אברכים חסרי מנוח: הכירו את דור ה-Y החרדי

יהודה אדלר מופיע לפגישה במכנסי ג'ינס שחורים משופשפים וחולצה לבנה של תלמיד ישיבה. "כמעט יצאתי בטי־שירט", הוא מודה כשאני תוהה לגבי השילוב הזה. "אשתי, שבדיוק נמנמה בחדר, ראתה אותי ואמרה: 'מה, ככה אתה יוצא?'. אמרתי לה שלא רציתי להעיר אותה, כי היא עובדת קשה. ואז היא קמה, במסירות נפש גיהצה לי חולצה, וביקשה ממני שאחליף מיד גם את המכנסיים. אמרתי לה שלזה כבר אין לי כוח, ויצאתי".

אם תרצו, אלו פניו של דור ה־Y החרדי. הנשים עדיין מופקדות על גיהוץ חולצות, הגברים מצידם נזהרים לא להעיר אותן. זה דור שבו הבעל משתדל ללכת לשיעורים פה ושם, אבל לא יהסס לענות באמצע השיעור למסרון מהאישה, שמתלוננת שהיא בדיכאון כי הם לא מבלים מספיק. מאוחר יותר הם יצאו למסעדת שף שלאחרונה הפכה לכשרה למהדרין, ואולי גם יצפו יחד בטלפון שאינו כשר למהדרין בעוד פרק מהסדרה האהובה על שניהם.

תיאורים אלו ואחרים מופיעים בספרו החדש של אדלר, "אוי ויי" (הוצאה עצמית), שמנסה לנסח את המאפיינים האנתרופולוגיים של דור ה־Y החרדי – מקבילו של דור ה־Y האוניברסלי, ילידי שנות השמונים עד תחילת המילניום, שגדלו לתוך עידן ההאצה הטכנולוגית. הרעיון לכתיבת הספר על צעירים חרדים נולד בעקבות פגישה אקראית באוטובוס עם אברך מבוגר משכונת ילדותו. "כמו שני יהודים טובים, התחלנו לדבר על כל מי שאנחנו מכירים. הוא סיפר לי על הבן שלו, שנסע לטייל בניו־יורק והיום לומד מדעי המחשב במכון לב. לפי הטון והמבט שלו הבנתי מה עובר לו בראש: הבן לא הולך בדיוק במסלול שתכנן בשבילו – ללמוד בישיבות נחשבות ולמצוא אישה טובה ממשפחה טובה, עדיף עם דירה. אני מכיר את המבט הזה, ראיתי אותו על הפנים של כל כך הרבה הורים – ויותר מזה ראיתי את ההשתקפות שלו על הפנים של הילדים שלהם. בצבא, בלימודים או בשוק העבודה, כל הזמן הם חושבים: אכזבנו את ההורים שלנו.

"אותו אב סיפר לי שהוא מוטרד מכך שהבן שלו יתקשה למצוא אישה. 'הוא צריך מישהי מיוחדת, נישה. אין הרבה בחורות שמחפשות בחור שירד מהדרך ולומד לתואר'. זה הצחיק אותי. אמרתי לו בטון הכי מתנשא שיכולתי לגייס: בעולם הפרסום יש שיטה שנקראת 'דרך המנכ"ל', והיא אומרת דבר פשוט מאוד. אם מנכ"ל של חברה שם אצלך תקציב פרסום, אתה חייב לקנות כמה שיותר שלטי חוצות שנמצאים במסלול שלו מהבית לעבודה כל בוקר, וגם לשלוח את הפרסומים למשפחה ולחברים שלו. ככה המנכ"ל בטוח שהקמפיין מצליח, גם אם הוא נכשל לגמרי. אותו דבר עם הבן שלך, אמרתי לו. אתה חושב מנקודת מבט אברכית, אבל הבן שלך הוא 'המוצר' היום עבור בנות חרדיות איכותיות. הן בדיוק מחפשות את ההוא שהלך ועשה תואר. נמאס להן כבר לפרנס אברכים".

המפגש הזה ושיחות נוספות הביאו אותו למחשבה שצריך להנגיש את ערכי הדור החרדי הצעיר לעולם הפרסום, שמנסה תמיד לפלח ולאפיין קהלי יעד. "התחלתי לקרוא ספרים על דור ה־Y החילוני וספרות על פרסום. כל עולם השיווק הולך היום לכיוונים מגזריים: פרסום לעולם הערבי, פרסום לנשים. אבל עם הדור הזה לא יודעים להתמודד, גם לא במשרדים הוותיקים שפונים לציבור החרדי. קראתי לא מזמן מחקר שהראה שרק בשנה האחרונה הצטרפו לפייסבוק 90 אלף חרדים – כעשירית מהמגזר. זו כמות מטורפת, ואף אחד לא יודע להגדיר אותם. 'חרד"קים' או 'שבאבניקים' זו כבר לא הגדרה שמספיקה".

בדרך כלל מאפיינים את הזרמים הפנימיים בציבור החרדי לפי הרבנים שמובילים אותם. מי הרבנים של דור ה־Y? יש לו רבנים?
"אנחנו מכתירים לעצמנו את גדולי הדור שלנו. זוג חרדי שמגיע לשכונה שלי מתקשר ושואל 'מי הרב פה בראש' – כלומר, אחד שאפשר לגשת אליו עם שאלות, והוא יענה לך לעניין. היום נוצרות קהילות קטנות שהן פחות סביב זרם מסוים, ובראשן לא נמצאים גדולי דור אלא רבני שכונות. המחשבה היא – לא מעניין אותי מה האליטה אומרת, אני הולך לשאול את הרב שאיתי ביומיום. אז הם הוציאו עוד מכתב? בסדר, אקרא על זה באתר כיכר השבת".

ישיבות פלאפל

אדלר, 27, הוא איש קריאייטיב ויועץ למשרדי פרסום במקצועו. הוא מתגורר בפתח־תקווה, נשוי למרים, עוזרת מרדים בחדר ניתוח, ואב לדרור, שהוא מכנה "דור ה־Z החרדי". המשפחה שבה גדל משתייכת לזרם הליטאי, עם צד אמריקני. את נעוריו העביר אדלר במגוון מוסדות חינוך, ובהם ישיבה תיכונית חרדית בבית־שמש. "ההורים שלי קלטו שאני לא מסתדר עם לימודי תורה גבוהים", הוא מספר. אחר כך ניסה את מזלו בישיבה חרדית רגילה, "בית שמואל" בירושלים. "ביום הייתי לומד ובלילה יורד לעיר. בבוקר ירושלים של מעלה, בערב ירושלים של מטה. בהמשך טיילתי בכמה 'ישיבות פלאפל' – מוסדות שתלמידיהם חצי יום יושבים בפלאפל וחצי יום עובדים בו. ישיבות סוג ב' שנועדו להבטיח שלפחות תישאר בעולם החרדי. כשאבא שלי הבין שזה לא הולך, הוא העדיף שאלך לצבא".

אדלר התגייס לגדוד הנח"ל החרדי "נצח יהודה", ולאחר השחרור פנה ללימודי פרסום ב"בצפר". "החלטתי להיות איש קריאייטיב טוב", הוא מסביר את הבחירה הלא־שגרתית. את הגיגיו על המגזר הוא פרסם בתחילה בבלוג "מה וזה", ובהמשך הם התפתחו לספר. העובדה שבחור כמוהו שולח ידו בכתיבה בהחלט לא הייתה מובנת מאליה. "עד גיל 12 לא ידעתי לכתוב בכלל. עד היום יש לי טעויות כתיב, ואני מבהיר את זה מראש בשיחות עם לקוחות. יש עורכת שעוברת על כל דבר שאני שולח. קשה להרגיש לפעמים עילג כשאתה בכלל לא כזה. אתה אפילו מרגיש טמבל. יש יוצאים בשאלה שהגישו עתירה נגד המדינה על כך שלא זכו ללימודי ליב"ה.

"שלוש־ארבע פעמים ניסיתי להשלים בגרויות, לפני הצבא וגם אחרי, באקסטרני. הלכתי ל'מכון אילן' שפתח פיילוט לבחורים חרדים, והיה אפשר לצאת בערב מהישיבה וללמוד שם. עשיתי בגרות בספרות, והתאהבתי בכתיבה. הייתי מטייל בירושלים, יושב על הגגות, צופה באנשים וכותב. פתאום נפתח בפניי עולם חדש. כך יצרתי ממש היכרות רגשית עם הציבור שלי".

אחרי שהתחתן, הוא חבר לקהילה פתח־תקוואית קטנה של צעירים חרדים שיושבים פחות או יותר באותו מקום בספקטרום המגזרי. "הדבר הראשון שעשיתי כשעברנו לפתח־תקווה היה 'להתחיל' עם זוגות בסופר ולהזמין אותם לארוחות שבת אצלנו. הרגשנו כל כך בודדים. אתה עובד כל השבוע ולא פוגש אנשים, חוץ מכמה דקות בבית הכנסת. ואז אתה מזמין זוג עוד זוג, ופתאום מגלה שגם הם מתמודדים עם אותן בעיות – פרנסה, זוגיות, חינוך הילדים. יום אחד סיפרתי בשכונה שאני רוצה לפתוח קורס באנגלית, ושאלתי אם יש מתעניינים. אנשים קפצו על זה. רק תארגן משהו, שתהיה טיפה קהילתיות".

"בינה מלאכותית של שדכן עדיין לא הומצאה, אבל תחום ההיכרות עובר דיגיטציה ואופטימיזציה לקיצור התהליך, וכדי לתת לבחור ולבחורה להחליט בעצמם. יש אתר שבו המועמד לשידוך או האמא הפולנייה שלו מעלים את הפרטים ועונים על סדרת שאלות, ומאגר של שדכנים ושדכניות מקבל את המידע. כאשר אחד מהשדכנים מוצא התאמה, הוא קובע פגישות עם המיועדים"

שאיפה לקהילתיות מאפיינת את דור ה־Y החרדי?
"זה דומה מאוד לבני דור ה־Y החילוני, שמחפשים את קבוצת השייכות הקטנה שלהם. כשאני מגיע למשרדי פרסום ואומר להם 'דור ה־Y החרדי', אני שומע את האסימון נופל. הם בעצם נמצאים באותו 'מוד'. נכון שלזוג צעיר חרדי יש בבית ילד, אבל זה לא משנה, כי אחרי שמרדימים אותו גם הם רוצים לצאת לאיזו הופעה או ארוחה נחמדה. במשך תקופה מסוימת כתבתי ביקורת מסעדות, והייתי מקבל טלפונים מחברים – 'יהודה, אני צריך המלצה, אשתי ואני חייבים לצאת'. אמרתי לעצמי, אוקיי, בטח הוא שוב הגיע מאוחר הביתה וצריך להרגיע אותה. זה מצב קלאסי של דור ה־Y".

הדור הזה, אומר אלדר באחת האבחנות המעניינות שלו, אינו בהכרח מרדן כפי שנהוג לחשוב. "החרדיות היא זו שהשתנתה, לא אנחנו. בעבר היו חרדים שעבדו, אנשי פא"י. הסבא של החרדי הממוצע לא היה רב. יש חזרה אל דור הסבים שלנו – אנשי עבודה שהשקיעו שעה־שעתיים ביום בלימוד תורה, וכנראה לא היה מפריע להם ללכת לפלוגה חרדית בצבא. זו דווקא תנועה אחורה. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, רק במכנסיים יפים יותר".

עוקף ומשתף

בעוד הדור הצעיר החרדי יוצא לגיחות אל העולם שבחוץ, גם העולם מצידו התחיל לגלות סקרנות כלפי השכנים. עוד ועוד סדרות שעוסקות בחרדים הגיעו בשנים האחרונות אל המסך הקטן, ובניגוד לעבר, החרדי ה"מעניין" בעיניים חילוניות הוא כבר לא רק זה שחוטא, אלא גם זה שנלחם על מקומו בתוך המגזר ודורש שינוי מבפנים. כך עקיבא מ"שטיסל", כך ממורמרי השידוכים שפונים לאמנון לוי, כך המתגייסים שהופיעו בדרמה "כיפת ברזל", וכך גם ארבעת תלמידי הישיבה כוכבי הסדרה "שבאבניקים".

"הציבור החרדי הוא סקסי, ומכאן למשל האובססיה של אמנון לוי כלפיו", אומר אדלר. "זה משהו מסעיר שמסתתר מאחורי פרגוד. הדבר המדהים הוא שחלק מהתרחישים שמתוארים בסדרות האלו, מגיעים לבסוף גם למציאות. הבחורים בישיבת 'חברון' עשו בחודש שעבר מרד נגד ראשי הישיבה: אלף תלמידים סירבו להיכנס לבית המדרש, והרבנים נאלצו להפסיק למסור שיעורים. אנשים צחקו, כי זה נראה בדיוק כמו סצנה מהסדרה שבאבניקים.

"ואז אתה מבין שכן, אפילו הבחורים של חברון הם דור Y ויש להם דרישות. הם אמרו: אם אנחנו יושבים ולומדים, תנו לנו תנאים הולמים. הם דרשו יותר שעות של מים חמים במקלחת, כאילו מדובר בתוכנית האח הגדול. והם גם עושים חשבונות לראש הישיבה – רוצים לדעת לאיפה הולך הכסף של התורמים. זה סטייט־אוף־מיינד שפעם קראו לו חוצפה. אבל כמו שבחוץ אנשים עוברים מקום עבודה כשלא מתאים להם, גם אצל דור ה־Y החרדי – אם לא טוב לי בישיבה הזאת, אני אעבור".

איך הגיבו במגזר לסדרה שבאבניקים?
"בשבילי זה היה כמו שהסדרה 'חברים' תפגוש את העולם שלי. היה כיף לראות את זה. היו הרבה קטעים שגרמו לי להגיד – 'היי, זה אני'. הסדרה הזו גם נגעה בנקודות של הגזענות כלפי ספרדים. נראה לאן תלך העונה השנייה, זה מה שמעניין את כולם".

אתה חושב שהשבאבניקים מהסדרה הם ייצוג מדויק של דור ה־Y החרדי?
"כמו שאמרתי, המרד בסדרה הוא אותו מרד שפרץ בחברון, פאר הישיבות הליטאיות. מבחינתי זה היה מעין מהלך השקה לספר שלי, אם כי אני לא יודע אם מה שקרה שם שינה או הזיז במשהו את המחוג".

גם שטיסל עוררה הזדהות?
"גם היא באותה קטגוריה של סדרה שתופסת ניואנסים קטנים, וכיף לראות אותה על המסך. החרדים שצופים בה לוקחים אותה בעירבון מוגבל. מצד אחד הם נהנים לראות את עצמם, ומצד שני תמיד יהיו אלה שיתלוננו – 'למה מציגים אותנו ככה', 'זה לא מדויק ולא אמין', 'איך הם מערבבים בין חסידים לליטאים', ואפילו 'איך הם מעיזים'. לוקחים הכול מאוד אישי, אבל בסוף אתה רואה שמושפעים מהסדרה. אתה יושב במשרד עם לקוח, חסיד, ובלי להתכוון יוצא לו 'רשעים ארורים'. הם אפילו לא קולטים שזה נכנס להם לסלנג".

איפה מצליחים לצפות בסדרות האלה, בעולם שאין בו טלוויזיה והאינטרנט מסונן?
"בטלפון, בטלגרם. יש שיטה חרדית לשיתוף קבצים: אחד פותח חשבון ג'ימייל ויש לו 15 ג'יגה. הוא מעלה לשם קבצים ומשתף את הכתובות של כולם. החסימות בטלפונים הכשרים לא חוסמות את ג'ימייל. איכשהו מצליחים לעקוף אותן כדי שהקבצים יעברו גם בוואטסאפ. ככה אתה רואה זוג חרדי יושב עם הסמארטפון הקטן וצופה בשטיסל. בכלל, אם תבואי לספרייה באוניברסיטה העברית, תראי את כל החרדים שבאים לצפות שם בסרטים. או שתגיעי לאינטרנט קפה, ותראי נשים חסידיות יושבות ומזמינות לילדים בגדים מ'נקסט'".

היחס לציבור החרדי משתנה גם בעזרת אושיות מהמגזר שהחליטו לצאת מאזור הנוחות ולהשמיע את דברם בקהל החילוני. הבולט שבהם הוא מלך זילברשלג, אושיית רשת ומגיש בדיגיטל של תאגיד השידור "כאן". בעיני רבים נחשב זילברשלג לפני הדור החרדי החדש; מאידך גיסא, גם ילדים חילונים עוצרים אותו ברחוב לסלפי. "יש לו חן של יהודי מהשטיבל", אומר אדלר. "איך אומרים במאה־שערים על ילדים מתוקים: כשהם קטנים אתה רוצה לאכול אותם, כשהם גדלים אתה מצטער שלא אכלת אותם כשהיו קטנים. אז הוא כאילו יצא מתמונה, מפרסומת לצ'ולנט יהודי במאה ה־19. וזה מקסים, אותי זה אפילו מרגש. אין ספק שהוא מייצג את דור ה־Y, אבל המגזר החרדי כמובן חצוי בעמדותיו לגביו".

למה?
"הוא נכנס לתודעה הציבורית בגיל 19, עם יד מהירה על המקלדת. העולם הזה בלע אותו והוא בלע את העולם. אם הייתי משדך לו את הבת שלי? אני חושב שלא. לדעתי הוא היה יכול לייצג את הציבור החרדי הרבה יותר

בכבוד. ועם זאת, הוא מוציא מאיתנו משהו. אגב, אם הוא היה נשוי אין לי ספק שהכול היה נראה מעודן יותר. רוב בני דור ה־Y החרדים משתנים אחרי הנישואין, כשהם מרגישים בטוחים במקום שלהם, ואז המהלך גם בשל ומבוקר. כשצועדים יחד, המהלכים שקולים ומדודים הרבה יותר".

יחי פורצי הגדר

אחת ההגדרות שבעזרתן תוחם אדלר את הדור שלו, היא "אלו שהיו ילדים כשהרב שך נפטר". לשאלה מה הייתה המשמעות של הרב אלעזר מנחם שך עבורו, הוא עונה: "בשבילי הוא היה המנהיג החרדי האחרון. הייתי בלוויה שלו, ואני זוכר כמה היא השפיעה עליי. שנים אחר כך הייתי קם בשתיים בלילה וצופה ביוטיוב ב'נאום השפנים' שלו. הוא היה מנהיג, לא רק רב, ומרגע שהסתלק אף אחד לא תפס את ההנהגה כפי שהוא עשה. בפוניבז' של היום רבים כמו ילדים. יכול להיות שאני קצת מקל ראש ברבנים קדושים כמו הרב אהרן שטיינמן זצ"ל והרב חיים קנייבסקי, אבל לא היה מישהו כמוהו שהבין את הדור".

הגדרה אחרת שניסחת היא "אלה שהוריהם ניצחו במלחמה מול הטלוויזיה, אבל הפסידו במלחמה מול האינטרנט". מה גורם לך להכריז על הפסד במערכה?
"שמעתי סיפורים על אנשים ממאה־שערים שמתעסקים במניות, ויש להם חדרון עם מחשב. הם מגיעים לשם, פותחים את הדלת שכולם יראו מה הם עושים ולא יהיה 'ייחוד' עם המחשב, משחקים במניות ויוצאים. ארבע שעות ביום זה מה שהם עושים. אז הרבנים ניצחו את הטלוויזיה, והיום אין חרדי שיש לו טלוויזיה פרופר בסלון. אבל המלחמה על האינטרנט אבודה, כי לסלולרי אין נראות בולטת כמו לטלוויזיה. גם אם מצווים להחזיק רק מכשיר טלפון כשר, לחרדי שמעוניין במכשיר אחר יהיו שני כיסים, אחד לכשר ואחד לרגיל".

ולא חטפתם הלם תרבות, עם כל הקליטה המסחררת הזאת של סממני הקדמה?
"כולנו מתמודדים עם הקדמה. אני מתמודד איתה במקצוע שלי יום־יום. לקוחה שולחת לי שאלה באמצע הלילה, לגיטימי או לא? בשבילה כן, אבל אשתי אומרת שלא. אז קובעים כל מיני כללים. יש אתר בשם 'אקשיבה', שמיועד לכך בדיוק. כל שאלה שמופיעה שם מייצגת התלבטויות שעולות היום: 'בעלי לא מתייחס אליי, הוא כל היום בסלולרי'. או שאלות לגבי שידוכין – 'אני רוצה בעל אברך אבל לא מוצאת אף אחד שמתאים לי, כי אני רוצה גם לבלות וליהנות'.

"אגב, מי שהובילה את השינוי היא האישה החרדית. היא יצאה לעבוד, נפתחה לעולם, וכשהיא מגיעה למקום העבודה החילוני כבר לא נעים לה להופיע בבוקר עם השמאטע על הראש, אז היא מתחילה להתעניין באופנה ובסטיילינג. כדי לדעת מה משתנה במרכז החברה, צריך ללכת לקצוות. כשצצות יותר ויותר נשים חרדיות שהמקצוע שלהן הוא דוגמנות, אתה מבין שמשהו גדול השתנה. יש כמה חרדיות שחשבונות האינסטגרם והפייסבוק שלהן לא היו מביישים אף דוגמנית חילונית: בתיה שיף, סול שוורץ, פייגי יורוביץ והרשימה עוד ארוכה".

ויש גם מה שאדלר מכנה בספרו "הטינדר החרדי". "במשך כל תולדות הציבור החרדי, מקצוע השדכנות עבד נפלא. היום זה השתנה: פתאום הורים כבר לא רוצים לקבל את הפרטים בטלפון, אלא מבקשים שישלחו להם קורות חיים במייל מסודר, עם מספרי טלפון להמלצות, ממש כמו בריאיון עבודה. אם שידוך הוא תהליך טכני נטול רומנטיקה, אז שיהיה עד הסוף. גם דרישה לקבל תמונה לפני שנפגשים כבר לא נשמעת מופרכת. בתקופה שאתה 'בשידוכים', תמיד יהיה חבר שישאל אותך אם לבחורה שיצאת איתה אתמול יש 'מידות טובות', תוך כדי שהוא מסמן עם הידיים את צורת הגוף".

יש כבר אתרי היכרויות למגזר?
"בינה מלאכותית של שדכן עדיין לא הומצאה, אבל תחום ההיכרות עובר דיגיטציה ואופטימיזציה לקיצור התהליך, וכדי לתת לבחור ולבחורה להחליט בעצמם. יש כיום שני מודלים עיקריים של אתרים: הראשון הוא למשל 'יִשמח', אתר שבו המועמד לשידוך או האמא הפולנייה שלו מעלים את הפרטים ועונים על סדרת שאלות, ומאגר של שדכנים ושדכניות מקבל את המידע. כאשר אחד מהשדכנים מוצא התאמה, הוא קובע פגישות אחד־על־אחד עם המיועד ועם המיועדת בנפרד. האתר השני הוא בסגנון YUConnects – קונספט שעדיין לא הגיע לארץ, וכרגע יש עליו הרבה ביקורות. הוא יוזם מפגשי פנויים־פנויות במסווה של פעילות כזאת או אחרת – הרצאה של רב, עזרה לארגון חסד. יחי פורצי הגדר".

מה קורה עם דור ה־Y אחרי הנישואין? האם הם שונים מהוריהם במה שקשור לתכנון המשפחה?
"כן, פתאום אתה רואה זוגות חרדיים שאצלם לא מופיע ילד שנה אחרי הנישואין, כאילו הם לחצו כפתור פאוז על מסלול החיים החרדי. הם אומרים לעצמם 'וואלה, זאת השנה שלנו. הזמן היחיד שבו נוכל לבלות ולנסוע לחו"ל'. אחרים יבחרו להביא ילד מהר כדי שסבא וסבתא יהיו מרוצים, ואחר כך יש רווח ענק בין הילד הראשון לשני".

הבחירה של רבים מהזוגות הצעירים לגור מחוץ לריכוזי המגזר החרדי מתקבלת פעמים רבות בחשדנות. "זו חלוקה שקיימת עד היום בציבור הליטאי: אם אתה לא גר באזור חרדי, כנראה אתה לא מאה אחוז חרדי. הרי חלק מהמבחן הוא באיזו מהירות אני יכול לברר עליך. אם אתה מבני־ברק, יש לי כנראה מישהו שאני מכיר בסביבה שלך. ברגע שתגיד לי את השכונה – אדע שאתה מתפלל בבית הכנסת הזה ושולח את הילד לחיידר ההוא. אבל אם אתה גר בחדרה, איזה חרדי אני מכיר בחדרה? מיד אתה חשוד: מה הוא עושה בחדרה? באיזה בית כנסת הוא מתפלל? אני לא מבין אותו, ולכן הוא לא חרדי".

לשחרר את הכתפיים

אדלר, כאמור, כתב את הספר מתוך אינטרס מקצועי – לגרום למשרדי הפרסום להכיר בדור החרדי הצעיר ולהתאים אליו אסטרטגיות חדשות. ובכל זאת, הקריאה בו מעלה תהיות רחבות בהרבה לגבי הדור הזה והנפח שיתפוס בציבוריות הישראלית. "אני מסתכל לעתיד, אל שנת 2030, ורואה שאנחנו בבעיה", אומר אדלר. "כיום החרדים הם 13.6 אחוזים מהאוכלוסייה בארץ, ובעוד עשור וקצת הם יהיו 20־25 אחוזים. מי הולך להחזיק את הדבר הזה? איפה הולכים לשים אותם בכלל? החרדים והערבים כבר יוכלו להקים קואליציה משלהם. אלה יאמרו לאלה – 'אנחנו מביאים הרבה ילדים, גם אתם, אז בואו נזרוק את החילונים והמזרוחניקים החוצה ונדאג לאינטרסים שלנו'. אני מפחד בשביל הציבור החילוני. יאיר לפיד הגדיר את זה הכי טוב: הוא אמר שפעם החילונים היו הגדולים, אז הם דאגו לקטנים. אבל היום אתם החרדים כבר לא קטנים, ואתם צריכים לדאוג לנו, החילונים, או לפחות לעצמכם. החרדים של מחר יצטרכו למצוא הרבה פתרונות, אבל בינתיים, מבחינה אנתרופולוגית, אני נהנה להסתכל על התהליך הזה".

יש מי שיטענו שאתם רק מתחפשים לחרדים, ולא באמת מהווים חלק מהמגזר, כך שאולי אין סיבה לדאגה דמוגרפית.
"על מצרים שאחרי מכת בכורות נאמר 'אין בית אשר אין שם מת'. בכל משפחה היה מישהו שהלך קאפוט. גם בציבור החרדי אין בית שכולם בו יצאו אותו הדבר. בתמונה המשפחתית תמיד תראי את ההוא שאמא מצמידה לו לקרקפת את השיער הארוך בעזרת רוק, כדי שלא יהיו פדיחות. אבל האמת היא שזה כבר לא פדיחות. הרבה מהחוזרים בשאלה, אם הם היו עוברים היום את התהליך הפנימי שלהם, לא בטוח שבכלל היו צריכים לחזור בשאלה. איך אמר על זה פעם קובי אריאלי – בציבור החרדי אין מתאבדים, כי הם קודם כול יוצאים בשאלה ואז מתאבדים".

כלומר, אין לכם סיבה לחצות את הקווים, כי פשוט הרחבתם אותם כאוות נפשכם?
"יש כאן 'אף על פי כן נוע תנוע'. הייתי בבנייני האומה בכנס מטעם 'אחוות תורה' – כוללים של אנשים עובדים, שלומדים רק שעה־שעתיים ביום. המקום היה מפוצץ. אלפים הגיעו לשם, וזו הייתה גאווה. פתאום שחררנו כתפיים. אנחנו מסה, ואנחנו חלק מהחברה החרדית. מי יגיד לנו שאנחנו לא מהעולם החרדי? מי יכול להתווכח עם זה? כשבאים אליי ואומרים לי 'אתה לא באמת חרדי', אני צוחק. ואף על פי כן אני חרדי, תתמודדו".