כולנו מכירים את הרשימה כמעט בעל-פה: צבא, פוליטיקה, תקשורת, מערכת המשפט ועוד. בשנים האחרונות השתלבה הציונות הדתית יפה בתחומים משפיעים בחברה הישראלית. אבל אם תנסו לנקוב בשמם של בכירים דתיים בתחומי היצירה התרבותית והאמנות, כנראה שתתקשו לעשות זאת. כשעולם הערכים השמרני והמיושב מתנגש עם תחומי עיסוק הנחשבים למתירניים וקצת "מעופפים", התוצאה היא היעדר כמעט מוחלט של חובשי כיפות סרוגות.
אבל יש יוצא דופן אחד: שמו דוד אלכסנדר, ורשימת תאריו ותפקידיו בתחומי התרבות והאמנות לאורך הקריירה מספיקים בשביל מגזר שלם: סמנכ"ל ומנכ"ל קרן רבינוביץ' לאמנויות; מנכ"ל הבימה; חבר מועצת הנאמנות של התיאטרון הקאמרי; ראש מינהל התרבות במשרד החינוך; מנכ"ל בית התפוצות; חבר מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו; חבר דירקטוריון פרס ספיר; יו"ר הנהלת פסטיבל עכו; שופט בפרס ישראל; חבר מועצת תאגיד השידור הציבורי. על כל הנ"ל דווקא לא נשוחח איתו בראיון שלפניכם, כי אלכסנדר בן ה-73 נמצא כיום בשלבי פרישה משני תפקידיו המרכזיים והחשובים אותם הוא מבצע בעשור האחרון: יו"ר מועצת הקולנוע, ונשיא המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו-חיפה.
כבר כמה עשורים שאתה נמצא בכל צומת תרבותי ואמנותי חשוב במדינה. איך זה ששמך כמעט אינו מוכר לציבור?
"אני מודה שאיני ממהר להתראיין ולהיחשף תקשורתית. למרות שלפני שנים רבות מספור הנחיתי תוכניות במוצאי שבת בערוץ הראשון, כשהיה עוד בשחור-לבן. תתפלא, עדיין עוצרים אותי מדי פעם אנשים ברחוב ואומרים לי – 'אתה מהטלוויזיה', ואני מיד יודע שהם בני למעלה מ-65. אז כן, בחרתי במודע לא לרוץ להיחשף ולהביע דעה, מכל מיני סיבות. ראשית, לא חסרה למבנה הנפשי שלי ההתנוססות הזו בראש חוצות. סיימתי כעת שמונה שנים במועצת הקולנוע, אתה הראשון וכנראה האחרון שאשוחח איתו על כך. שנית, ראיונות גוזלים הרבה זמן ועלולים ליצור המון תסכולים; בעבר, לא פעם ולא פעמיים שוחחתי והתבטאתי באופן שלאחריו לא הובנתי עד תום, ולא נעימות לי המבוכות הללו וההסברים שצריכים לבוא בעקבותיהן".
מה בעצם תפקיד מועצת הקולנוע?
"ראשיתה של המועצה בחוק הקולנוע שהכנסת חוקקה ב-1999. בהתאם לחוק קרו שני דברים עיקריים: האחד, יצירת תכנית חומש ממשלתית שבמסגרתה נקצב סכום שנתי קבוע לקולנוע הישראלי, כרגע הוא עומד על שמונים מיליון שקל ובהתחלה התקציב התבסס ברובו על כספים שהעבירו זכייניות ערוץ 2 למדינה. הדבר השני הוא מינוי מועצה ציבורית שתפקידה להיות הרגולטור על הפעילות הקולנועית, ובראשה חלוקת התקציב".
כלומר, חלוקת הכסף לחמש קרנות הקולנוע הפועלות כיום
"לא רק, אבל בעיקר. הכסף ניתן גם לפסטיבלים, סינמטקים, איגודים מקצועיים, שימור וקידום ארכיונים ועוד. לגבי הקרנות, בניגוד לאמנויות אחרות הקולנוע אינו פרי רפרטואר של מוסד כמו תיאטרון או תזמורת. לכן אנחנו לא מתקצבים גוף או מוסד ספציפי. הקולנוע מורכב מיצירות שמופקות, משווקות ומוקרנות על ידי יוצרים פרטיים. המחשבה שלא נכון שהמדינה תעביר ליוצרים ישירות את הכסף אלא דרך פילטר של גופים ציבוריים כמו קרנות – היא נכונה".
השרה מירי רגב הכריזה לא מזמן על רפורמה שמטרתה להגביל את כוחן של הקרנות
"הוועדה לבדיקת הקרנות טענה שצריך לשנות את המבנה שדרכו הכסף עובר. כלומר, שהכסף יעבור ישירות מהמועצה ליוצרים. ככה זה עובד בצרפת, אבל התקציב שם הרבה יותר גבוה והמסורת הארגונית אחרת לגמרי. הרעיון לאמץ את שיטת ביטול המתווכים, להלן הקרנות, אינו טוב בעיניי ולא נכון. אמרתי זאת בוועדה, ואני לא חושב שהדבר עומד להתממש. כמו תמיד, גם במצב הנוכחי יש מקום לתיקונים, שינויים ועדכונים, אבל את המבנה העקרוני לא צריך לשנות".
דרמה תקציבית
לו הייתה מערכת היחסים בין תעשיית הקולנוע לימין הישראלי הופכת לסרט, הסוגה שלו הייתה דרמה או מתח. בכל כמה חודשים פורץ סכסוך חדש. הרקע: "יוצרים מהשמאל הקיצוני" שעושים סרטים "המכוונים לפסטיבלים באירופה", ובהן סצנות "המכפישות את צה"ל והמדינה" ומקבלים "מימון ממשלתי נדיב". מאז כניסתה של מירי רגב לתפקיד שרת התרבות והספורט הטונים בין הצדדים החריפו, ושיאם הנוכחי הוא כאמור הרפורמה בקולנוע שעליה הכריזה השרה רגב לפני כחודש. לדבריה, היא החליטה להילחם ב"היעדר שקיפות וקיומה של קליקה סגורה בקולנוע הישראלי".
כשמדברים עם דוד אלכסנדר, ניכר שהוא מנסה להיות גשר בין הצדדים הנצים. מצד אחד הוא בשר מבשרה של אותה 'קליקה סגורה' שעליה מדברת רגב, ומצד שני הוא חלק מהקהילה הדתית – לאומית, שברובה מזדהה עם הימין והייתה רוצה לראות יותר יוצרים בעלי דעות לאומיות פועלים בתחום. ישנן חמש קרנות שמקבלות היום את הכסף: קרן הקולנוע הישראלי, קרן גשר, קרן יהושע רבינוביץ', הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה וקרן מקור.
אי אפשר לבטל את דברי השרה – אותן חמש קרנות חולשות כבר שנים רבות על עולם הקולנוע. לא הגיע הזמן לגוון?
"הכסף ניתן להן דרך מבחני תמיכה מאוד מסודרים, מוקפדים ומפורטים. אין פה עניין של מסורת או מורשת אבות, הן לא מקבלות בהתאם לגודלן ולא בהכרח לפי מכסת הסרטים שהן עסוקים במימונם. המועצה היא ממש לא חותמת גומי".
האם בשנים שבהן כיהנת במועצה היו דרמות תקציביות הקשורות לקרן מסוימת?
"בשנה שעברה, 'קרן הקולנוע הישראלי' שהיא אחת מהשתיים שעוסקות בסרטים עלילתיים באורך מלא, קיבלה באופן די משמעותי פחות מאשר ב-2016, משהו כמו 2-3 מיליון שקלים פחות, זה הרבה כסף. התקציב לז'אנר הזה עומד על 46 מיליון שקלים, וכאמור מתחלקות בו שתי קרנות. תנודות כאלה משמעותיות מאוד עבורן".
אם החלטתי להקים קרן שתפיק סרטים ציוניים, מתי אתחיל לקבל מכם תקציב?
"זו בדיוק הבעיה. לא תיכנס ללופ של התקציב בשנה הבאה וגם לא בעוד שנתיים. במענקים ציבוריים, כל גוף שרוצה להיכנס לתקצוב צריך לעבור שנתיים או שלוש של חיים עצמאיים. במהלכן אתה מציג דו"חות שמוכיחים שעבדת, שאתה יציב מבחינה כלכלית, ורק אז אתה יכול לפנות למועצה. בגדול, גוף חדש כזה צריך לעבוד מספר שנים ולהפיק משהו כמו שמונה סרטים לפני שיתחיל לקבל מימון ממשלתי. יגידו המחמירים – ככה בחיים לא יקום משהו חדש, כי מי יכול להרשות לעצמו להפיק שמונה סרטים לבד? מצד שני, אם אאפשר לך מחר להצטרף עם תרומות שקיבצת מחבריך בקהילה, ומעורבות בהפקה של 4-5 סרטים שלא ממש עומדים בסטנדרטים המקצועיים – האם לא נוריד בכך את הרמה והאיכות של הקולנוע הישראלי?
" זו לא שאלה מספרית וגם לא החלטה של קרן כזו או אחרת, אלא כמה הצעות או תסריטים ברמה גבוהה, ראויה ומרתקת מגיעים לקרנות. המימד האידיאולוגי שלי נעצר בכל מה שקשור לאיכות היצירה. לא אשב עם מישהו מהקרנות ואומר לו: תן צ'אנס גם לכמה יוצרים מהשומרון. זה התערבות בתכנים"
אז בעצם אתה אומר – מה שהיה הוא שיהיה
"לא. היה ניסיון לפני כמה שנים של עולה מארה"ב, אמיד מאוד, שהיה לו עניין להקים קרן שתתמקד בקידום סרטים בעלי ניחוח ציוני ויהודי – מה שזה לא אומר. הוא ואנשיו נועצו בי ובלימור לבנת, והיה שיח מעניין. הוסבר לו שבשנים הראשונות הנטל הכלכלי יהיה כולו עליו. לפרק זמן מסוים היה נראה שזה אכן קורה, חשבתי ואפילו קיוויתי שהוא לא יישבר. מאוד עניין אותי לראות איך נפרצת דלת חדשה, אבל זה נפל. אולי בעתיד זה יקרה ויצליח.
"מה שבעיקר עשינו כדי לשנות את המצב היה עדכון מבחני התמיכה והתאמתם. זו הייתה הפעילות המהפכנית של המועצה בשלוש השנים הראשונות לכהונתי, ויש לה שתי גולות כותרת. החלטנו לתמרץ את הקרנות לתת יותר כסף – לפחות סרטים. כל מי שמבין בחלוקת כספים יודע שמגיע הרגע שבו יש סכום נתון וצריך להחליט למי מחלקים אותו ואיך. אין פה תשובה נכונה, אבל אני כל חיי, ביודעי שהמשאבים מוגבלים, גורס שצריך לתת יותר למעטים ובכך להטיב את המוצר. אני לא בא לקרנות ואומר להם להפיק איקס סרטים בתקציב יותר גבוה, כי המועצה לא מתערבת בתוכן. אבל אני כן יכול לתמרץ. ככל שתפעלו כך, תקבלו תוספת ניקוד לקריטריון חלוקת התקציב בשנה הבאה. רבות מהנקודות מגיעות בכלל ממחשב ללא שיקול דעת, אבל יש כאלה שכן. בשנה הראשונה ראשי הקרנות לא ידעו איך לאכול את זה, אבל אחר כך החלו להתרגל. בפועל, במקום שיהיו 12-18 סרטים עלילתיים בתמיכת קרן מסוימת בשנה, פתאום היו רק שבעה או שמונה. אבל אלו היו בעלי איכות של נאותות הפקה. אתה הולך בשנים האחרונות לקולנוע ורואה סרט ישראלי – הוא לא נופל באיכויות שלו מסרטי קולנוע אירופים ואמריקנים. טכנולוגית, אני לא נכנס לענייני תוכן למרות שגם זה קרה. תראה סרטים שנעשו בישראל בשנות ה-80 וה-90: הסאונד היה נוראי, איכות הצילום גרועה, איכות הצבע – כל מיני דברים. אני לא אומר את זה כדי להתנשא על מה שנעשה כאן פעם. נעשו יצירות שהן בלי ספק מופת. אבל המאסה הקריטית של סרטי הקולנוע בעשור האחרון השתנתה לבלי הכר מבחינת היכולות הטכנולוגיות, וזה פונקציה של כסף – לא יעזור כלום.
השינוי הזה עדיין לא יביא בהכרח לגיוון אידיאולוגי
"כאן מגיע הדבר המשמעותי השני שביצענו. חבריי ואני היינו חשופים לכך שבכל דלת שתפתח תמצא את אותה אליטה קולנועית. שוב המפיק הזה, ושוב הבמאי והתסריטאי ההוא. איפה כוחות חדשים? איך פותחים פתח למפיקים ויוצרים חדשים? יוצאים בוגרים מבתי ספר לקולנוע – 17 כרגע, אבל אולי בזמן שאנחנו מדברים נפתח עוד אחד, איפה הם? לכן התמריץ השני ששמנו במבחני התמיכה אמר לקרנות כולן – תנו צ'אנס לאנשים צעירים. ככל שתתמכו בסרטי ביכורים – והגדרנו גם סרט שני כביכורים – ננקד אתכם יותר. התוצאות לא איחרו לבוא". בשלב זה שולף אלכסנדר דף ובו מפורטים כל הסרטים שזכו לתמיכת הקרנות, ואכן ניתן לראות שבשנים 2013-2016 מספר סרטי הביכורים הולך ועולה. "פעם ביממה אני עובר על הדף הזה", הוא אומר, "זו זריקת הגאווה היומית שלי".
אני עדיין לא שומע כאן – "חברים, יש יותר מדי סרטי שמאל פוליטי ואין מספיק ייצוג לימין, בואו נשנה את זה". או שאולי אתה לא חושב שזה המצב?
"אין מספיק סרטים שבאים מהימין. הנה אני אומר את זה. אבל השאלה היא לא שאלה מספרית וגם לא החלטה של קרן זו או אחרת, אלא כמה הצעות או תסריטים ברמה גבוהה, ראויה ומרתקת מגיעים לקרנות. אני לא יודע מהן עמדותיהם של האנשים שעושים סרטים. התוצרים שאני רואה מהכיוון הפוליטי השמאלי כמו 'פוקסטרוט' או 'חמש מצלמות שבורות' שייכים לגוש קטן מאוד של סרטים שמוקפים ב'ישמח חתני', 'באבא ג'ון' ואינסוף סרטים אחרים. הממד האידיאולוגי שלי נעצר בכל מה שקשור לאיכות היצירה, לשיח שהיא מקיימת עם הקהל בישראל ובעולם הרחב, לאיכויות המוצרים הבאים וההזדמנויות לאנשים צעירים. למועצה, תודה לאל, אין מנדט להתערב בתכנים. הגדרנו תמיכה ברב-תרבותיות ובפריפריה במטרה שזה ישמש כנר לרגלי הקרנות, אבל לא מדובר בתדריך או הנחייה. לא קיים מצב שאשב עם מישהו מהקרנות ואומר לו: תן צ'אנס גם לכמה יוצרים מהשומרון. זה התערבות בתכנים.
"כמו בכל דבר, צריך להציב את הסוגיה הזו בפרופורציה הנכונה. יש סרטים פוליטיים בישראל, וטוב שכך. אנחנו מדינה מאוד פוליטית. השאלה היא כמובן פרופורציות. האם חלק עיקרי מהתקציב הולך לנושאים פוליטיים או אנטי ישראלים כי יש להם קהל בפסטיבלים בחו"ל? לא. בעיניי זה קשקוש".
עניין של זמן, ואיכות
איך היית מסכם שלוש שנות עבודה מול השרה רגב?
"העבודה שלי איתה במסגרת מועצת הקולנוע הייתה מאוד מעניינת וטובה".
אתה חושב שיש בפעולות שלה משהו דווקאי?
"אני לא רוצה ולא יכול לשפוט סדר יום של פוליטיקאי. בכל הנוגע למערכת היחסים במועצת הקולנוע, שלוש השנים בהן עבדנו יחד היו מצוינות ומאתגרות. היא הביאה רוח, דעה וסגנון אחרים. זה היה מאוד מאתגר בחלק גדול מהזמנים ויכולות להיות מחלוקות, אך בסופו של דבר השר הוא המחליט".
איך אתה רואה את הניסיון שלה להסיט את הספינה התרבותית לכיוונים פטריוטים יותר?
"הרוח הכללית שלא לוקחת את הקיים כמובן מאליו, ומסיטה נקודות כובד כדי לתת יותר מקום לפריפריה ולרב תרבותיות – מבורכת בעיניי. לא תמיד הסגנון והמוזיקה ערבים לאוזניים של כולם, אבל זה כבר שייך כאמור לפאזה הפוליטית. יש לשרה אמירה שיש כאן אוכלוסיות מודרות ושברצונה לבחון את המפה ולשנות, בעיניי זו מדיניות לגיטימית".
"ב-1981 הצגתי מועמדות לנהל את קרן התרבות 'אמריקה ישראל'. נסעתי לארה"ב וישבתי עם ההנהלה האמריקנית של הקרן לשימוע. שאלו אותי אם אעביר את משרדי הקרן מתל אביב לשומרון. עניתי: למה שאעביר? אני גר ברעננה. אחר כך שאלו אם אענה לטלפונים בשבת. אמרתי שרק בחירום. לא קיבלתי את התפקיד".
אחד הדברים שבהם גאה דוד אלכסנדר הוא העלייה העקבית במספר כרטיסי הקולנוע שנמכרים בישראל לסרטים ישראלים. "בשנה שעברה נמכרו כשני מיליון כרטיסים. כחברה אנחנו צריכים להתגאות בנתון הזה, הסרט הישראלי כבש לו מקום של כבוד בתרבות הפנאי של הישראלים. לא מזמן הנחיתי דיון בקהילה הדתית שבה אני חבר ברעננה. הם הלכו לראות את 'ישמח חתני', ואז קיימו דיון שכלל את שני רבני הקהילה וכמובן שהדיון גלש גם לעיסוק בקולנוע. שפשפתי את העיניים. הקהילה של החברים שלי, שלא בדיוק מצויים בליבת עולם התרבות, ניהלו דיון על רבניהם בסרט ישראלי. אז שוב, אני אומר בפה מלא שהייתי מאוד שמח לראות יותר סרטים שבאים מיוצרים שהאוריינטציה שלהם ימינית ודתית, לא בהכרח פוליטית, אבל זה עניין של איכות, סבלנות וזמן. לפני כמה שנים אם מישהו היה מדבר על יצירה קולנועית שנוצרת על ידי חרדים ונצפת בקהילה החרדית, אף אחד לא היה מאמין".
אז הנה, הרמת לי להנחתה. בית הספר הדתי "מעלה" לקולנוע בירושלים יחגוג שלושים שנה להקמתו בשנה הבאה, ועד כה יצאו ממנו ארבעה סרטים עלילתיים בלבד. איך זה קורה?
"אין לי תשובה. אני לא יודע".
מה ההשערה שלך?
"אני לא בורח מהבעיה, אבל אסיט את התשובה לכיוון פתרון אפשרי. כאמור, כראש מועצה הדרתי את עצמי מקריאת תסריטים. זה לא היה במנדט שלי. התערבתי בתכנים רק לעיתים נדירות מאוד. למשל כשהבמאית סוהא עראף, קיבלה מימון מקרן ישראלית והודיעה שהסרט פלסטיני. מיד הודעתי לראשי הקרן שאם היא לא חוזרת בה, הם יצטרכו להחזיר את הכסף שקיבלה. אבל כאמור, אני לא באמת יודע כמה תסריטים טובים שנכתבו על ידי דתיים ודתיות לא הופקו לבסוף ומדוע. מה שאני כן יודע לומר, ואני עומד על זה באופן נחרץ – כהונותיהם של מנהלים בקרנות צריכות להיות קצובות בזמן. כשישתנו האנשים ויתגוונו, אני מאמין שגם ישתנו הפרמטרים לפיהם מקבלים החלטות.
לא הצלחת להעביר את ההחלטה הזו. אתה רואה בכך כישלון אישי?
"לא הצלחתי, אבל זה לא כישלון. ואסביר מדוע: זו סוגיה משפטית ומהותית שלא נתונה בידי המועצה. עוררתי את הנושא בפני שתי שרות-מירי רגב ולימור לבנת, בפני מנכ"לי המשרד ובפני צוות חשיבה שכלל אנשים מהשורה הראשונה של הציבוריות הישראלית. כששאלו אותי בוועדת הקרנות איזו החלטה אחת הייתי מקבל, עניתי קיצוב תקופת מנהלי הקרנות ומועצות המנהלים הציבוריות שלהן. לפחות את תקופת כהונתם של הלקטורים קיצרנו לשנתיים".
אז בוגרי "מעלה" ימשיכו לעשות סרט עלילתי אחד לעשרה מחזורים בערך
"אתה מוצא היום את בוגרי מעלה בתחום הדוקו לאורך ולרוחב, וגם בסרטים קצרים הם עושים דברים מופלאים. יכול להיות שבפיצ'רים ההצעות לא היו מספיק טובות. יכול להיות. גם יכול להיות שהדירו אותם בקרנות. אני רק מעלה כתזה את האפשרות שחלק מאלה שצועקים שהם מהימין ובגלל זה לא קיבלו את התסריטים שלהם, פשוט לא היו מספיק טובים. גם זה קורה".
אשאל שאלת כפירה קפיטליסטית: למה המדינה בכלל צריכה לממן סרט קולנוע?
"תרחיב את השאלה. למה לממן תיאטרון, למה תזמורת פילהרמונית, למה אופרה? תשובתי היא שמחויבותה של חברה היא לדאוג לאזרחיה בכל תחומי החיים, וכשם שהמדינה מחויבת להעמיד לנו מערכת חינוך, בריאות והיסעים ציבוריים – כך היא מחויבת לתת לתושביה גם את היצירה האמנותית. אסור שהרווחיות הכלכלית לבדה תקבע. זה חלק מהרוח שמעצבת חברה. גם בארה"ב קיימת תמיכה ציבורית, רק בפורמט אחר. כמעט בכל מדינה בארה"ב ועיר יש קרנות מקומיות ורשת ענפה מאוד של כספים ציבוריים. אונס"קו קורא להקדיש אחוז מהתקציב המדינתי לתרבות ואמנות. אנחנו רחוקים מאוד מזה, פרומילים, אבל גם איתם אפשר לעשות ועושים דברים נפלאים".
משרדים בשומרון
דוד אלכסנדר נולד ב-1945 בקיבוץ טירת צבי שבעמק בית שאן. שני הוריו, שנפטרו בינתיים, היו ניצולי שואה. כשהיה בן שלוש עברה משפחתו לרעננה, ומאז ועד היום – למעט הרפתקה קצרת שנים בפתח תקווה – הוא רענני. באוניברסיטת תל אביב למד אלכסנדר אמנות התיאטרון וספרות אנגלית. "הייתי כמעט הדתי היחיד, אבל גם האחד הנוסף הוריד את הכיפה ונותרתי לבד. זה היה מאוד יוצא דופן, אבל הוריי היו פתוחים מאוד וקשורים למוזיקה ואמנויות, אני חושב שאבי יותר הסתקרן מאשר התאכזב מהתחום שבחרתי ללמוד". הוא סיים תואר ראשון ושני בתיאטרון, חלק מתואר שני בספרות אנגלית, ואז פנה לדוקטורט שעסק בסאטירה פוליטית בתיאטרון. "אנשים יספרו שהם אהבו להתחפש בגיל צעיר וכאלה, אבל זה הכל אגדות. בתיכון שאפתי דווקא לעסוק במדעים, היה לי ברור שאלמד במכון ויצמן או משהו בסגנון. אני חושב שהשירות צבאי בנח"ל טשטש קצת את הלהט המדעי שלי, ונראה היה לי יותר מרתק ללכת לתיאטרון. יכול להיות שהיום הייתי עושה צעד אחר והולך ללמוד רפואה. לא פעם הצטערתי על זה". הוא נשוי לניצה כמעט חמישים שנה, יש להם שלוש בנות ושבעה נכדים ונכדות. לשאלתי הוא מודה כי אף אחד מהם לא עוסק בתחומי האמנות.
שנים רבות היית דתי יחיד בעולם מאוד חילוני
"אכן, נתקלתי בסיטואציות שבהן הייתי צריך לבחור. בזמנו קיבלתי הצעה להשתתף כשחקן בתיאטרון מקצועי. זה היה מאוד מחמיא, ודאי כשביני לבין עצמי ידעתי שאני לא שחקן מי יודע מה. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי צריך לקבל החלטה. אין לי בעיה להוריד כיפה על הבמה, אין שום בעיה לשחק תפקיד כזה או אחר – אבל ברגע שהדבר התנגש עם עבודה בשבתות ואווירה משפחתית כפי שאני תופס אותה, קיבלתי החלטה".
ובכל זאת נשארת בתחום ולא שברת את הכלים
"עם השנים למדתי שאפשר להזדהות ולא בהכרח להיות מושפע. אני לא מתרגש מדברים שעלולים לרגש את הקהילה שלך או שלי".
שילמת מחיר כלשהו על היותך דתי?
"אני לא חושב. אמנם כל תפקיד בכיר שמוניתי אליו לווה בתקשורת תל אביבית בוטה, אלימה ופוסלת. 'מה הוא מבין באמנות', 'הדוס' וכו'. חלק מכותבי ההשמצות הללו התייעצו אתי לא פעם על דרכם המקצועית, אבל כשאפשר היה לעקוץ עשו זאת בשמחה. זה לא ריפה את ידיי. תקופה מסוימת זה הפריע לי, היום זה מרגיז אבל גם משעשע בעת ובעונה אחת. המקום היחיד שבו התברר בדיעבד שנפסלתי על רקע דת קרה בכלל בחו"ל. ב-1981 הצגתי מועמדות לנהל את קרן התרבות 'אמריקה ישראל'. היתה ועדת איתור ישראלית מאוד מכובדת שבראשה עמד שמחה דיניץ, שבחרה בי כמועמד שלהם. נסעתי לארה"ב, וישבתי עם ההנהלה האמריקנית של הקרן לסוג של שימוע כפי שקורה בקונגרס. היה נדמה לי שהרשמתי אותם, אבל לא קיבלתי את התפקיד. אחרי הרבה שנים סיפר לי מרדכי וירשובסקי שהיה שם דיון נוקב מאוד אם לאשר או לא את המינוי, והוא נפל על רקע היותי דתי. בדיעבד אני זוכר שהיו שם לפחות שתי שאלות שעסקו בנושא. שאלו אותי אם אעביר את משרדי הקרן מתל אביב לשומרון. עניתי: למה שאעביר? אני גר ברעננה. אחר כך שאלו אותי אם אענה לטלפונים בשבת. אמרתי שרק בחירום, ושעם כל הכבוד התפקיד אינו דורש הכרעות דרמטיות רפואיות או צבאיות. פניתי לשואל: מה יקרה אם אתקשר אליך למגרש הגולף בימי ראשון. הוא השיב לי שברור שלא יענה. אמרתי לו, אז אותו הדבר אני בשבתות וחגי ישראל".
כתם על המפה
בחודש ספטמבר הקרוב יפרוש אלכסנדר מתפקיד נשיא המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה. המוסד נחשב לאחד המובילים בתחומי לימוד העיצוב בישראל, אבל אין ספק ששמו לא הולך לפניו כמו מקביליו "בצלאל" או "שנקר". אלכסנדר מודה שהשם "ויצו" אינו אידיאלי. "זה לא מיתוג טוב, נכון. אבל בעשר השנים האחרונות עשינו קפיצת תודעה ענקית בארץ ובעולם. וככל שהדבר יישמע אירוני, 'ויצו חיפה' הוא המותג. אני חופר לסגל שיגידו 'המרכז האקדמי', והם נשארים עם 'ויצו חיפה'. אני גאה במה שעשיתי שם, ואומר בלי למצמץ שהמחלקות לארכיטקטורה ותקשורת חזותית אצלנו נחשבות לטובות מסוגן בארץ. יש לנו גם מחלקה קטנה ומקסימה לעיצוב אופנה, שהשנה התצוגה שלה הוכרזה כטובה ביותר לעומת שנקר ובצלאל".
אני משער שגם המיקום בחיפה לא מסייע למיתוג.
"נכון שהמרחק מתל אביב לחיפה רחוק יותר מנטלית מאשר לירושלים. זה עניין תרבותי. יש מגבלות וחסמים, אבל יש לנו גם יתרונות שאין במקומות אחרים – אנחנו מכשירים את הסטודנטים גם למקצוע שלהם וגם נותנים תעודת הוראה. בבצלאל מי שרוצה תעודת הוראה צריך ללמוד בנוסף ובמיוחד באוניברסיטה העברית".
אני משער שגם אצלך יש רוב לסטודנטים בעלי השקפות שמאל. במהלך העשור שבו כיהנת כנשיא היה מקרה שבו נאלצת להתערב מבחינה פוליטית?
"כמעט כל שנה יש משהו שמעורר כותרות. אולי בגלל המרחק התקשורת הארצית פחות מתעסקת עם זה, אבל מה שחשוב היום זה הרי הרשתות החברתיות. ושם יש מהומות סביבנו לא פעם ולא פעמיים. לפני כחודשיים, מישהו העלה סרטון של עבודה שעשתה סטודנטית ערביה. היא פרשה את מפת מדינת ישראל בפתח המכללה, וככל שיותר אנשים דרכו עליה היא הוכתמה וכך הודגשו הכתמים בחברה הישראלית שעליהם היא רצתה לדבר. באמת שהיא באה מכוונה טובה ואמנותית, אבל מספיק שהעלו את זה לרשת עם טקסט מפוצץ 'בויצו חיפה דורכים על מפת המדינה' כדי לעורר מהומה. ביררתי את העובדות, והמשכנו הלאה. לא הורדתי את העבודה".
סטודנטית שלך פרשה מפת ישראל כדי שידרכו עליה, וזה לא מפריע לך?
"לא. אתה הולך על אדמת ארץ הקודש, לא מרחף מעליה, אז אתה מזלזל בה? מה קדוש במפה? אם היה מדובר בדגל, הייתי מבין את הזעקה. זה בית ספר לאמנות, והסטודנטים נמצאים בשלב הנפלא של חממת חייהם. מבחינתי מותר להם הכול כל עוד לא עוברים על החוק. אתערב רק במקום של הסתה וגזענות. וב-16 שנותיי שם, אני יכול לספור את המקרים האלה על אצבעות יד אחת. אגב, התלונות באות משני הצדדים. לפני כמה זמן הגיעה אלי משלחת של כמה סטודנטיות, יהודיות ומוסלמיות. מתברר שהגלריה הפתוחה שבה הוצגו בין השאר שתי תמונות עירום, נמצאת בדרך לאולם שבו יש להן שיעור. הן ביקשו להוריד את התמונות, חלק מסיבות דתיות וחלק מסיבות אסתטיות. מה שעשיתי הוא להעביר את שתי התמונות המדוברות למקום אחר ומרכזי פחות. מהלך הגיוני לטעמי. בתוך רבע שעה הגיעה קבוצה מהשמאל – כאלה שפעם שאלו למה אני מניף דגל מעל המוסד אבל לזה הם כבר התרגלו – וצעקו 'צנזורה!' עניתי להם: ראשית, שיעור קצר במונחים, צנזורה זו התערבות מבחוץ. מבפנים, אלו שיקולי מערכת. כנשיא המוסד אני עורך ראשי וזכותי לעשות עריכה. לגופו של עניין, לא הורדתי כלום. התמונות הוסטו למקום אחר כי אנחנו חיים בחברה וצריך להתחשב. באופן כללי אני לא רואה אסון בכך שיש דיון ולהט מסביב יצירות אמנות של סטודנטים".
כמי שמצוי לעומק בתחומי האמנות והתרבות ומודע לכל האתגרים של אדם דתי במערכת, מה תאמר לבחור או בחורה דתיים שנמשכים לתחום אבל אומרים להם שאין להם סיכוי להצליח?
"אם זה בוער בכם – אל תקשיבו לסביבה ותעשו את זה. גם אם עובדתית הדברים שאומרת לכם אותה סביבה נכונים, תהיו אלה שיפרצו את המחסום. בדיוק ברוח פריצת המחסום בתקשורת שאורי אורבך ז"ל בישר עליה. השינוי קורה, וימשיך לקרות".
