממקומה, מבוהלת לגמרי, ואבא הכניס מהר את כל הדברים שאספו אל התרמיל שהביא עמו. הפנים שלו נהיו בבת אחת רציניות. "בֹּא, זאביק שלי, כנראה קרה משהו". זאביק לא ידע את נפשו, "אבל אנחנו צריכים לגמור לבנות את העפיפון שלי!". אבא הרים אותו על זרוע אחת, כאילו שכח בכלל שמחר זאביק יהיה בן שש, ומיהר בצעדים גדולים הביתה. צמרית רצה לצידו ביבבה. "אל תדאג, יהיה לך עפיפון לתפארת! אני לא שוכח, אבל עכשיו יש דברים דחופים יותר", אמר אבא. זאביק רצה להתווכח, לנסות לשכנע, להסביר, כי איך יכול להיות… אבל משום מה שתק.
בפתח הבית כבר חיכה ג'יפ צבאי, ואמא לידו. אבא העביר את זאביק לידיים של אמא. מה קורה פה, שניהם חושבים שהוא חזר להיות תינוק?! "נילוש", ככה אבא קורא לאמא, "יש לך בן עפיפונאי מצוין!". "ברור!", אמא חיבקה את זאביק בגאווה, "הוא הבן שלך!"
חייל צפר לאבא מתוך הג'יפ. "שמתי לך שם כבר את המדים", אמרה אמא, "שמור על עצמך ותחזור אלינו בשלום!". אבא נתן נשיקה וחיבוק לאמא, ונשיקה וחיבוק לזאביק. "אוהב אתכם, נתראה בקרוב", אמר ונסע.
רק אחרי שהג'יפ התרחק, זאביק שם לב שאבא לקח איתו את התרמיל שלהם. הוא חייב לחזור מחר, ליום ההולדת, כדי שיכינו יחד את העפיפון!
למחרת אמא הכינה עוגה, וסבא וסבתא הגיעו עם מתנות. גם עמרי ומיתר וחגי הגיעו, ודודה רזיה, אבל אף אחד לא הצליח להעלות חיוך על פני חתן יום ההולדת, כי אבא לא הגיע. זאביק נשאר עצוב. גם ביום הולדת רגיל היה לו בטח קשה אם אבא לא היה נמצא, אבל דווקא ביום ההולדת שבו הוא אמור להכין סוף־סוף עפיפון?!
"בֹּא, זאביק, תבקש משאלה ותכבה את הנרות", אמא ניסתה להציל לפחות משהו מהחגיגה. זאביק קם בחוסר חשק, יותר בשבילה מאשר בשביל עצמו, אבל ברגע שלקח אוויר כדי לנשוף – שוב האזעקה הזאת.
כל המשפחה מיהרה אל החדר המוגן, וסבא הדליק את הטלוויזיה. סבתא ניסתה לסמן לו שלא מתאים עכשיו, אבל דווקא זאביק הוא שעצר אותה. על המסך נראו המוני חיילים, אבל הוא שם לב לפרט אחר. "תראו", קרא, "שם, מעל החיילים, בשמיים!". כל העיניים התמקדו וניסו להבין למה זאביק מתכוון, והנה, אי שם ברקיע, נמתח חוט ומעליו זאב! זאב עם פרוות מחטים, זנב נוצה ואוזני צפצפה.
יערה ענבר היא סופרת ועוסקת בטקסטים יהודיים
