כ דור בלב, במהירות של 900 מטרים לשנייה, מטווח אפס. אף אחד לא חשב לרגע שמידור צבי יצא מזה בחיים. בלי לחץ דם, בלי דופק, בלי נשימה, הוא היה הכי קרוב שאפשר למוות. "כמות הדם שאיבדתי הייתה עצומה. הרופאים אמרו שלמעשה, הגוף היה ריק מדם", הוא מספר בסלון ביתו.
שנה בלבד עברה מאז התקרית שבה כמעט איבד את חייו. "נס רפואי", כפי שמיטב הרופאים הגדירו אותו. חדור להט, הוא מבקש להזהיר מפני האסון הבא. הוא יושב מולי ומגולל את שקרה, שלב אחר שלב. יושב בלי יכולת לקום. כתוצאה ממכת ההדף של הכדור נפגע עמוד השדרה של צבי, והוא נותר משותק מהטבור ומטה. מדי פעם הוא נע באי נוחות. מתנצל שאינו יכול להציע מים ממכונת השתייה. מתבייש לבקש ממני לקום למטבח ולהביא עוד כוס.
היד שאחזה בנשק היא הצד השני של הסיפור: החבר הכי טוב שלו, שליווה אותו שנים בפנימייה למחוננים בתיכון בויאר בירושלים. גם לצבא הם התגייסו באותו מועד. החבר לחטיבת כפיר, צבי לאיסוף קרבי ("לא כל כך אהבתי את השירות הקרבי, ואחרי הטירונות עברתי לאפסנאות"). הם מתגוררים בערים סמוכות – צבי בחולון, חברו בתל־אביב. היה רק טבעי מבחינתם לבלות עוד שבת ביחד. "ישבנו בגינה, דיברנו, צחקנו. סיפרתי לו שהייתי אמור לצאת לקורס קצינים, ובסוף החלטתי שלא. קיבלתי מהחבר'ה שפצורים לנשק, ואמרתי שאתן לו אותם. הוא נורא התלהב. הוא אהב להחזיק את הנשק, להתעסק בו. שנינו היינו צעירים יחסית בצבא, שמונה חודשים. זה שלב שאתה עוד בונה את הנשק שלך כדי ליצור 'וואסח', אבל האמת שאותי זה לא כל כך עניין. לא אהבתי את כל הפוזות האלה. מצחיק איך שגלגל מסתובב.
"הגענו אליו הביתה, ניגנו קצת על הפסנתר, ואחרי חצי שעה התיישבתי על המיטה שלו. הוא עמד מטרים ספורים מולי ודיבר. פתאום, בשנייה, בלי שהספקתי בכלל להבין, הוא שלף את הנשק מתחת למיטה, מתחת לרגליים שלי, וכיוון אותו אליי בצחוק. אפילו לא קלטתי שהנשק בחוץ, וכבר מצאתי את עצמי עם כדור בלב".
ואז מסך שחור
מדי שנה מתרחשים עשרות מקרים של פליטת כדור מכלי נשק צה"ליים. רוב האירועים האלו נגמרים בלא כלום. אחדים מסתיימים בפציעות. אחרים במוות. "המזל הוא שהכדור לא הספיק להסתובב בכל הגוף שלי", אומר צבי. "הוא פגע רק בשלושה מוקדים: בלב, בעורק הריאה ובריאה עצמה. אלו אזורים קרובים יחסית. למיטב ידיעתי, אני היחיד שהצליחו להציל אחרי פגיעה כזאת בלב. הגעתי לבית החולים עם חצי ליטר דם בגוף. מבחינה גופנית נחשבתי למת".
אתה זוכר משהו?
"הכול קרה במאית שנייה. אתה לא מספיק להבין. אני זוכר רק שבריר של רגע: את המבט, את העיניים שלו שנפתחו כשהוא פתאום קלט מה הוא עשה. זה היה הדבר האחרון שראיתי. הוא קפא, לא זז. ואז מסך שחור. אתה לא פה. אתה שם. זה נשמע הזוי, אבל ראיתי את המוות שלי מלמעלה".
למה הכוונה?
"בדיוק מעליי הייתה מין מדרגה בתקרה, והרגשתי כאילו התיישבתי עליה. ראיתי מה קורה בבית ממבט־על, ממבט של ציפור. כאילו הייתי נשר. כל המשפחה שלו הייתה בבית באותו רגע. ראיתי את אמא שלו נכנסת, שמעתי אותה צורחת. לא הבנתי כל כך מה קורה, אבל הייתה בי ידיעה שאני עובר למקום אחר עכשיו. זו הייתה חוויה באמת משונה".
אביו של צבי, יורם, הוא נהג מונית, ואמו מאירה עובדת בהסתדרות. לאחר עשר שנים של טיפולי פוריות נולדו להם הבן מידור ואחותו התאומה נדירה, המשרתת כיום בבסיס תל־השומר. על פציעתו של בנם הם התבשרו כשחזרו מבילוי משפחתי. מתחת לדירה חיכתה להם מונית, ולצידה שני חיילים. "הם לא חשבו שזה קשור אליהם", צבי מספר. "רק כשהם עלו הביתה, התקשרה אליהם קצינת נפגעים ובישרה שנפצעתי קשה, ושהמונית תיקח אותם לאיכילוב".
בהתחלה התקשו בני המשפחה להאמין. "הם לא הבינו מה קרה. אחותי אמרה: 'הרגע מידור העלה תמונות לאינסטגרם, זה היה ממש לפני כמה דקות'. היא חשבה שבטח התבלבלו. אתה אף פעם לא חושב שדבר כזה יקרה למעגל הקרוב שלך. בדרך לבית החולים הם קראו ידיעה באינטרנט: 'חייל נורה, פצוע במצב אנוש, נלחמים על חייו'. הם הבינו שכנראה מדובר במקרה שלי, אבל עדיין רצו להאמין שיש פה טעות בזיהוי. אחר כך הם סיפרו לי שבמונית הייתה שתיקה נוראית, הלם".
כשהגיעו לאיכילוב, ראו את הבן מחובר לצינורות. "בדיוק הוציאו אותי מניתוח. רק אז הם פתאום קלטו. הרופאים אמרו להם שאין לי סיכוי לעבור את השעה הקרובה. זה היה סרט. התחילו להתקשר לכל המשפחה שתגיע, חשבו לאשפז את דודה שלי, חששו שאבא שלי יחטוף התקף לב. ככה הם עברו משעה לשעה, בהמתנה, באי ודאות".
צבי מתאר את שקרה באיטיות ובפירוט, כאילו היה שם. "הרופאים אמרו להורים שלי: 'גם אם הוא יחיה, כנראה תהיה לו פגיעה מוחית. קחו בחשבון שהוא לא יהיה אותו ילד שהכרתם'. אני לא מסוגל אפילו לדמיין אותי במצב שלהם. אני ואחותי התאומה חברים טובים, קשה לי לחשוב מה עבר עליה".
עוד באותו ערב נאמר לבני המשפחה שהגיע הזמן להיפרד, והם כבר התאספו להתפלל סביב מיטתו. "אמרו שהוא ימות הלילה", מספרת האם מאירה. "אבל האמת, בתוך־תוכי ידעתי שהוא יחיה, הייתה לי הרגשה פנימית. יש לנו רב שהולך איתנו כל הדרך. מיד כשהתקשרנו אליו הוא אמר: 'אל תדאגי. תוסיפי לו את השם חי'. למחרת בבוקר הוספנו לו את השם – והוא פקח את העיניים".
אחרי 12 שעות ללא הכרה גילה צבי סימני חיים ראשונים. "עברו כמה ימים עד שהתחלתי להבין מה קורה. בהתחלה הזיכרונות היו מעורפלים, אחר כך הם התבהרו. לא זיהיתי את האנשים סביבי, את המשפחה שלי. לא ידעתי באיזו שנה אני נמצא. זה כמו לטוס למזרח, ואחר כך לא להבין לאן חזרת ומה קרה כל הזמן הזה. עברה שנה? עברו שנתיים? עד שאתה חוזר לעצמך לוקח זמן. זה לא עניין של עצבים או של דיכאון שחולף, ממש לוקח זמן. אתה לא קולט מה קורה, פתאום העולם מרגיש לא בטוח.
"לא יכולתי לאכול או לדבר, אפילו לא לשתות מים. הזינו אותי דרך זונדה. ראיתי רק את האחיות ואת החיבור של האינפוזיה. להורים שלי היה קשה עם שפת הסימנים, כל הזמן ניסו לפרש אותי. היינו מדברים דרך פתקים. ואתה מת כבר לדבר, לאכול, לצעוק ולעוף מהמקום הזה. רק לצאת החוצה ולראות אור שמש. לראות אנשים, לראות רחוב".
במשך חודש היה צבי מאושפז בטיפול נמרץ, ואחר כך הועבר למחלקת שיקום. אז עוד לא הבינו הרופאים והמשפחה כי הוא לא יחזור ללכת על רגליו. "כשקמתי מהתרדמת, אחת השאלות הראשונות שלי הייתה כמה צלקות יש לי, כמה הן גדולות. זה הדבר שהכי הטריד אותי. מבחינת הרופאים, באותו שלב לא היה מה לדבר על הגב, הרגליים. הם אמרו להוריי: קודם כול שיחיה. שיישאר צלול. אמרו שרוב הסיכויים שהטראומה תפגע בוושט ולא אוכל לאכול יותר דרך הפה, אלא רק דרך זונדה. כן, היה יכול להיות יותר גרוע", הוא נאנח. "קרו המון ניסים כדי שאחזור לחיות. אני מאמין שמישהו למעלה סידר את העניינים. בסופו של דבר, הטיפול עוזר רק מבחינה פיזית. זה כמו המשחק עם המכוניות, שצריך להזיז את המכונית האדומה. מישהו שיחק אצלי עד שבסוף הוא פילס את השביל", אומר צבי ומוסיף בחיוך: "סיפור הרואי, אה? תאמיני לי, בהוליווד אין תסריטים כאלה".
"שבת" לא מספיקה
לפני כארבעה חודשים נהרג סמ"ר שחר סטרוג, לוחם ביחידת דובדבן, כתוצאה מפליטת כדור. הירייה שהביאה למותו נורתה בחדרו בבסיס, במהלך משחקי שליפות בנשק. הוועדה שחקרה את האירוע מצאה כי ביחידה קיימת נורמה לקויה של משחקים בנשק. אבל על פי נתוני צה"ל, דובדבן לא לבד. בשנת 2017 אירעו בצבא כ־38 תקריות נשק, שכתוצאה מהן נהרג חייל אחד ושבעה נפצעו. מתחילת 2018 אירעו 11 תקריות, כשמלבד סטרוג ז"ל נפצעו שני חיילים. הנתונים מראים על ירידה דרמטית במספר פליטות הכדור בשנים האחרונות, אבל צבי, שחווה את התוצאות הקשות על בשרו, יודע היטב שהפצועים והמשפחות השכולות לא מוצאים נחמה בסטטיסטיקה. "היה לי קשה מאוד כששמעתי על מה שקרה בדובדבן, זה תפס אותי חזק. אלו מקרים שחוזרים על עצמם. מן הסתם החייל שירה לא תיאר לעצמו שזה מה שיקרה, אבל הבעיה היא שאין מספיק מודעות בנושא".
בצה"ל דווקא מדווחים על ירידה בתקריות.
"שומעים רק על האירועים שמסתיימים בצורה הגרועה ביותר, אבל אני בטוח שיש עוד המון מקרים של פליטות כדור שהיו שנייה מלהסתיים שם, וזו שנייה קריטית. נכון שצה"ל נלחם בתופעה, והמפקדים עורכים שיחות עם הלוחמים. גם אני הייתי בשיחות האלו, והנה, בסוף גם אני נפלתי בסטטיסטיקה.
"זה קורה בכל היחידות, ובכל הרמות: חיילים מרימים ומכוונים את הנשק בקלות דעת. אפילו אחותי, שעשתה טירונות 02, מעידה שזה קרה אצלם. כשהייתי בשיקום פגשתי חיילת וסיפרתי לה איך נפצעתי. היא אמרה: 'גם אני הרמתי על חברה בטירונות את הנשק, אבל ידעתי שאין כדור ואין מחסנית'. אנשים חושבים שאם הם יכוונו נשק אל חבר שלהם כשבית הבליעה נקי ויש תותב שמונע פליטת כדור, אז זה בסדר גמור, לא יקרה שום דבר. גם החבר שירה בי היה בטוח, גם הוא לא הפעיל שיקול דעת, אלא פעל במחשבה מטומטמת, שעלתה המון לי ולו. אני באמת מבקש: אל תרימו נשק בשביל ריגוש של שנייה וחצי. זה לא שווה את הסיכון".
ביחידה שלך היו עוד תקריות נשק?
"בטח. בטירונות אנשים קיבלו בגלל זה שבתות על ימין ועל שמאל, ואני אשכרה לא הבנתי אז מה הקטע. כשמישהו הלשין על כמה חיילים ששיחקו בנשק, חשבתי שהוא פשוט מטומטם. גם היום אני לא חושב שצריך להלשין, אבל צריך לבוא ולדבר איתם, להסביר להם את הבעיה. אם הם יקבלו שבת הם אמנם יתבאסו, אבל כל עוד לא יבינו עד הסוף איפה הם טעו, הם יעשו את זה שוב".
אתה חושב שצה"ל לא עושה מספיק כדי למנוע אירועים כאלה?
"חוזרים על המסר שוב ושוב, מעין מנטרה כזאת, ואין לך כוח לשמוע על זה. האמירות נשארות באוויר, עוברות לידך. כמו אזהרות לפני טיול שנתי, 'תביאו שני ליטר מים'. לא גורמים לחיילים להבין באמת את המשמעות וההשלכות. מדברים על 'חוקים שנכתבו בדם', אבל בטירונות עוד לא הבנתי שהם באמת נכתבים בדם. בדם שלי".
קודם להבריא, אחר כך לסלוח
על החבר שירה בו נגזרו 13 חודשי מאסר. יש שיגידו שהעונש קל מדי, אבל את צבי זה לרגע לא הטריד. ההסתכלות שלו על אותו חבר היא מורכבת. הוא לא שוכח לרגע של מי היד שאחזה בנשק, אבל גם לא נוטר טינה. מנסה להתמקד בשיקום שלו עצמו. "הפרקליט הצבאי דחף שאשתף פעולה עם התביעה כדי להחמיר את העונש. ביקש שאגיש תצהיר, שאתאר את ההשפעות של הפציעה על מצבי הבריאותי והנפשי, כדי שזה יהיה שיקול בגזר הדין. אני לא הסכמתי לעשות דבר מלבד לתת עדות. אפילו לא הגעתי למשפט.
"אני לא שופט בבית הדין הצבאי, וזה לא התפקיד שלי להחליט כמה זמן הוא ישב בכלא. זה גם לא משנה לי. אם הוא ישב יותר זמן, זה מה שיחזיר לי את הרגליים? איך זה יעזור לי? העונש האמיתי הוא לא הכלא, אלא מה שאותו אדם לוקח איתו מהאירוע הזה הלאה. הטראומה שקרתה לשנינו. הוא לא תכנן את מה שקרה, ולכן זה לא מגיע לו. אני לא חושב שיוקל לי אם הוא יסבול. יש אנשים שמאמינים שברגע שמישהו סובל במקביל אליך, אתה סובל פחות. בעיניי אין בכך שום נחמה".
אולי הם מחפשים תחושת צדק.
"צדק לא נמדד בסבל. משמעות הצדק בעיניי היא לנסות למגר את התופעה. שמי שעשה טעות כזו יבין וינסה לשנות לחיילים אחרים את התודעה".
אתה כועס עליו?
"אני חושב שהוא קצת מסכן, אבל אני עדיין כועס מאוד. הוא לקח לידיים את החיים של בנאדם אחר, זה חוסר אחריות משווע. אפילו לא הספקתי להגיד לו 'תוריד את הנשק, מה אתה עושה'. זה קרה כל כך מהר שלא יכולתי להגיב, הייתי חסר אונים באותה שנייה. אז כן, בטח, אני כועס על זה שהוא דפק לשנינו את החיים.
"הפרקליטות אמרה לי שבגלל שלא שיתפתי פעולה, במקום עונש של שנה וחצי במאסר הם עשו עסקת טיעון של שנה וחודש עם תנאים מחמירים. אחד מהם היה העברת תשלום בסך 8,000 שקלים ממנו אליי. מבחינתי זאת הייתה בדיחה. קודם כול, זה סכום חסר משמעות, אפילו מביך. בטח אל מול מה שקרה. אי אפשר למדוד את הפגיעה הזו בכסף. מעבר לכך, הוא אמנם זה שירה בי, אבל לא הוא ישלם את הסכום, אלא ההורים שלו. הם אלו שטיפלו בי ברגעים הראשונים, למה אני צריך לקחת מהם כסף?"
בחודש מארס השנה, תשעה חודשים לאחר שנשלח לכלא, שלח אליו החבר הודעה וביקש להיפגש. כך נודע לצבי על שחרורו המוקדם, ארבעה חודשים לפני התאריך המיועד. "ניכו לו שליש על התנהגות טובה. הופתעתי מאוד, לא הכנתי את עצמי למפגש איתו. זה נחת עליי בבום. חשבתי שלפני יולי לא אראה אותו בחוץ".
אתה מעוניין לפגוש אותו?
"כשקיבלתי את ההודעה רציתי להיפגש מיד, כבר באותו ערב. אמרתי לו שזה לא ירפה ממני עד שאדבר איתו, אבל הוא לא היה יכול להיפגש באותו זמן. ואז הבנתי שלא כדאי שאפעל ממקום אימפולסיבי, ושאני צריך זמן לחשוב על זה. הייתי מבולבל, לא ידעתי איך להגיב ואם אני בכלל רוצה את המפגש. הוא אמר שהוא מבין שזה קצת מוקדם, והוא יכבד כל החלטה שלי. במשך תקופה ארוכה השארתי את זה על אש קטנה, חישבתי יתרונות וחסרונות, לא הרגשתי מספיק מוכן. בכל שבוע דחיתי את הפגישה לשבוע הבא".
כחודש אחרי הריאיון אני משוחחת שוב עם צבי, והוא מספר לי שנפגש עם החבר. "תפנית בעלילה", הוא אומר בחצי הומור. "לפני כשבועיים הייתה לנו שבת מחזור, וידעתי שכדי למנוע מבוכה כדאי שניפגש קודם, ליישר את ההדורים ולסגור את הקצוות. במשך ארבע שעות ישבנו ודיברנו על הכול. הוא סיפר לי על התקופה בכלא, אני סיפרתי על הפציעה והשיקום. רציתי לשמוע אותו, להבין מה עבר עליו, מה קרה בשניות שאחרי התקרית. לקבל מענה לשאלות לא פתורות. שנינו עברנו המון בשנה הזאת, וכל אחד פרק את אשר על ליבו. הסברתי שמבחינתי לא נחזור להיות חברים, ושיחד עם זה, אין בי שנאה כלפיו".
אתה מסוגל לסלוח?
"לא בזמן הקרוב. עד שאחזור ללכת על הרגליים, אני לא באמת יכול לסלוח על דבר כזה. אם הייתי נפצע בגלל טעות תמימה, נגיד במהלך ניקוי הנשק, סביר להניח שהייתי מגיב אחרת. אבל הייתה לו אחריות למעשה שלו. בנסיבות האלו אני לא יכול לעבור הלאה בקלות. הרגליים הן תזכורת יומיומית למה שקרה, וכל עוד אני באמצע תהליך השיקום, זה הרבה יותר קשה".
"סליחה שאני מתערבת", אומרת האם מאירה, "אבל מידור גם קצת אשם. זו הרי לא הפעם הראשונה שאותו חבר שיחק בנשק לידו. אם מידור היה מציב לו גבולות, או אומר לנו ומתריע על כך, אולי היינו מדברים עם הבחור והאירוע היה נמנע".
היא משוכנעת שהעונש שניתן לחבר היורה אינו ראוי ואינו מספק. "משחקים בנשק הם ניסיון לרצח. הילד שלי כמעט מת, כבר קראו לנו לזהות את הגופה. ומי שירה בו יושב רק תשעה חודשים? הצבא עושה צחוק! אם העונש היה חמש שנים לפחות, החייל היה חושב פעמיים לפני שהוא נוגע בנשק".
"זה נכון שהוא היה ידוע כאחד שמשחק בנשק, שמתלהב מה'בייבי' שלו", אומר בנה. "תמיד ניסיתי לשים גבולות ודאגתי להתרחק מההתעסקות הזו, אבל אין ספק שהייתי יכול להיות נחרץ יותר. סמכתי עליו יותר מדי, מה שהתברר כטעות. אבל בואי נאמר שיש לו ולי מזל שהוא לא הרג אותי. אחרת הוא היה יושב יותר זמן".
מאירה: "ואז מה? הוא היה מקבל עוד שנה? אין הרתעה בצה"ל, לא יעזור בית דין. החייל הזה היה אחרי שירות של כמעט שנה בכפיר, לא יומיים בצבא, והוא השאיר לי את הילד משותק. אנחנו בהלם מזה שמידור בכלל חי. שהנזק הוא רק ברגליים. את יודעת מה זה חור בריאה, בלב? אף אחד לא ניצל מדברים כאלה. זה היה יכול גם להיגמר אחרת. אני לא יודעת אם אסלח לילד ההוא אי פעם. עברנו ימים נוראים, היה המון תסכול. לא ישנו ימים ולילות. שנה לא עבדנו, היינו צמודים למידור ולא הייתה הכנסה. נכון שהיום המצב הרבה יותר טוב, ברוך השם. אנחנו מנסים לחזור לשגרה. אבל למשך תקופה הוא הפך את החיים שלנו לגיהנום. למה להרוס משפחה במשחק מיותר?"
צבי מסרב לאמץ את הגישה הזאת: "תאמיני לי שמה שהוא עובר מבחינה נפשית, הנזק הכלכלי שהוא גרם להורים שלו סביב המשפט, ובמיוחד המצב שלי – זה העונש הכי גדול שהוא יכול לקבל".
אמו נאנחת. מקשיבה, לא משתכנעת. "הבן שלי, יש לו לב טוב מאוד". רק אחרי הריאיון, כשניחוחות של שניצל עולים מהמטבח ומאירה מזמינה אותנו לארוחת צהריים, עולה בה מחשבת נחמה: "אני רואה אותו מתחתן ומביא לנו נכדים. רק אז אולי אצליח לסלוח".
ניסים קטנים יותר
את ימות השבוע מעביר צבי בטיפולים במחלקת השיקום של תל־השומר ובפעילויות בבית הלוחם. "הלו"ז שלי צפוף. שגרת החיים משתנה ב־180 מעלות. בגילי הייתי אמור להיות בבסיס, לצעוק 'עד מתי', ופתאום אני מוצא את עצמי טובע בעניינים בירוקרטיים".
בין לבין הוא משתדל לצאת לבלות עם חברים, דבר שקודם היה מובן מאליו, וכיום מצריך חשיבה מראש. "הספונטניות פוחתת, אין ספק. אהבתי לטייל בעיר העתיקה בירושלים, אבל פתאום אני מוצא את עצמי שואל – רגע, האזור נגיש? לא מזמן יצאתי לאכול במושבה הגרמנית בירושלים והייתי חייב להתפנות, אבל בכל המושבה לא מצאתי שירותים נגישים. או שהם היו בקומה השנייה, או שהתאים היו קטנטנים. בעלי העסקים יוצאים ידי חובה כדי שלא יתבעו אותם, אבל לא באמת מנגישים באופן פרקטי".
גם לתשומת הלב שגורר מצבו הפיזי הוא עדיין מנסה להתרגל: "לא מזמן הייתי במלון ונכנסתי למים בכיסא מיוחד של נכים. אני יושב על הכיסא, וכולם מסתכלים עליי: יש אטרקציה. הנה נכה שיושב על כיסא במים. מצאתי את עצמי באור הזרקורים. אני מבין אותם, גם אני הייתי מסתכל. אנשים מתבוננים מסקרנות, מרחמים או מאמפתיה. אני לא יכול להסיט להם את המבט, אבל ברור שזה מעמיד אותי בסיטואציה מאוד לא נעימה".
למה אתה הכי מתגעגע?
"בעיקר לרגעים הקטנים והפשוטים שלי עם עצמי. יש איתי עוזר צמוד, אבל לפעמים אני מבקש להיות לבד. מגיל 14 אני בפנימייה, ואני רגיל להיות עצמאי. היום אני תלוי באחרים, וזה מה שהכי קשה לי. פעם הייתי יוצא עם האוטו מתי שאני רוצה, חוזר באמצע הלילה והולך להתקלח. דברים פשוטים, אפילו סתמיים. ופתאום אתה מוצא את עצמך בכיסא גלגלים, ולא שולט על המון דברים. יש אנשים מדהימים שלא נותנים למגבלה שלהם הרבה משקל, ועושים דברים מטורפים. זה ראוי להערכה, אבל אני גם מזכיר לעצמי שבסדר שלוקח לי זמן. זה לא מגיע בתוך יום־יומיים. אני משתדל להיות אופטימי, כי אני מאמין שזה הכרחי כדי להבריא. לדעתי הגוף והנפש עובדים בשיתוף פעולה מוחלט. יש יחסי גומלין, והנפש מכתיבה את הקצב".
הוא מאמין שיום אחד יצליח שוב ללכת על רגליו. "עם קצב התפתחות הטכנולוגיה הרפואית, זה בהחלט יכול לקרות. אני קורא על הנושא המון. אין טיפול שהוכח כיעיל לפגיעות מהסוג שלי, אבל אני הולך למגוון רופאים ובודק המון אופציות. יש אינספור סיפורי ניסים, ואצלי כבר קרה הנס הכי גדול כשנשארתי בחיים. הסיכוי שאשרוד היה נמוך יותר מהסיכוי שלי עכשיו לחזור ללכת. אנשים כבר לקחו יום חופש להלוויה שלי. אם זה קרה, גם הנס הקטן יותר יקרה.
"מתסכל למצוא את עצמך בכיסא גלגלים. יש אנשים מדהימים שלא נותנים למגבלה שלהם הרבה משקל, ועושים דברים מטורפים. זה ראוי להערכה, אבל אני מזכיר לעצמי שבסדר שלוקח לי זמן. זה לא תוך יום-יומיים. אני משתדל להיות אופטימי, כי אני מאמין שזה הכרחי כדי להבריא"
"אנשים ריאליים יכולים להגיד שאני מרחף באוויר, אבל אני מוכרח לשמור על הקו הזה דווקא כי אני ריאלי. ולא שאין לי רגעים אחרים – זה תופס אותי בכל מקום, כמו עכשיו: אני רוצה להציע לך לשתות, אבל מוצא את עצמי מבקש ממך מים".
חשוב לו לתרום למניעת אסונות כמו זה שאירע לו. "אני לא רוצה שאנשים ישמעו את הסיפור ויגידו 'אוי, איזה מסכן'. כי אז הם עדיין לא יבינו שגם הם יכולים להיות חלק מהסטטיסטיקה, שגם הם יכולים ליפול. אני מתכנן לצאת להרצאות ולדבר על הנושא. קשה לי לחשוף את הסיפור האישי שלי, אני פחות אוהב לראות את עצמי באור הזרקורים, אבל אני מוכן לשלם את המחיר כדי למנוע את המקרה הבא.
"כששמעתי על הירי בדובדבן, אפילו כעסתי קצת על עצמי – איך לא דיברתי על זה קודם. אז אולי אם חיילים ישמעו אותי, אוכל למנוע מקרים כאלה. כי יהיו מקרים נוספים, השאלה היא רק מתי ואיפה, ומה תהיה מידת הנזק. כבר הזמינו אותי לדבר בבסיסי צבא, אבל הכי חשוב לי להגיע לבתי ספר תיכוניים. לדבר עם צעירים לפני הגיוס, לפני שהם מתלהבים מהנשק. אם יסבירו מראש מה מותר ומה אסור, מהם גבולות ההיגיון, חיילים לא יניחו אצבע על ההדק בקלות כזאת".
רס"ן עו"ד מירב הרשקוביץ ורס"ן עו"ד אורן ליבר, סנגוריו של החייל היורה, מסרו לנו בתגובה: "החייל לקח אחריות מלאה כבר מראשית החקירה והביע חרטה עמוקה על שפגע בחברו הטוב. כפי שמסר לבית הדין ולחייל, כל מה שהוא מבקש זה שחברו יחלים, והוא מתפלל לכך בכל יום".
