כשהגיעה שעת הסעודה בשבת שעברה, אחיותיו הצעירות של אליקים ליבמן פתחו את החלון וקראו לו לבוא לשולחן. בקול גדול הן צעקו אל העולם שבחוץ: "אלְיַק, בוא! מתחילים לאכול!". "השכנים בטח חשבו שהשתגענו. אבל חייבים גם רגעים של הומור", אומרת אבישג, אמו של אליקים. את ימי חוסר הוודאות הבלתי נסבלים הללו היא מעבירה בתכנון תפריט לסעודת ההודיה שתיערך כשבנה יחזור סוף־סוף. יהיה בשר טוב, היא מבטיחה, אסאדו כנראה. בינתיים אוכלים פה לא מעט סלט, "כי כרגע אנחנו בית על טהרת הבנות, כל הבנים מגויסים". "אם אליקים ידע שאנחנו שבורים עכשיו, הוא לא יאהב את זה", אומרת אושרה בת ה־18, "אז מנסים כמה שאפשר לא לסבול. לעשות את הטוב שאפשר".
אחיותיו של אליקים וגיסתו מתפרקדות יחד על הספה בסלון בית ההורים, בגבעת האבות הנושקת לחברון. גם אביו אליהו, ראש מועצת קריית־ארבע, לא נמצא כאן כרגע. מדי פעם מישהי מהן קמה, הולכת רגע וחוזרת. אבישג מצטרפת אלינו, מתיישבת על כיסא ליד השולחן, ואז קמה אל המטבח, ניגשת לבדוק מה שלום כולם, וחוזרת. ובכל זאת, יחסית לפיזור הנפש הישראלי הקולקטיבי המורגש בימים אלו, חוסר היכולת הכללי להתמקד במשימות היומיום, דווקא בנות משפחת ליבמן נדמות כמי ששומרות על איזון, מיקוד וקרקוע רציונלי. הכול באופן יחסי, כמובן, מול הציפייה המתוחה עד כאב. "אבל שלא תצא כתבה מתמסכנת. כי אז אליקים יחזור ויקרע לנו את הצורה", מזהירה אחת מהן בחיוך.
בשעת כתיבת שורות אלו, אליקים ליבמן בן ה־23 מוגדר כנעדר. הוא עבד כמאבטח במסיבת הטבע ברעים שהפכה לגיא הריגה. ההורים ושתיים מהבנות, אושרה ואביה, היו אז בעיר צפת. "הוא התקשר בתשע בבוקר", מתארת אביה. "לחש משהו לא ברור על מחבלים. אבא ביקש שישלח מיקום, שאל אותו מה קורה שם. אליקים ענה שיש טנדרים עם מחבלים, יש פצועי ירי, שהם מחכים כבר שעתיים ולא מגיעים כוחות. אבא התקשר לכל מי שהוא יכול, אבל אמרו לו שאי אפשר להגיע אליהם".
ליבמן האב, שחשש מאוד לביטחונה של קריית־ארבע, יצא מיד דרומה. כשהגיע למחלף הסמוך לקריית־גת, התעוררה אצלו התלבטות קשה – האם לנסוע עוד דרומה ולנסות לחלץ את בנו, או לפנות לכיוון הרי חברון, מתוקף תפקידו הציבורי. הוא בחר בקריית־ארבע. "אליקים, מאז ששלח מיקום, לא ענה לטלפון", מספרת אביה. "אמא ואנחנו נשארנו בצפת וחשבנו שהוא במקום בטוח. רק במוצאי החג הבנו".
"היה לי נס: הבנתי לא נכון את בעלי, וחשבתי שאליקים הצליח לברוח ומתחבא באיזשהו מקום", אומרת אבישג. "שמעתי את השיחה ביניהם, את הלחישות, אבל קצת לפני שבעלי נסע הוא הראה לי סרטון של אנשים בורחים, וחשבתי שגם אליקים ברח. אז דאגתי והייתי במתח, אבל פחות מאשר אם הייתי מבינה כבר אז את המצב לאשורו. גם בדברים האלה יש ניסים קטנים". "עם ישראל חי", מוסיפה אביה, שמגיחה מדי פעם מהחדר. "תכתבי את זה", היא אומרת ואני מבטיחה לכתוב.
פסיק קטן בכאוס הכללי
ביום רביעי של חול המועד סוכות, שלושה ימים לפני הבוקר שהפך לקו שבר, הם עוד בילו בטיול משפחתי במדבר בהרכב מלא – כל שמונת הילדים, כולל ארבעת הנשואים. בתמונה המחויכת שצולמה שם רואים את אליקים, הרביעי בסדר האחים, נושא בידיו את אחד האחיינים. "הוא הכין לנו כנאפה בשטח. אליקים אוהב לבשל ולהשקיע כדי שיצא מעולה", מספרת אחותו הבכורה אמונה נסים, עובדת סוציאלית במקצועה. היא מתגוררת בחווה ליד נגוהות, וכעת כשבעלה מגויס היא כאן עם הילדים הקטנים, מרכזת את המלאכה המורכבת של איסוף רסיסי מידע על האח שגורלו עלום.
אבישג ליבמן: "השם המלא של אליקים הוא אליקים שלמה – על שם אחיו של אליהו, שנרצח בידי מחבלים. הרוצחים שלו שוחררו בעסקת שליט. אנחנו יודעים שאחד מהם נמצא בעזה. לכי תדעי, אולי הוא עכשיו מחזיק את אליקים. עם כל הרצון שכולם יחזרו, עסקת שבויים זה לא פתרון. זה לא ביטחון"
עד לפני חודשים ספורים התגורר אליקים בבית בקריית־ארבע. לפני הגיוס למד בפרויקט היל"ה, לצד אמונה שעובדת בפרויקט. "הקשר שלו עם המשפחה מצוין", היא מתארת. "הכול פתוח, אבל הוא לא רוצה לצער, אז לא שואלים בדיוק", היא מסכמת במילים קצרות את הקשר הפנימי בתוך משפחות דתיות רבות שילדיהן בחרו באורח חיים שונה. לאחרונה עבר אליקים לתל־אביב ועבד באבטחת אירועים לפרנסתו. אל המסיבה ברעים הגיע כחלק מצוות אבטחה שכמה מחבריו גדלו יחד בקריית־ארבע. "הייתה להם חבורה כזו של בני קריית־ארבע בתל־אביב", אומרת אמונה.
איתן מור, חברו הטוב של אליקים, היה גם הוא מאבטח במסיבה, וקב"ט האירוע היה אלקנא פדרמן, בנו של פעיל הימין נעם פדרמן. כעת מור מוגדר גם הוא כנעדר, ופדרמן נפצע מירי המחבלים. "אליקים ואיתן לא היו חמושים. הם הוגדרו אומנם כמאבטחים, אבל בפועל זה היה יותר תפקיד של סדרנים", מתארת אמונה. "כשאבא התלבט במחלף לאן לנסוע, הייתה אינדיקציה שמחבלים עולים על קריית־ארבע. הוא הניח שכאן יש איום ממשי, ושברעים יש מי שיעזור לאליקים ולחבריו. בלילה, כשהוסר האיום, אבא נסע לרעים בעצמו. הוא התחיל לעבור ממקום למקום, חיפש ובדק, אבל לא מצא את אליקים".
האח אלישע יצא גם הוא לחיפושים. "אלקנא פדרמן ניסה לעזור לנו", אומרת צופית, רעייתו של אלישע. "הוא נתן כל מיני פיסות מידע. הבנו שהיה איתם עוד בחור, משה. זה לא היה פשוט, אבל אלישע הצליח להגיע אליו". מעדותו של משה הם למדו שאליקים, במקום להימלט מאזור הסכנה, עשה כל שביכולתו לחלץ פצועים מתוך התופת. "אליקים, איתן, משה וכמה אנשים נוספים נסעו בטרקטורון ורצו ממקום למקום בניסיון להציל אחרים, תוך כדי שיורים עליהם ומדי פעם מישהו נופל", מתארת צופית. "סביב השעה שתיים וחצי בצהריים הם ראו שתי בחורות שוכבות על הקרקע. אחת מהן כבר לא הייתה בחיים, ואת השנייה הם חשבו שיש עוד סיכוי להציל. הם החביאו את הפצועה בקפל קרקע, ואז חזרו לקחת את זו שלא הייתה בין החיים, כדי שלא יתעללו בה או יחטפו את הגופה. משה אמר להם שהוא לא מצטרף אליהם, כי היא כבר לא חיה. וזו הנקודה האחרונה שבה ראו אותם.
"ביום שני שעבר משה הסכים לבוא עם אליהו לשטח כדי לשחזר, ואנחנו מאוד מעריכים אותו על כך. זה היה אחרי שניקו כבר את האזור, אבל הבחורה שהם הסתירו עדיין הייתה שם, וכבר לא בחיים. הם דיווחו לזק"א והיא נאספה ונקברה. הם סרקו את האזור, הצליחו לגלות מי הייתה הבחורה השנייה, הבינו שגם היא כבר נקברה. ופה הסיפור נעצר".
"ביום ראשון שעבר היה גשם, עברו שם המון אנשים, וזה טשטש את העקבות. ניסו גם לדלות פרטים דרך תצלומי אוויר מעזה", אומרת אמונה. וצופית מסכמת: "עדיין לא זיהו את כל החללים. כשיסיימו, הוא יהיה נעדר באמת".
איך מתמודדים עם הציפייה הממושכת לכל שביב מידע, כשיש מעט כל כך להיאחז בו?
אמונה: "זה בא והולך כל הזמן. דווקא בלילות אנחנו מתמלאות תקווה. אנחנו ממש משתדלות להאמין ולקוות לטוב, לדמיין אותו חוזר. לשלוח לו כוחות, אנרגיות, לעטוף אותו. כשאתה מרגיש חסר אונים, אתה עושה כל מה שאפשר, יורה לכל הכיוונים. אבל כולנו כאן אנשים מציאותיים ומבינים את התמונה המלאה".
אליהו ליבמן: "עם ישראל חשוב כעם, וזה לא בא על חשבון שחרור החטופים. אפשר גם וגם. היה חשוב לנו שגם קולנו יישמע. לא הוזמנו על ידי ראש הממשלה. להפך, חתרנו למגע. הגענו לאזור של הפגישה עם נתניהו, וביקשנו להיכנס. רצינו להיכנס אחרי הקבוצה שהגיעה, אבל אמרו לנו שאין זמן ונכנסנו יחד איתם"
אבישג מגישה לנו עוגיות. "תאכלי משהו. יש הרבה. עוגיות מכל השכונה". כמו במקומות רבים אחרים, גם כאן הסביבה מנסה לבטא אהדה, לשאת יחד עם המשפחה קמצוץ מעול הדאגה. "כל פעם דופקים בדלת וזה מלחיץ, ואז מתברר שזו עוד אישה טובה שהביאה עוגה", אומרת צופית. "אנשים מכל הארץ רוצים לעזור. התקשרו אליי למשל נשים מרעננה ואמרו: נעשה כל מה שצריך – סיוע כלכלי, קשרים. רק תגידו".
"אנחנו פסיק קטן מכל מה שקורה, ובכל זאת יש כל כך הרבה פניות של אנשים. מקיפים אותנו בהמון חום ואהבה", אומרת אבישג. "כששלושת הנערים נחטפו, אליהו היה הקב"ט של קריית־ארבע. הוא לא היה פה רגע, כל היום היה בחיפושים. המאמצים היו אדירים, כל המדינה עסקה רק בזה. עכשיו אנחנו באמת רק פסיק. וגם פה בבית, יש דאגה לבנים ולחתנים שיצאו לחזית כדי להשיב את הכבוד לעם ישראל".
איך עושים את זה?
"בתור אמא יש לי קצת קושי עם האמירות של 'להיכנס בהם', אבל בראייה הלאומית את יודעת שזה מה שצריך. לא רק מבחינת הכבוד האבוד, אלא גם הביטחון. אם לא נחזיר עכשיו מלחמה, איך יהיה לנו ביטחון אי פעם?
"השם המלא של אליקים הוא אליקים שלמה – על שם שלמה ליבמן, אחיו של אליהו, שנרצח בידי מחבלים. הרוצחים שלו שוחררו בעסקת שליט. אנחנו יודעים שאחד מהם נמצא בעזה. לכי תדעי, אולי הוא עכשיו מחזיק את אליקים, אולי הוא רצח אנשים בבארי. עם כל הרגש האמהי שלי והרצון שכולם יחזרו, עסקת שבויים זה לא פתרון. זה לא ביטחון. זה יגרום לכך שילדים של אחרים יירצחו. צריך לשחרר את החטופים כמו באנטבה. כמו שעשה יוני נתניהו. ואליקים לא נמצא בקצה העולם כמו במקרה של אנטבה. הוא פה בעזה, לידנו. צאו כבר ותעשו את זה. תביאו אותם".
הסטטוס של אליקים בוואטסאפ הוא "כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים" – "וזה מה שקורה", אומרת אושרה. היא כותבת לו הודעות מדי פעם, משלחת אותן אל הלא נודע. "'אליק, איפה אתה"; "נו אליק, תגיד שאתה מגיע שבת", כתבה לו.
"אנחנו יודעים ששתי בחורות הגיעו לקבר ישראל בזכותו", אומרת אבישג. "בתוך כל האסון, מי כמונו מרגיש כמה הוודאות הזאת חשובה למשפחות. יכול להיות שאליקים היה שותף לעוד סיפורי הצלה. ברור לי שהוא חיזק אחרים, גם אם לא הצליח להציל. יכול להיות שמישהו לידו מת בידיעה שיהיה בסדר, בזכות אליקים".
צופית: "יש סרטונים מאותו בוקר שבהם רואים אותו רץ, משימתי וחדור מטרה".
אתן חושבות שגם ברגעים אלה הוא מגן על אנשים סביבו?
אבישג: "במה שהוא יכול, כן. אני אפילו קצת מפחדת, כי ברור לי שאם אליקים יראה שעושים משהו לאיזו בחורה שם… הוא לא יהיה מסוגל שלא לעשות משהו. הוא ייתן את המקסימום שהוא יכול בכל סיטואציה".
אמונה: "זה גדול ממנו. אם אבא היה מחליט בשבת לנסוע לרעים ובאמת היה מגיע אליו, שניהם היו מצטרפים ללחימה. זה משהו שנמצא בדם שלהם".
"לעזור זו כמעט חולשה אצלו"
ליבמן האב אכן סיכן עצמו לא פעם כדי להיחלץ לעזרת אחרים. במשך חצי יובל שימש כקצין הביטחון של קריית־ארבע, והיה שותף להצלת חיים באירועים ביטחוניים רבים, שהמוכר בהם הוא הקרב בסמטת המתפללים בשנת 2002. ליבמן האב סייע שם לכוחות צה"ל באיתור המחבלים וחילץ נפגעים מהשטח, ממש כמו שעשה בנו במסיבה ברעים. על חלקו באירוע ההוא הוענק לאליהו ליבמן אות הערכה מטעם הרמטכ"ל בוגי יעלון.
"אליקים הוא בחור חזק, פיזית ומנטלית", ממשיכה אמונה. "הוא לא יכול לראות שפוגעים בחלשים. בקיץ נפגשתי איתו ועם הילדים בים, והייתה שם איזו קטטה בין בריונים לילד. הוא רץ מיד וגונן על הילד. זו כמעט חולשה שלו. ברור שהוא לא היה יכול לעזוב את הבחורה ההיא שהם מצאו, ולהימלט משם".
צופית ליבמן: "אני לא יכולה לדמיין שנעבור את התקופה הזו ונחזור לשגרה שהכרנו, עם כל החיכוכים בינינו. הראו לנו שאם לא בטוב, זה יגיע ברע, אז די. אליקים הציל נערות שלא היה לו מושג מה הן שמו בקלפי, מאיפה הגיעו. זה נשמע קלישאתי, אבל אנחנו רוצים לחיות פה בטוב, ביחד"
אבישג: "אני מניחה שהוא גם לא הבין את גודל הכאוס. אולי חשב שאם תהיה חטופה זה יסכן את כל המדינה, לצד זאת שלא יכול היה לסבול את המחשבה שכבודה יחולל. גם ברמה הלאומית וגם ברמה האישית היה ברור שירצה לעזור. אני חושבת שאם לא היה פועל כך, לא היה סולח לעצמו. והיכן שאליקים לא יהיה עכשיו, הוא יודע שאנחנו גאים בו ומתחזקים בזכותו".
אמונה: "אני מודה שהיו לי קצת שאלות על זה. יש משהו מרגיע בידיעה שהוא לא עמד מהצד בחוסר אונים, אבל למה כולם צריכים להיות כאלה גיבורים? זה נחמד לסיפורים, אבל אנחנו רוצים אותו איתנו. בסופו של דבר אנחנו מאמינים שהקב"ה מחליט מה יקרה לכל אחד, ואנחנו מתפללים שיקרה טוב. עם כל הכאב האישי והדאגה והפחד, אני גאה בו מאוד. החינוך שלנו הוא שנולדנו לא רק כדי להגשים את עצמנו, אנחנו חלק מעם ישראל".
אושרה: "בהתחלה תהיתי מה הוא עשה במסיבה הזו, ואז חשבתי שהקב"ה שם אותו שם כדי להציל חיים. האמונה מחזיקה מאוד, לא יודעת מה עושים בלעדיה. אנחנו מתפללים שהשם ירחם עלינו, שלא יהיה כל כך קשה. כי בכל יום שעובר זה נעשה יותר ויותר קשה. לפעמים אנחנו מדמיינים אותו ואת איתן מתחבאים יחד במערה, חולטים להם תה נענע. אבל גם אם הוא מתחבא, כמה זמן אפשר להתחבא?"
צופית: "אם הרוע היה גדול כל כך והזוועות איומות כל כך, ברמה של חוסר יכולת להאמין שזה קרה, אנחנו מקווים גם לנס בלתי נתפס. כרגע הכול יכול להיות. מנסים להיאחז בתקווה ולא לחשוב מחשבות שליליות.
"אליקים הקפיד מאוד על כושר בשנתיים האחרונות, התאמן בלי סוף. כבר צחקנו עליו, על האטרף שלו בנושא הזה. הוא באמת היה בכושר מטורף. בימים האחרונים התחלתי לחשוב שאולי כל זה היה בשביל היכולת לרוץ ולחלץ פצועים תחת אש".
אתם יכולים לדמיין עוד שבת של חוסר ידיעה?
אבישג: "בשבת דווקא היה שקט, בלי כל הטלפונים והתקשורת והבלגן. היינו מכונסים בעצמנו יותר. אבל באמת גם היה קשה, כי בשקט הזה יש יותר מחשבות, הרגשות, תפילות".
נותנים למחשבות אפלות להיכנס?
"אני אישית משתדלת מאוד שלא. אני קצת חיה בסרט, נראה לי. משתדלת להיאחז בטוב. בכל פעם שנשמטת לי תקווה, השם שולח לי עוד נקודה, עוד תקווה חדשה להיאחז בה".
אמונה: "בסופו של דבר אנחנו מאמינים שהקב"ה מחליט מה יקרה לכל אחד, ואנחנו מתפללים שיקרה טוב. עם כל הכאב האישי והדאגה והפחד, אני גאה בו מאוד. החינוך שלנו הוא שנולדנו לא רק כדי להגשים את עצמנו, אנחנו חלק מעם ישראל"
מנסה לתקשר עם אליקים? לדבר אליו?
"המון. משתדלת לתת לו אנרגיות. אני מרגישה אותו בפנים, מרגישה אותו בתוכי. הוא הילד שלי, סחבתי אותו. אני עכשיו מדמיינת אותו קטן ומתוק, גם אם הוא כבר גדול וקשוח. הוא לא היה ילד שמשתפך במילים, אבל הקשר בינינו היה טוב מאוד. אני גם משדרת לו שאני מאמינה בו וסומכת עליו. מעבר לזה, אם נתחיל לדמיין יותר מדי – אי אפשר להישאר שפויים ככה. אז מתרכזים בלתת אנרגיות, לתת חוזק. וגם לתת חום ואהבה למי שנמצא פה בבית".
אמונה: "בהתחלה כולנו דמיינו וחשבנו, אבל ברגע שהבנו שזה יכול להיות ארוך, השתדלנו לדבוק באופטימיות של אמא, כי אין דרך אחרת. זה לא שיש בשורה מסוימת שהובאה לפניך ואתה יכול להתאבל. אתה לא יודע, פשוט לא יודע כלום. וצריך בסופו של דבר לנהל חיים ומשפחה ולשמור על הבריאות הנפשית שלך ושל הילדים. אין מתכון קסם לזה, אבל צריך לנסות לשמור על הנפש, בין הכאב לתקווה".
מה אנשים יכולים לעשות בשבילכם?
"להתפלל, להוסיף זכויות, להיות יותר טובים. לאליקים יש לב טוב והוא תמיד רואה את האחרים, רוצה לעזור. הוא שואל אותי מדי פעם: 'את בבית? מתאים שאבוא להיות עם הילדים?'. וצריך גם להיות חזקים ביחד, שאנשים לא יאבדו את התקווה. באותה שבת אבא שלי התקשר, ואמר שבשל המצב אולי כדאי שנלך מהחווה ליישוב נגוהות. אז הלכתי לבית הכנסת ופתחתי סידור, וזה נתן לי פרופורציות. כשמסתכלים במאקרו על עם ישראל, רואים את החיים וההמשכיות למרות כל האסונות, גם אם ברמת המיקרו נראה שסוף העולם מגיע. אני מקווה שהמחיר הזה יביא לשינוי ברמה הלאומית והביטחונית".
צופית: "אני לא יכולה לדמיין שנעבור את התקופה הזו ונחזור לשגרה שהכרנו, עם כל החיכוכים בינינו. הראו לנו שאם לא בטוב, זה יגיע ברע, אז די. אליקים הציל נערות שלא היה לו מושג מה הן שמו בקלפי, מאיפה הגיעו. זה נשמע קלישאתי, אבל אנחנו רוצים לחיות פה בטוב, ביחד".
אושרה: "הערבים שרצחו שם לא שאלו אנשים מה הדעות שלהם. הרגו אותנו על עצם זה שאנחנו יהודים. את האויב לא מעניין מה קורה בתוכנו. אז למה אנחנו מתעסקים בזה כל כך הרבה? קיבלנו מהשם כאפה מצלצלת כדי שנתעורר. חבל שלא הבנו את זה לפני כן".
"כן, ליזום תקיפה"
שלוש פעמים יצא אליהו ליבמן לאתר המסיבה ברעים, בניסיון למצוא רמזים. בין לבין הוא מתרוצץ בין פגישות ושיחות טלפון, קופץ הביתה רק לרגע. השבוע נכח גם בפגישת ראש הממשלה נתניהו עם נציגי משפחות החטופים. מיד לאחר מכן הודיע "מטה המשפחות להחזרת החטופים" כי ליבמן והורים נוספים הגיעו ללא תיאום איתם. גורמי תקשורת אף קראו להם "שתולים" וטענו כי נוכחותם במקום הייתה מתואמת עם ראש הממשלה, כמשקל־נגד למשפחות האחרות. בהודעת מטה המשפחות נאמר כי הארגון "עומד על כך ששחרור החטופים והנעדרים נמצא בראש סדר העדיפויות של מדינת ישראל לפני כל שיקול אחר".
ליבמן מתאר את ההתרחשויות מנקודת מבטו, תוך שהוא מבקש מאוד לא לפגוע באיש. "הוקם מטה שלא ממוקד רק ברמה הלאומית, וזה בסדר. יש שם לא מעט מימון. לצד זה, אנחנו כמה משפחות שכואבות מאוד ברמה האישית, אבל מבינות גם את העניין הלאומי. עם ישראל חשוב כעם, וזה לא בא על חשבון שחרור החטופים. אפשר גם וגם. היה חשוב לנו שגם קולנו יישמע. לא הוזמנו על ידי ראש הממשלה. להפך, חתרנו למגע. הגענו לאזור של הפגישה עם נתניהו, שהתקיימה בבסיס בפיקוד העורף, וביקשנו להיכנס. רצינו להיכנס אחרי הקבוצה שהגיעה, אבל אמרו לנו שאין זמן ונכנסנו יחד איתם. בהתחלה אמרו לי להיכנס, ואז הכניסו עוד הורים".
לדבריו, בין המשפחות משתי הקבוצות דווקא היה שיח מכבד. "אחרי שנתניהו עזב, דיברנו והיו הבנות עם מרבית הנוכחים. מצאנו את עצמנו שותפי גורל ומחליפים טלפונים. אני לא שתול של אף אחד. נכון שלא אנחנו אלו שתיאמנו את הפגישה, אבל היה חשוב לנו להעביר לנתניהו גם את המסר שלנו. כי לי ברור שדרישה להחזרת החטופים 'בכל מחיר' עלולה להסתיים כמו השחרור של מי שרצחו את אחי. אנחנו רוצים את יקירינו בבית, וגם רוצים שעם ישראל ינצח. מבינים שלחץ כרגע לשחרר שבויים יכול להזיק, להוביל לרציחות נוספות ולהעלות מוטיבציה אצל חמאס. אנחנו לא רוצים להרוג אף אחד, אבל צריך לעשות הכול כדי לנצח, גם אם בסוף ימות אויב שמחפה על פשע או מחנך לפשע כנגד מדינת ישראל. נגמרה החנוניות של רחום וחְנון. צריך להיות חָנון לעם שלך ולא חְנון מול האויב. כולנו יודעים לדקלם 'הבא להורגך השכם להורגו', אבל לא יודעים לממש את זה.
"כל מערכות הביטחון ידעו מה הפוטנציאל ומה היכולות של האויב, אבל פחדו לצאת למתקפת מנע, כי אמרו 'מה יגידו', 'לא נקבל לגיטימציה מהעולם'. זה איום ונורא ובלתי נסבל שאנחנו צריכים להראות גופות שרופות וראשים ערופים בשביל לקבל לגיטימציה להילחם באויב. צריך להאמין בצדקת הדרך. אנחנו צריכים לשטח את עזה, ומי שרוצה – שיברח למצרים. כל מי שיש לו דם על הידיים, או תומך בהשמדת ישראל – צריך למות. ואנחנו צריכים גם לחזור ולבנות את גוש קטיף, מתוך חשיבה הרתעתית מאה שנים קדימה, לא עשור. וצריך לפעול גם מול חזבאללה בלבנון, ומול הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון".
ליזום מתקפה?
"כן, ליזום. גם אם המשמעות היא שתהיה מערכה רב־זירתית. אחרת זה יתנפץ לנו בפנים".
מהיכרותך עם המערכת, צה"ל ערוך ללחימה בכל הזירות במקביל?
"אספר לך סיפור. לפני שלושים שנה, ב־93', נרצח פה החייל ארז שמואל. הגיעו אז הרבה פוליטיקאים, ובהם גם רפול (הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן עמד אז בראש סיעת צומת בכנסת – הכ"ח). כל אחד שהגיע, אמר שצריך פה עוד חיילים ועוד גדרות ועוד מיגון ועוד ועוד. רק רפול אמר: 'כשיש הרתעה, פקודות נכונות ורוח נכונה – מספיק חייל אחד שיטפל בכול'. ברגע שהאויב יבין שאנחנו הריבון, ושלא מטפלים בו בכפפות של משי, המצב ישתנה. ככל שנהיה עדינים ונקודתיים יותר, ונתבסס על מודיעין – שמבינים היום כמה הוא כשל – ימשיכו לתקוף אותנו. לפעמים מודיעין הוא נקודת תורפה. הרי אם לא היה מודיעין ושב"כ, היינו יורים בכל מה שזז. לחסל אויב אי אפשר באופן כירורגי. מי שמעודד, מחפה, מחנך, מחלק ממתקים אחרי שרוצחים אצלנו – הוא אויב. חייבים להבין את זה, אחרת לא נוכל לשרוד פה. אם נעשה מלחמה אחת רצינית, נוכל לקצץ את הצבא אחר כך".
המראות בכמה מיישובי עוטף עזה הזכירו את מאורעות תרפ"ט שקרו לא רחוק מכאן.
"נכון, וכמו בתרפ"ט, אין לזה סיבה. זה לא בגלל הר הבית ולא שום דבר. כל יום שעובר בלי מכה כזו, פועל לרעתנו. זה נותן מוטיבציה לאיראנים, לסוריה, למיליציות בסוריה, לערביי ארץ ישראל".
המתקפות בעזה לא משמעותיות?
"אני לא רואה שום שינוי לעומת התגובה בסבבים שהביאו לזה".
בעוד הוא מדבר דלת הבית נפתחת: הבן אלקנה מגיע לביקור פתע "מהדרום". "אנחנו רוצים להכריע", חשוב לו לומר. "אין דבר כזה סיוע הומניטרי. צריך שהם יתחננו ויאמרו שהם מחזירים את החטופים, נותנים להם לקום וללכת – רק כדי שנפסיק לתקוף. ככה זה צריך להיות. הדיבורים על הפסקת אש מוציאים את הרוח מהמפרשים. צריך לכתוש אותם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
