בכניסה למשרדי חברת וואי צ'ארג' (Wi-Charge) ברחובות אני דורך בטעות על מסילת רכבת זעירה, ממש ליד דלת הזכוכית. עד מהרה מתברר לי כי אין זה צעצוע של אחד מילדי העובדים, שהגיע לכאן כדי להעביר עוד יום בחופש הגדול. על הפסים הללו הדגימו אנשי החברה לפני כמה חודשים, בתערוכת CES 2018 בלאס־וגאס, את הסטארט־אפ המהפכני שלהם – טעינה חשמלית מרחוק. הישראלים הראו כיצד הרכבת הזו יכולה לנסוע ללא כל סוללה או מקור זרם גלוי לעין: את המתח הדרוש לה היא מקבלת ממשדר שמחובר לתקרה, כמה מטרים מעליה.
אורי מור, סמנכ"ל החברה, מקבל את פניי ומדגים גם לי איך זה פועל. מתג מורם, מַשדר שמחובר לנורה לבנה מופעל מעלינו, והקטר מתחיל לטוס על הפסים. "המון אנשים נכנסו לביתן שלנו ואמרו שזה הדבר הכי מלהיב שהם ראו", מספר מור על התערוכה היוקרתית, שהעניקה לוואי צ'ארג' את פרס החדשנות בקטגוריית אנרגיה חכמה. "מנכ"לים של חברות מתחרות יצאו משם עם לסת שמוטה".
הבשורה שמביאה וואי צ'ארג' חורגת כמובן מעולם הצעצועים. בעולם שמתאר מור, לא נצטרך יותר להסתובב עם מטענים ולחפש שקעים. ברגע שניכנס הביתה או למשרד, הסלולרי שלנו יוכל להיטען מעצמו, וכך גם כל מכשיר אחר שזקוק למילוי סוללה.
כמו כל רעיון טוב, גם המיזם הזה נולד כשמישהו נתקל בצורך אמיתי. היה זה אורטל אלפרט, מייסד החברה, שבעת נסיעה לחו"ל מצא עצמו עם טלפון שהסוללה שלו מרוקנת. המקרה הזה הביא אותו לחשוב על פתרונות מעשיים, ולפתח פטנטים ראשונים בתחום. על הקיר הסמוך לכניסה למשרדים ממוסגרים היום 13 פטנטים שרשמה החברה, ו־12 נוספים נמצאים בתהליכי אישור.
לדברי מור, לפיתוחים של וואי צ'ארג' יש השלכות על העולם הטכנולוגי כולו. "היום כולם מתעסקים בטלפון הנייד, מכיוון שהוא מעצים יכולות אנושיות. כאשר השימוש במכשיר הזה נלקח מאיתנו, אנחנו מרגישים מוגבלים במובן מסוים, ורצים לחפש כבל הטענה. אבל טעינה מרחוק היא דבר הרבה יותר רחב. יש המון מוצרים שמתחברים לספק כוח או לכבל USB – ולפעמים צריך להשתמש בהם כשאין גישה לכבל, או שלא רוצים לחבר כבל. אני מדבר על טאבלטים, לפטופים, שעונים חכמים, משקפיים חכמים, משקפי מציאות רבודה ומציאות מדומה, רמקולים תלויים, מנעולי דלת חכמים. כל דבר שיש בו מעבדים שמבצעים חשיבה או פעולה כלשהי, וצורכים אנרגיה. זה כולל גם תריסים אלקטרוניים, שאפשר יהיה להתקין ללא חציבה בקיר, כי לא יהיה צורך בחוטי חשמל שיגיעו אליהם. זה יכול להתאים לסנסורים שנמצאים במכונות ועוקבים אחרי צריכת חשמל ואחרי תקלות. חיווט של סנסור אחד כזה יכול לעלות כמה מאות דולרים, ובמקרים מסוימים נדרשים אלפי סנסורים כאלה – כלומר, אפשר לחסוך המון כסף".
אבל מעבר לכל אלה, מור משוכנע שהטעינה האלחוטית תשמש אותנו למטרות שברגע זה כלל לא עולות בדמיוננו. "הנה, תראה משהו חביב שמדגים את הסיפור", הוא אומר, ומציג סרטון יוטיוב של חברת הרכב ניסאן. "לפני כשנתיים הם רצו לקדם דגם חדש שחונה עצמאית. בסרטון הזה, שנקרא Nissan Self parking Chair, רואים אדם שמוחא כף וכל כיסאות המשרד נכנסים בחזרה למקומם ליד השולחן. לאחר מכן רואים את המכונית שלהם חונה בעצמה בלחיצת כפתור. הסרטון גרף קרוב ל־2 מיליוני צפיות – ומה שקרה זה שאנשים התקשרו לניסאן וביקשו לקנות את הכיסא. נאלצו לענות להם שאין כזה כיסא, ומדובר בפרסומת לרכב, אבל הם התעניינו בכיסאות.
"הכיסאות שאתה רואה בסרטון חוזרים למקום באמצעות סוללה, מנוע, מצלמה ושרת שמכוון אותם לנקודה הנכונה. כדי שהדבר הזה יעבוד, מישהו צריך לטעון את הסוללה. הכיסאות האלה אמנם צריכים הרבה הספק חשמלי ברגע התזוזה עצמו, אך מכיוון שהם לא אמורים לנוע הרבה בכל יום, בסך הכול צריכת האנרגיה שלהם מועטה. המתקן שמזיז רכבת בודדת, כמו זו שראית בכניסה, יכול 'לחשמל' חדר ישיבות שיש בו 10־15 כסאות. וזו דוגמה שמגיעה לחלוטין מחוץ לקופסה, פשוט כי אתה רואה סרטון פרסומת ונהנה מהרעיון. אני מאמין שברגע שאבן הבניין הזו של טעינה אלחוטית למרחוק תהיה זמינה, ייכנסו עוד ועוד אפליקציות או מוצרים חדשים שכרגע בכלל לא חושבים עליהם. טלפון זה דבר חשוב, אבל מגניב אותי לראות איך אנשים יצירתיים לוקחים דבר קיים ועושים משהו אחר, ממנפים את הטכנולוגיה כדי לאפשר למין האנושי ליהנות מאפשרויות חדשות".
לדאוג לשני מוצרים
האיש שהקים ב־2010 את וואי צ'ארג' הוא כאמור אורטל אלפרט (48), כימאי ויזם. הרעיון צץ אצלו עוד בימי הטלפונים הלא־חכמים, טרם לידתו של האייפון. "אורטל, ממציא מחונן, מזהה בעיות בשלב מוקדם שלהן", מפרגן לו מור. "זהו למעשה הסטארט־אפ השני שלו; הראשון, ממפייל (Mempile), עסק בתחום האחסון האופטי".
זמן קצר אחרי היווסדה של החברה הצטרף אליה ויקטור וייסלייב, תחילה כמשקיע ואחר כך כמנכ"ל. וייסלייב (50), בוגר תוכנית תלפיות, שירת בצה"ל כ־15 שנה וקיבל ב־99' את הפרס לביטחון ישראל. כאזרח הוא הקים את חברת פס־עבה (Passave), הראשונה שפיתחה שבבים לתקשורת אינטרנט ביתית על סיב אופטי במהירות של 1 ג'יגה לשנייה. החברה עשתה אקזיט מרשים כשנמכרה ל־PMC Sierra האמריקנית תמורת 300 מיליון דולר. לאחר ההצלחה הזו, מספר מור, "ויקטור חיפש משהו מגניב לעשות, ומצא את אורטל".
מור (43), הצלע השלישית של מקימי וואי צ'ארג', הוא תושב תל־אביב, אב לשלושה. הוא גדל בראשון־לציון, למד במגמה המתמטית־פיזיקלית בגימנסיה גן־נחום, ולאחר מכן הגיע ליחידה הטכנולוגית של אגף המודיעין. בתום 11 שנות שירות, שבמהלכן קיבל אף הוא את הפרס לביטחון ישראל, התחיל לחפש את הכיוון הפרטי שלו. בתחילה הקים את "אפוקסי", חברה בתחום הפרסום במובייל, אך עד מהרה הרגיש שזה לא זה. "מצאנו דרך להכניס פרסומות בצורה יעילה, והרעיון שלנו עבד והצליח, אבל בעיניי זה היה שעשוע שיצא מפרופורציה. הגענו ל־10 מיליוני משתמשים בפחות משנה, ואז המשקיעים מקרנות ההון־סיכון שאלו: אוקיי, מה עושים עכשיו? באותו שלב הרגשתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות בחיים, ושלא באתי לעולם כדי לדחוף פרסומות, אז עזבתי. אחד השותפים לקח את זה הלאה, ולימים החברה עשתה אקזיט.
"כשוויקטור נכנס לוואי צ'ארג', הוא צירף אותי. אנחנו מכירים מהצבא, הוא היה הרמ"ד (ראש מדור) שלי. אחר כך הבאתי עוד שני חברים מהיחידה, אלופי עולם בתחומם, ויצאנו לפצח. ראינו שיש לפנינו בעיה מורכבת, ישבנו, תקפנו בצורה אחרת, ולבסוף פתרנו אותה".
המערכת שפיתחה וואי צ'ארג' מזהה את מיקומו של המכשיר הנטען בטווח של עד חמישה מטרים, ואז שולחת אליו מעין קרן שגורמת לסוללה להתמלא. כדי שהרעיון המהפכני יתממש, צריכים להתקיים שני תנאים: ראשית, על המשדרים של החברה להיות פרוסים בכל מקום; שנית, המקלטים התואמים צריכים להימצא כבר במכשירים. האם צירוף הדרישות הללו אינו מהווה מחסום משמעותי בדרך להחדרת הטכנולוגיה לשוק? "כן, החיים קשים", מודה מור. "בטכנולוגיה אלחוטית תמיד יש שני צדדים: משדר שהוא כמו הראוטר הביתי, וקולטן שמוטמע בתוך המכשיר הנטען. זה באמת מסבך, כי במקום לדאוג למוצר אחד, אתה צריך לדאוג לשניים".
כלומר, אם אתם רוצים להיכנס היום לשוק המכשירים החכמים, אתם צריכים לפנות לחברות ולשכנע אותן לשלב במוצרים שלהן את המקלט שלכם?
"נכון. יצרניות הסלולר צריכות לשלב את הרכיב הזה בתוך הטלפון, ועל פריסת המשדרים אמורים גופים אחרים להיות אחראים: הצרכן הפרטי צריך להתקין את המשדר אצלו בבית, ובמרחב הציבורי יש חברות שמתמחות בהתקנת תשתיות".
ועד כמה החברות השונות באמת מוכנות להטמיע את המקלטים שתייצרו?
"את עולם מוצרי הצריכה הטכנולוגיים צריך לחלק לשניים: טלפונים חכמים, וכל השאר. בטלפונים אתה אמור למכור מקלטים לגורם אחד, נניח אפל, ומשדרים לגורם אחר, נניח חברות הסלולר, כדי שיהיו קיימים במרחב הציבורי. וכאן נוצרת בעיית הביצה והתרנגולת: חברת הסלולר תשאל 'למה לי להתקין משדרים אם אפל עדיין לא החדירה את המקלטים לטלפונים שלה?', ואפל תשאל ההפך – 'למה להתקין מקלטים אם אין משדרים מתאימים?'
"בעולם הטכנולוגי שהוא לא טלפונים חכמים, מה שנקרא 'האינטרנט של הדברים' (IOT), הבעיה העסקית היא פשוטה בהרבה: יצרני מערכות של 'בתים חכמים' כמו גוגל־הום, אלקסה ונסט, או כל מי שמייצר רמקולים שתלויים ללא חיווט – יכולים למכור את המשדר והמקלט באותה חבילה. בכל המקרים אנחנו מייצרים בערך אותו הדבר – ספק כוח אלחוטי שמשדר את האנרגיה שלו לנקודות מרוחקות. שני העולמות האלה גדולים, מגוונים ועתירי פוטנציאל מסחרי, אבל כרגע אנחנו מתחילים עם המוצרים שקל לנו יותר לתקוף, כלומר מכשירי IOT".
ואיך אתם מתכוונים לפתור את בעיית ההשתלבות בשוק האדיר של הטלפונים הניידים?
"יש לנו אסטרטגיה שמאתגרת פחות את היצרניות. איך מתרחשת בדרך כלל חדירה של טכנולוגיה חדשה? היא מתחילה כתוסף, ואחרי שהצליחה לחדור בצורה הזו, והתשתית כבר קיימת, אחד היצרנים הגדולים מחליט להכניס את הטכנולוגיה פנימה לתוך המוצר שלו. הוויי־פיי של היום, שנמצא בתוך המחשב, היה פעם סטיק שתוקעים באופן חיצוני. פדים לטעינה מגנטית, מה שנקרא Wireless power, הגיעו בעבר ככיסוי לסמארטפון, והיום הם כבר נמצאים בתוכו. לפני שנה אפל הצטרפה ליצרניות מכשירי האנדרואיד, ובקרוב כמעט כל הטלפונים החדשים יוכלו להיטען על ידי הצמדה שלהם לפד כזה.
"באותו אופן, אנחנו נצא לשוק עם תוספים חיצוניים שבהמשך יוטמעו בתוך הניידים. בשלב המוקדם נפרוס משדרים שיטענו פדים מגנטיים, ואותם פדים יהיו פזורים במרחב הציבורי, כדי לשמש לטעינת טלפונים חכמים. היום רשת 'סטארבקס', לדוגמה, מציבה בבתי הקפה שלה פדים לטעינה עבור הלקוחות, אבל היא יכולה לשים אותם רק ליד הקירות, בגלל הצורך בשקעי חשמל. התוכנית שלנו היא למכור פדים שבעצמם נטענים מרחוק. כך כל רשת תוכל לפזר אותם בכל נקודה ברחבי הסניפים שלה, והלקוחות יניחו עליהם את המכשירים הסלולריים שלהם לטעינה. עכשיו, אם אפל תחליט שהיא רוצה להכניס מקלט שלנו לתוך הטלפון שלה, כבר יש לנו משדרים שמחכים, ופתרנו את בעיית הביצה והתרנגולת.
"אגב, יש כבר יצרניות טלפון מהרף העליון, ולא נזכיר את שמן, שמוכנות להטמיע מראש את המקלטים שלנו במכשירים. הן מאמינות שהלקוחות יתקינו באופן עצמאי את המשדרים. כי תחשוב, ברגע שיש לך משדר אחד כזה, נניח במשרד, אתה מפסיק לחפש כבל טעינה. רק אם אתה מטייל יום שלם בעיר נוצרת לך בעיה, ואז אתה צריך תשתית ציבורית".
לא כדאי לכם לחלק את המשדרים האלה חינם למקומות עבודה?
"למזלנו, בערך פעם בשלוש שעות אנחנו מקבלים בקשה לשיתוף פעולה, כך שאין צורך שנחלק חינם. יש לנו כבר פוטנציאל מספק, אפילו בלי לכלול יצרניות טלפון".
הפרחים לצה"ל
וואי צ'ארג' אינה החברה היחידה במירוץ להטענה מרחוק. לדברי מור, יש בעולם עוד שלוש חברות ששוקדות על פיתוח שמטרתו דומה. "ההבדל הוא שאנחנו משדרים הרבה יותר הספק, למרחק גדול יותר, ובניצול רב יותר של כל ואט חשמל שהצרכן 'מושך' מהקיר. אצלנו לא מדובר בירי באפלה לעבר כל המכשירים הביתיים יחד, אלא בקרן אור ישרה וממוקדת, כמו לייזר, שהולכת באופן מדויק מנקודה לנקודה. המשדר יודע לכוון את האלומה אך ורק לקולטן. שאר החברות משדרות למרחב ולא יכולות לפקס את הקרן שלהן, ולכן כמות האנרגיה שמגיעה למקלטים שלהן היא נמוכה. המשדרים האלה מרססים את הסביבה, והמגבלה הרגולטורית על הקרינה גורמת להם לשדר הרבה פחות. המוצר שלנו זכה לאישור ה־FDA האמריקני בזכות המיקוד של השידור".
הצרכן שמתקין משדר כזה אצלו בבית, לא צריך לחשוש מקרינה?
"תכננו את המוצר כך שיהיה בטוח לגמרי. כמו שברור שבעכבר האופטי האלחוטי אין שום סכנה, ככה גם במשדר שלנו. אנחנו לא מסבירים בדיוק איך זה עובד, כדי לא לחשוף סודות טכנולוגיים; בגדול הפיתוח שלנו משתמש בתדרים של גלי אינפרה־אדום, אם כי זה קצת יותר מורכב. אחרים עושים שימוש באולטרה־סאונד או בגלי מיקרוגל, אבל הם לא הצליחו ולא יצליחו. כי אתה לא יכול להתנגח בחוקי הפיזיקה. אפשר לשקר לכמות מסוימת של אנשים, במשך זמן מסוים ועד גבול מסוים – אבל בסוף זה נגמר".
אתם חושבים גם על יישום במרחבים חיצוניים? טעינה של רחפנים באוויר, למשל?
"הטכנולוגיה שלנו אינה מוגבלת רק למרחבים פנימיים, אבל כרגע אנחנו מתמקדים בהם, כי זה נכון עסקית. לדעתי נגיע בקלות להטענה ממרחק של כמה מאות מטרים. כבר עשינו ניסוי לגוף חיצוני שעמד בזה, אבל אחר כך אמרנו – עצור. הבנו שאנחנו צריכים לעסוק בינתיים במרחב פנימי".
טעינה מרחוק הייתה יכולה להתאים לסוללות למכוניות חשמליות, ולפתור את הבעיה שהפילה את חברת "בטר פלייס" של שי אגסי?
"עקרונית כן, באופן מעשי אני חושב שלא. ברגע שאתה מדבר על טעינה של מכשיר שצורך אנרגיה בכמות גבוהה, כמו מכונית, יש כמה מגבלות מעשיות שיהפכו את הטכנולוגיה ליקרה מדי. המשדר יכול לטעון רכב, אבל זה לא יהיה מוצדק כלכלית".
לאחרונה כאמור זכתה וואי צ'ארג' בפרס החדשנות בתערוכה היוקרתית CES 2018. "מדובר בתערוכה הגדולה בעולם של טכנולוגיה לצרכן הרגיל, ועבורנו היא הייתה דלת כניסה להצגת היכולת שלנו", מספר מור. "בווגאס הצגנו לראשונה את הטכנולוגיה בביתן פתוח לקהל. החברות האחרות, שכנראה מוכשרות יותר בשיווק, סיפרו כל מיני סיפורים – ואנחנו הראינו בפועל: הדגמנו טעינה מרחוק של רכבות משחק וטעינה של טלפונים. מדובר בעיקר בפעמון שמבשר שנגמרו הדיבורים ואפשר להתחיל לעבוד. הייתה שם התחלה של הכרה רשמית במי שיודע ליצור חשמל אלחוטי למרחוק, ואלה אנחנו. אנחנו חנונים טובים יותר".
איך באמת אתה מסביר את העובדה שחברות ישראליות מצליחות פעמים רבות להקדים מתחרים מכל העולם?
"אני חושב שזה במידה רבה נובע מחשיבה יצירתית. הרי הקוריאנים בשנים האחרונות לומדים תלמוד, כדי להבין מאיפה היצירתיות והתעוזה שלנו. חוץ מזה, חלק גדול מהאנשים שנמצאים בחברה שלנו הם יוצאי היחידה הטכנולוגית של אמ"ן. סוג ההתנסות שקיבלנו שם הוא ייחודי. זה כולל השתתפות בפרויקטים רחבים מאוד, שמשלבים הרבה סגנונות טכנולוגיים שונים, תוך אילוצים קשים מבחינת כלים וזמן. כל המכבש הזה הוא כנראה בית ספר מצוין לטכנולוגיה, ולאחר מכן ליזמות, ולכן לא מעט חברות ישראליות יצאו מהיחידות האלו. אני חושב שהחינוך שניתן שם – לראות בעיה כהזדמנות, לדעת לנתח בעיה מתוך הבנה של החסמים הפיזיקליים, ולהפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי – הוא מתודה לא מאוד נפוצה. בנוסף לכך, ביחידות האלו מתקבצים אנשים מוכשרים מאוד, שאם הצבא לא היה אוסף אותם יחד, הם לא היו נפגשים. זה מאפשר לנו לשים כאן, בחברה קטנה, עשרה אנשים יוצאי דופן, שביחד יוצרים מכפיל כוח".
מה השלבים הבאים בפעילות שלכם?
"אנחנו צריכים להשלים את אבני הבניין ולפתוח קווי ייצור לרכיבים – למשדר ולמקלט. ברגע שנעשה את זה, נוכל לספק את שני המודולים לכל הלקוחות שממתינים להם, ואחר כך נייצר אחת לכמה זמן את הקפיצה הטכנולוגית הבאה. אז גם נוכל להרשות לעצמנו להקים מחלקה שתפתח את אפשרויות הטעינה השונות – למרחקים ארוכים, במרחבים חיצוניים, לעוצמה חזקה יותר או חלשה יותר וכן הלאה".
איפה אתה רואה את החברה בעוד עשור?
"מכיר את חברת המעבדים קוואלקום, שהיום כבר מתחרה באינטל? אז אני רוצה שוואי צ'ארג' תהיה קוואלקום של האנרגיה האלחוטית. אנחנו רוצים לספק לעולם את המודולים להעברת אנרגיה כזו, ולאפשר לעוד ועוד אפליקציות לקחת בזה חלק. מאוד מעניין אותי לדעת מה יהיו בעוד עשר שנים המוצרים שיפעלו בעזרת אנרגיה אלחוטית, והיום אנחנו בכלל לא חולמים עליהם. אחת הסיבות לכך שאני התחברתי לחברה, היא שראיתי הזדמנות לבנות מיזם ישראלי שישנה לא רק את התעשייה המקומית. אני מאמין שבעתיד נוכל להושיב את הנכדים שלנו על הברכיים ולהגיד להם: אנחנו עשינו את זה, שינינו את העולם".
